החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מעריצה

מאת:
מאנגלית: כנרת היגינס דווידי | הוצאה: | 2016-06 | 470 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

רומן התבגרות על ספרות מעריצים, משפחה ואהבה ראשונה
קאת מעריצה את סיימון סנואו.
טוב, כל העולם מעריץ את סיימון סנואו… אבל בשביל קאת, ההערצה היא כל מהות חייה – והיא עושה זאת להפליא. כשהיו ילדות היא ואחותה התאומה, רֶן, שקעו בסדרת סיימון סנואו, וכך הצליחו לשרוד אחרי שאמן עזבה.
לקרוא. לקרוא שוב. להיות כל הזמן בפורומים של מעריצי סיימון סנואו, לכתוב ספרות מעריצים (פאנפיקשן) על סיימון סנואו, להתלבש כמו דמויות מהסדרה לכל הקרנת בכורה.
אחותה של קאת התרחקה מתופעת ההערצה (הפאנדום) ככל שהתבגרה, אבל קאת לא מצליחה להרפות. היא לא רוצה.
עכשיו הן מתחילות ללמוד בקולג', ורן אמרה לקאת שהיא לא רוצה לגור איתה במעונות. קאת נשארת לבד, וזה בכלל לא נוח. היא נופלת על שותפה זעפנית שיש לה חבר מקסים שתמיד נמצא שם; היא לומדת אצל מרצה לכתיבה שחושבת שספרות מעריצים מבשרת את קצו של העולם התרבותי; היא מתרועעת עם בחור חתיך שלומד איתה ומתעניין רק במילים… והיא לא מפסיקה לדאוג לאביה, אדם אוהב ושביר שאף פעם לא היה לבד.
האם קאת יכולה לעשות את זה? האם תוכל להצליח בלי רן? האם היא מוכנה להתחיל לחיות את החיים שלה? והאם היא בכלל רוצה להתבגר, אם זה אומר להשאיר את סיימון סנואו מאחור?
"ראוול, כמו בספרה הקודם 'אלינור ופארק', מציגה צעירים דחויים המפלסים את דרכם בעולם, וגם כאן אינה מאכזבת. אמנם העיסוק בכותבת צעירה המחפשת את קולה האמיתי נשמע מוכר, אך ראוול מכניסה אליו הומור רענן, התלהבות וכמה וכמה הפתעות. מערכות היחסים הרגישות והמבולבלות של קאת נשמעות כנות ומשכנעות."
ג'סיקה בּרוּדֶר, "ניו יורק טיימס"
"יכולתי לכתוב עוד מאות מילים על 'מעריצה', אבל אני מעדיפה פשוט לשחרר אתכם כדי שתתחילו לקרוא את הסיפור הנפלא הזה."
ג'נה הארפר, likesbooks.com

מקט: 4-99-2012
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

היה בן בחדר שלה.

קאת הסתכלה על המספר הכתוב בצבע על הדלת, ושוב על רשימת החדרים שבידה.

פאונד הול, 913.

זה בהחלט היה חדר 913, אבל אולי זה לא פאונד הול – כל הבניינים במעונות נראו אותו הדבר, כמו בתי קומות במתחם דיור מוגן. אולי היא צריכה לנסות לתפוס את אבא שלה לפני שיספיק להעלות את כל הארגזים שלה.

"את בטח קאתר," אמר הבן. הוא חייך והושיט את ידו.

"קאת," היא אמרה והרגישה פאניקה מקפצת בבטנה. היא התעלמה מהיד המושטת. (היה לה ארגז בידיים, מה הוא מצפה שתעשה?)

נפלה פה טעות – זאת האפשרות היחידה. היא ידעה שפאונד הוא בניין מעורב לבנים ולבנות… אבל יש בכלל דבר כזה חדרים מעורבים?

הבחור לקח מידיה את הארגז והניח אותו על מיטה ריקה. המיטה בצד השני של החדר כבר היתה מכוסה בבגדים ובארגזים.

"יש לך עוד דברים למטה?" הוא שאל. "אנחנו בדיוק גמרנו. נראה לי שאנחנו הולכים לאכול המבורגר עכשיו; רוצה גם? אכלת כבר בפֵּר'ס? המבורגרים בגודל אגרוף." הוא הרים את זרועה. היא בלעה את רוקה. "תעשי אגרוף," הוא אמר.

קאת עשתה אגרוף.

"יותר גדולים מהאגרוף שלך," הוא אמר, שמט את ידה ולקח את תרמיל הגב שהיא השאירה מחוץ לדלת. "יש לך עוד ארגזים? בטח יש לך עוד ארגזים. את רעבה?"

הוא היה גבוה ורזה ושזוף, ונראה כמו שנראים אחרי שמורידים כובע גרב מהראש, עם שיער בלונדיני שהתפרע לכל הכיוונים. קאת הציצה שוב ברשימה שבידה. זה רייגן?

"רייגן!" קרא הבחור בשמחה. "תראי, השותפה שלך הגיעה."

מישהי עקפה את קאת, שעדיין עמדה בפתח החדר, והביטה בה בקרירות. היו לה שיער ערמוני חלק וסיגריה לא מודלקת בפיה. הבחור לקח את הסיגריה ושם אותה בפיו. "רייגן, קאתר. קאתר, רייגן," הוא אמר.

"קאת," אמרה קאת.

רייגן הנהנה ושלפה סיגריה חדשה מהתיק שלה. "לקחתי את הצד הזה," היא אמרה וסימנה בראשה על ערמת הארגזים בצדו הימני של החדר. "אבל זה לא כזה חשוב. אם יש לך בעיות של פנג שווי, תרגישי חופשי להזיז את הדברים שלי." היא פנתה אל הבחור. "אתה מוכן?"

הוא פנה אל קאת. "את באה?"

קאת הנידה את ראשה.

כשהדלת נסגרה אחריהם היא התיישבה על המזרן החשוף שכפי הנראה היה שלה – פנג שווי ממש לא עניין אותה – והשעינה את ראשה על קיר הלבנים האפור.

היא פשוט צריכה להירגע קצת.

לקחת את החרדה שהיתה כמו משהו שחור מאחורי עיניה ולב נוסף בגרונה ולדחוף אותה בכוח בחזרה לבטן, למקומה הטבעי – שם היא יכולה לפחות לקשור אותה בקשר יפה ולעקוף אותה.

אבא שלה ורֶן יעלו בעוד רגע, וקאת לא רצתה שהם ידעו שהיא על סף התמוטטות. אם קאת תתמוטט גם אבא שלה יקרוס. ואם אחד מהם יתמוטט, רן תתנהג כאילו הם עושים את זה בכוונה כדי להרוס את יומה הראשון והמושלם בקמפוס. את ההרפתקה החדשה והנהדרת שלה.

את עוד תודי לי על זה, רן אמרה וחזרה ואמרה.

הפעם הראשונה שהיא אמרה את זה היתה ביוני.

קאת כבר שלחה את טופסי הדיור לאוניברסיטה, וברור שהיא רשמה את שמה של רן כשותפה לחדר – בלי לחשוב פעמיים. שתיהן ישנו באותו חדר במשך שמונה־עשרה שנה, למה להפסיק עכשיו?

"אנחנו ישנות באותו חדר כבר שמונה־עשרה שנה," טענה רן בוויכוח ההוא. היא ישבה למראשות מיטתה של קאת עם הפרצוף המעצבן שלה שאומר "אני הבוגרת בינינו".

"וזה עובד מצוין," קאת החוותה בידה אל חדרן המשותף – אל ערמות הספרים והפוסטרים של סיימון סנואו, אל הארון שלתוכו הן דחסו את כל בגדיהן, רוב הזמן בלי להתעסק במה שייך למי.

קאת ישבה בצד השני של המיטה והשתדלה לא להיראות כמו "הפתטית שתמיד בוכה".

"זה קולג'," רן לא ויתרה. "כל הקטע בקולג' זה להכיר אנשים חדשים."

"כל הקטע באחות תאומה," אמרה קאת, "זה שלא צריך לדאוג לדברים האלה. אנשים זרים שגונבים לך את הטמפונים ויש להם ריח של רוטב לסלט ומצלמים אותך בטלפון שלהם כשאת ישנה…"

רן נאנחה. "על מה את מדברת בכלל? למה שלמישהו יהיה ריח של רוטב לסלט?"

"ריח של חומץ," אמרה קאת. "זוכרת שהלכנו ליום הפתוח, ולחדר של הסטודנטית ההיא היה ריח של רוטב סלט איטלקי?"

"לא."

"אז זה היה מגעיל."

"זה קולג'," רן אמרה בתסכול וכבשה את פניה בידיה. "זו אמורה להיות הרפתקה."

"זאת כבר הרפתקה." קאת התקרבה אל אחותה, משכה את ידיה והרחיקה אותן מהפנים. "כל העסק גם ככה מפחיד."

"אנחנו אמורות להכיר אנשים חדשים," רן אמרה שוב.

"אני לא צריכה אנשים חדשים."

"זה רק מוכיח שאת כן צריכה אנשים חדשים…" רן לחצה את ידיה של קאת. "קאת, תחשבי רגע. אם נעשה את זה ביחד, אנשים יתחילו להתייחס אלינו כאילו אנחנו אותו בן אדם. ייקח להם ארבע שנים רק ללמוד להבדיל בינינו."

"הם רק צריכים לשים לב לפרטים." קאת נגעה בצלקת על סנטרה של רן, מתחת לשפה. (תאונת מזחלת. הן היו בנות תשע ורן ישבה לפניה על המזחלת כשהן התנגשו בעץ. קאת נפלה לאחור על השלג.)

"את יודעת שאני צודקת," אמרה רן.

קאת הנידה את ראשה. "אני לא יודעת שאת צודקת."

"קאת…"

"בבקשה אל תכריחי אותי לעשות את זה לבד."

"את אף פעם לא לבד," רן נאנחה שוב. "פאק, זה כל הקטע באחות תאומה."

"חדר יפה," אמר אבא שלהן. הוא סקר במבט בוחן את חדר 913 בבניין פאונד והניח סל כביסה מלא נעליים וספרים על המזרן של קאת.

"זה לא חדר יפה, אבא," אמרה קאת, שעמדה נוקשה ליד הדלת. "זה כמו חדר בבית חולים רק שהוא קטן יותר. ובלי טלוויזיה."

"יש לך נוף נהדר של הקמפוס," הוא אמר.

רן הלכה אל החלון. "בחדר שלי יש נוף של מגרש חניה."

"איך את יודעת?" שאלה קאת.

"גוגל ארץ."

רן חיכתה בכיליון עיניים שכל הקולג' הזה יתחיל כבר. היא והשותפה שלה – קורטני – התחילו לדבר ביניהן כבר מזמן. גם קורטני היתה מאומהה. השתיים כבר נפגשו ועשו קניות משותפות לחדר. קאת נגררה אחריהן במסע הקניות והשתדלה לא להזעיף פנים בעלבון כשהן בחרו פוסטרים ומנורות שולחן תואמות.

אבא של קאת חזר מהחלון וחיבק את כתפיה. "יהיה בסדר," הוא אמר.

היא הנהנה. "אני יודעת."

"טוב," הוא מחא כפיים. "התחנה הבאה, שרמן הול. תחנה שנייה, פיצה. תחנה שלישית, הקן הריק והעצוב שלי."

"לא פיצה," אמרה רן. "מצטערת, אבא. קורטני ואני הולכות לערב על האש שכמה סטודנטים חדשים כמונו מארגנים." היא הביטה בקאת. "גם קאת צריכה ללכת."

"כן פיצה," קאת אמרה בהתרסה.

אביה חייך. "אחותך צודקת, קאת. כדאי שתלכי. תכירי אנשים חדשים."

"כל מה שאני אעשה בתשעת החודשים הקרובים יהיה להכיר אנשים חדשים. היום אני בוחרת פיצה."

רן גלגלה את עיניה.

"בסדר," אבא שלהן טפח על כתפה של קאת. "התחנה הבאה, שרמן הול. גבירותי?" הוא פתח את הדלת.

קאת לא זזה. "אתה יכול לחזור לקחת אותי אחרי שתוריד אותה," היא הסתכלה על אחותה. "אני רוצה להתחיל לסדר את הדברים שלי."

רן לא התווכחה ויצאה אל המסדרון. "נדבר מחר," היא אמרה בלי לסובב לגמרי את הראש אל קאת.

"כן," אמרה קאת.

סידור החדר באמת עשה לה טוב. היא הציעה את המיטה וארגנה את ספרי הלימוד היקרים להחריד על המדפים מעל שולחן הכתיבה החדש שלה.

כשאבא שלה חזר הם הלכו ביחד לוולנטינוס. כל האנשים שהם ראו בדרך היו פחות או יותר בגילה של קאת. זה היה קצת מפחיד.

"למה כולם בלונדינים?" שאלה קאת. "ולמה כולם לבנים?"

אבא שלה צחק. "את פשוט רגילה לגור בשכונה הכי פחות לבנה בנברסקה."

הבית שלהם בדרום אומהה היה בשכונה של מקסיקנים. המשפחה של קאת היתה המשפחה הלבנה היחידה ברחוב.

"אוי, לא," היא אמרה. "נראה לך שיש בעיר הזאת משאית טאקו?"

"נדמה לי שראיתי צ'יפוטלה…"

היא רטנה.

"בחייך," הוא אמר, "את אוהבת צ'יפוטלה."

"זה לא העניין."

כשהם הגיעו לוולנטינוס, המקום המה סטודנטים. כמה מהם, כמו קאת, היו עם הוריהם, אבל לא רבים. "זה כמו בספר מדע בדיוני," היא אמרה, "אין ילדים קטנים… אין אף אחד מעל גיל שלושים… איפה כל הזקנים?"

אבא שלה הרים משולש פיצה. "סוילנט גרין."

קאת צחקה.

"אני לא זקן, לידיעתך." הוא הרקיד את שתי האצבעות האמצעיות של יד שמאל על השולחן. "ארבעים ואחת. אנשים אחרים בגילי רק מתחילים לעשות ילדים עכשיו."

"עשית בשכל," אמרה קאת. "לגמור איתנו מהר ולהתפנות. עכשיו אתה יכול להתחיל להביא בחורות הביתה – השטח פנוי."

"כל הבחורות שלי…" הוא אמר והשפיל את מבטו אל הצלחת. "אתן הבחורות היחידות שמעניינות אותי."

"איכס. אבא."

"את יודעת למה אני מתכוון. מה קורה איתך ועם רן? אף פעם לא התכסחתן ככה…"

"אנחנו לא מתכסחות גם עכשיו," קאת אמרה ונגסה בפיצה בייקון־צ'יזבורגר שלה. "אוף." היא ירקה את הביס מפיה.

"מה קרה, מצאת עפעף של מישהו בפיצה?"

"לא. מלפפון חמוץ. זה בסדר. פשוט לא ציפיתי לזה."

"זה נראה כאילו אתן בכאסח," הוא אמר.

ברור, חשבה קאת, זו המומחיות של רן. אבל היא עזבה את הנושא. היא לא רצתה שאבא שלה ידאג עכשיו. היא ידעה לפי אצבעותיו הנוקשות על השולחן שהוא כבר מתוח. הרבה יותר מדי שעות אבא־נורמלי ברצף.

"עייף?" היא שאלה.

הוא חייך אליה בהתנצלות והוריד את ידו אל חיקו. "יום חשוב. יום חשוב וקשה – כלומר, ידעתי שזה יהיה יום קשה." הוא הרים גבה. "שתיכן, ביום אחד. וווּשש. אני עדיין לא מאמין שאתן לא חוזרות איתי הביתה…"

"אל תתרגל לזה. אני לא בטוחה שאצליח להתמיד עד סוף הסמסטר." זה היה רק קצת בצחוק, והוא ידע את זה.

"את תהיי בסדר גמור, קאת." הוא הניח את ידו, היד הפחות עוויתית, על ידה שלה, ולחץ. "וגם אני. את יודעת?"

קאת הניחה לעצמה להביט לרגע בעיניו. הוא נראה עייף – וכן, עוויתי – אבל בשליטה.

"בכל זאת הייתי רוצה שתיקח כלב," היא אמרה.

"אין מצב שאני אזכור להאכיל אותו."

"אולי נוכל לאלף אותו שהוא יאכיל אותך."

כשקאת חזרה לחדרה השותפה שלה – רייגן – עדיין לא חזרה. או שהיא כבר חזרה ויצאה שוב; הארגזים שלה נראו אותו הדבר. קאת סיימה לסדר את הבגדים שלה ואחר כך התפנתה לפתוח את ארגז המזכרות שהביאה מהבית.

היא הוציאה תמונה שלה ושל רן ונעצה אותה על לוח השעם מאחורי השולחן שלה. התמונה מטקס הסיום של התיכון. שתיהן לבשו גלימות אדומות וחייכו. זה היה לפני שרן הסתפרה…

רן אפילו לא אמרה לקאת שהיא הולכת להסתפר. היא פשוט חזרה הביתה מהעבודה בסוף הקיץ עם תספורת פיקסי קצרה. התספורת נראתה מעולה – מה שאומר שהיא כנראה תיראה מעולה גם על קאת. אבל עכשיו קאת בשום אופן לא תוכל להסתפר כך, גם אם יהיה לה אומץ לגזור כמעט ארבעים סנטימטר של שיער. היא לא תעשה לאחותה התאומה קטע של "דרושה שותפה רווקה".

אחר כך היא הוציאה תמונה ממוסגרת של אבא שלהן, אותה תמונה שהיתה תמיד על השידה בחדרן בבית. תמונה יפה במיוחד שצולמה בחתונתו, צעיר ומחייך, עם חמנית קטנה בדש החליפה. קאת הציבה אותה על המדף מעל השולחן שלה.

התמונה הבאה שהוציאה היתה מנשף הסיום, שלה ושל אייבּל. קאת לבשה שמלה ירוקה ונוצצת ואייבל לבש חגורת מותניים רחבה של חליפה בצבע תואם. זו היתה תמונה טובה של קאת, למרות העובדה שפניה נראו עירומות ושטוחות בלי המשקפיים. וזו היתה תמונה טובה של אייבל, אפילו שהוא נראה משועמם.

הוא תמיד נראה קצת משועמם.

קאת בטח היתה צריכה לסמס כבר לאייבל, רק להודיע לו שהגיעה בשלום – אבל היא רצתה לחכות עד שתרגיש יותר נינוחה ואדישה. הודעות כתובות אי־אפשר למשוך בחזרה אחר כך. אם את יוצאת מלנכולית ודיכאונית, זה פשוט ממשיך לשבת בטלפון שלך, להזכיר לך איזה כבדה את.

בתחתית הארגז היו הפוסטרים של סיימון ובאז. היא הניחה אותם בזהירות על מיטתה – כמה מהם היו פוסטרים מקוריים שצוירו, בעיפרון או בצבע, במיוחד עבור קאת. היא תצטרך לבחור איזה מהם היא הכי אוהבת; לא היה מקום לכולם על לוח השעם וקאת כבר החליטה לא לתלות אותם על הקירות, לעיני אלוהים וכולם.

היא בחרה שלושה…

סיימון מניף את חרב המאגים. באז יושב בנחת על כס מלכות שחור עם ניבים. שניהם הולכים ביחד במערבולת של עלי זהב, הצעיפים שלהם מתנופפים ברוח.

בארגז נשארו עוד כמה דברים – צמיד פרחים מיובש, סרט חגיגי שקיבלה מרן ושהיה כתוב עליו "מועדון הצלחת הנקייה", פסלונים של סיימון ובאז שהיא הזמינה מהאתר הרשמי…

קאת מצאה מקום להכול, ואחר כך התיישבה בכיסא העץ הישן ליד השולחן. כשהיא ישבה בדיוק ככה, עם הגב לקירות החשופים ולארגזים של רייגן, היא כמעט הרגישה כמו בבית.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מעריצה”