החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות / הרשמה

מכור לחטא

מאת:
מאנגלית: גיא הרלינג | הוצאה: | 2016-11 | 368 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

התמכרות מתמצה בתפיסה אחת פשוטה: תשוקה.
קוראים לי ד"ר דיקסון מתיוס, ותמורת 500 דולר לשעה אדם יכול לבוא אלי ולפרוק את הסודות העמוקים והאפלים ביותר שלו.
ההתמכרות הפרטית שלי? סקס.
זיון טוב הוא התרופה הטובה ביותר. אני אולי מומחה בפתרון בעיות של אחרים, אבל לא בפתרון הבעיות שלי. אני יודע, כי אני מקרה אבוד. אני לא מנהל מערכות יחסים. אני אפילו לא עושה את אותה אישה פעמיים.
אבל כל זה עומד להשתנות הודות לשתי נשים שונות להפליא שהציתו אצלי את תשוקותי העמוקות ביותר. 
במי מהן אבחר?    
אני יודע שאני צריך לבחור, אבל מעולם לא אמרתי שאני גיבור הסיפור או אפילו הבחור הטוב. וחוץ מזה, מי רוצה להיות טוב כשכל כך מהנה להיות רע?
הסיפור שלי לא נועד לבעלי לב חלש. אז אם אתם בקטע, הדקו חגורות וצפו לבלתי צפוי. רק שלא תגידו שלא הזהרתי אתכם בראש…
מוניקה ג'יימס העבירה את שנות הנעורים שלה בקריאת יצירותיהם של אן רייס, ויליאם שייקספיר ואמילי דיקנסון.
כשהיא לא כותבת, היא מנהלת את העסק הפרטי שלה, אבל היא דואגת לאזן תמיד בין השניים.
היא אוהבת לכתוב סיפורים כנים מסעירים ובכך מקווה להטביע את חותמה על קוראיה, וההשראה שלה מגיעה מחיי היומיום. ספריה הם רבי־מכר באמזון ארצות הברית, בריטניה קנדה ואוסטרליה.
מוניקה ג'יימס מתגוררת במלבורן, אוסטרליה, עם משפחתה הנפלאה והמון בעלי חיים. יש לה אובססיה קלה לחתולים, למלקחיים ולשפתונים והיא מתפללת בסתר להיות נינג'ה בסופי שבוע.

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1: התמכרויות

דיקסון

"אני פשוט… לא… מצליחה… להפסיק… לאכול," אומרת שאמוּ הלווייתן ושואבת את עוגת הטווינקי השלישית שלה בביס אחד מבהיל.

אני באמת אמור להזדעזע יותר מהעובדה שהבחורה השמנה הדוחה הזאת מתמזמזת עם ערמת הסוכר המפנקת שלה לנגד עיני, אבל מצחיק ככל שיישמע, אני לא מזדעזע. וזה כי אני מצליח להתרכז רק בפה הבשרני הרך שלה, ובאיך שהוא בולס את הספוג המוזהב הזה, ואני לא יכול שלא לדמיין שהדבר הזה שהיא טורפת כאילו הוא הסעודה האחרונה שלה הוא הזין שלי, ולא עוגת הטווינקי הארורה.

בתנועה עדינה אני משנה תנוחה על מושב העור שלי ואומר לזין שלי שעכשיו זה לא הזמן לזקוף את ראשו החוטא, כי אני כאן כדי לעזור לשאמו, כלומר לשרון, עם ההתמכרות שלה.

התמכרות, כך כתוב בוויקיפדיה השימושית תמיד, היא "חזרה מתמשכת על התנהגות חרף השלכות שליליות, או ליקוי נוירולוגי המביא להתנהגויות כאלה".

אם כך, מה מניע התמכרות? מה מביא אנשים כמו שרון להתמכר באופן גמור ומוחלט למשהו עד כדי כך שאינם יכולים לתפקד בלעדיו? כלומר, יש משהו מגוחך לחלוטין בעובדה שאיננו מסוגלים להפסיק התנהגויות מסוימות, שהרי אנחנו אלה ששולטים במעשים שלנו — אנחנו, ולא אף אחד אחר.

אז אולי זה הרגל. אבל הרגל נוצר מבחירה; ומכאן שהיינו יכולים להפסיק אם היינו רוצים בכך. אז במקרה הזה אולי זה זיכרון מודחק שרודף אחרינו, ואנחנו רק משתמשים בו כבתירוץ להתמסטל, להשתכר, לחטוף מחלות מין או — במקרה של שרון — להשמין.

לכולנו יש התמכרויות, גדולות כקטנות, כאלה או אחרות, ואנחנו, בני האדם, יצורים מורכבים שעשויים להתמודד איתן או לטאטא אותן מתחת לשטיח ופשוט לא לדבר עליהן. אבל האנשים שכן רוצים לדבר עליהן — ולא משנה למה הם התמכרו — באים לדבר איתי.

קוראים לי ד"ר דיקסון מתיוס, ותמורת 500 דולר לשעה אדם יכול לבוא אלי ולפרוק את הסודות העמוקים והאפלים ביותר שלו ולצאת מהקליניקה שלי בתחושה שנרפא ונולד מחדש. רוב האנשים פשוט רוצים לקבל אישור שהכול בסדר אצלם, ושהסטיות שלהם לא באמת סוטות. והמטופלים שלי מקבלים את זה ממני, הם מקבלים מאחד מבכירי הפסיכיאטרים בניו יורק את האישור לכך שהצורך שלהם לאכול שערות חתול או הצורך שלהם לאונן בפומבי נורמליים לגמרי.

אני מתחייב בפניהם שבתוך טיפולים ספורים אני ארפא אותם מהתנהגותם הנוירוטית, ושהם יוכלו להיטמע שוב בחברה שלנתיניה לא יהיה שום מושג שמסתובבים ביניהם כמה פסיכים שירדו לגמרי מהפסים.

הסיבה שאני יכול להבטיח את זה היא שרוב האנשים שנכנסים אלי פשוט רוצים לקטר ולהתלונן, וברגע שהם מורידים מהלב את אותו אלוהים־יודע־מה שמציק להם, רובם רואים את האור ומפסיקים עם השיגעון. למיעוט הקטן שסובל מבעיות באמת רציניות, אני רושם בנזודיאזפינים, שהם תמיד אמינים, לטיפול בָּאי־שפיות שלהם, והעולם מודה לי על שבראתי עוד זומבי א־סוציאלי על גלולות.

אז אתם יכולים לקרוא לי בנזונה, אבל בגיל שלושים ושתיים נדמה לי שמותר לי להיות קצת קהה ואדיש לפסולת החברתית הזאת. גם אתם הייתם נוהגים כמוני אילו הייתם צריכים להקשיב לאותו סיפור בכייני יום אחרי יום אחרי יום מפי עשירים מפונקים שבחיים לא נאלצו לעבוד קשה אפילו לא יום אחד. ולמרות זאת הם באים אלי עם סיפורים פתטיים על אי־צדק ועוולות, מתעלמים לחלוטין מכמה שגורלם שפר עליהם.

ובזמן ששרון ממשיכה ללהג על תלאות חייה, אני נזכר בשאלה המקורית שלי. מה מניע התמכרות? אנשי מקצוע מוסמכים רבים כבר הצהירו כי הסיבות להתמכרות שונות ומשונות, אך היא נגרמת בדרך כלל משילוב של גורמים גופניים, מנטליים, נסיבתיים ורגשיים. אבל אני? אני יודע שכל עניין ההתמכרות מתמצה ברעיון אחד, פשוט ופרימיטיבי.

תשוקה.

לא משנה למה אנחנו משתוקקים — להצלחה, ליופי, למזון, לאלכוהול, לסמים, לניקוטין, לפורנו או לסקס — התוצאה היא תמיד אותה תוצאה: כולנו רוצים לחוות את האופוריה שמתלווה לגורמים האלה, ולזה התמכרנו. הטריגר האמיתי, זה שבאמת מחולל את ההתמכרות, משתנה מאדם לאדם, אך בסופו של דבר, כולנו פשוט רוצים להיות… מאושרים. וברוב הנסיבות התשוקה מובילה לעונג.

אנשים בעלי אישיות התמכרותית לוקחים את ההתמכרות שלהם לרמות מפחידות, אבל רובנו פשוט משכשכים בהתמכרות שלנו כדי להשיג את האושר הזה, את האופוריה הזאת, כי אנחנו אנושיים, ואנחנו כמהים לחיות "באושר ובעושר עד עצם היום הזה".

אמרתי לכם שאני טוב.

"ד"ר מתיוס," אומרת שרון בקול קטן. "אתה לא אמור לרשום את הדברים האלה?"

אני מהנהן ושוב ממקד בה את המבט המרוחק שלי. "אולי תספרי לי עוד קצת על אבא שלך?" אני מציע ברכּות ושולח אליה חיוך עדין.

ואז 5, 4, 3, 2… ו־1.

כמו על פי סימן מוסכם, אני רואה איך שפתה התחתונה של שרון מתחילה לרטוט ודמעות נקוות בעיניה.

"אין מה להגיד," היא מצהירה, משלבת ידיים על חזהּ השופע ונושכת את השפה כדי לעצור את הדמעות.

"איך היית מתארת את מערכת היחסים שלך איתו?" אני לוחץ, משכל רגליים כבדרך אגב במאמץ להסתיר את הזקפה הבלתי נמנעת בעודי מנסה לא לבהות לה בציצים.

"היא בסדר." היא מושכת באף, מתכרבלת לתוך עצמה, שערה האדמוני הבוהק מסתיר את דמעותיה.

לכולנו יש טריגר, ואני למדתי שהטריגר של נשים בעלות משקל עודף הוא האבות הלא־קיימים שלהן. אני בחיים לא אבין למה הן משתמשות באוכל כאמצעי מנחם, אבל אולי בולמוסי האכילה סותמים איזה חור, ואני אומר את זה במובן הכי מילולי.

אז כמו שאמרתי, אתם יכולים לקרוא לי בנזונה, כי להמון ענייני אבא נלווה עוד משהו: ניסיון למצוא את דמות האב המושלמת שתמלא את החלל הריק הזה, נטול האהבה. הנשים הללו מחפשות שלא במודע את בן הזוג העתידי שלהן ומשתמשות באבא המניאק שלהן כמעין אב־טיפוס לבן הזוג שהן מחפשות. או במקרים מסוימים… לזיון שהן מחפשות.

פתאום הזין שלי מתחיל להתעניין מאוד־מאוד בשרון וית׳רסטון. כן, היא אולי סובלת מעודף משקל של איזה שלושים קילו, אבל במקרה הזה אני זורם עם הראש שבין הרגליים, כי כמו שאמרתי, לכולנו יש טריגר, ובדיוק כמו כולם, גם אני רוצה למצוא את האושר־ועושר־עד־עצם־היום־הזה־שלי. וברגע זה האושר־ועושר שלי מכופף את שרון מעל השולחן שלי ומזיין אותה עד אובדן חושים.

אולי יש לי הכשרה בפתרון בעיות של אנשים אחרים, אבל לא בפתרון הבעיות שלי — אני יודע שאני מקרה אבוד. אני מניאק, ובכל יום אני שוכח מי אני ומי הייתי פעם.

אבל אני לא לגמרי שמוק, ואני גורם לנשים כמו שרון וית׳רסטון להרגיש טוב, כי כל כך הרבה יותר קל לעשות סקס בלי להיקשר רגשית מאשר… להרגיש.

אני מניח את המחברת על משענת היד, קם לאט ונועץ בשרון מבט מלמעלה, מחייך אליה ביודעין את החיוך שיפורר לה את התחתונים בתוך שניות. היא מרימה את העיניים, ואני רואה את הבלבול מהבהב מאחורי עיני האזמרגד שלה. אבל כשהמבט שלה מחליק במורד גופי המתקשה, הבלבול הזה הופך ל… תשוקה.

כל התנהלותה משתנה, ופתאום יוצאת לה הילדה הקטנה של אבא — היא משנה תנוחה על הכיסא וזוקרת את החזה קדימה בנועזות. זה באמת קל מדי, אבל אני מעדיף להתנהל בקלות, ולא להתאמץ ולשים את הלב והנשמה על כף המאזניים, רק כדי לגלות שארוסתך שוכבת עם החבר הכי טוב שלך.

אז זה — זה הרבה יותר קל.

"את אוהבת את אבא שלך?"

"לא, אני שונאת אותו," היא מתוודה בלחישה פתיינית ונושכת את השפה.

"אה, כן? את מרגישה בנוח לספר לי למה?" אני מתיישב לידה על ספת העור, מקפיד להשאיר את הברכיים שלנו במרחק סנטימטרים זו מזו.

"כי הוא אוהב את האמא החורגת שלי יותר ממה שהוא אוהב אותי," היא משיבה, ועיניה חדורות התאווה מתמקדות בחיקי בעוד הזקפה שלי כבר מציצה ללא ספק מבעד למכנסי המגוהצים.

"צר לי לשמוע," אני הומה בקול רך. אלא שאני לא מתכוון לאף מילה. "זה בטח מאוד קשה לך."

"כן, נכון. זה מאוד קשה." היא מהנהנת, ואני מרגיש אצבע יחידה מחליקה עלי בנחישות במעלה הירך, לעבר המפשעה.

אני פותח את רגלַי בברכה ושואל, "זה היה הטריגר להתמכרות שלך, לדעתך?"

"מה אני אגיד לך, ד"ר מתיוס? כשעומד מולי מעדן כזה, אני לא יכולה להגיד לא," היא מגרגרת בקול צרוד, ואצבעותיה מרקדות סביב הריצ׳רץ׳ הנאנק שלי.

"טוב, תראי, לפעמים," אני לוחש, "זה בסדר להגיד כן." אני יודע, אני הולך לגיהינום.

וזה כל הטריגר שהגברת וית׳רסטון צריכה: הראש שלה צולל אל חיקי, והאצבעות שלה מתחילות להתעסק לי ברוכסן.

כשהפה החמים והרעב שלה עוטף את הזִקפה הלוהטת שלי, אני עוצם עיניים בגועל. אני נגעל מעצמי כי אני מנצל מישהי שאין לי שום כוונה לפגוש שוב. אבל אף פעם לא אמרתי שאני גיבור הסיפור הזה, או אפילו האיש הטוב.

מי רוצה להיות טוב, כשזו תחושה כל כך טובה להיות רע?

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מכור לחטא”