החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מלאכים חסרי בית

מאת:
מערבית: ברוריה הורביץ | הוצאה: | 2017-01 | 368 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

על רקע מלחמת עיראק־איראן הנוראה במאה הקודמת מובא לנו סיפורה המדהים של קבוצת ילדים בעלי תסמונת דאון וילדה פצועת ראש, שאותם מנהיגה ילדה ששמה חלוּם. בכל בוקר מציבים אנשי ארגון מושחת את הילדים בקרנות רחוב בשולי בגדד המופצצת. שם הם מקבצים נדבות, ובערב הם נאספים ושלל עבודתם נחמס. בלילה הם משוכנים בחורבה, וחוזר חלילה. יום אחד מעניק זוג תיירים לחלוּם נדבה גדולה, ומיד לאחר מכן מתרגש אירוע טרור שבו נהרגים "מעבידיהם" של הילדים. חלוּם, שהופכת מטרה הן של אנשי הארגון והן ושל אנשי מנגנון הביטחון, הופכת את הילדים לחבורה מתפקדת המצליחה לשרוד בתנאי גיהינום.
טה חאמד אל־שבּיבּ, סופר עיראקי בן־זמננו, החי בבגדד, יצר רומן אנטי־מלחמתי נוקב, חריף ומטלטל. 
מלאכים חסר בית הוא אפוס כביר שמגדיר מחדש את המושג הומאניזם. ילדי החבורה — חלוּם, "מוח'תאר הגיבור", ג'מיל, סאלם, שרין ו"ניהד המפונק", המזכירים ילדים מופלאים בספרות המלחמה של המאה העשרים, דוגמת אוזפה של אלזה מורנטה, נחקקים על שערי הלב לנצח.
סמי מיכאל, שיזם את הוצאתו לאור של מלאכים חסר בית, מעיד: "קראתי את הספר בשקיקה, בכאב, בסערת נפש, בחיוך ובדמעה. זהו רומן מטלטל על ילדים ובני נוער שנועד למבוגרים. יד של סופר ענק עיצבה את הדמויות, תיארה את האירועים וארגה את העלילה שרדפה אותי ימים ולילות."

מקט: 15100675
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

האדמה הזדעזעה משל היתה מדרך לרגליו של ענק. באחת ניצתו אדום, צהוב וירוק בראשי הרמזורים המוצבים בכיכר, והכניסות לכיכר השתרגו זו בזו. אחוזי אימה אטמו מקבצי הנדבות הקטנים את אוזניהם לקול הרעם שהחריד את המקום, אך לשווא. הם נפוצו לכל עבר. כשעתיים לפני כן הובאו אל הכיכר במשאית שגג ארגזה פתוח, ופוזרו בצמתים של רחובות העיר, כמו ילדים נוספים.

בארגז הפתוח נדחסו בצפיפות ילדים וילדות בגבהים שונים. אותו הבוקר, שעדיין היה שרוי בצינה, לא היה שונה משאר הבקרים, והחיים טרם הפרו את שלוות הרחובות שדמתה לשלוותם של מים עומדים. בכל הצטלבות של רחובות, כמדי יום, אחד משני הגברים שישבו במושב היחיד בקדמת המשאית הוציא את ראשו מבעד לחלון, ומבלי שיטרח לרדת ממנה היה קורא בשמות הילדים. או אז היו מתנועעים הגופים הדחוסים כגוש אנושי אחד שמבנהו החיצוני לבש את צורתו של הארגז. אחר כך נבקע הגוש, והילדים שקראו בשמם חילצו את עצמם בקפיצה מהגוש ופילסו את דרכם קדימה. הם ירדו אל הכיכר שבה עבדו בעוד הילדים המבוגרים עוזרים לצעירים יותר לרדת. אחר כך היתה המשאית ממשיכה בדרכה להצטלבות הבאה. יום העבודה הסתיים כשנשמעה קריאת המואזין לתפילת הערב. רק אז שבה המשאית לאסוף את הילדים המותשים והסיעה את כולם ללינת לילה, בבית קטן שנחבא בין חורבותיה של העיר. מתוך מאמץ הפכו חורבות אלה למקום מגורים, שלא עורר חשד כלשהו ככל מקום מגורים.

אחת לשעתיים סבבה המשאית בין מרכזי העבודה, עד למועד הקריאה לתפילת הערב. שני הגברים שנהגו במשאית מילאו את עולמם של הילדים, למן הרגע שהעירו אותם משנתם בבוקר והגישו להם לחם ותה, עד שכיסו את גופם התשוש בשמיכות לעת ערב, לאחר שהאכילו אותם פתיתי לחם מושרים במרק עשוי עצמות בקר. שני הגברים הקפידו להלביש את הילדים בבגדים בּלים כדי לשוות להם הופעה ההולמת את עבודתם, כמו כן הקפידו לעצב את נפשותיהם של הילדים ולחנכם לנהוג במסכנות.

השניים היו אחראים על הבית, על כל מה שבו ועל כל מי שבו. הם עצמם היו כפופים לאנשים אחרים שמעמדם היה גבוה יותר בהיררכיה, ושהיתה להם חזקה על כמה בתים בעיר זו, כמו גם בערים אחרות. הילדים נמסרו לידיהם תמורת "שטר קבלה". למעשה היה זה שטר של הסכמה יותר מאשר שטר חוקי, שכן בעת הצורך לא היה בר תוקף בבית המשפט, זאת בשל העמימות שאפפה את התנאים של "אימוץ" ילדים. שני הגברים קיבלו אפוא את הילדים והתחייבו בפני הממונים עליהם לשאת רק בנטל הנדרש מהם, ואף לא דבר אחד מעבר למצוין בשטר הקבלה. משנקבעו מוסכמות העבודה, איש לא העז לחרוג מהן, רק חסר מזל ינהג כך.

תמורת השטר האחרון קיבלו שני הגברים תינוק שטרם נגמל מיניקה והטיפול בו הוטל על חלוּם, ילדה בת אחת־עשרה, שדאגה להכין לו מזון בבקבוקים, לנקותו מצרכיו ולחתלו. כל העת היתה נושאת את התינוק בזרועותיה, ראשו מונח על כתפה, והיתה מעוררת את רחמי הבריות ומתפללת לאל שיעתיר עליהן משפעתו ויברך בהצלחה את מי שנותן לה נדבה. בבית שבו התגוררו היו שלוש ילדות נוספות, וגם בידיהן הפקידו שני הגברים תינוקות שהיה עליהן להאכילם, לנקותם ולחתלם. זה חודשים התרוצצו הילדות בצומתי הרחובות, נושאות בזרועותיהן את התינוקות שצווארם היה דק ושחוח כחוט בלה. מדי בוקר כשהגיעו אל הכיכר, כל אחת מהן היתה קופצת מהארגז החשוף של המשאית, אך לא לפני שמסרה את תינוקה לילד הקרוב ביותר לשפת הארגז, ולאחר שירדה והתייצבה על רגליה היתה לוקחת אותו מידיו ומסתלקת איתו עד למועד הקריאה לתפילת הערב.

חלוּם, אחת מארבע הילדות, נשאה על כתפה תינוק מונגולואיד, שהיה אחד משישה מונגולואידים שגדלו בבית באחריותם של שני הגברים. גילם של חמישה מהם היה אחת־עשרה בקירוב ואילו השישי היה התינוק המונגולואיד היחיד בבית. על שטר הקבלה שלו היה רשום השם ג'אבּר, אך חלוּם שעליה הוטל לטפל בו סירבה להכיר בשם זה והעניקה לו את השם ניהאד, למורת רוחם של שני הגברים. ניהאד וחמשת המונגולואידים האחרים היו שישה מבין שלושים ושניים ילדים שיום אחד מצאו עצמם בקבוצת מקבצי נדבות, ורק אלוהים יודע איך, ובוודאי יודעים גם סרסורי המלחמות. בכיכרות העיר האחרות היו ילדים מונגולואידים נוספים בקבוצות אחרות של מקבצי נדבות. האם אין הדבר מעורר תהיות בקרב הבריות? אכן, התהיות עולות והבריות גם משיבות, אבל זה לא חשוב. מה שחשוב הוא שראשו של ניהאד היה מונח על כתפה של חלוּם כשהרעם הנורא החריד את הצומת שבין שני הרחובות והיא עפה ממקומה יחד עם הילדים האחרים. האומללה אמרה לאטום את אוזניה, אך עלה בידה לאטום רק אוזן אחת, שכן בידה האחרת נשאה את ניהאד. אלמלא נשמט מידה הבקבוק, לא היתה מצליחה לאטום גם את אוזנה הימנית. ניהאד היה בר מזל על כי לא שמטה אותו מידה השמאלית באותו הרגע. אדרבה, היא הצמידה אותו אליה בעוז, כאילו היתה זו תקוותה האחרונה בחיים.

חלוּם חיכתה יחד עם שאר ילדי הכיכר למשאית, ומשהבחינה במונית הנעצרת לפני הרמזור, פנתה אל הנהג ושאלה אותו מה השעה. התברר לה שעברו שעתיים מאז התחלת יום העבודה. מכיוון שתמיד הכול התנהל לפי סדר קבוע ומדויק, סברה ששני הגברים צריכים להגיע בכל רגע. הם יפקדו את קבוצות הקבצנים כדי לגבות את גשם הנדבות שהשמים המטירו עליהם. והלוא אין בכפות ידיהם הקטנות להכיל את הנדבות שאספו במשך שעתיים, ואין זה מן החוכמה שנותן הנדבה יבחין בכיסו המלא של ילד, גם אם כיס זה הוא של בגד בלה. נאהי ופרטוס דאגו ששיקול דעת חשוב זה לא ייעלם מאף ילד. השניים היו מתנוססים מעל לראשיהם, לעתים אף בטרם יחלפו שעתיים. ואכן, השניים הגיעו, אבל, כרבע שעה לפני שהופיעו שני הגברים קיבלה חלוּם מאיש זר נדבה — שטר יקר במטבע של ארצו. אפשר שלא היה נותן לה אותו אילו ידע את שווי ערכו בכסף המקומי, ואולי ההשגחה האלוהית היא שזימנה אותו ברגע זה, שלא דמה לאף רגע אחר בחייה. האיש הזר יצא בלוויית בחורה בלונדינית מבית מלון ששכן קרוב לכיכר שבה עבדה חלוּם, ועל כתפה ניהאד. באותה העת היה איתם ילד מונגולואיד נוסף בן תשע, אלא שהמראה של תינוק מונגולואיד נגע יותר ללבם של שני הזרים. האיש כחול העיניים ליטף את ראשו של ניהאד ותחב את השטר היקר לתוך חיתולו. הבחורה הבלונדינית, תיירת כבן לווייתה, ליטפה את ראש התינוק והשתעשעה בציצות שערו צרובות השמש, שהאבק המצטבר הכהה את צבען. בני הזוג הגיעו לארץ לבקר באתרי העתיקות. הבחורה הבלונדינית עתידה למשש את העתיקות כשם שמיששה את תלתליו החרוכים של ניהאד, כמו מוודאת שאמיתיים הם. לאחר שניהאד נחרד משנתו, היטב התבוננה הבלונדינית בתווי פניו המונגולואידיים, שתחת מגע אצבעותיה התחדדו עוד יותר. הארשת הנבובה שעל פניו הסגירה היטב את מומו המולד.

אף שחלוּם לא הבינה ולו מילה משפתם של השניים, הסתמן חיוך על שפתיה וסומק הציף את פניה. רגשות מעורבים הציפו אותה. בהניחה שהזוג נשוי, מצאה את עצמה מתפללת לאלוהים שיזכה את הזוג הבלונדיני הנדבן בבן זכר, ובה בעת סנטה, גידפה ובעטה בילדי הקבוצה הקטנים, כשהקיפו את בני הזוג וכפות ידיהם הפתוחות נישאות מעלה. לפתע נשמע פרץ של צחוק שלא דמה לצחוקם של בני המקום, צחוק שנמהלו בו אלגנטיות מודרנית ותפארת אצולת השושלות. צחוק הזוג המשיך להתגלגל גם בהתרחקם, מותיר את כפות הידיים הרכות נישאות מעלה, אך לשווא.

עכשיו חשבה חלוּם, שלעצמה תשמור את השטר הזר. מדוע תיתן אותו לשני הארורים האלה? היא שיערה שמדובר בסכום גדול, וכי למה שיקבלו אותו הארורים? אבל מה יהיה על הילדים, שבינתיים הוסיפה לגדפם ולבעוט בהם? האם ישמרו את הסוד? ולמה שיעשו כן? היא הגישה את הבקבוק לפיו של ניהאד ואימצה אותו לחיקה, עד שהשטר הזר היה צמוד ללבה. "מעכשיו כל יום נאכל קבב ונשתה מיץ תוצרת חוץ. כו־ל־נו, כו־ל־נו. אבל רק תסתמו את הפה, ואל תגלו לנאהי או לפרטוס. אף אחד לא נתן לנו שטר זר, ברור?"

משהבחינה בטלאע בן השלוש־עשרה איימה עליו שלא יקבל חפיסת סיגריות מדי יום אם יתגלה לנאהי או לפרטוס עניין השטר. אלא שטלאע הנבל יכול היה לאמוד את ערך האוצר שניהאד נשא בחיתולו על פי הבטחותיה הנדיבות של חלוּם. על סמך מה הבטיחה לתת לו חפיסת סיגריות שלמה, תהה. כלום היתה מבטיחה זאת אלמלא נפל לידיה הון עתק. הוא הפשיל את שרווליו ונעץ את מבטו בחיתול של ניהאד, "אם תיתני לי חצי מהסכום, לא תצטרכי לדאוג לסיגריות וגם לא לילדים. מי שיעז לפטפט בעניין הזה, במיוחד לפני נאהי ופרטוס, אחתוך לו את הלשון."

הדם אזל מפניה של חלוּם, שחשה שהיא עומדת לאבד הכול. אבל בת קול מסתורית הניעה את לשונה ודירבנה אותה. היא הופתעה מקור הרוח של עצמה כשהבטיחה לו שהכול יסתדר. היא ביקשה ממנו שהות לשקול את הצעתו. לשמע דבריה אורו עיניו. הוא הניע בראשו לאות הסכמה, וללא שהיות נקט שני צעדים. ראשית, קבע את הקריאה לתפילת הערב כמועד האחרון לסיום הארכה שנתן לחלוּם. ושנית, אסף את הילדים, ולאחר שאיים עליהם לבל יגלו את הסוד, כאילו מחצית האוצר כבר היתה בכיסו, האיץ בהם לשוב להתפזר ולתפוס את מקומם ליד ארבעת הרמזורים. כולם צייתו לו מלבד ג'מיל, המונגולואיד השני, שהיה בן תשע. הוא קפא תחתיו, עיניו המלוכסנות התאבנו והוא לא הניד עפעף. פיו, פה הדג, היה חתום מבלי שיניע את שפתיו. "אז מה קורה, חלוּם? איפה הקבּבּ? למה את משקרת? הבטחת שנאכל קבב. מה, אין קבב? מה, ואין מיץ?" או אז שב ג'מיל לדקלם בקול: "הכסף בידי אלוהים. תן נדבה ותזכה באהבת אלוהים. למה את משקרת, חלוּם? חלוּם?"

טלאע הנחית חבטה על עורפו של ג'מיל ובצרחות ציווה עליו להצטרף לאחרים. "יאללה, לך כבר…" ג'מיל ציית לו. אף שהבעת פניו היתה אדישה מיום היוולדו, חלוּם ניסתה לחשוף את שמסתתר תחתם. היא חששה שישמור לה טינה, ויגלה את עניין השטר הזר כשנאהי ופרטוס יופיעו בכיכר. בעוד רבע שעה בדיוק יגיעו. המונגולואידים אינם ככל הילדים הנורמלים, ונראה שאין הם יראים מדבר. הם עשויים להמשיך להתנהג באופן רגיל מבלי להגיב על עלבון, בעוד פניהם לא מסגירים הבעה כלשהי. עם זאת, לעולם לא ישכחו השפלה ולא תנוח דעתם עד שישיבו למי שפגע בהם כגמולו, ואלפי דרכים לעשות כן יש להם. זאת ידעה חלוּם הנבונה מהחיים עמם זה כמה שנים. היא גערה אפוא בטלאע ויעצה לו לגשת לג'מיל ולהפיס את דעתו. אולם טלאע לעג לה, שכן סבר שאין זה מכבודו. הוא פרץ בצחוק מתנשא ופנה ללכת אל הרמזור הסמוך, לא לפני שהזכיר לה את המועד האחרון לארכה שנתן לה. עליה להשיב לו בטרם תסתיים הקריאה לתפילת הערב. אם כך, אמרה לעצמה, רצוי שהיא תיגש לג'מיל. היא חשה אליו, וכשעמדה לידו כרכה את זרועה סביב צווארו. הואיל והיה נמוך ממנה, רכנה אל ראשו ונשקה לו. בלי אומר ודברים הובילה אותו למקום עיסוקה והודיעה לו שמעכשיו יעבוד איתה. ניהאד יהיה על כתפה והוא יעמוד לצדה. היא נשבעה לו שאינה משקרת ושבקרוב הקבב יגיע. בוודאי שיאכלו קבב. ג'מיל נעתר לה ונשאר לעמוד לצדה. ארשת פניו לא השתנתה כהוא זה.

כל זה קרה דקות ספורות בלבד לפני שנשמע הרעם הנורא שהחריד את המקום. חלוּם הבינה שתחדל לקבץ נדבות. לאמיתו של דבר, היא חדלה לקבץ נדבות ברגע שזכתה בשטר. עכשיו ניסתה חלוּם לרצות את ג'מיל, ולאחר שהשמיעה באוזניו דברי פיוס החלה לדבר על החיים שלהם בביתם של נאהי ופרטוס. חלוּם התיישבה על הארץ לרגלי הרמזור והושיבה את ג'מיל צמוד אליה עד שחשו זה בחום גופו של זה. היא השעינה את ניהאד עם האוצר שנשא על ירכה, עד שהיה שרוע בחיקה וגמע מהבקבוק את שארית הנוזל שדמה למים לבנים ודלוחים יותר מאשר לחלב. מכל מקום חלב בוודאי זה לא היה.

שעה שניהאד מצץ מהבקבוק שמעה חלוּם את עצמה בלבד. ג'מיל לא הוציא הגה מפיו כל עוד חלוּם דיברה. כל שיצא ממנו היה אך הבל נשימותיו, שהתעבה במגעו עם האוויר החורפי. "…ולא רק קבב ומיץ תוצרת חוץ. תראו מה עוד תקבלו. אבל אתה, ג'מיל, חייב לשתוק. אל תשים לב לטלאע. אלוהים ישליך אותו לאש הגיהינום. חכה ותראה. אלוהים ישליך אותו יחד עם עוד כמה אנשים. לאן יוכלו לברוח מאש הגיהינום? בטח ביום הדין המלאכים יקשרו אותם ויתלו אותם עם הרגליים למעלה והראש למטה. והלהבות, ג'מיל, יזנקו למעלה־למעלה ויצלו להם את הראש. טלאע והחבר שלו מהכיכר השנייה, אין לכם מושג מה הם עושים בלילה. אפילו את השמיכות הם לוקחים לכם. את טלאע אפשר עוד לסבול, אבל הכלב הזה, ואני לא רוצה להזכיר את השם שלו, במו עיני ראיתי אותו מפשיל את השמלה של סַמַר כשהיא ישנה. מאותו יום אני לא ישנה עד שאני שומעת את הנחירות שלו ושל החבר שלו. רק אז אני עוצמת עיניים. ג'מיל, לא רק אש יש בגיהינום. יש גם גחלים. כל גחלת בגודל של בית. כך שאם טלאע או הכלב ההוא יצליחו להתחמק מהמלאכים, הם ייפלו על הגחלים ו…"

ראשו של ג'מיל צנח על כתפה של חלוּם. היא הביטה בו והבחינה שהוא נרדם לאחר שכובד ראשו הכריעו. האם לא ישן בלילה, תהתה. הרי הבוקר רק התחיל, ואפילו סיבוב הביקורת הראשון של נאהי ופרטוס עוד לא הגיע. מדוע ג'מיל עייף כל כך, ואולי בדומה לה, השינה משתלטת עליו כשעולבים בו? היא הטתה את גבה לאחור לפנות מקום לראשו על ירכה, אותה הירך שעליה נח ראשו של ניהאד. שני ראשים מונגולואידיים היו מונחים עתה על ירכה, שני ראשים עם אותם הפנים העגולים, שפרט לגודלם אין כל הבדל ביניהם. ארשתם של השניים חתומה, חסרת כל הבעה. שלווה פשטה בגופו של ג'מיל לאחר שראשו נח על ירכה, שכהיתה כמו כרית רכה. בן רגע התכווץ מעוצמת הקור, שוקיו התקפלו כלפי מעלה עד שברכיו כמעט נצמדו לחזהו. חלוּם היתה עטופה במעיל גברי בלוי שבטנתו מרופטת, שאיש שיכור ויתר עליו למענה בחורף שעבר. היא עדיין זוכרת איך התנודד השיכור כשחצה את הכביש. מעט אחרי השקיעה זה היה. הוא נעמד מולה, מנסה לייצב את רגליו, ואחר כך אחז בזקנו כמי ששקוע במחשבות. כעבור כמה רגעים הגיע לידי החלטה. הוא הסיר מעליו את מעילו, ניגש לחלוּם והניחו על כתפיה. "מג…גיע לך יו…יות…תר מ…מ…זה," הפטיר בלשון כבדה, שהוסיפה עוד כמה מילים. וכל שחלוּם זכרה היה: "ג…גברתי הנכ…בדה," המילים האחרות נשכחו ממנה, שכן הן הזכירו לה את המילים השגורות בפי קריין רדיו. חלוּם צחקה כל אימת שנזכרה איך השיכור קד לה קידה בסיום דבריו, פנה לדרכו וחצה את הכביש חזרה ללא מעילו.

כאשר ראתה את ג'מיל מתכרבל מקור לא היססה לרגע, הסירה את המעיל מעליה וכיסתה בו את גופו המצטנף. היא הידקה את הכיסוי ורק פניו נותרו גלויים, ומבעם נבלע בתרדמה. גם ניהאד נרדם לאחר שסיים לינוק מהבקבוק. כך המשיכה לשבת ולהשגיח על שני הילדים הישנים. היה קר, אלא שהחמלה שמילאה את לבה של חלוּם הפיחה בה חום. באותם הרגעים קרוב לוודאי שלא היתה חשה בקור גם אילו נקברה מתחת להר של שלג.

היא סקרה במבטה את שני הפרצופים שנבראו לפי רצונו של האל. עיניה המתרוצצות התעלמו לגמרי מהשטר הזר המוסתר בחיתול. השטר מצוי במקום בטוח, שמור בתוך חומה בצורה. אין מקום מוגן יותר מחיתולו של תינוק. למרבה הפלא, עד אז כלל לא חשבה מה תעשה בשטר. במכוון אטמה את מוחה בפני מחשבות על כך, והיתה כמי שלוחץ בידו על נצרה של רימון וחושש פן יתפוצץ בידו אם רק יזוז. על כל פנים, התזוזה משולה עכשיו להרהור על גורל השטר.

מה אכפת לי, אמרה לעצמה. שיבואו עכשיו נאהי ופרטוס ויראו אותי כך. היא חדלה לקבץ נדבות מהעוברים ושבים ומנהגי המכוניות כדי לפנות את חיקה לשני המונגולואידים. וכי מה יכולה היא לעשות נוכח התרדמה הפתאומית שנפלה עליהם. כלום תניח לראשו של ג'מיל לצנוח על הארץ ותתרוצץ בין המכוניות הנעצרות ברמזור אדום כדי להשביע את נוסעיהן בכל היקר להם למען נדבה? היטב היא מכירה את איחולי הקבצנים, וכי מה תגיד להם עוד? באילו דברי הבל תשתמש? אח, כה נועזת חשה שעה שחשבה איך תטיח את התירוצים בפרצופם של שני הגברים. אלא שחלוּם לא הצליחה לשמור עוד על קור רוחה. הרעד שאחז בה חדר לעצמותיה, ולבה הלם בפראות. היא קלטה שאומץ לבה שבא לה במפתיע, פקד אותה רק לאחר ששני הזרים נתנו לתינוקה את האוצר. אז חדלו המחשבות להתרוצץ בראשה, שכן שיכרון תחושת הכוח הרחיק ממנה כל מחשבה אחרת.

בעודה יושבת עם שני המונגולואידים, הושלך לעברה שטר כסף מחלון של מכונית שנעצרה בדיוק מולה. הנהג קיפל אותו כמה פעמים עד שדמה לטיל עשוי נייר, כזה שהילדים נוהגים להשתעשע בו. הנהג השליך את הטיל לעברה וסגר את החלון. לא היה זה בחור צעיר, כי אם גבר ששיבה זרקה בשערו והבעתו רצינית. קצה הטיל ננעץ בקפל ברכה הכפופה של חלוּם, סמוך לראשו של ניהאד. היא שלפה אותו, יישרה את קפליו והפכה בו שוב ושוב. היא מצאה שלבד מהשובבות שבהשלכתו זהו סתם שטר של כסף, אך האיש שהשליכו לא נראה לה משועשע. חלוּם הרימה את גבותיה ומשכה בכתפיה בתנועה שלווה, קיפלה את השטר וצירפה אותו לשאר השטרות המקומיים שהשמים המטירו עליה באותו הבוקר. אותם שמים עלולים היו להמטיר עליה גם טילים, מטוסים, אפילו טנקים. למעשה היו אלה סתם שטרות של כסף שאפילו שמץ של הלצה לא היה בהם. היא שמרה אותם בכיס הפנימי של מעיל השיכור, שכיסה עתה את גופו המכורבל של ג'מיל. למעשה, האוצר שלה — שכלל שטרות מקומיים ושטר זר רב־ערך — היה מופקד בידי שני מונגולואידים. מוזר עד כמה מחשבה זו קסמה לחלוּם ונסכה בה שלווה. חיוך קל עלה בזווית פיה. שתי ידיה החלו ללטף את הראשים הקטנים משל היו יד אחת. היא כלל לא נתנה את דעתה להמולה שעוררו נעלי החיילים של מחלקה צבאית שהגיעה למקום באותו זמן.

חיילי המחלקה ירדו מהרכב הצבאי ליד אחד הרמזורים שהסדירו את התנועה בכיכר. מיד הסתדרו בשורה והחלו לצעוד בקצב שהוטמע בזיכרונם. כל שהיה עליהם לעשות כדי לדלות מזיכרונם קצב זה הוא להקיש בעקבי נעליהם באורח מונוטוני אחיד. החיילים, כמו גם חיילי יחידות נוספות, צעדו כדי לבצע את המשימה שהוטלה עליהם כשירדו מכלי רכב צבאיים בצמתים סמוכים. מפקדי היחידות תפסו יחד עם חייליהם עמדות לאורך הרחובות המצטלבים עם כיכרות הקבצנים. הם נעו לפי קצב, חמושים בנשק שהונפק להם לשם הבטחת המעבר של שיירה רמת דרג.

עתה היו עסוקים בתפיסת עמדות, ואיש מהם לא ידע מתי תעבור אותה השיירה. אחת היחידות הוצבה בכיכר של חלוּם ושלטה על כל הכניסות לכיכר. איתרע מזלה של חלוּם, ושני חיילים התייצבו מבלי לזוז מול המקום שבו ישבה עם שני המונגולואידים הישנים. הם הסתירו מפניה את הרחוב לאורכו, והיה עליה להניע את גופה ימינה ושמאלה כדי לראות מה מתרחש בו. עמיתיה מקבצי הנדבות, ששובצו סמוך לשלושת הרמזורים האחרים, האטו את קצב עבודתם מאז התמקמה המחלקה עם מפקדה בכיכר. אט־אט נצמדו הילדים זה לזה כמבקשים מקלט זה אצל זה. הם אחזו ידיים ולא הסירו את מבטיהם מהמתרחש סביבם, שהיה בעיניהם תעלומה.

לנוכחותה של המחלקה היתה אותה השפעה על נהגי המכוניות שחצו את הכיכר באותן הדקות. מבלי דעת סברו שהם העם המודרני ביותר בתבל, לפחות במה שנוגע לקבלת מרותם של הרמזורים. לא זו בלבד שהם צייתו לאור האדום ועצרו את מכוניותיהם, אלא המשיכו לעצור עד הזדהרות האור לירוק, או אז הפנו את מבטיהם אל החיילים שניצבו ליד הרמזור, שמא דעתם שונה מזו של האור הירוק. הם היו מוכנים ומזומנים לרדת ממכוניותיהם, לשאת אותן על גבם ולהזיזן הצידה אם יהיה זה רצון החיילים. אולם חיילי המחלקה לא מצאו לנכון להביע את דעתם בעניין זה, כמו גם בשום עניין אחר, ולא הנידו עפעף כאשר שלחו מבטים נוקבים. כל כולם קפאו תחתם, כמו קללה הקפיאה אותם. כאילו ניטלה מהם היכולת להביע את רצונם לבד ממבטיהם המאיימים. דומה כי חששו אפילו מהזזת מבטיהם בניגוד לרצונו של מפקד המחלקה או כל בעל סמכות גבוהה יותר.

לפתע נשמעה פקודה תקיפה ונחרצת שהרעידה את הכיכר וגרמה לנעלי החיילים להתרומם באוויר ולנחות על הארץ ברקיעה מלוא הכוח והנחישות. לא היה ברור מה החריד את ג'מיל משנתו — שאגת הפקודה או הלמות הנעליים הצייתניות של החיילים הסמוכים לראשו.

ראשו הקטן של הילד המסכן התחבט על ירכה של חלוּם, אותו הראש שבימים כתיקונם נע כראשו של צב, לא היה אכפת לו מהעולם ומכל אשר בו, היה כציפור נבעתת. כלום אפשר לעצור ציפור בעת זינוקה מענף של עץ? רגלי החיילים היו קרובות לראשו כדי סנטימטרים אחדים. כשהריםֹ ג'מיל את ראשו, הופתע לראות שני גופים ענקיים נוסקים מעלה, כאומרים להבקיע את השמים. מבלי לומר דבר זינק ממקומו והחל מתרוצץ בין המכוניות, ועל פניו אותה ארשת חסרת מבע. עם זינוקו נשר מעליו המעיל הבלה של השיכור ונשאר מוטל ליד חלוּם. מבלי לחשוב פעמיים עטפה חלוּם במעיל את ניהאד שהתעורר, ודלקה אחרי ג'מיל. היא סברה שג'מיל עלול ללכת לאיבוד בתוך פקק התנועה אם לא תשיג אותו. היא רצה אחריו, וניהאד מונח על כתפה, עטוף בשטרות של כסף מקומי, ותחת חיתולו, מעל לחזהו, פועם השטר הזר. עם המשא הכבד על כתפה המשיכה לרוץ אחרי ג'מיל, משתחלת בין טורי המכוניות שהתעלמו מהרמזורים וחיכו להוראות החיילים.

טלאע שעסק במלאכתו מתחת לרמזור הסמוך לרמזור של חלוּם, הבחין שהיא רודפת אחרי ג'מיל, וסבר שג'מיל ברח עם השטר הזר, שברור היה לו כי מחציתו תעבור אליו עם הישמע הקריאה לתפילת הערב, אולי עוד לפני כן. גם אם היה מתרכז הצבא בכיכר על כל חייליו וציודו, איש לא היה מונע מטלאע לרוץ אחרי ג'מיל כדי ללכוד אותו. הוא נשא את קולו בגידופים נמרצים, וכרוח סערה טס בין המכוניות, תוך שהוא חובט בהן בעוצמה ככל יכולתו, כדי להשיג את המונגולואיד.

"עצור, בן זונה! ממזר! בן זונה… אשיג לך קבב… עצור…"

טלאע לא חדל לגדף ולצעוק את המילה "קבב" בין קללה לקללה, ולו כדי שתגיע לאוזניו של ג'מיל כדי לעוצרו. כלל לא עלה בדעתו שהילדים, מקבצי הנדבות, שנתקעו ליד שלושת הרמזורים האחרים, נבעתו מנוכחותם של החיילים. לא עלה בדעתו שהילדים ירוצו אחריו, לפי שחשבו שהוא חש לקנות להם קבב. הם אחזו זה את זה בבגדיהם המרופטים, בעוד עיניהם מסתתרות בארובותיהן, עוקבות בדריכות אחרי מעשי החיילים עד שחדלו לקבץ נדבות. אך מששמעו את טלאע מבטיח לג'מיל המונגולואיד קבב, שכחו את פחדם וחשו לנטוש את מקומם על יד הרמזורים מבלי לשים לב לנעשה סביבם ומבלי להישמר מפני המכוניות. למזלם, נעצרו המכוניות בטורים צפופים וארוכים בארבע הכניסות לכיכר, למרות האור הירוק שדלק פעם אחר פעם בראשי עמודי הרמזורים. בעצם הם חדלו לתפקד מפני שהצבא הכניע את העידן המודרני. הרמזורים כמו התנצלו לפני המודרנה על ההפסקה הזמנית בפעילותם, וכאשר התנצלותם התקבלה, חרצו לשון. הם הפנו את מבטיהם הירוקים לנהגי המכוניות המפוחדים. איזו מודרנה? איזו מין מודרנה היא זו, שכאשר עומדת להגיע שיירה רמת דרג פגה השפעת האור הירוק המתנוסס בגאון במרום העמודים? עכשיו, לפי צו צבאי פונו כהרף עין שני רחובות אחרים לפני בוא השיירה. ובכל זאת, איש לא מיהר לפנות את הכיכר. מדוע אם כן בדיוק עכשיו הושפל האור הירוק בכל הכיוונים? התשובה לא איחרה לבוא.

המרדף שהתרחש בכיכר משך את תשומת לבו של מפקד המחלקה רב־התושייה. גם אילו נשבעו לו בכל ספרי הקודש שהילדים שפתחו במרדף הם פושטי יד, לא היה מאמין. על כן ציווה לעצור את המודרנה לכמה דקות כדי לאפשר לחייליו לבדוק את סיבת ההתרחשות, שהרי במצב רגיש שכזה אסור להסיח את הדעת אף לא מתנועה חשודה של עכבר.

בן רגע התפצלה המחלקה לשתי קבוצות. האחת חיפשה במלוא הנחישות אחר חפץ חשוד כלשהו שבוודאי השליכו הילדים המנוולים האלה לפני שנמלטו. החיילים נאלצו לשכב תחת המכוניות העומדות כדי לבדוק אם החפץ החשוד הונח שם. לאחר מכן סיפרו נהגי המכוניות הנדהמים זה לזה על האירוע. הם אחזו בהגה מאחורי הדלתות הסגורות והרימו את רגליהם למעלה כאשר החייל שכב תחת מכוניתם, כדי לאפשר לו לבצע את משימתו הפטריוטית, ולראשו לחדור לכל מקום שירצה. אשר לחיילי הקבוצה השנייה, אלה הוקפצו למרדף אחר הזאטוטים, שרצו זה אחר זה לארבעה כיוונים שונים. כאשר נתפסו, נישאו למעלה, ורגליהם בועטות היו באוויר, אבל לא עלה בידם לספק לפני המפקד ולו תירוץ אחד משכנע למנוסתם. ג'מיל נאלם, וארשת פניו האדישה נותרה עמומה. נראה שעדיין הוא כורע תחת נטל הסיוט שנחת עליו במפתיע, ועכשיו הכביד עולו עוד יותר. באשר לחלוּם, ברגעים הראשונים לשונה השתתקה, אך עד מהרה היא התעשתה, במיוחד לאחר שהבחינה בקריצת עינו של טלאע, כאומר לה שסודם שמור עמו. "פחדתי שילך לאיבוד," אמרה. "כמו שאתם רואים אין לו הרבה שכל. הוא מונגולואיד, ואנשים אומרים שהמונגולואידים הם מפגרים." מפקד המחלקה רב־התושייה התבונן בה בחשדנות, אך זמנו היה דחוק, שכן בכל רגע השיירה היתה אמורה לעבור בכיכר. הוא היה מרוכז בהמתנה להודעה בקשר האלחוטי שתבשר לו שהשיירה מתקרבת לכיכר. לכן היה עליו לזרז את מתן העדויות ששמע בזו אחר זו. טלאע הדגיש כי המילה "קבב" לא היתה סיסמה. "מה פתאום התקפה, אדוני? על מי? כל העניין הוא… אני נשבע לך שהאמת, אלוהים יחתוך לי את הלשון ויעקור לי את העיניים אם אני משקר, האמת היא שרציתי לקנות קבב לג'מיל." המבט שנעץ מפקד המחלקה בטלאע לא העיד כי השתכנע מדבריו יותר מאשר מדבריה של חלוּם, אך הוא ביקש את רחמי האל והמשיך בעל כורחו לגבות את עדויותיהם של שאר הילדים.

הילד הראשון החל למסור את עדותו, וכל שהספיק לומר הוא שרעיון קניית הקבב היה של חלוּם ולא של טלאע. דבריו נקטעו על ידי צלצול חירום שבקע ממכשיר הקשר האלחוטי הנעוץ בחגורתו של המפקד. הלה גידף את הקבצן הנותן עדות, משך מהנרתיק את המכשיר שהיה בגודל כף יד, והחל לדבר כאהוב אל אהובתו, המקרב אליה את שפתיו עד שכמעט נגעו בשפתיה. אחר כך ציווה על שלושה חיילים לעצור את הילדים "הממזרים" עד שהשיירה תעבור בבטחה. בו במקום התבצעה פקודתו, והם הקיפו את קבוצת מקבצי הנדבות בכיכר של חלוּם כצמיד על מפרק היד. הם דחסו את כל הילדים ללא יוצא מן הכלל מתחת לאחד הרמזורים. על משטח עגול שקוטרו לא עלה על מטר אחד, נלחצו הילדים כאלומת תלתן שכף יד אוחזת בה היטב כדי לקצור אותה בעוד דקות ספורות, לאחר שהשיירה רמת הדרג תעבור.

נמרץ והחלטי שוב הרים המפקד את קולו ופרש את חייליו מחדש, למעט השלושה שהופקדו לאחוז באלומת התלתן. כך עלה בידו לפנות את הרחוב מטור המכוניות התקועות ולאפשר לשיירה לעבור. הפינוי ארך שניות אחדות בלבד, וכמו שד המכה באדמה באגרופו, נבקעה האדמה ובלעה את הברזל והגומי שעליה.

כל הזמן הזה עמדה חלוּם בלב אלומת התלתן, מחבקת את ג'מיל ונושאת על כתפה את ניהאד, שהוסיף לשמור על האוצר בחיתולו. הוא הרים את ראשו והביט מרחוק באנשים ובראשי שלושת החיילים שהתנוססו מעליהם. אולי חשב שהם משקיפים עליו משמים, ואולי לא היה אכפת לו מאין הם משקיפים עליו. מכל מקום, הוא לא חדל להתבונן בהם ובמראות יוצאי הדופן. מתחתיו, או ליתר דיוק סמוך לשוליים התחתונים של חיתולו המהדקים את ירכיו זו לזו היה ראש קטן נוסף, ראשו של ג'מיל, שנצמד לחזהּ של חלוּם, מתחת לניצני שדיה, שזה עתה החלו ללבלב. דומה היה שבעיניו המלוכסנות שולט נמנום תמידי. אפו הקטן והמעוגל דמה עד מאוד לדובדבן מחמת הקור. פיו, פה הדג, שאף פעם לא נפער לשווא, נפתח הפעם ללא הועיל: "חושך… חלוּם, את גבוהה יותר ממני. תגידי להם שנהיה חושך לג'מיל. חלוּם, תגידי לשוטר, זה שצורח, שיוציא את ג'מיל מהחושך הזה…" חלוּם ליטפה את ראשו בקצות האצבעות של ידה השמאלית, שכן בידה הימנית החזיקה את הבקבוק. היא הבטיחה לו בלחש שתשחרר אותו מהחושך בעוד זמן קצר, ושעליו להמתין בסבלנות עוד דקה־דקתיים, אולי שלוש… לא יותר.

ג'מיל הפתיע אותה כשפתח את פיו שוב, "בעוד שלוש דקות אהיה עיוור. את גבוהה יותר ממני. רק תגידי את זה לשוטר הזה שצורח, תגידי לו שג'מיל הולך להתעוור. תגידי לו שהילדים מועכים את ג'מיל." חלוּם התכופפה אליו ולחשה הבטחה באוזנו, אם יחכה קצת בסבלנות, תקנה לו כל דבר שיבקש, לא רק קבב ומיץ תוצרת חוץ. "נשבעת בזכרה של אמא שלי שאני לא משקרת."

ג'מיל נרגע, ופה הדג שלו נסגר ולא נפתח עוד. חלוּם חדלה ללחוש לו, והשקט שב לשרור בסביבה ולא נשמע ולו רחש. הכול קפא בציפייה לכניסת השיירה לכיכר. איש לא שאף אוויר ואיש לא נשף מחשש שמא נשימותיו יחללו את המערך הביטחוני שמפקד המחלקה תיכנן בקפידה ובעמל רב. השמים גם הם סייעו בהבטחת השקט ששרר בכיכר של חלוּם. הם השחירו וכוסו בחשרת עננים שמנעו מכל קרן של שמש לבצבץ. הודות לכל אלה הואט קצב החיים ושככה המולתם. הנה גם ציוץ הציפורים, צווחותיהן ושירתן הלכו ונחלשו לאחר שהסתתרו בין ענפי העצים או בכל מסתור אחר בשל פחדם מהברקים, מהרעמים ומהגשם. כשם שנבעתו מקבצי הנדבות הקטנים וכשם שפחדו חיילי המחלקה ומפקדה, כך נפלה אימה גם על בעלי הכנף. קרוב לוודאי שגם בנוסעי המכוניות של השיירה רמת הדרג אחזה אימה. לכל אחד היתה סיבה משלו לפחד באותן הדקות של מציאות אחרת שכפה מפקד המחלקה לאורך אחד משני הרחובות.

המפקד לא חדל להצמיד את שפתיו לשפתי אהובתו, השפופרת. והשפופרת של מכשיר הקשר האלחוטי קולטת ומשדרת, לוקחת ונותנת, כמו החיים, הוא קלט משפטים דחוסים כבשירה וליחשש באינטימיות משפטים מרוכזים כריכוזה של אבקת חלב. מפקד המחלקה לא הפסיק את לחשושיו אף לא לרגע, תוך שהוא מניף את ידו באוויר בתנועות שהעידו על ניסיונו ונועדו לעורר התלהבות ופחד גם יחד בלב נהגי המכוניות, שהיו מאחרוני הנוטשים את הרחוב שפינויו כמעט הסתיים. האם זה לא היה הרחוב שהתבקש לפנותו? האם ברחוב זה השיירה אמורה לעבור?

אכן, צו אלחוטי תבע זאת. המכשיר השחור הקטן לא פסק מלחזור על הצו ולאשרו. המכשיר לא שיקר, והצו היה אמיתי, אולם הכול יכול להשתנות בן רגע, שכן די בדקה אחת כדי לתכנן מעשה מתועב. כך מצוין בהוראות הביטחון החכמות. על כן, אין לאפשר למצב הנוכחי להישאר כמות שהוא, אף לא לדקה. ואכן, כך היה. הנה, בהודעה אלחוטית שונה, ולא פחות מהימנה מקודמתה, נמסר שהשיירה תעבור ברחוב אחר, כלומר, לא ברחוב שזה עתה פונה.

המערך הביטחוני, שתוכנן בקפידה, התהפך לגמרי, ולכן שונו כיווני התנועה. הכוחות התפרשו מחדש, למעט שלושת החיילים שהמשיכו לאחוז באלומת התלתן האנושית. בהתאם להודעה האלחוטית האחרונה, נפנו המבטים הנוקבים לעבר נהגי המכוניות ברחוב השני, שבו היתה אמורה לעבור השיירה. לא היה מנוס משינויים, שנעשו כבמטה קסם, כשהשביתו את הטכנולוגיה המודרנית, תוך פגיעה בכבודו של האור הירוק השולט בכניסה לרחוב הראשון והתרת הרסן ברחוב השני. בן רגע פונה הרחוב, וממש באותו זמן עברה בו השיירה השחורה כבחלוף חץ מונחה. כעבור עשר שניות בדיוק, בטרם יקצור המגל של מפקד המחלקה את אלומת התלתן האנושית, החריד את האזור קול הרעם הנורא.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מלאכים חסרי בית”