החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות / הרשמה

לפני שאשרף

מאת:
מנורווגית: דנה כספי | הוצאה: | 2013 | 298 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

קיץ 1978. באזור כפרי בנורווגיה משתולל פירומן שמצית אסמי תבואה ובתים על יושביהם וזורע הרס ואימה. ארבעה אנשים כמעט מקפחים את חייהם, ורכוש רב הופך לאוּד מעשן. הקהילה הכפרית השלווה, שמאז מלחמת־העולם השנייה לא זוכרת ימים סוערים כאלו, ניצבת בקדמת הבמה החדשותית. התושבים אינם עוצמים עין, וגברים רבים עומדים על משמרתם בפתח הבית חמושים ברובה. הימים חולפים ואין כל רמז באשר לזהותו ולמניעיו של האחראי למופע האימים הזה. אבל יש אמא אחת בכפר, שאט אט מתגבשת בתוכה ההכרה שכנראה מדובר בבנה.
בשיאם של האירועים ויום לפני שנתפס לבסוף הפירומן, מוטבל בכנסייה
תינוק בשם גאוטה הייוול. שנים לאחר מכן, אחרי שעבר לעיר והפך לסופר, הוא מחליט לחזור לכפר ילדותו. הוא מתחקה אחר אירועי אותם ימים ומצליב בין סיפורו האישי לזה של הפירומן; שניהם ילדים טובים ואהובים ותלמידים מצטיינים שהכול היה פתוח בפניהם, ואיכשהו, עבור שניהם, הדברים השתבשו.
ברומן המרתק והנוגע ללב הזה מבקש גאוטה הייוול לעסוק בגבול בין שפיות לשיגעון, ביחסי הורים וילדים, בתהליכי גיבוש האישיות והעולם הפנימי, בזיכרון ובאובדן.
הספר זכה בפרס בְּרָגֶה – הפרס הספרותי החשוב ביותר בנורווגיה, והיה מועמד לפרסים ספרותיים נוספים. הוא היה לרב־מכר ותורגם לשפות רבות.

מקט: 4-20-52852
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר שפורסם על הספר
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

כמה דקות אחרי חצות ביום שני 5 ביוני 1978 כיבתה יוֹהָנָה וָטְנֶלִי את האור במטבח וסגרה את הדלת בזהירות. היא חצתה את הפרוזדור הקר בארבעה צעדים, כרגיל, פתחה מעט את דלת הקיטון ורצועת אור נפלה על שמיכת הצמר האפורה שבה התכסו, אפילו בקיץ. בתוך העלטה שכב אוּלָב, בעלה, וישן. כמה שניות עמדה על מפתן הדלת והקשיבה לנשימתו הכבדה, ולאחר מכן נכנסה אל חדר האמבטיה הקטנטן, שם הניחה למי הברז לזרום בשקט, כמנהגה. זמן רב עמדה רכונה מעל הכיור ושטפה את פניה. קור שרר בחדר, היא עמדה יחפה על שטיחון הסמרטוטים וחשה ברצפה הקשה תחת כפות רגליה. לרגע קל הביטה לתוך עיניה שלה. בדרך כלל לא נהגה לעשות זאת. היא רכנה מעט קדימה והתבוננה לתוך אישוניה השחורים. לאחר מכן סידרה את שׂערה ושתתה כוס מים קרים מהברז. לבסוף החליפה תחתונים. הישנים היו מלאי דם. היא קיפלה אותם, שמה אותם בסיר מים להשריה במשך הלילה. היא משכה את כתונת הלילה מעל ראשה ובאותו רגע חשה את הדקירה בבטן, זו שתמיד היתה שם, אבל החמירה לאחרונה, במיוחד כשהתמתחה או הרימה חפץ כבד. כמו סכין.

לפני שכיבתה את האור הוציאה את שיניה התותבות ושמטה אותן, פְּלוֹנְק, בתוך כוס המים על מדף הראי, לצד שיניו של אוּלָב.

פתאום שמעה מכונית.

חושך שרר בסלון, אבל בחלונות זרח אור מוזר, מבהיק ושחור, שכמו בקע ממנורה עמומה בגן. היא ניגשה בשלווה אל החלון והביטה החוצה. הירח טיפס והופיע מעל צמרות העצים מדרום, היא ראתה את עץ הדובדבנים המלבלב עדיין, ואלמלא הערפל יכלה לראות עד לאגם, הלִיוָאנֶה, שבמערב. מכונית שפנסיה כבויים חלפה על פני הבית והמשיכה לאיטה בדרך המובילה למֵסֶל. היא היתה שחורה לגמרי, או אולי אדומה. לא היה אפשר לראות. המכונית נסעה באיטיות גדולה, ולבסוף פנתה בסיבוב ונעלמה. יוהנה עמדה ליד החלון והמתינה דקה, שתיים, אולי שלוש. לבסוף נכנסה אל הקיטון.

"אוּלָב," לחשה. "אוּלָב."

שום תגובה, הוא ישן שינה עמוקה, כהרגלו. היא מיהרה שוב אל הסלון, נתקלה במשענת הזרוע של הכיסא וכאב צורב פילח את ירכה, וכשהגיעה אל החלון הספיקה לראות את המכונית הכהה נוסעת בחזרה לעברה. היא הופיעה בסיבוב, המשיכה באיטיות וחלפה ממש מחוץ לקיר הסלון. כנראה הסתובבה ליד הבית של קְנוּטְסֶן, אבל הרי אין שם נפש חיה, הם נסעו בחזרה העירה בערב הקודם, היא עצמה ראתה אותם עוזבים. היא שמעה את צליל הגריסה של צמיגי המכונית על החצץ. את זִמזומו השקט של המנוע. צלילי רדיו. המכונית נעצרה. היא שמעה את הדלת נפתחת, ואחר כך דממה. לִבָּה הלם בגרונה. היא נכנסה שוב אל הקיטון, הדליקה את האור וניערה את בעלה. הפעם הוא התעורר, אבל לא קם מהמיטה עד ששניהם שמעו פיצוץ עז וזכוכית מצטלצלת במטבח. ברגע שיצאה אל הפרוזדור הריחה את אדי הבנזין החריפים. היא טילטלה את דלת המטבח, פתחה אותה ונתקלה בקיר של להבות. כל החדר בער. זה בוודאי התרחש תוך שניות. הרצפה, הקירות, התקרה, הלהבות ליחכו וייבבו כמו חיה גדולה ופצועה. היא נעמדה בפתח, משותקת לחלוטין. במעמקי היבבה היא זיהתה – אף על פי שמעולם לא שמעה זאת קודם – צליל של זכוכית מתנפצת. היא עמדה במקומה עד שהחום נעשה עז מדי. היא חשה שפרצופה נפרם, נמשך כלפי מטה ממצחה, על פני עיניה, לחיה, אפה, פיה.

לפתע ראתה אותו. זה לא נמשך יותר משתיים, אולי שלוש שניות. הוא עמד כמו צל שחור ממש מחוץ לחלון, מעברו האחר של ים הלהבות. דומה שקפא במקומו. וכך גם היא. פתאום התנער ונעלם.

הפרוזדור כבר היה אפוף עשן, הוא חדר מבעד לקיר המטבח והתעבה תחת התקרה כמו ערפל סמיך. היא מצאה את הדרך אל מכשיר הטלפון, הרימה את השפופרת וחייגה את המספר של אִינְגֶמָן משִינְסְנֵס, המספר שבעקבות אירועי היממות האחרונות רשמה בטוש שחור על פתק. בזמן שאצבעה הסתובבה על החוגה חשבה מה תגיד. מדברת יוהנה וָטְנֶלִי. הבית שלנו בוער.

הקו היה מנותק.

באותו רגע ניתֵק קצר את זרם החשמל, פיצוץ נשמע מקופסת הנתיכים, ניצוצות פרצו מהשקע ליד הראי, האור כבה ועלטה גמורה השתררה. היא אחזה בידו של אוּלָב, והיה עליהם לגשש את דרכם בחדר עד שהגיעו אל דלת הבית. אוויר הלילה הצונן נשאב מייד פנימה, וכהרף עין גברה גם עוצמת השריפה. הם שמעו חבטות עמומות ואחריהן שאגה כשהלהבות פרצו מבעד לרצפת עליית הגג ועד מהרה ליחכו את חלונות עליית הגג מצידם הפנימי.

פעמים רבות ראיתי את השריפה הזאת בעיני רוחי. הלהבות כמו חיכו לרגע הזה, ללילה הזה, לדקות האלה. הן ביקשו לצאת אל החשֵׂכה, להתמתח לעבר השמיים, להאיר, לצאת לחופשי. ומייד אחר כך הן באמת יצאו לחופשי. כמה זגוגיות התנפצו בעת ובעונה אחת, שברי הזכוכית צילצלו והלהבות היו חופשיות, הן התמתחו מעלה באוויר ועד מהרה אפפו את הגן כולו באור צהוב ומסתורי. איש לא היה יכול לתאר את השריפה, כי איש לא היה שם חוץ מאוּלָב ויוהנה, אבל אני ראיתי הכול בעיני רוחי. ראיתי כיצד העצים הקרובים התקרבו עוד יותר באור הזה, כיצד התאספו וגלשו דוממים ובלתי מורגשים לעבר מרכז הגן. ראיתי כיצד יוהנה נאלצה לגרור את אוּלָב בחמש המדרגות, למטה אל העשב הארוך, היא עברה איתו תחת עץ הדובדבן העתיק שעמד כמו מאובן וגזעו מכוסה בשכבת טחב אפורה ועבה, חצתה את הגן עד שהגיעו לכביש, שם הרגישה שהם בטוחים. שניהם נעמדו שם ולא גרעו את עיניהם מהבית שבו גרו מאז 1950. הם לא הוציאו הגה, לא היה מה לומר. אחרי דקה, אולי שתיים, היא בכל זאת התעשתה ואילו אוּלָב הוסיף לעמוד ורק כתונת הלילה שלו לגופו. בזוהר המרצד הוא נראה כמו ילד קטן. פיו היה פתוח למחצה ושפתיו התנועעו קלות, כאילו הוא מנסה להגות מילה שלא קיימת. יוהנה חצתה את הגן במהירות, חלפה על פני שיחי הגרגרים ועצי התפוחים שרק לפני ימים ספורים עמדו בלבלובם. טל נטף על העשב וקרסוליה ושולי כותונתה נרטבו. כשעמדה על גרם המדרגות חשה בגלי החום העזים העולים מהמטבח ומכל קומת הגג הפונה מזרחה.

היא נכנסה אל הבית.

חלק מהעשן נפלט מהפרוזדור והיה אפשר לראות גם את דלת המטבח שנותרה סגורה וגם את דלת הסלון שהיתה פתוחה לרווחה. היא פסעה כמה צעדים זהירים על הרצפה. האש סביבה נהמה ופיצפצה מכל עבר, אבל היא היתה נחושה לעלות במדרגות. עם כל צעד פילח כאב חד את שיפולי בטנה. הסכין נשלפה וננעצה פעם נוספת. היא לפתה את המעקה ומשכה את עצמה מעלה עד שעמדה במישורת בין חדרי עליית הגג. היא פתחה את דלת החדר שהיה חדרו של קוֹרֶה, ובפנים הכול נותר כשהיה. המיטה שלו עמדה לבנה ומוצעת כפי שעמדה כל השנים מאז מותו. הארון שלו עמד שם, הכיסא שעליו השעין את הקביים שלו, תמונת שני הילדים המשחקים ליד המפל ומלאך האלוהים המרחף מעליהם, הכול היה במקומו. גם תיק היד שלה, זה שבתוכו שלושת אלפים קרונות. הוא היה מונח במגירה העליונה בשידה שהיתה עדיין מלאה בבגדיו של קוֹרֶה, ובאותו רגע הבחינה באחת מחולצותיו הישנות – זו שבה קרע קטן בחזה – וחשה שאין לה כוח לרדת. דומה שרק למראה החולצה הרימה לפתע ידיים וּויתרה על הכול. היא שמטה את התיק שנחבט ברצפה והתיישבה על המיטה. היא חשה בקפיצי המזרן תחתיה ושמעה את החריקה המרגיעה והטובה. העשן עלה מבעד לסדקים בלוחות הרצפה, התרכז וטיפס לעבר התקרה. נראה כאילו דמות שלווה של עשן לבשה אט־אט צורה ממש מול עיניה. צמחו לה זרועות, ידיים, כפות רגליים ופרצוף מעורפל. יוהנה הרכינה את ראשה והתפללה תפילה חרישית ללא התחלה וללא סוף, רק משפט או שניים בזמן ששפתיה התנועעו. אך לפתע נשמע פיצוץ עז וחד מאחורי גבה והדבר השכיח ממנה הכול, היא קמה על רגליה ונסוגה לאחור. היא התעשתה, דמות העשן נעלמה, במקומה מילא את החדר ערפל סמיך והיא התקשתה לנשום. היא חטפה את התיק ויצאה אל המעבר, ירדה במהירות במדרגות אל תוך מעטה סמיך וחמצמץ של עשן שצרב את כל פניה. היא הבינה שכל בגדיהם בקיטון הם הבוערים עתה באש חנוקה, ובקרוב יעלו בלהבות. היא חשה מחנק בגרון, היא חשה רצון להקיא, היא נתקפה סחרחורת אבל היא ידעה בדיוק לאן עליה ללכת כדי להגיע אל הדלת. במטרים האחרונים גיששה כעיוורת, אבל הרי עשתה את הדרך הזאת פעמים רבות כל כך בעבר, ולכן מצאה את הדלת בקלות, וכשיצאה אל מדרגות הכניסה חשה כאילו החום לוחץ על גבה ודוחף אותה למרחק כמה מטרים מהבית. היא מילאה את ריאותיה באוויר לילה רענן ונקי וקרסה על ברכיה. ראיתי אותה לנגד עיניי, כורעת ברך בעשב בעוד האור סביבה מתחלף מצהוב ללבן כמעט, לכתום ולאדום כמעט. כך ישבה ופניה מופנות אל העשב, עד שלאט־לאט התאוששה. לבסוף קמה בקושי על רגליה, אבל עכשיו לא ראתה לא את אוּלָב ולא אף אחד אחר. היא מיהרה בכביש העולה לבית השכן, זה שהואר עתה כולו באור השריפה. היא לא הספיקה להקיש על הדלת כי השכן כבר יצא בסערה אל מדרגות הכניסה. זה היה אוּד סִיבֶרְטְסֶן. האור הוא שהעיר אותו. היא אחזה בזרועו, נדמה שלפתה אותו בחוזקה או שאולי נתמכה בו כדי שלא תיפול. לא עלה בידה אלא ללחוש, אבל הוא שמע כל מילה.

"אני לא מוצאת את אוּלָב."

אוּד סִיבֶרְטְסֶן רץ תחילה פנימה לטלפן, ובינתיים מיהרה יוהנה במדרון ויצאה שוב אל הכביש. הבית כולו בער עכשיו. פיצוצים וקולות פיצוח עזים נשמעו ללא הרף והידהדו על פני הלִיוָאנֶה וברכסים ממערב. נשמע כאילו השמיים עצמם נקרעים. הלהבות נראו כמו ציפורי פרא גדולות המתפתלות סביב עצמן, זו מעל זו, זו בתוך זו, הן ביקשו להשתחרר זו מזו אך ללא הצלחה. תוך דקות מעטות זו היתה שריפה גדולה, עצומה. ואף על פי כן, סביב יוהנה הכול היה שקט להפליא. ראיתי זאת בעיני רוחי. בית הבוער בלילה. הכול שקט מסביב. רק השריפה. הבית עומד שם לבדו ואיש אינו יכול להצילו. הוא מופקר לגורלו ולחורבנו. הלהבות והעשן כמו נשאבים היישר למעלה, לשמיים, קולות הפיצוצים עונים אי־שם מרחוק. זה מבהיל, זה איום, וזה בלתי מובן.

וזה כמעט יפה.

יוהנה קראה לאוּלָב. תחילה קראה פעם אחת, אחר כך פעמיים, ארבע פעמים. בבת אחת נחרדה לשמע קולה שלה ביחד עם צליל הלהבות. דומה שהעצים התקרבו עוד יותר אל הבית. הם הושיטו לעברו את ענפיהם. סקרניים, מבועתים. בזמן שרצה סביב הבית אל המחסן הכאבים פילחו את שיפולי בטנה. היא הרגישה כאילו מורסה גדולה התפקעה בתוכה ודם חם ניגר ממנה. הוא עמד בין הבית והאסם, כאילו נלכד בידי האור העז. הכותונת התנופפה סביב גופו אף שלא נשבה כל רוח, והוא עמד ללא ניע. כשהתקרבה גילתה שהרוח באה כמשב מבשר רעות מהשריפה עצמה, משב שבעת ובעונה אחת היה מקפיא כקרח ופלט חום מאכּל. היא גררה אותו איתה, הם עלו שוב לכביש ושם עמדו צמודים זה לזה כשאוּד סִיבֶרְטְסֶן הופיע בריצה במדרון. הוא היה קצר נשימה ונסער כשעצר ליד שני הזקנים. הוא השתדל להרחיקם מהחום הנורא, אבל הדבר לא עלה בידו. הם רצו לעמוד ולראות את ביתם נשרף עד היסוד. איש לא הוציא הגה. אוּלָב היה כמאובן, אך בה־בעת שיוותה לו כתונת הלילה רַכּוּת, הבד הלבן, הצונן, עטף את כתפיו וגלש על זרועותיו. פניהם היו מוארים, צלולים, נקיים, כאילו הזיקנה נמחתה מעליהם. לפתע אחזה האש בעץ הדובדבן העתיק שמחוץ לחלון המטבח. העץ שתמיד הקדים כל כך לפרוח, העץ שקוֹרֶה נהג לטפס עליו. בשלהי הקיץ כרע תחת עומס הפירות, כך סיפרו לי, והדובדבנים הגדולים והמתוקים ביותר היו תמיד תלויים בקצות הענפים. עתה התלקח מייד. מפולת של אש חלפה בין הפרחים והענפים, והצמרת כולה נשרפה בקול פיצוח ייחודי לה. מייד אחר כך נשמע קול גבוה, אבל לא היה אפשר לקבוע אם היה שייך ליוהנה או לאוּלָב: ישוע המשיח. ישוע המשיח.

ראיתי את כל זה בעיני רוחי. זו היתה השריפה השמינית, השעה היתה מעט אחר אחת בליל 5 ביוני 1978.

ואז הגיעה הכבאית.

את הסירנה שמעו עד לפְיֶלְסְגוֹרְדְסְלֶטָה או אולי אף רחוק יותר, אולי עד לבית־התפילה בבְּרַנְדְסְווֹל, אולי שמעו את יבבת האזעקה גם בשִינְסְנֵס? זה לא בלתי מתקבל על הדעת, מאחר שהיא נשמעה עד לכנסייה. על כל פנים הם שמעו את הכבאית, צליל הסירנה התגבר, נעשה גבוה וחד יותר ועד מהרה הבחינו בפנסים הכחולים המהבהבים שחלפו ביעף על פני בית־המלאכה ליציקות חול אשר בקצה הלִיוָאנֶה, על פני בית־המטבחיים, תחנת הדלק 'שֶל' ובית־הכומר עם המרפסת, על פני בית־הספר הישן בשִילֶן והחנות של קָדֶבֶּרְג, עד שהאטה את מהירותה בכביש העולה לוָטְנֶלִי.

כשהכבאית נעצרה קפץ מתוכה איש צעיר והתקרב אליהם בריצה.

"יש אנשים בפנים?" צעק.

"הם הצליחו לצאת," אמר אוּד סִיבֶרְטְסֶן, אבל דומה שהאיש לא שמע אותו. הוא רץ בחזרה אל הכבאית ושיחרר כמה סלילי צינורות, השליך אותם באקראי והם התגלגלו כמו גלגלים על הכביש עד שנעצרו. הוא פתח כמה דלתות הזזה, השליך שני גרזנים על הקרקע, וקסדת כבאים שהוטלה על החצץ והתנדנדה לה לבדה. לאחר מכן עמד כמה שניות, זרועותיו שמוטות לצידי גופו, והביט בלהבות. שניות ספורות עמד לצד אוּלָב ויוהנה ואוּד סִיבֶרְטְסֶן, והם עמדו יחדיו – למראית עין לפחות – והתבוננו בדבר הבלתי נתפס המתרחש מולם.

לאחר מכן הופיעו ארבע מכוניות שנסעו במהירות גדולה. כולן עצרו במרחק־מה מאחורי הכבאית, פנסיהן כבו וארבעה גברים לבושים בשחור התקרבו בריצה.

"אולי יש אנשים בפנים," קרא הגבר הצעיר. הוא לבש חולצה לבנה דקה שהתנופפה סביב פלג גופו העליון, הכחוש. הוא חיבר שניים מהצינורות למשאבת המים רבת־העוצמה בקדמת הכבאית ושניים מהגברים האחרים עמדו מוכנים לזרם המים. בדיוק ברגע זה נשמע פיצוץ עז כל כך מתוך הלהבות עד שהאדמה כולה רעדה וכל הנוכחים התקפלו לשניים, כאילו קליע פגע בבטנם. מישהו פרץ בצחוק, לא היה אפשר לראות מי, ובאותו רגע כרך אוּד סִיבֶרְטְסֶן את זרועו סביב אוּלָב ויוהנה, ובתנועה אוהבת אך תקיפה הרחיק אותם משם והובילם בכביש העולה אל ביתו. הפעם הם הלכו בעקבותיו בלי להוציא הגה. הוא הכניס אותם תחת צל קורתו וחייג את מספרו של קְנוּט קָרְלְסֶן. הוא ואשתו באו מיד, שהרי התעוררו למשמע הסירנה וים האש האדיר, ובשעות הבאות הוחלט שאוּלָב ויוהנה ישוכנו במרתף של קָרְלְסֶן עד שהמצב יירגע.

ים הלהבות ריצד על רקע השמיים, אבל אוּלָב ויוהנה לא ראו זאת. האור השתנה מלבן לאדום־חלודה, ואחר כך לגוֹני סגול וכתום. מראה כזה לא שוכחים. גשם ניצוצות מתפצפצים היתמר משלד הבית הקורס, ריחף חסר משקל למשך כמה שניות, דעך ונעלם. עלוות העצים התקמטה. ציפורי הפרא נעלמו, סוף כל סוף השתחררו זו מאחיזתה של זו. עתה בערה האש חרש בלהבות גבוהות ואנכיות. מכוניות נוספות הגיעו. אנשים יצאו מתוכן, השאירו את דלתות המכוניות פתוחות, הידקו את מעיליהם על גופם והתקרבו אל השריפה בצעדים איטיים. ביניהם היה גם אבא שלי. לנגד עיניי ראיתי אותו מגיע ב'דטסון' הכחולה שלו, הוא עצר במרחק־מה ויצא מהמכונית בדיוק כמו האחרים, אבל מעולם לא הצלחתי לראות את פניו בבירור. הוא היה שם, אני יודע שבאותו לילה הוא היה מחוץ לביתם הבוער של אוּלָב ויוהנה, אבל אני לא יודע מה הוא חשב או עם מי דיבר, ואני לא מצליח לראות את פניו לנגד עיניי.

אפר כיסה את הגן, שבבים גדולים ריחפו זמן רב באוויר בטרם יצנחו על העצים ועל המכוניות החונות, דוממים כשלג. צליל של אופנוע מותנע. מיד אחר כך נעלם האופנוע ועליו רכובים שני גברים, האחד עם קסדה והשני בלי.

לא היה מה לעשות. הבית של אוּלָב ויוהנה וָטְנֶלִי נשרף עד היסוד.

לבסוף נותרה רק הארובה. הבוקר כמעט עלה ומרבית המכוניות הסתלקו. רק העשן עמד בגן ובין העצים הקרובים כמו ערפל דק ושקוף. לשניים במרתפו של קְנוּט קָרְלְסֶן לא היו בגדים אלא כותנות הלילה שבהן יצאו מהבית הבוער. ותיק היד. ובתוכו היו כאמור מונחים שלושת אלפים קרונות.

בשעה ארבע היה די אור לעורר את הציפורים שפתחו בשיר. שירתן היתה עזה ומשונה, עליצוּת חיונית שהתמזגה בצליל משאבות המים שהוסיפו לפעול בנהמה. היה צורך בהרבה מים. את הצינורות גילגלו במדרון הבלתי עביר היורד אל הלִיוָאנֶה ושאבו מים לגובה של שלושים מטרים.

שלושה עיתונאים וכמה צלמים חגו סביב החֶלקה השרופה. ראשית דיברו עם איש החוק המקומי, קְנוּט קוּלָנְד, אחר כך עלו בכביש ודפקו בדלת המרתף. הם דיברו עם יוהנה, אוּלָב שכב על הספה מכוסה בשמיכת צמר ובהה בתקרה, שקוע כולו בעולם אחר. יוהנה ענתה על כל שאלותיהם בקור רוח ובנחת, היא חזרה שוב ושוב על אותם הדברים. באיטיות, כדי שיהיה להם זמן לרשום. אחר כך צילמו אותה. כמה תמונות מזוויות שונות, ועל כל פנים רק בתמונות – שעוד באותו יום הודפסו בעיתונים המקומיים 'פֶדרֶלָנְדְסְוֶנֶן', 'סֶרלָנדֶה' ו'לינְדֶסנֶס' – רואים את פניה המיואשות. גבותיה היו חרוכות, על לחייה נראה כתם פיח ועל מצחה חתך, והיא נראתה כניצולה מתאונה במכרה.

חוץ מזה היא היתה רגועה.

אחרי שכולם הלכו נזכרה פתאום בשיניים שעל המדף שתחת הראי, בכוס שלצד כוסו של אוּלָב, אבל תפשׂה שלא נשארו שום מדף תחת הראי, שום כוס ושום שיניים. השיניים שלה ושל אוּלָב לא קיימות עוד. ראיתי את זה בעיני רוחי, את הרגע הצלול להפליא, המקפיא, שבו התחוור לה שהיא איבדה הכול, אפילו את שיניה, ורק אז החלו הדמעות לזלוג חרישית על לחייה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לפני שאשרף”