החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מרוקו: יומן מסע

מאת:
הוצאה: | 2004 | 118 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

29.00

רכשו ספר זה:

בילדותו בפולין חלם דן צלקה על מרוקו. מן הספרים שקרא, ומכוחו של דמיון רומנטי, ברא עולם מופלא של הרפתקאות שהתרחשו באיטליה, בספרד, ובארץ האגדית מכולן – מרוקו. הוא חלם על מלכים אדירים שחצו את הרי האטלס, על ערים קסומות, על פרשים במדבר סהרה ועל שודדי-ים בחופי אפריקה. מן הנופים והדמויות האלה נוצר לימים הרומן הנפלא שלו לבני הנעורים 'פרחיה בין שודדי-הים'.

בשנת 2000 יצא סוף-סוף למסע במרוקו: אלפי קילומטרים בפז'ו ג'וניור קטנה ומקרטעת, ושלושה שבועות גדושי מראות. ארץ החלומות לא איכזבה את המעריץ הוותיק. הנופים המהוללים של הים והמדבר וההרים, מטעי הדקלים והזיתים העצומים, הקסבות השוקקות חיים, הבניינים הנפלאים – ארמונות, מסגדים, מדרסות, מגדלים – וגם, במפתיע, מאובנים פנטסטיים וחסידות השומרות על שרידי העבר המפואר; אנשים ומלאכת המחשבת שהם יוצרים, מלבושי הנשים והגברים; צלילים וצבעים וריחות. כל אלה הולידו יומן מסע צנוע, מענג, מלא מחשבה ותובנה, מרגש ומשעשע.

דן צלקה נולד ב1936- בוורשה, חי בתל-אביב. מחברם של הרומן הגדול 'אלף לבבות' ועוד רומנים, נובלות, סיפורים, שירים ומסות. פירסם בבמות שונות רשמי מסע מהודו, בורמה, ננטאקט וסנקט פטרבורג.

מקט: 4-497-1017
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


8.5-18.4

קַזַבְּלַנְקָה. רַבּאט. מֶקְנֶס. פֶס. תאזָה. סֶפְרוּ. אֶרְפוּד. מֶרְזוּגָה. טוֹדְרָה. דאדֶס. דְרא. אַגְדֶז. וארזאזאת. זַגוֹרָה. אַיית בֶּן חַדוּ. טִיזִי ן’ טִישְקָה. אַייתוּריר. אֶסאווירָה. טִיזְנִית. תַפְראוּת. תארוּדאנְת. טִיזִי ן’ תֶסְת. אִימְלִיל. מַראקֶש. אל-זַ’דידָה.

מגיל שתים-עשרה ועד גיל חמש-עשרה היה הדבר החשוב ביותר בחיי לחלום על הרפתקאות ים-תיכוניות. שעות רבות כל יום הייתי מספר לעצמי את עלילותי באיטליה, בספרד ובמרוקו; גם על הדרכים המאובקות של דרום צרפת וארץ-ישראל היתה פרושה רקמת ההרפתקאות הזוהרת. הזמן – בין המאות האחת-עשרה והשבע-עשרה, אבל כמו בציורי הקומיקס, שהגיבורים הקבועים בהם מחופשים לעיתים לדמויות עתיקות יותר, לא התקשיתי לקפוץ אלף שנה לאחור. ידיעותי הקלושות ביותר היו לי לעזר רב. מצע הרפתקאות הדמיון שלי היה ארוּג מאגדות, מרסיסי קריאה, מסרטים היסטוריים ומסרטים על המדבר. כשהיה נדמה לי שהעלילות זקוקות לרטוריקה מליצית, הייתי זורה עליהן נאומים ביד רחבה, מדמיין לעצמי מין דיבור קצבי, שבו אין למילים משמעות של ממש. קל היה לחקות את נימת ההפלגה והפאתוס, העורמה וההתרברבות, של דמויות מרומאנים היסטוריים, כאשר המילים ששימשו אותי לא היו אלא צלילים, נהמות, צעקות, שברי תפילות.

אינני זוכר, כמובן, את כל סוגי העלילות, אבל כמה מהן נחרתו היטב בזכרוני: אדם בודד השרוי בסכנת חיים קיצונית בארץ אויב; גיבור שמוטל עליו להבריח פנינה מסתורית דרך ארצות פראים ומפלצות; שיירה חוצה מדבר; שודדי-ים הנערכים להשתלט על אי, אנשים המתקבצים מכל קצווי האזור “שלי” כדי להגיע למקום מפגש היסטורי-קוסמי. במופלאה בהרפתקאות מסוג זה הייתי רוכב על גב סוס, פיל או גמל, לטקס שבו אני יחד עם שאר אנשי הכנסת הגדולה נאספנו לחתום את התנ”ך. אילו סכנות נפלאות ארבו לי בדרך! באילו דיונים השתתפתי, מוקף ישישים ענוגים בעלי זקנים ארוכים, לבנים כשלג! פיקדתי על צבאות שצרו על עיר, הגנתי על ערים מוקפות חומות גבוהות. לא פעם יצאתי לדו-קרב כדי לזכות באהובתי, הושעתי יפהפיות מסַכָּנוֹת נוראות, שלחתי את אנשי למצוא בשבילי את היפה בנשות סיציליה או רודוס (הייתי בוחר אותן לפי צליל שמן ולפי הדיוקנאות הזעירים שהיו מביאים לי ציירים נודדים), יצאתי בעילום-שם אל מבוכי ערים ואל יערות-עד.

אולם, למרות שלא פעם הייתי נסיך ומצביא, לא היה צל של יוהרה בבחירת תפקידי. יום אחד הייתי מלך; למחרתו קבצן בעל קוף מָרוּט ותיבת-נגינה חורקנית, סייס נאמן, נער פילים זריז, מחצצר פצוע על חומה, משרת של אסטרולוג, אסיר בבלויים בכלאו של רודן שפל. לא המעמד היה חשוב, אלא האנרגיה שבדמות, תו הגורל שלה, תנועתה הפאתטית בזמן ובמרחב.

אני זוכר במעורפל מה היה גורם לי שברון-לב מתוק. היו אלה אירועים שבהם הייתי מאציל מחווה של נדיבות יוצאת-דופן (או זוכה בה). מרגש היה גם ה”זיהוי” – אחרי שנים רבות מאוד, בארץ זרה – של הקרובים לי ביותר. לא פעם ניסיתי לנחש מה פירושן של שתי ההתרחשויות האלה, המחווה והזיהוי, אבל לא זכרתי די פרטים כדי למצוא להן מפתח סביר.

שלוש השנים ההן היו שנות אושר. אהבתי את חלומותי. אהבתי את הזיותי. הזמן הרב שהייתי מקדיש להם – שעות רבות כל יום! – הפך אותן ליצירה. הייתי צורף ואלכימאי.

אינני זוכר בדיוק מדוע דווקא מרוקו הופיעה ברוחי כנציגתה של אפריקה, היבשת הפלאית שמעבר לים. אולי בגלל השמות הקשורים בה: אטלס וסהרה. מכל מקום, מהר מאוד נוצרה בדמיוני הארץ שאת הגיאוגרפיה שלה ואת עושרה, כמו את הרהב והפאר של נסיכיה, כופפתי לצורכי סיפורי.

אני זוכר שבספר אחד מצאתי את שמות השושלות של מלכי מרוקו. באותם ימים התחלתי לקרוא באדגר אלן פּוֹ, ונכבשתי בצליל שמותיו; והנה – שושלות המלוכה של מרוקו: האַלְמוֹראווידים, האַלְמוֹהאדים, המַרינידים, הרעיפו על אוזני הפנימית את דבש המצלול. שמות בתי מלוכה הפילו עלי תמיד שיממון, ופתאום השמות האלה, המתרוננים: האלמוהאדים, האלמוראווידים, המרינידים! לא יכולתי להמציא שמות נפלאים מאלה! מרוקו הפכה לחלק גדול של זירת עלילותי.

בורותי, כאמור, היתה לי לעזר עצום. לוּ ידעתי את השמות בערבית – המוּראבּיטוּן, המוּואחידוּן – ואת משמעותם, ייתכן שלא הייתי פורש עליהם את כנפי אהבתי בקלות רבה כל-כך. המוּראבּיטון, מ”ריבּאט”, מנזר של לוחמים. אולי הייתי חושב על מיסדרים טֶווטוניים, מרתקים בחומרתם, בקנאותם ובעוצמתם האפלה; אבל ראויים לאהבה? המוּואחידון – המייחדים, שם שנגזר מאחדות האל. אם היה דבר שהרתיע אותי היה זה האחד. חלומי היה ריבוי אדיר וחופשי שאי-שם מתחתיו, הרחק- הרחק, זוהֵר – אולי – אל. אבל גם אילו ידעתי יותר, דומה שאותו דבר היה מתרחש בליבי. נניח שהייתי קורא שסוחר אנגלי בשם מַדוֹק ראה שיירת פרדות עמוסת זהב מתנהלת אל שערי פֶס בשנת 1594. האם הייתי מסוגל לשזור את הידיעה הזאת – כפי שעשה זאת פֶרנאן בּרוֹדֶל בספרו המופלא ‘הים התיכון’ (שם קראתי על כך) – בידע שלו על “זהב סודאן”? על זהב סנגל, ניגר, גיניאה? מובן שלא. מייד הייתי רוקם לי עלילה כיצד להשתלט על הזהב הזה, לבנות ארמון, לחטוף את אהובתי מידי אויב…

השושלת המרוקאית שאהבתי יותר מכל היתה זו של המַרינידים (בַּנוּ מַרין). לא שהפריעה לי במיוחד קנאותם של האלמוֹראווידים והאלמוֹהאדים. מחברי רומאנים ובמאי סרטי ההרפתקאות יודעים על הגלגל המחזורי לא פחות משיודעים עליו הוגים מהוללים: די בשנות דור ו– פְּרֶסְטוֹ: הלוחם הקנאי נהפך לנהנתן מפונק. אבל מי יכול היה להתחרות עם בַּנוּ מַרין, שעליהם קראתי איפשהו שהם חצו את הרי האטלס, כלומר יצורים בעלי כוח אגדי, כמו חניבעל החוצה את האלפים?

כל דבר ש”ידעתי” עליהם מצא חן בעיני. הם בנו ארמונות יפים, נעשו פטרונים של אמנים והוגי-דעות. בדמיוני הייתי גם אני נדיב מאוד כלפי האמנים שבנו את ארמונותי או הביאו לי מיניאטורות של אהובותי. להוגי-הדעות לא הקדשתי תשומת-לב רבה מדי, אבל לא היה לי בלתי נעים שבַּנוּ מַרין פרשו את חסותם גם עליהם. מילדותי האסייתית בברית-המועצות זכרתי את יחס החיבה הסודית והכבוד הגלוי לשכננו ה”חַפיז”, אוּזבֶּק זקן שידע את הקוראן בעל-פה. הוגי-הדעות צחורי הזקן לא הפריעו לי; לפעמים אפילו ניהלתי שיחות ארוכות עם כמה מהם לאור מדורות בנאת-מדבר. כיאה לתפקידם, ודאי הביעו לפני חידות מיני-קדם מתחת לשמים זרועים אינסוף כוכבים, אלא שבדרך-כלל, אני זוכר, הייתי מתעייף מעמקותם, עוטף את עצמי בעורות עיזים ונרדם.

היש צורך להוסיף שלא היה בעלילותי זכר למוסר? הכל התרחש במלאוּת של עוצמה, מחוות נדיבות והתרוממות-רוח, כי מה יכול להביא אושר גדול יותר מאשר להיות כלוא בבטן האונייה, תקוע בין חביות אבק-שריפה העומדות להתפוצץ? מה יכול להיות טוב יותר מלהיות שרוע, שותת דם, רעב וצמא, בצידו של מעיין חרב במדבר, ליד שלדי גמלים וגולגלות אדם?

הייתי נאמן לשושלת בַּנוּ מַרין. הם גילו כלפי נדיבות נסיכית, בייחוד על אדמת ספרד, שם הצטיינתי בעלילות מדהימות. אהבה ראשונה אינה מחלידה. עוד לפני שהגעתי לפֶס, ידעתי שהם בנו שם, בבירתם המפוארת, בניינים נהדרים, אבל חששתי שאני עצמי, שטעמי בארכיטקטורה גחמני במקצת, לא אמצא בהם אושר לעיני. אבל כשראיתי את המֶדֶרְסָה ‘בּוּ עינאנייָה’ הציפה אותי ההתרגשות המוכרת למראה היופי.

“אתה בסדר?” שאל אותי חברי למסע, פּאוּל ואן ראלטֶן.

“זה לא נפלא?!” אמרתי, גאה בבנו מרין כפי שאנחנו גאים תמיד לשמוע על הצלחתו של מי שאהבנו.

כאשר תמה עונת העלילות שלי, יחד עם נעורי, לא הרביתי לחשוב על הים התיכון ועל מרוקו. רק פעם אחת קיבלתי במתנה תיק עור נפלא, מעוטר קישוטים זעירים, מוטבעים בזהב, אדום, וכחול-אפור. מעולם לא החזקתי בידי משהו כל-כך הדור ומפואר.

מַררוֹקֶנְררי, אמר האיש שנתן לי את מתנת יום-ההולדת, במבטא צרפתי מופרז.

מה שקראתי על מרוקו – ספרות של פקידים, סופרים וציירים צרפתיים – היה מאכזב למדי. מבחינה היסטורית דומה שהצרפתים לא הזיקו למרוקו, ואולי אף היטיבו איתה במודרניזציה נבונה ורגישה. אבל ביחס שלהם ל”אוריינט” היה משהו דוחה.

[אני לא מתכוון ל”אוריינטליזם” נוסח אדוארד סעיד, צירוף מביך של תוכחה מוצדקת, טינה שעומקה כגובה האוורסט, חוסר אמפאתיה מפתיע אצל אדם אוהב מוסיקה ובורות לא קטנה – עיוורון מרצון? לא, בורות, אני חושב – לגבי דברים שבהם האשים את ה”מערב” ושהיו “מזרחיים” למדי. וילהֶלם האלְבּפאס, מלומד אמיתי, הראה בכמה עמודים על אילו כרעי תרנגולת עומד המניכאיזם הרעוע של הספר. איזה שם היה נותן לספר הזה ולדימיר איליץ’? ברור וחותך: “אוריינטליזם הוא אימפריאליזם”.]

לא. ה”אוריינטליזם” הצרפתי היה דוחה בגלל איזו נהנתנות חמדנית של תייר עשיר, צבוע המכיר את סודות השוק.

קראתי את יומני המסע לצפון-אפריקה של דֶלַקְרוּאָה (1832). יומנים אלה הם אחד הספרים החביבים עלי. כקורא שהיה מרותק בילדותו לכל עמוד של ‘בישימון ובערבה’, קראתי על הסולטן הכחול, אל-חיבָּה, שזמן-מה היה “מאהְדי” אדיר ניסים וכאריזמה, ולא נפל בנפלאותיו מהמאהדי הקנאי, מוחמד אחמד, שחיסל את הגנרל גורדון (ה”סיני”) בחרטוּם.

פעם אחת עורר בי עניין ספר שנתן לי מישהו: ‘קורות היהודים בצפון-אפריקה’ של נתן שוראקי. לקחתי אותו למילואים. יום אחד, בשעת סופת חול סמיכה שהפילה את אוהל הסיירים, מצאתי מסתור בתוך הטנק שלי ופתחתי את הספר. למרבה הצער קידם את עיני משפט פתיחה כזה: “תרבות העברים נולדה בתקופת הברונזה.” שמעתי, כעבור זמן, שזה ספר לא רע, אבל אני הגעתי רק למילה החמישית.

המגע הבא שלי עם מרוקו היה כשהתכוננתי לכתוב את הרומאן לבני הנעורים ‘פְּרַחְיָה בין שודדי-הים’, שאחד מגיבוריו הוא הרב ושודד-הים הגדול שמואל פַּלַג’י המרוקאי (שאת מצבת קברו האריסטוקרטית ראיתי במקרה בבית-העלמין העתיק של אמסטרדם, באַוּדֶרקֶרק). בפעם הראשונה קראתי אז תיאורי נוסעים, איגרות, יומנים, זכרונות, הסכמים, פרוטוקולים. עיינתי במפות, במיקרו- פילמים. תיארתי את מגדל חסן ברבאט לפי תצלום, חיברתי נאום או שניים לפי מליצות שעיטרו את האיגרות שקראתי, נסעתי בקצה עפרוני בדרכי ילדותי.

האם אני יכול לומר שרמת המצאותי ב’פרחיה בין שודדי-הים’ אינה נופלת מזו של עלילותי מימי הילדות? רב-חובל מנוול של אונייה ונציאנית ששמו בּאסאקאן (שם שלא הייתי מתבייש להעניק גם לגיבור מגיבורי גם בילדותי) מוליך בכלוב בין חיות-בר אסיר מהולל: את אל-אַתיר, שהיה אחד המפקדים של טאיפַת אל-רַאיס, מועצת שודדי-הים האימתנית ששלטה במרוקו, כדי למכור אותו לסולטן, אויבו בנפש. והנה אסור בכלוב בין חיות-בר, צמא ורעב, פצוע ולבוש בלויים מדבר אל-אתיר עם רב-החובל כאדם היודע בביטחון גמור שבעוד זמן-מה יצא לחופשי, בשעה שרב-החובל עדוי המחלצות ואונייתו המפוארת ישקעו במצולות הים.

ועם זאת – אינני בטוח. זיכרון מעורפל אומר לי שהמצאות ילדותי היו טובות יותר, ואולי היה זה רק ליווי הגוף שעשה אותן משכרות כל-כך: ליווי הגוף בסמים הטבעיים, הפנטסטיים והמקוללים של הילדות וההתבגרות.

לעומת זאת השתפרתי במתן מילים לאותם נאומים רבים שפעם היו רק מלמולים ונהימות.

הקטיגור של טאיפַת אל-ראיס אומר: “ראוי הוא לכל מיתה שתרצו לגזור עליו, הו אתם, האַגַבָּשִי, הבּוּלוּקְבָּשִי והאוֹדָבָּשִי האצילים ועזי הלב. אך מוסלמים אנו וחיילים. הנה עומד לפנינו דיֶגוֹ מַסְקַרֶנֶס (גם זה שם לא רע!) ששירת נאמנה את מלכו ואולי עתה נפקחו עיניו לראות את האמת, וכל רצונו להשליך אחרי גוו את אמונת השקר שלו ולקבל עליו את דת מוחמד הטהורה?”

על כך עונה לו הספרדי: “השטן הראה לאדוננו את כל פיתויי העולם ולא יכול לו, ואתם מנסים לגנוב את דעתי בכמה שנים עלובות בעולם הזה? אמת אלוהים תעמוד לעולמי עד ואילו אתם, אנשי טאיפת אל-ראיס, סופכם להתגלגל מטה-מטה היישר אל התופת! על הגחלים תיצלו, בגיהינום המלא זפת ולהבות אש, שהראיס שלה הוא בעל-זבוב, השטן האיום והנורא!”

ודינו נגזר: “בן מוות אתה, דיֶגוֹ מַסְקַרֶנֶס, ואין לך מנוס ומפלט. טאיפת אל-ראיס דנה אותך למיתה!”

והנה רֶגיסטֶר אחר, החשוב לא פחות בעולם ההרפתקה. מביאים למשפט אריה זקן וחולה.

“אריה זה,” אומר הקטיגור, “היה פעם חיית-השעשועים של הגדוד השלישי. עתה הוא חולה ונמלט מן הכלוב ונדד בעיר באפס כוח. מה נעשה בנודד כזה בעירנו, נודד שבימי נעוריו היה מפיל אימה על כל כופר?”

הפּאשה נרכן על אוזנו ולחש לו דבר-מה. “אֶמיר האֶמירים מבקש לרשום אותו כחייל יניצֶ’רי של כבוד ולשלם לו שכר חייל, למען יוכל לאכול לשובע ולנוח בימי זיקנתו.”

כמה שנים אחרי פרסום הרומאן שלי הזדמן לי לקרוא בספר של יעקב לסרי: ‘השירה היהודית-עממית במרוקו’, שעליו עמדתי לשוחח ברדיו.

חמדתי על לחי התינוק עשר נשיקות.

הראשונה בין הציפורן ובשרו עלי אצבעות,

והשניה על מצחו חומה גבוהה בלא טפחות.

השלישית על שחור עיניו שחורות משחור התות בצֵל…

והשישית על פיהו, כמו טבעת זהב לטוהר.

השביעית על שיניו, כפנינים מתימן לזוהר…

התשיעית על חזהו, לוח מובחר מעץ אורנים,

ואת העשירית פחדתי לומר, והתינוק כעופר איילים.

מצאתי את שירי-הערש האלה נחמדים ביותר והוספתי אותם לאוסף הפרטי שלי, סמוך לשירים האהובים עלי מהאיים היווניים, בייחוד מכִיוֹס.

נוּמי, כי הזמנתי בשבילך נעליים מהסנדלר,

שיביאו לך את נעלייך, כולן כסף ופנינים.

נומי יפה, כי הזמנתי את הנדוניה שלך

מקונסטנטינופול, בגדים ויהלומים מוונציה.

כשהתאפשר ליוצאי מרוקו לשוב ולבקר בה, חשבתי לא פעם להצטרף לאחת הקבוצות. הייתי בטוח שיעלימו עין מנוסע מתחזה אחד. אבל בסופו של דבר ויתרתי על זה. לא מפני שרוב הטיולים אורגנו כביקורים בקברי צדיקים – בניגוד למאגיות העידן החדש, ההתייחדות על קבר צדיק נראית לי מרגשת – אלא מפני שלא יכולתי לצאת בקבוצה לארץ שבה שוטטתי לבד בילדותי.

אני מאמין במבטו של הנוסע. כשביקרתי בערים ובארצות ששמעתי עליהן מפי ידידים, מצאתי תמיד, בלי יוצא מן הכלל, שהם צדקו בתיאורים שלהם – הם, ולא העיתונים החשובים, הרדיו, הטלוויזיה, הספרים הפוליטיים. אני עצמי כתבתי כמה פעמים על נסיעותי. תמיד אמרו לי אחר-כך שדייקתי, ופעם אפילו שמעתי במבוכה שמישהו ויתר על נסיעה למקום אחד כי מצא בנימת כתיבתי משהו מסויג.

ומה על מבטם של בני המקום? אה, בני המקום! הנוסע כמֵה להיות מאושר. אם רק אפשר, הוא מוכן להשלות את עצמו ולהסתנוור. בעומק ליבנו אנחנו יודעים שלעולם לא נבין את המקום שאליו אנחנו יוצאים.

בני המקום? בסקרנות, התחמקות ושמץ של בושה מרגיע עצמו הנוסע בפתגם פורטוגלי: “גלי האוקיינוס הרועשים ביותר אינם מפריעים לדגים לישון.”

מבטו של הנוסע. אבל צריך להיות צנוע. אתה מוסיף למבט דעה, תיאוריה, אידיאולוגיה – והכל אבוד. המבט חייב להיות טרי ורענן. נקי.

מבעד לאילו משקפיים אראה את מרוקו? שאלתי את עצמי כשאני יוצא בטיסת אליטליה למאלְפֶּנְסָה, סמוך למילאנו, כדי לטוס משם לקזבלנקה? דבר אחד היה ברור: ציפיתי למשהו עתיק ואגדי. היה אפשר לנחש שלפני שהגיעו לשם הצרפתים בתחילת המאה, היתה מרוקו ארץ סגורה ומסורתית ממש (דומה ליפאן בבידודה המפואר), אולי לא שונה הרבה ממרוקו שבה ביקר דֶלַקְרוּאָה.

מבטו של הנוסע. מבטי: מרותק ומלא חיבה מראש לאנשים שאיתם ביליתי בדמיוני בשנות נעורי המאושרות.

המונית משדה-התעופה נסעה בדרך צרה וחשוכה, פה ושם סטתה מהדרך בגלל עבודות בכביש, לפעמים קיפצה קצת. הכביש הצר והאפלה הגמורה מסביב עוררו בי דאגות: איך אתקבל כישראלי? האם אוכל בכלל לראות משהו בערים רועשות וגדושות? האם אמצעינו הצנועים, שלי ושל ידידי פאול, לא יפגעו בנסיעה? היה לי גם לא נעים שחברי למסע יצטרך לנהוג לבדו כל הזמן – קבענו שכמה ימים ניסע בכלי תחבורה ציבוריים כדי “להרגיש” את הארץ, ושבועיים במכונית שכורה – ואילו אני תורם רק את הצרפתית שלי ושש מאות ושישים מילים בערבית.

המלון היה ליד השוק המרכזי, והזכיר קצת את המלונות הזולים בפאריז של ימי כסטודנט, אלא שהוא היה גדול יותר ומוזנח הרבה יותר. פקיד-הקבלה הלילי לקח את הדרכון שלי בפשטות עצלה ואפילו צל של חיוך התמתח על פניו הרדומים. פוסטר צבעוני, מלוכלך מעט, התנוסס על הקיר:

Marocko

Ett Aventyr

for alla

sinnen

שוודית? הרפתקה לכל החושים? לא רק חוש אחד – alla sinnen – הו, נוסעים יקרים!

הערתי את ידידי. לילה ראשון במרוקו, אני מוכרח לשתות לכבוד זה! ובמטוס לא מכרו אלכוהול. פאול סירב לשתות איתי, כי הוא לא ישן כבר כמעט יממה, אבל לא כעס שהערתי אותו, שלף בקבוק ויסקי חתום ואפילו הגיש לי כוס גבוהה. יצאתי למרפסת ארוכה מעל לגגות השוק המרכזי. הבאתי שולחנון וכיסא מחדרי. מאוחר בלילה. מלמטה נשמעה נגינה, מין צופר ילדותי ומתגרה, טרטור מנוע, צעקות, נביחות כלבים, קולות רמים של ריב, אנקת כאב, קווי תאווה שלא באה על סיפוקה. קזבלנקה! מזגתי מנה כפולה של ויסקי (מנה כפולה, אירית, לא אנגלית זהירה). בַּנוּ מַרין! הוואסאל, השליח ובעל-הברית שלכם סר לביקור! עבר בראשי, אבל לא במילים ממש, כאילו המצאתי את הרפתקאותי בגלגול רחוק ונשכח. עם זאת, החלטתי שלא להישאר בקזבלנקה, אלא רק לבקר במסגד חסן השני, שעורר את סקרנותי, ולצאת מייד לרבאט, אל העולם המתוק ההוא, מן הגלגול הרחוק.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מרוקו: יומן מסע”