החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מאחורי הכוונת

מאת:
הוצאה: | 2016-01 | 401 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

98.00

רכשו ספר זה:

בספר מאחורי הכוונת נבחן אחד המקצועות הצבאיים העלוּמים ביותר – הצליפה הצבאית. מיתוסים רבים, שמקורם בהיעדר מידע, נרקמו בציבור הרחב בנוגע לפעילותו של הצלף הצבאי.
בשונה מן הספרות הצבאית, המצטמצמת בהיבטים הטכניים והתפעוליים של מערכות נשק, מרחיב ספר זה את היריעה. הספר עוסק בין היתר בנושאים הבאים: מהותה של המקצועיות ויחסי הגומלין מומחה כלי; הריגה בקרָב והשלכותיה על ההורג; והיבטים סוציולוגיים, פסיכולוגיים, פילוסופיים, משפטיים, מוסריים ובלשניים של המחשבה הצבאית ושל העשייה הצבאית. הספר מיועד לאנשי צבא וכן לציבור הרחב המתעניין בסוגיות האלה.
המחבר עוסק בתחום הצליפה זה שנים רבות, ומכיר אותו לפני ולפנים. בשל היותו אנתרופולוג מיומן, שומר המחבר על התבוננות מקצועית ועל מרחק ביקורתי. הגישה לנושא נותרת לפיכך חפה מכל אג’נדה ואינה מוּסרנית.
ד”ר עידן ירון, רס”ן (מיל’), מתמחה בחקר תרבות, בסוציולוגיה ארגונית ובלימודי צבא. הוא משמש מרצה בכיר לסוציולוגיה במכללה האקדמית אשקלון. זה כ-12 שנים ממלא ירון תפקיד של מנהל ידע בתחום הצליפה בבית–הספר ללוחמה בטרור של צה”ל.

מקט: 4-48-37389
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה
סקירת הספר באתר סימניה
בספר מאחורי הכוונת נבחן אחד המקצועות הצבאיים העלוּמים ביותר – הצליפה הצבאית. מיתוסים רבים, שמקורם בהיעדר מידע, נרקמו בציבור הרחב […]

פרק ראשון
נקודות מוצא
מקצועיות צבאית

“חייל רגלים כיום הוא מומחה מיומן ברמה כה גבוהה עד שבכל משלח יד אחר היה מוערך כמַסטר” (רוברט אנסון היינליין).1

מהי מקצועיוּת או מומחיוּת? סמואל הנטיגנטון, חוקר מדע המדינה ויחסים בין־לאומיים, אמר כי מומחה הוא מי שיש לו ידע ומיומנויות מיוחדים בתחום משמעותי של העשייה האנושית.2 בדומה לכך, הסוציולוג האמריקני מוריס ינוביץ ראה במקצועיוּת בראש ובראשונה מיומנות הנרכשת באמצעות הכשרה ארוכה המאפשרת למחזיק בה לספק שירות מתמחה.3 בערך “מקצועיות”, המופיע במסמך “רוח צה”ל” (המפרט את הקוד האתי של צה”ל), נקבע: “החייל ישאף להכּיר את עולם הידע המקצועי ואת המיומנויות הנדרשים לביצוע תפקידו, וייַשמם תוך חתירה לשיפור מתמיד של ההישגים האישיים והיחידתיים”.4 השימוש השגור במונחים האלה בצה”ל מתייחס בעיקר לידע הטכני הנחוץ להפעלת מערכות נשק.5 השימוש הזה מתאים – כעדותו של התיאורטיקן הצבאי קרל פון קלאוזביץ – למאה ה-18: “[במאה הזאת] המונחים ‘אמנות המלחמה’ או ‘מדע המלחמה’ שימשו לציון גוף הידע והמיומנות הכולל העוסק בגורמים החומריים, בעיצוב הנשק ובשימוש בו”.6

ינוביץ טוען כי קבוצה מקצועית מפתחת תחושה של זהות קבוצתית ומערכת של מִנהל פנימי. לוחמים מקצועיים הם אנשים שהתחייבו לקריירה של שירות בניהול הלחימה, ומוּכרים במומחיותם באמצעי הלחימה הייעודיים שלהם; זאת בהנחה שהמקצוע הצבאי הוא יותר מאשר עיסוק – הוא דרך חיים.7

רוב החוקרים המשתמשים במונח “מקצועיוּת צבאית” מתייחסים בעיקר לסגל הקצינים.8 הנטינגטון מציין כי החוגרים, בניגוד לקצינים, הם מומחים ביישום אלימוּת ולא בניהול אלימוּת. הם עוסקים לפיכך במשלח יד (trade) ולא במקצוע (profession).9

מאז שמוריס מאורַנג’ (Maurice of Orange) הטמיע תִרגול קבוצתי (drill) שגרתי לצבא ההולנדי בשנות ה-50 של המאה ה-16 אוּמנו חיילי הרגלים (המוּסקֶטֶרים) של הצבאות האירופיים בהפעלה קבוצתית של כלי הנשק. הם פיתחו מיומנות בהטענה מהירה של רובי המוסקט ובירי מתואם בהם.10 במערכים צבאיים כאלה היה מקום מוגבל להתמחות מקצועית בקרב הלוחמים.11 העיתונאי וההיסטוריון הבריטי גווין דַייר (Dyer) אמר כי “התניה, כמעט במובן פַּבלובי, היא כנראה מילה הולמת יותר מאשר תִרגול, מכיוון שמה שנדרש מן החייל הרגיל לא היה חשיבה אלא יכולת לטעון את המוּסקט ולירות בו באופן אוטומטי לחלוטין אפילו בלחץ הקרב”.12

כאשר הפילוסוף והכלכלן הסקוטי אדם סמית דיבר בשלהי המאה ה-18 בספרו עושר העמים על חלוקת העבודה באמנות המלחמה, הוא התייחס בעיקר לכך שהשירות הצבאי הפך כשלעצמו ל”משלח יד מיוחד, מובדל ומובחן מכל האחרים”, וכתוצאה מכך עשוי להיות מבוצע באופן המוצלח ביותר על־ידי לוחמים מקצועיים ולא על־ידי חיילי מיליציה או מגויסים לעת מצוא. סמית לא הרחיב את הדיבור על הבידול הנוסף כתוצאה מהתמחות בשירות הצבאי שהייתה קיימת רק בצורה ראשונית בצבאות של תקופתו.

התפיסה הארגונית השתנתה במהלך המאה ה-20, ואיננו מבדילים עוד בין חשיבה לבין פעולה;13 כמו כן איננו מניחים כי אחריוּת על החשיבה צריכה להיות מוטלת באופן בלעדי על כתפיהָ של עילית ניהולית או פיקודית, וכי הפעולה שמוּרה לעובדים או לחיילים מן השורה.14 בהתאם לכך, גם מקצועות הלחימה המבוצעים על־ידי חוגרים כרוּכים כיום בהתמחות טכנית, ומחייבים לעתים תהליכי תכנון וקבלת החלטות סבוכים.15 איש הצבא והתיאורטיקן הצבאי הבריטי ב”ה לידל הארט (1970-1895) ציין:

בעיקרו של דבר, יעילותם של כלי נשק חדשים ואמצעי תנועה חדשים מותנית במיומנות ובשיקול הדעת שהם מופעלים בהם. במלחמה המודרנית שוב אין תכונות אלה נתבעות מהמפקדים הגבוהים בלבד כבימים עברו – כשעל קציני החטיבות והחיילים “לא הוטל לחשוב על מה ולמה, אלא לבצע ולמות” – אלא גם מהדרגים הנמוכים ביותר, שנוסף על ידע טכני נדרשים מהם עכשיו יזמה מתורגלת ושיקול דעת עצמאי.16

הפסיכולוג הצבאי הישראלי בן שליט ציין כי אי אפשר להכשיר חייל להגיב לתנאים המחייבים יוזמה והסתגלות מתמדת למצבים לא צפויים באמצעות מִשמעת נוקשה, כללים קבועים או קודים. בעוד המשמעת הנוקשה והמושלמת של הפָלַנקס הרומי המתקדם הייתה הדרך המתאימה ביותר לביצוע טקטיקת התקיפה שלהם, במלחמות של היום היא תוביל להרס ולחורבן. סדר מוחלט, תִרגול קבוצתי שנקבע מראש ושיטות התקפה שאי אפשר להתאימן במהירות לדרישות חדשות עלולים להוביל את החיילים לאבדון.17 בדומה לכך, המומחה למדעי המדינה עמוס פרלמוטר, שניתח את המערכת הצבאית הישראלית, הסיק כי טיפוח יוזמה בכל רמה הוא הגורם הקריטי להצלחה הצבאית. מורל, אומץ לב ויעילוּת בשדה הקרב תלויים כולם ביכולתו של החייל הבודד להסתגל, לגלות יוזמה ולהתאים עצמו למצבים לא צפויים.18

הפסיכולוג וחוקר הניהול האמריקני דאגלס מקגרגור סיכם את המגמות המאפיינות את העשורים האחרונים:

צבאות של חיילים בשירות חובה, שהיו הנורמה במאות ה-19 וה-20, מוחלפים בממסדי צבאות מקצועיים המוצפים בטכנולוגיה. נוכח היעלמותם של צבאות שירות החובה בעולם המערבי או בעולם הגלובלי, עולה הדרישה לאנשי צבא מקצועיים מיומנים ביותר, שיש ביכולתם להגיב במהירות ובהתרעה קצרה על מגוון רחב מאוד של אירועים צבאיים. […] חיילים, נגדים וקצינים זוטרים אמריקנים יכולים להפעיל שיקול דעת עצמאי ולקבל החלטות טובות בלחץ הקרב; אבל הם יוכלו לקבל החלטות נכונות רק אם יאמנו אותם לעשות זאת עוד לפני שהמלחמה מתחילה. בדיוק כשם שיש צורך לטפח מפקדים בכירים שיוכלו לקבל החלטות על סמך מידע מוגבל ותוך התחשבות באילוצי הזמן, כך חשוב לפתח קצינים זוטרים, נגדים וחיילים שיפעלו בצורה עצמאית ולא פעם בלי פקודות, אבל במסגרת משימות טקטיות ומערכתיות ידועות.19
הצַלָּף הצבאי המקצועי
אטימולוגיה – מוצא המילים וגלגולן

ספר זה יתמקד באחד מן המקצועות הצבאיים הייחודיים: לוחם חיל רגלים המוגדר “צַלָּף” (sniper).

בתקופת המִשנה משמעות הפועל “צלף” הייתה: “הכאה בהרמת יד מלמטה למעלה ובהורדתה מלמעלה למטה”.20 אליעזר בן־יהודה גרס כי המשמעות של הפועל הזה היא:

בָּקע, סָדק, פָּצע, ואף הִכָּה בשוט […]; ולפי שימוש השורש נראה שאין לבאר “יצליף” שבתרגומים ירים יד להכּוֹת, אלא במשמעות יבקיע דבר, וגם יבקיע באוויר דרך לפטיש, לשוֹט; אך בלשון המִשנה אפשר לבאר כמצליף כמי שמבקיע ממש. ואמנם ביארו […] להלקות, להכות בשוט, והוא על פי שימוש המילה בארמית, ולפי משמעות זו משמש הפועל בדיבור היום.21

הפועל לצלוף (to snipe) ושם העצם צַלָּף מופיעים כבר במילון הראשון למונחי צבא, בעריכת אברהם עקביה, שיצא לאור בהוצאת מגן בשנת תשי”א. לפיכך סביר להניח כי המונח החל לשמש במובן הזה עוד בימי המנדט הבריטי. נראה שהרעיון להשתמש בשורש צ־ל־ף במשמעות של ירי קשור לשימוש הקדום של השורש הזה במשמעות של הכאה או פגיעה בכלי ארוך, כמו שוט או חבל, כלומר, ממרחק כלשהו בלא מגע יד ישיר.22 בשימוש הכללי המקובל כיום המילה צלף מורה על “חייל היורה בנשק אישי – בדרך כלל ממארב; מומחה בקליעה למטרה”.23

מקור המילה sniper באנגלית הוא בצבא הבריטי הקולוניאלי בהודו. הבריטים נהגו לצוד את הציפור snipe (בעברית חרטומן, ושמה המדעי (Gallinago gallinago. בשל ממדיה הקטנים של הציפור וזריזותה הרבה נדרש כושר קליעה מעולה כדי לפגוע בה; אלה שהצליחו בכך נקראו snipers.24

הזיקה הקרובה בין הצלף לבין הצייד באה לידי ביטוי באופנים שונים. כך, לדוגמה, הצלפים הגרמנים נקראו Jägers – ציידים (וצוידו בהתאם ב”רובי ציידים” – Jägerstutzen); הצרפתים עשו שימוש במילה chasseurs, המקבילה למילה הגרמנית.25

האִזכור הכתוב המוקדם ביותר לצלפים (snipers) מופיע ב-1773 במכתב של קצין בריטי ששירת בהודו. המונח המקובל בארצות־הברית לתפקיד הזה במלחמת האזרחים האמריקנית (1865-1861) היה skirmisher. הצבאות בתקופה זו הגנו על אגפיהם בעת תנועה באמצעות קַלָּעים נסתרים שפעלו באופן עצמאי. אלה נבחרו על בסיס מיומנותם המוכחת בציד ובקליעה. הם היו חיילים צעירים בעלי יכולות טובות של תנועה ושׂדאות, או חיילים ותיקים בעלי מיומנויות קליעה וטקטיקה משוכללות.26 בימי מלחמת הבוּרים בדרום־אפריקה (1902-1899) הפך המונח “צלף” (sniper) למקובל ברחבי האימפריה הבריטית לציון ירייה לטווח ארוך.27

המילה sniper (צַלָּף) נותרה מוגבלת לעולם דובר האנגלית במשך רוב המאה ה-19, וגם בו שימשה לעתים כמילה נרדפת למילה marksman (קַלָּע). לפני עידן אבק השרֵפה שימש המונח marksman לציון יורה המיומן בפגיעה במטרה (mark). המונח הפך למקובל בהקשר הצבאי במאה ה-19; המילה הנגזרת marksmanship מורה על האמנות או על המיומנות של ירייה למטרה.

בעולם הצבאי כוּנה יורה מעולה גם sharpshooter שהוראתו חייל או צייד המדייק מאוד בירי ברובה. יש הטוענים כי מקורה של המילה sharpshooter היא ברובה ה-Sharps, רובה כבד אבל ארוך טווח ומדויק, שהיה חביב על הקלעים במלחמת האזרחים האמריקנית. אחרים גורסים כי מקורהּ לפחות במאה ה-17, אז שימשה בגרמניה ובשווייץ לתיאור ירייה מדויקת. המשמעות של sharfschutze הייתה יורה בעל עיניים חדות. המילה אומצה בשפה האנגלית בתחילת המאה ה-19. האִזכור הכתוב הראשון של sharpshooter (קלע) הופיע במילון אנגלי כבר ב-1802 – בתיאור חיל הרגלים האוסטרלי. בעיצומן של מלחמות נפוליאון (1792-1815) המונח הפך למקובל ברוב הצבאות. המילה האנגלית המקבילה ללוחם היורה מאחורי מחסה הופיעה לראשונה ב-Oxford English Dictionary ב-1824.28

במלחמת האזרחים האמריקנית השימוש במונח היה כה רווח עד כי הרג’ימנטים של בֶּרְדָן נודעו כ”קלעים של בֶּרְדָן” (Berdan’s Sharpshooters).29 בפעולות גישוש (scouting) – סיור המתאפיין ביצירת מגע שקט עם האויב (או בשמירה שקטה על מגע עִמו) – נעו הקלעים קדימה בשטח האויב; כל אחד מהם תר אחר מטרות משלו והסתמך על הלוחמים שלצִדו שיגוננו עליו.30

השימוש הרווח במילה sniper (“צלף”, בניגוד ל”קלע”) השתרש בעקבות השימוש שנעשה בו בעיתונות הבריטית בחודשים הראשונים של מלחמת־העולם הראשונה (1918-1914). הצבא הבריטי פגש בשדות הקרב קלעים גרמנים מומחים שהיו מצוידים ברובים מיוחדים ובכוונות טלסקופיות, והמונח הזה יוּחד להם.31 מאז ואילך המילה הורתה באופן מפורש על לוחם המצויד ברובה שלו הותאמה בדרך כלל כוונת טלסקופית, היורה אל עבר מטרות צבאיות מעמדה נסתרת.32

בעשורים האחרונים חלה אינפלציה בשימוש במונחים “צלף” (sniper) ו”צליפה” (sniping). הם מורים – במיוחד באמצעי תקשורת ההמונים – על ירי משטרתי מדויק, על מבצעי חיסולים, על ירי בכל הטווחים בהקשר הצבאי פרט לטווח הקצר, ועל פשעים המבוצעים באמצעות רובה בהקשר האזרחי.33

המשמעות השלילית שיש כיום למילה “צלף” הביאה יורים המשתייכים לרשויות אכיפת החוק להשתמש יותר ויותר במונחים אחרים, טעונים פחות מבחינה רגשית, כדי לתאר את עבודתם, בין היתר: tactical marksman, counter-sniper, sharpshooter, precision shooter, precision marksman. לפיכך, מתבקשת הגדרה מדויקת ומצומצמת יותר של מוקד העניין שלנו: “הצלף הצבאי”.34
הגדרות
הצלף

הצלף הצבאי (military sniper) הוא מומחה. מומחיוּת נרכשת באמצעות תהליך חברתי – חִברוּת (סוציאליזציה) בכלל, והכשרה מקצועית בפרט. עם זאת, מומחיוּת מבוססת על נדבך מעשי יותר: מה שהמומחה יכול לעשות, ולא רק מה שהוא יכול ללמוד.

צלף בחיל הנחתים המלכותי האוסטרלי אמר: “כ-70 אחוזים ממלאכתו של הצלף אינם יותר מאשר מיומנויות חיל רגלים בסיסיות; אבל כאלה המיושמות באמות מידה גבוהות. שאר 30 האחוזים הם שעושים צלף טוב”.35 המבחן הסופי והמכריע של הצלף הצבאי הוא בכל מאת האחוזים. הוא נדרש להיות בעל מקצוע ממעלה ראשונה, שהרי חייו תלויים בכך: “כאשר אינו מוצלח בעיסוקו, הוא חשוב כמת”;36 “חוסר יעילות, היעדר תשומת לב, ביטחון עצמי מופרז – מעידה אחת והוא מחוסל”;37 “הרף עין של רגש נעדר שליטה עלול לחרוץ את גורלו”;38 “ירידה קלה בריכוז עלולה לעלות לא רק בחייו, אלא גם בחייהם של רבים אחרים”.39

המדריך של צבא היבשה האמריקני להכשרת צלפים ולהפעלתם קָבע: “יש להגיע קרוב לשלֵמוּת לפני התחלת פעילותו המבצעית של הצלף. קיימים רק שני סוגים של צלפים: המקצועי והמת”.40 צ’אק מוֹהיני (Mawhinney), צלף חיל הנחתים שפעל בווייטנאם ורשם לזכותו 103 חיסולים ודאיים (confirmed kills), ניסח זאת כך: “אני משתדל לעשות הכול מאה אחוז. אם אתה צלף, זוהי הדרך היחידה לעשות זאת אם אתה רוצה להישאר בחיים”.41

הצלף הצבאי הוא בעל יכולות, הכשרה וציוד מיוחדים, המאפשרים לו לבצע משימה ייחודית מאוד בשדה הקרב המודרני.42 המילון למונחי צה”ל מגדיר את הצלף כך: “צַלָּף – רובַאי שהתמחה בקליעה, בתצפית ובשׂדאות, ותפקידו לפגוע במפתיע בחיילי האויב באמצעות ציוד מיוחד, כגון רובה צלפים וטלסקופ. הצלף פועל בדרך כלל מתוך עמדת צלפים מבודדת ומוסתרת היטב”. ההגדרה של “צליפה”: “ירייה מדויקת של חייל מנשק אישי, לרוב באמצעות ציוד מיוחד”. “מהות הצליפה”: “פגיעה מדויקת במטרה (לרוב בן־אדם), מטווחים שונים, בדגש על ארוכים, תוך שימוש באמצעי כינון (טלסקופים ואמצעי ראייה ליום וללילה), ברובה ייעודי ובתחמושת מיוחדת, וביצוע תיקוני ירי בהתאם לגורמים המשפיעים על המסלול הבליסטי של קליע רובה הצלפים (טווח, מהירות תנועת המטרה, טמפרטורה, מדרון או מִתלוֹל)”.43

בשונה מן הרובאי – חייל חיל רגלים שהרובה הוא נשקו העיקרי44 – הצלף מתמחה בקליעה, בתצפית ובשׂדאות; וכן משתמש בנשק ארוך טווח ומדויק. בשונה מן הקלע – חייל המיטיב לקלוע במטרה, בעיקר באמצעות נשק קל, כגון רובה, מַקלע ואקדח45 – הצלף נדרש לשקלל את תנאי הסביבה (הגורמים המשפיעים על הקליע – רוח, טווח, תנועה, וכדומה) ולהתמודד עִמם; לנהל ירי מחוּשב ומדויק על מטרות איכות (המשפיעות על מרחב הלחימה) בטווחים ארוכים; לקיים תצפית וירי נייחים ולא לתמרן ולהסתער.
רובה הצלפים

בשלב הראשון של פיתוחם היו רובי הצלפים התאמות של כלי נשק קיימים, ונבעו משני מקורות: הראשון היה שיפור של רובי השירוּת (service rifles) – הרובים התִקניים שבשימוש הצבא – שנבחרו בשל דיוקם. מכיוון שהרובים האלה היו בדרך כלל מדויקים למדי, אפשר היה לפתח על בסיסם רובה צלפים סביר. כך, לדוגמה, השתמשו שני הצדדים במלחמת־העולם הראשונה ובמלחמת־העולם השנייה ברובי שירות בריחיים (למשל, Mosin M1991/30 הסובייטי; M1903A4 האמריקני; SMLE No. 4 הבריטי; G98k הגרמני) שהותאמו להם כוונות טלסקופיות. כמה מן הרובים האוטומטיים־למחצה שימשו גם הם לצורכי צליפה (למשל, SVT-40 הסובייטי; M1 Garand, ומאוחר יותר M-14, שנקבע כנשק התִקני של חיל הרגלים האמריקני ב-1957, ונכנס לשירות ב-1959).

גם כיום נהוג בצבאות רבים לפתח רובי שירות תִקניים כך שישמשו רובי צלפים צבאיים. בדרך כלל יצרן או יחידה צבאית מיוחדת בוחרים רובים מסוימים בעלי דיוק רב יותר מן הרגיל ומאמצים אותם לצורכי צליפה (באמצעות הסבתם כנדרש). רובים כאלה שימשו בעבר ובהווה (למשל, M21 האמריקני שהיה גִרסה מעודכנת של רובה השירות M14; G3-ZF ו-G3-SG/1 הגרמניים). רובה צלפים הוגדר בהקשר הזה כנשק שנבחר במיוחד – מדויק ורב־עוצמה – שמותאמת לו כוונת טלסקופית כך שיהיה מסוגל להגיע לרמה גבוהה של דיוק.46

המקור השני של רובי הצלפים היה רובי הספורט והציד שאומצו והוסבו על־ידי הצלפים בשל היותם מדויקים יותר מרובי השירות. כך, לדוגמה, הרובה הבריחי Winchester Model 70, שיוּצר מ-1937 לצורכי ספורט וציד, היה הראשון שאומץ ב-1965 על־ידי חיל הנחתים האמריקני.47 לאחר שנה אוּמץ גם הרובה Remington 700 שכוּנה Model 700. הרובים המוסבים האלה כוּנו M-40.84 רובי הצלפים מסוג SIG-Sauer עוצבו גם הם על בסיס רובי ציד (מסוג SIG או Sauer); ואולם גם הבחירה הזאת לא הייתה משביעת רצון מכיוון שהנשק לא תוכנן להיות עמיד כפי שדורש השימוש הצבאי. גם הקוטר של רובי הספורט והציד היה שונה לעתים קרובות מהקוטר הנהוג בצבא.49

נוסף על שני המקורות האלה פותחו רובי צלפים ייעודיים. הרובים האלה הם יותר מאשר מיזוג בלבד של העמידוּת של רובה השירות עם הדיוק של רובה הספורט או רובה הציד; זהו נשק ייחודי בזכות עצמו הניצב בחזית הטכנולוגיה הצבאית.50 כדי לפתח רובה צלפים על היצרן להשתמש בחומרים משובחים, לוודא שסטיות התקן יהיו מזעריות ולהבטיח רמה גבוהה מאוד של בקרת איכות.51 ההגדרות האלה מזכירות את הבחנתו של הפילוסוף הגרמני מרטין הַיידֶגֶר בין “הטכנולוגיה המודרנית” לבין “הטכנולוגיה הקדומה”. לטענתו, המכונות המודרניות מדויקות להפליא וקיימות בהן סטיות תקן מזעריות. מקור הדיוק של מכונות כאלה הוא במדעים המדויקים. לדבריו, בטכנולוגיה המודרנית אין מקריות, והיא אינה מתבססת על אמנות, כלומר, על מיומנותו הייחודית של אדם מסוים.52

רובה הצלפים הצבאי הייעודי הוא תופעה חדשה יחסית. הרובה הראשון מן הסוג הזה היה ה-SVD (דרגוּנוֹב – Dragunov) הסובייטי.53 הרובה הזה, שנכנס לשירות בשנות ה-60 של המאה ה-20, פוּתח על־ידי יבגני פיודורוביץ’ דרגונוב. ה-SVD תוכנן בהתאם לדרישות של הצבא הסובייטי: רובה אוטומטי־למחצה, רב־עוצמה, קל משקל ואמין ביותר.54

ב-1977 הוכנס לשירות בחיל הנחתים האמריקני רובה הצלפים הייעודי הראשון USMC M-40A1. בנובמבר 1988 הוכנס לשירות ביחידות חיל רגלים נבחרות הרובה הבריחי שזכה לכינוי M-24 (המבוסס, בדומה ל-M-40, על המכלול של Remington 700). זה היה רובה הצלפים הייעודי הראשון שאומץ על־ידי צבא היבשה של ארצות־הברית; זאת בניגוד לכל קודמיו שהיו גרסאות מדויקות יותר של רובה השירות הרגיל של אותה תקופה אשר הותאמו לשאת כוונת טלסקופית.55
מערכת נשק צלפים

בעשורים האחרונים אומצה התפיסה של מערכת נשק צלפים (Sniper Weapon System -SWS) – מערכת לחימה של כלי ירייה ומכלול של אמצעים ושל מערכות משלימות שנועדו למצות את מלוא היכולת של כלי הירייה.56 מערכת נשק צלפים כוללת רובה בריחי או מיטָעֵן (self-loading – כלומר מנצל את הגזים הנוצרים בעת הירייה כדי לפלוט את התרמיל הריק ולטעון לירייה את הכדור הבא); כוונת טלסקופית יום; כוונת טלסקופית לילה; תחמושת מתאימה ואביזרים נוספים.

תכליתה העיקרית של מערכת נשק הצלפים היא לחסל מטרות איכות בטווח ניכּר ובאש מדויקת תוך שימוש בכמות תחמושת קטנה ככל האפשר. ברוב המקרים – כאשר אין המדובר במערכת נשק צלפים המיועדת לפעול נגד־חומר (anti-material) – המטרה היא אדם מסוים; טווח ניכּר – כ-1,000 מטרים; אש מדויקת – יכולת לפגוע באיבר מסוים (לדוגמה, ראש); כמות תחמושת קטנה ככל האפשר – ירייה אחת.57
מערכת נשק בריחית לעומת מערכת נשק מיטענת

“עוצמת אש פירושה בדרך כלל מספר גדול יותר של קליעים לדקה. חמישים קליעים אינם עוצמת אש. פגיעה אחת היא עוצמת אש”.58

“בעולם של כלי ירייה אוטומטיים אין להפחית מערכהּ של ירייה מדויקת בודדת”.59

קיימים שני סוגים של מערכות נשק צלפים: מערכת בריחית (שבה מנגנון הירייה דוחף את הכדור לתוך בית הבליעה, ונועל אותו לפני הירייה); מערכת מיטָענת או אוטומטית־למחצה (שבה המנגנון נדרך ונטען מעצמו, ויורה אש בודדת עם הלחיצה על ההדק60).

מ-1980 ועד שלהי שנות ה-90 שימש את צלפי החי”ר של צה”ל רובה השירות האמריקני האוטומטי־למחצה M-14, שהוסב על־ידי התעשייה הצבאית למערכת נשק צלפים. לאחר לבטים רבים נקלט בצה”ל באוגוסט 1997 רובה הצלפים הבריחי M-24. ההחלטה לבחור במערכת נשק בריחית התבססה על העדפה ברורה של דיוק על פני קצב אש או מהירות תפעול.

מייג’ור הסקת־פריצ’רד טען כבר במלחמת־העולם הראשונה כי מי שסבור שהצלף נדרש לייצר אש מהירה הנו חסר כל ידע על השימוש בכוונת טלסקופית. לדבריו, המחשבה שצלף יכול אי־פעם לירות אש מהירה מבעד לכוונת טלסקופית מעידה על בורוּת שלא תיאמן.61 לוטננט־קולונל נוויל ארמסטרונג מצבא קנדה גרס שהתפיסה הרווחת היא שהצלף הוא סוג של מקלען שייעודו הבלעדי הוא לחסל במהירות המְרבית מספר גדול ככל האפשר של חיילי האויב ומפקדיו. הרעיון הזה שגוי מיסודו: ערכו של הצלף בראש ובראשונה הוא בהגנה, במניעת נפגעים בצִדו שלו, ואל לו לפנות לאש מהירה (פרט כמובן למצבים של כורח קיצוני).62

אחד מעשרת הדיברות של הצלפים הגרמנים ב-1944 היה: “ירי מהיר אינו מוביל לשום מקום. התמקד בפגיעה”.63 אגף ההדרכה במטכ”ל קבע ב-1948: “כוחו של הצלף הוא בדיוק הירייה ולא בכמות האש. הוא יורה כדי להרוג בכדור אחד”.64

נשיא ארצות־הברית תאודור רוזוולט אמר: “הכדור היחיד שנחשב הוא זה הפוגע”.65 התפיסה הזאת באה לידי ביטוי ב”אני מאמין של חיל הנחתים האמריקני”: “הרובה שלי ואני עצמי יודעים שמה שקובע במלחמה הזאת אינו הכדורים שאנו יורים, הרעש שאנו משמיעים, או העשן שאנו מעלים. אנו יודעים שמה שקובע הוא הפגיעוֹת. אנו נפגע”.66 בהנחיות של צבא גרמניה במלחמת־העולם הראשונה לשימוש ברובים המצוידים בכוונות טלסקופיות צוין במפורש: “הצלף צריך לירות תוך הפעלת שיקול דעת, ואין לירות ברובה לשם השמעת קולות נפץ או כאש משתקת”.67 קרלוס האתקוק, הצלף האמריקני המפורסם, אמר: “יריית רובה מכוונת וממושמעת אחת יעילה יותר מריסוס של מיליוני כדורים לכיוון הכללי של המטרה”.68

יש לציין כי גם כאשר צה”ל השתמש במערכת נשק צלפים מיטָענת (גליל צלפים) הודגש:

ניסיון קרבות הוכיח שמספר הפגיעות מכדורים בודדים, שנורים במהירות ובדייקנות למטרות בודדות נראות לעין, גדול יותר ממספר הפגיעות ביריית צרורות באותו מספר כדורים ובאותו משך זמן. […] יש לירות על מנת לפגוע. הירייה ה”בודדת” היא השיטה העדיפה להשיג מטרה זאת.69

הרוב המכריע של הצלפים בעולם משתמשים גם היום ברובה הבריחי.70 צלפי גדודי חיל הרגלים בצה”ל עדיין מצוידים ככלל בנשק בריחי (M-24), וכך גם צלפי הצבא וחיל הנחתים האמריקני. זאת ועוד, רובה הצלפים החדש של חיל הנחתים האמריקני, ה-M-40A3 – שנוּסה ב-1996, הוכנס לשימוש בשנת 2000 והחליף לחלוטין את ה-M-40A1 בשלהי 2004 – הוא בעל מנגנון בריחי.

רוב הטענות הנשמעות בנוגע ליתרונות של מערכת הנשק המיטָענת נובעות מחוסר בהירות לגבי תפקידו של הצלף הצבאי ולגבי תפקידה של מערכת נשק הצלפים. המצדדים במערכת נשק כזאת מצביעים בין היתר על יכולתה להגביר את קצב האש ולהעסיק מטרות רבות בטווחים שונים, וכן לאפשר ירי “כדור שני מהיר”. דרישות כאלה – המאפיינות את מִתאר הלחימה של שטח בנוי – אינן מחייבות מערכת נשק צלפים. הגברת קצב האש, כמו גם ירי מטווח קצר, מנוגדים באופן מהותי ליסודות הצליפה הצבאית, ויכולים לסכן את הצלף שלא לצורך בלי להבטיח השגת יתרון כלשהו. לעומת זאת, בירי לטווח ארוך בולט יתרון הדיוק של מערכת הנשק הבריחית, ואף מהירות הכדור השני אינה נופלת בהכרח מזו של מערכת הנשק האוטומטי־למחצה. לפיכך, מערכת הנשק הראויה ביותר למשימת הירי העיקרית של הצלף – “להרוג מטרות נבחרות בעלות ערך גבוה בטווח ארוך”71 – היא המערכת הבריחית.72
אופן הפעולה של הצלף הצבאי
כללים והפרתם

“אני מכּיר היטב בכך שההליך שהצעתי נוגד את כל הכללים המקובלים בצבא שבו כל פעולה וכל תנועה אמורות להישלט בקפדנות על־ידי תוכניות והנחיות המושתתות בקפידה על כללים ותקנות. ואולם, האם אינכם חושבים שהגיע הזמן להשתחרר מכמה מן התפיסות המיושנות ולהשתמש בתבונתם של החיילים?” (קולונל הרברט מקברייד, מומחה לצליפה).73

הצלף האמִתי הוא מקצוען מושלם המחויב לעיסוקו.74 כמו כל המקצוענים (professionals), גם הצלפים טוענים (profess) שהם יודעים טוב יותר מאחרים את טיבם של עניינים מסוימים. הם שואפים לפיכך להגדיר בעצמם את טיב הגבולות של הפעילויות הנכללות בתחומי תפקידם ומשימתם.75 ההגדרה הזאת חייבת להיות גמישה, ולא מקובעת ונוקשה; שהרי אין באפשרותנו לשלוט בשדה הקרב הכאוטי מיסודו באמצעות כללים ערוכים מראש.76 סון דזה (סון טסו) טען כי התכונה היסודית של צבא מנצח היא שאין לו צורה קבועה; הוא משתנה בכל פעם באופן הדרוש להשגת הניצחון, שהנו דמוי רוח, משתנה באין עוצר, ללא היסוס. הוא לובש צורה בתגובה על כל מה שאפשר – האויב, מערכו, פני השטח, כל היבט של הקרב.77 רק בדרך הזאת יש לו סיכוי להוליך שולל את האויב, שלעתים קרובות מומחיותו רבה כמו זו שלו.78

הצלף נדרש להימנע מכל מה שעשוי להיות מוּכר כשגרה. הסמוראי היפני הנודע מיאמוטו מוסאשי התייחס ל”רוח ההר־ים”: “משמע שלא טוב לחזור על אותו דבר כמה פעמים כאשר נלחמים באויב. […] אם האויב חושב על ההרים, התקף כים; ואם הוא חושב על הים, התקף כהרים”.79 הצלף המַסטר מכיר אמנם את הכללים הטכניים, אך אינו תלוי בהם. הוא יודע מתי להשתמש בהם, מתי להתעלם מהם ומתי להגמיש אותם. המַסטר קורא את ההקשר שבו הוא נתון ומתנהג בהתאם; ומכיוון שהתנהגותו מוכתבת על־ידי ההקשר, קשה מאוד למפּות אותה.80 הכלל היחיד האמור להנחות את הצלף האמן הוא ש”אין כל כללים”. הצלף הסובייטי האגדי וסילי זייצֶב הבהיר: “הכלל היחיד שאני כפוף לו הוא זה: כאשר אני יורה, מישהו מת; ירייה אחת – הריגה אחת”.81 צ’רלס הנדרסון, הביוגרף של הצלף האגדי קרלוס האתקוק, ציין כי הכלל שלעולם אין לצוד באותו שטח פעמיים – ושלעולם אין לקבע הרגלים צפויים – הפך ליסוד מוסד בנוגע להאתקוק; הוא ראה בו מפתח חשוב להישרדות ולהצלחה. הוא היה נחוש שהדבר העקיב היחיד שיאפיין אותו או את הצלפים שהכשיר יהיה היעדר יכולת לצפות את התנהגותם.82

לקראת סוף הסרט “מתנקשים” (1995) מופיע לפתע הרוצח השכיר ניקולאי, שהגיבור רוברט ראט (בגילומו של סילבסטר סטאלון) היה בטוח כי חיסל אותו 15 שנים קודם לכן. בהציגו את הקליע המעוּך מבהיר ניקולאי לגיבור כי הוא לא הצליח לחסלו באמצעות רובה הצלפים מכיוון שידע כי הוא “תמיד יורה ללב – צפוי מראש, והתגונן בהתאם”.
הצלף כתחבולן

“וּבְתַחְבֻּלוֹת עֲשֵׂה מִלְחָמָה” (משלי, כ: 18).

אפשר למצוא דמיון בין הצלף המקצועי, הנמנע משגרה ומכללים מקובלים, לבין התחבולן (trickster). הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי השווייצרי קרל גוסטב יוּנג זיהה את התחבולן עם הצל הקולקטיבי, החלק האפל של נפש האדם. הוא תיאר את הצל כחלק החייתי של נפש האדם, והאמין שהוא כולל את תחושות האשם והחרדה שיחידים בוגרים מדחיקים אותן. יוּנג זיהה את התחבולן עם הדמות האלכימית של מֶרקוּריוס, וייחס לו תכונות שאותן אפשר לייחס גם לצלף: יכולת לשנות צורה (shape-shifting) ועמידה בכל הסוגים של עינויי הגוף והנפש. לדבריו, התחבולן הוא “הן תת־אנושי [subhuman] והן על־אנושי superhuman]]”.83

דמות בדיונית מודרנית הדומה לזו של הצלף היא בּאגס בּאני התחבולן, גיבור הסרטים המצוירים מבית היוצר של האחים וורנר. יריבו הנצחי הוא אלמר פאד חסר הישע, המצויד ברובה ציד דו־קני ומתגנב ליער כדי “לצוד ארנבים” (במקור: hunting wabbits). הוא מרומה ומובס על־ידי באגס באני, שהפך לאחד מן הגיבורים הלאומיים האמריקנים, הנוהג למלמל את המנטרה: “What’s up, Doc”; זאת למרות התמימוּת האגדית של הארנב, ממדיו הקטנים ומזגו הסוער. בּאגס בּאני יוצא מן העימותים עם יריבו כשידו על העליונה פשוט משום שזהו טבעו: הוא נהנה להיות ארנב, ועם זאת שומר על גמישותו ומתאפיין בתכונות אנרכיסטיות.

לדעת יוצריו, באגס באני מעביר את המסר האופטימי שאתה, באופן אישי, מסוגל לכל דבר; שאתה יכול לפתור את כל בעיותיך. הוא פונה אל תחושת ההתמרדות הקיימת בכל אחד מאִתנו. כולנו אוהבים מנצחים, ובאגס באני מנצח תמיד. כאשר הוא סובל מתבוסה שממנה רוב האנשים אינם מצליחים להתאושש, הוא עדיין מותיר את הרושם שהוא המנצח. הוא נמצא בשליטה מתמדת כאשר הוא ניצב בפני כל סוגי הסכנות; הוא יודע מה הוא עושה. באגס באני מארגן מחדש את העולם בהתאם לנוחותו. הדבר העקיב היחיד שבאגס באני עושה הוא לבישת זהויות חדשות.84

התחבולן מחולל שינוי במצב באמצעות תחבולנוּת, ולא בדרך הישר בקרב פנים־אל־פנים, כיאה לגיבור הראוי להערכה. התחבולן מתגבר על קשיים בדרכים שאינן נתפסות כנאצלות. אם נחזור אל הצלף – הוא אינו זוכה בהכרח להצלחה מכרעת בשדה המערכה; אולם הוא שורד כדי לבצע את התחבולה הבאה. למעשה, הוא ניחן – כמו כל התחבולנים – ביכולת שרידוּת חריגה.85 וסילי זייצב הגדיר זאת כך: “דאגתו המתמדת של הצלף היא כיצד לשרוד ולהביס את האויב. המתים נוכחים רק בקריאת השמות [שלא נענים] במסדר הבוקר; החיים הם הלוחמים בקרבות”.86

תחבולה כאחד מעקרונות המלחמה היא דרך מחוכמת לעשיית מלחמה באמצעות ניצול נקודות התורפה של האויב או באמצעות הפתעה, הונאה או תכסיס – הכול כדי להוציאו מאיזון ולמוטט אותו.87

האמצעי בעל הערך הגבוה ביותר העומד לרשות הצלף הוא יכולת התחבולה שלו, כולל כל ההיבטים של פעילות הונאה (deception) – החל בחדירה, עבור דרך תנועה, שהייה בעמדה, ביצוע המשימה וכלה בנסיגה.88 הדוגמאות הבאות מצביעות על סוג התחבולות המבצעיות הננקטות על־ידי צלפים: בארמיה 62, שהייתה ארמיית שדה של הצבא האדום במלחמת־העולם השנייה ושהתפרסמה בשל התפקיד המכריע שהיה לה בקרב סטלינגרד, פעל הצלף קוֹלבּאסה מתוך מערכת של שלוש חפירות לפחות, אחת לשינה ושתיים לירי, כולן מחוברות זו לזו. בנוסף חפר עמדות הסוואה בצִדי המחלקות השכנות, והציב בהן דגלים לבנים על גבי מנופים שאותם הזיז מרחוק באמצעות כבלים. הוא טען בגאווה שברגע שגרמני היה מבחין בדגלון לבן כזה, הוא לא היה מסוגל להתאפק מלהזדקף בחפירה שלו כדי להיטיב לראות ולצעוק: “רוּס, קוֹם, קוֹם!” (רוסי, בוא! בוא!); או אז היה קוֹלבּאסה צולף בו מן הצד. דנילוב, איש גדוד הרובאים ה-161 בצבא האדום במלחמת־העולם השנייה, חפר גם הוא חפירות הסוואה והציב בהן דחלילים דמויי אדם שאותם התקין מפריטי ציוד תקני של הצבא האדום. הוא נהג לארוב לחיילים גרמנים חסרי ניסיון שיירו לעבר הדחלילים. לא מעט מאלה נפלו קורבן לתחבולתו.89

המובילים בתחום ההסוואה במלחמת־העולם הראשונה היו הצרפתים שעשו שימוש רב החל מ-1915 בראשי בובות לצורכי פיתיון. הם יצרו מעיסת נייר ראשי בובות שנצבעו על־ידי אמנים, ואפשר היה להבחין ביניהם לבין החיילים רק מטווח קצר מאוד. באזור שבו היה ידוע על פעילות של צלף גרמני היו נועצים את ראשי הבובות על מקלות ומרימים אותם בזהירות מעֵבר לתלולית העפר שלפני החפירה. אחד מאנשי הצוות החזיק את הבובה, וחברו עמד מאחוריו והחזיק פריסקופ. כאשר ראש הבובה נפגע על־ידי קליע של צלף הורידו אותו בתנועת נפילה כדי לשוות לבובה מראה של חייל שנהרג, וכיוונו את הפריסקופ בהתאם לזיהוי כיוון חור הפגיעה של קליע הצלף הגרמני, כדי לאתר את מקור הירי ולפגוע בו. כדי לשפר את המציאותיות הצמידו לעתים לשפתי הבובה סיגריה בוערת שחוברה באמצעות צינור גומי ארוך לשפתי המפעיל.90
עבודה בצמדים

הדוקטרינה הצבאית של רוב הצבאות הגדולים מכתיבה שצלפים יעבדו בצמדים – צלף ומאתר.91 לוחמי חיל הנחתים האמריקני אינם פועלים לעולם לבדם במשך הכשרתם בבית־הספר לצלפים, וצמדי צלפים מקיימים את כלל “מרחק הזרוע” שאינו מתיר להם להתרחק יותר מפֶּסע איש מרעהו.92

ניצניה של עבודת צמדי צלפים (pairs) הכוללים צלף (sniper) ומאתר (spotter) הופיעו כבר במלחמת קרים (1856-1853). לוטננט־קולונל ד’ דווידסון הבריטי תיאר את המאמץ המשותף של שני רובאים בחפירות בסֵבסטופול שבדרום אוקראינה, שיצרו בלי דעת את שותפות הצלפים המושלמת. הוא סיפר שחייל אחד שכב עם רובהו מכוון היטב לחרך יורים מרוחק, כשאצבעו על ההדק נכונה ללחוץ, בעוד שלצִדו שכב חייל אחר עם טלסקופ המכוּון לאותו עצם. החייל המצויד בטלסקופ המתין בריכוז לרגע שבו רובאי רוסי יחשוף את עצמו, כדי שיוכל לתת פקודת ירי.93

צמד צלפים – צלף ומאתר צילום: עידן ירון

במלחמת־העולם הראשונה נודע שמו של הצלף האוסטרלי בילי סינג בשל העדפתו לעבוד עם שותף. נוסף על היותו רובאי מוכשר הוא ניחן בסבלנות אין־קץ, ונצר את האש עד שהמאתר שלו החליט שהקורבן חשף מספיק מגופו כדי להבטיח חיסול ודאי. סינג ירה רק כאשר שמע את הפקודה “Right!” מאיש הצוות שלו. מספר החיסולים הוודאיים שלו במערכת גליפולי עלה על 150.94

במהלך מלחמת־העולם הראשונה היו צלפים שסברו כי הגישה של הזאב הבודד יעילה יותר, ואולם רובם העדיפו לעבוד בצמדים. במשך הזמן התברר שחוץ מכמה יוצאים מן הכלל, צלפים הפועלים לבדם סובלים מירידה ניכרת ביעילותם ובביצועיהם כמעט מיד לאחר תחילת משימתם; זאת משום שהצלף העובד ביחידוּת שרוי בדאגה לביטחונו, למשימה שיש לבצע ולרגשותיו שלו עצמו (פחד, בדידוּת וכדומה).95 מקברייד העיד: “איני בעד הצלף ה’בודד’. אדם לבדו לא פועל טוב כמו חצי מצמד מתואם היטב. […] לצורך צליפה ותצפית ממושכות רצוי ביותר שהצלפים יעבדו בצמדים ולא לבדם”.96

מ-1916 ואילך התייחסו בתי־הספר לצלפים אל צמד הצלפים כאל יחידת הצליפה הרשמית. מייג’ור הסקת־פריצ’רד, שהקים את מערך הצליפה הבריטי במלחמת־העולם השנייה, הבהיר: “בשלב מוקדם מאוד התברר כי צלפים צריכים לעבוד תמיד בצמדים; […] האחד השתמש בטלסקופ בניסיון לאתר מטרות […] בעוד עמיתו השתמש ברובה וירה אל עבר המטרות שאותן איתר איש הצוות שלו”.97 לפיכך, בתי־הספר הבריטיים לצלפים לימדו שהצלפים צריכים לעבוד תמיד בצמדים, צלף ומאתר, המחליפים תפקידים מדי זמן כדי למנוע מאמץ עיניים; זאת בניגוד לצלפים הגרמנים שנשאו משקפות, ולעתים קרובות עבדו לבדם (אף כי הוכשרו לעבוד בצמדים של צלף-מאתר והשתמשו בנוהל הזה בהתאם לנסיבות).98

במהלך מלחמת־העולם השנייה הכתיבה תורת ההפעלה של הצלפים האמריקנים: “עליהם לפעול בצמדים, האחד מצויד ברובה 0.3 אינץ’ עם כוונת טלסקופית והאחר ברובה M-1. בצליפה, אדם אחד פועל כרובאי ואילו השני כמאתר”.99 הצלפים הרוסים הוכשרו לפעול לבדם בתנאים קשים ביותר אם כי בדרך כלל עבדו בצמדים.100 ככלל, אף כי צלפים מעטים – במיוחד היפנים – העדיפו לעבוד לבדם, רוב הצלפים לא היו זאבים בודדים. אחד הצלפים הגרמנים הידועים ביותר במלחמת־העולם השנייה סֶפּ אָלֶרבּרגֶר העיד: “תמיד עבדנו בצמדים: אחד יורה ואחר מאתר”.101 הוא סיפר בעקבות שיתוף־פעולה עם צלף אחר כי התברר לו שמאתר העובד לצִדו עשוי להוות גורם מכריע. לדבריו, אף כי נדר לעבוד לבדו הוא נוכח לדעת שלעבודת צוות יש יתרונות ברורים. מבעד למשקפת שלו היה למאתר שדה ראייה רחב מאוד בהשוואה לזה שהתגלה מבעד לכוונת הטלסקופית של הצלף, והכוונתו סייעה לו להעלות באופן משמעותי את מספר החיסולים.102

אחד מצלפי חיל הנחתים האמריקני במלחמת וייטנאם סיפר: “מעולם לא ראיתי צלף הפועל לבדו. היה מוסכם על הכול כי צלף בודד יאותר וייהרג מיד”.103 קרלוס האתקוק היה כנראה היחיד מבין צלפי חיל הנחתים שהורשה לפעול באופן עצמאי או עצמאי־למחצה ולא כחלק מצמד המאובטח על־ידי כוחות נוספים.104 במסמך של הדיוויזיה הראשונה של חיל הנחתים האמריקני שפורסם בתקופת המלחמה בווייטנאם צוין כי צלפים מאומנים לפעול בצוותים של שניים. כצוות הם יכולים לקיים תצפית מתמשכת על אזור נתון; לסייע איש לרעהו בירי על־ידי חישוב הממוצע של אומדני הטווח שלהם באמצעות צפייה זה באִשו של זה ובאמצעות הצעת תיקוני ירי; והם מספקים זה לזה אבטחה. המסקנה של המסמך הייתה שלעולם אין לפצל את צמד הצלפים.105

בתורת ההכשרה של הכוחות המיוחדים בארצות־הברית נכתב שהצלף המנוסה יותר בצוות יפעל כמאתר בזמן הירייה, במיוחד כלפי מטרות בעלות עדיפות גבוהה. הצלף המנוסה יותר מסוגל “לקרוא רוח” טוב יותר ולתת ליורה נקודת מִכוון מתוקנת המביאה בחשבון את השפעת הסביבה; כתוצאה מכך יגדל הסיכוי לפגיעה בכדור ראשון.106

המאתר נחשב ככלל למוח של צמד הצלפים.107 בצה”ל נקבע כי על המאתר להיות צלף מומחה בעל ידע וניסיון רבים. הוא משמש מפקד צמד הצלפים ויד ימינו של הצלף. תפקידו בהקשר הזה הוא לסייע לצלף בבחירת עמדה ובבנייתה, בהכנת כרטיס טווחים, בניתוח האיוּם, באומדן הטווח, בקריאת הרוח והפיצוי בעטיה ועוד. לפיכך, המאתר הוא העושה את מרב העבודה בעוד הצלף עוסק בקליעה – ביצוע ירי מדויק למטרה תוך נטרול השפעות הגוף על הירי. בשל חשיבותו המרכזית, מקובלת האִמרה: “Sniper shoots – Spotter kills”.
מטרת הלחימה של הצלף הצבאי

עיון בעקרונות המלחמה, על־פי ספרו של הגנרל והתיאורטיקן הצבאי הפרוסי קרל פון קלאוזביץ (1831-1780), מעלה כי לצלפים תפקיד מרכזי בהתגברות על האויב. קלאוזביץ קבע כי “מטרת כל קרב היא השמדת כוח הצבא הניצב מולנו”. אין כמו הצלף – בהשוואה לרובאי מן השורה – במימוש המטרה הזאת של השמדה מבוקרת של מפקדי האויב וחייליו. זאת ועוד, הצלפים מצטיינים – בהתאם לניסוחו של קלאוזביץ – ב”הריגת רוחו של האויב” ובהבטחת “אובדן הכוח הנפשי שלו”, כלומר, בפגיעה בכשירותו המורלית. לבסוף, לצלפים יש יתרון גם במה שהגדיר קלאוזביץ “שימור כוחותיהם שלהם” – על־ידי חיפוי על כוחות מתמרנים ומסתערים והורדת הראשים (תרתֵי משמע) של היריבים הניצבים מולם.108
קטלניוּת והשפעות נלוות

ערכו של הצלף בשדה הקרב מתמצה במה שהוגדר במערך חיל הרגלים בצה”ל קטלניוּת – “כושר השמדה גבוה: פגיעה פיזית וגרימת נזק לכוח או למטרה באופן המבטל לחלוטין את כושר הפעולה שלהם; או במידה ששיקום כושר הפעולה של המטרה מחייב השקעה הדומה או הזהה להשקעה הנדרשת לשם בנייתה מן היסוד”. הקטלניות של הצלף הצבאי נובעת מייחודה של מערכת הנשק שלו, ובמידה רבה יותר מכישוריו וממיומנויותיו האנושיות – בין היתר עמידוּתו מבחינות גופנית ונפשית.

מעֵבר לכך, פעילות הצלף משפיעה על התנהגות האויב ועל החלטותיו: 1. משבשת ומעכבת את תנועותיו; 2. יוצרת פחד אישי מתמשך בקרב כוחותיו; 3. גורמת לו לבלבול, לחוסר ודאות ולאובדן הביטחון העצמי; 4. מאלצת אותו להקצות כוחות מיוחדים כדי להתמודד עם הצלפים.
הצלף במסגרת ארגונית
תפקיד הצלף

הצלף צריך להיתפס לא רק כמי שנדרש לבצע מטלה (task) שגרתית מוגדרת, אלא כמי שנועד למלא תפקיד (role) מיוחד. מטלה היא אותו חלק מן העבודה המוגדר באופן צר והמוטל על אדם או על קבוצה של אנשים. הידע והשליטה נמצאים בידי ההנהלה של הארגון, והציפייה היא שהכפופים יבצעו את המוכתב להם. בניגוד לכך, תפקיד הוא חלק ממערכת חברתית דינמית; הוא כולל כיוון ואחריוּת, ומאפשר לאדם או לקבוצה להשתמש בשיקול הדעת שלהם וביכולותיהם כדי להשיג תוצאה או יעד כלשהם. מכאן שהידע והשליטה במטלות ממוקמים אצל ממלאי התפקידים ולא אצל הממונים הישירים – המנהלים או המפקדים הבכירים. המערכת מעודדת את ממלאי התפקידים להתמודד עם בעיות ולקבל החלטות תוך כדי ביצוע מטלותיהם.109
צורת ההפעלה של צלפים בשילוב עם כוחות מסתערים

הצליפה מתבצעת בנייחות ובאִטיות בשדה מערכה המתאפיין בדרך כלל בניידות ובמהירות. יש לאפשר לצלפים לפעול בהתאם לקצב הטבעי שלהם, ולשאוף לסינרגיה בין הכוחות הנייחים, הנמנעים ממגע עם האויב (הצלפים), לבין הכוחות הניידים, החותרים למגע עם האויב (הרובאים והקלעים). סינרגיה מוצלחת תושג אם יתאפשר לצלפים לצאת למשימותיהם בעיתוי הנכון, ולא למקמם שלא כראוי בכיתת הרתק או לחייבם להזדנב אחרי אחד הכוחות הפועלים.

הסינרגיה בין הצלפים הנייחים, הפועלים כזרוע ארוכה, לבין הכוחות המתמרנים והמסתערים, הפועלים כאגרוף מחץ, באה לידי ביטוי, לדוגמה, בחיפוי צמוד על כוח מאגף. יש לשאוף לסנכרון מתאים בין שני סוגי הכוחות. רצוי שהשלמת משימותיהם הראשוניות של הצלפים – פגיעה במטרות המשפיעות על מרחב הלחימה, בהתאם לדרישות המפקד – תשמש תנאי לתמרון ולהמשך הלחימה של הכוחות המסתערים.

הפעלה משולבת יעילה תאפשר להסתייע ביכולתם של הצלפים – המצוידים בידע ובאמצעים מיוחדים – לא רק למשימות ירי מדויק וארוך טווח אלא גם למשימות נוספות: תצפית, איסוף מודיעין קרבי, דרישה לאש, הכוונת כוחות ואבטחה.
שילוב או בידוּל

הסוגיה של שילוב אופרטיבי של הצלפים בכוחות לוחמים או בידוּל מהם מציבה את הדילמה הבאה: מצד אחד, פעולתו של הצלף במסגרת כוח גדול יחסית מאפשרת לו להסתייע במעטפת פיקוּדית ולוגיסטית וכן בעוצמת אש המגבירות את סיכויי שרידותו; מצד אחר, פעולתו מגבירה את הסיכון לחשיפתו בתנועה אל עמדה, בעמדה ובהיחלצות ממנה, ולפיכך עלולה להפחית את סיכויי שרידוּתו ואת יעילות פעולתו.

בנוגע לשרידוּת העיד צלף חיל הנחתים האמריקני ג’וזף ווֹרד על התנסותו במלחמת וייטנאם: “סיורים בדרכים ותנועות פלוגתיות היו שניים מן המצבים המסוכנים ביותר שבהם לצלפים הייתה מידת השליטה הנמוכה ביותר”.110 אשר ליעילות – בצה”ל התקבלה המסקנה הבאה: “ככל שירבה השימוש [בצלף] בלחימה דינמית כחלק מן הכוח, כך תפחת יעילותו”.111 שילוב־יתר של הצלפים בכוח הלוחם מוביל לעתים לחוסר יכולתו של הצלף להפעיל את שיקול הדעת הנדרש. במצבים האלה הצלף נוטה להיות מעורב בקרבות, וכאשר זה קורה משימתו נפגעת.112

בחינה היסטורית מלמדת כי “הקלעים של ברדן”, שפעלו כבר במלחמת האזרחים של ארצות־הברית (1865-1861), נועדו “לא לשמש בלִבו של שדה הקרב, אלא בשוליו; שם יפעלו באופן עצמאי – מעבר לעשן ולמהומת קרב ההיתקלות – בבחירת מטרותיהם ובהבטיחם שלכל כדור תהיה כתובת”.113 הדבר היה נכון גם בנוגע לקלעי מדינות האיחוד בעלי הרובה שעליו הותקן טלסקופ ואשר היו בעלי זכות לנוע לכל חלק של קו החזית שבו לפי שיקול הדעת שלהם יהיו יעילים ביותר.114

הלקחים שהפיקה ארצות־הברית ממלחמת וייטנאם מעידים על יתרונות הבידול: צלפי חיל הנחתים שהופעלו באופן עצמאי הגיעו לממוצע של 220 הריגות לגדוד בחודש. הם ספגו תשעה הרוגים בלבד, שנפגעו בשלב התנועה עם כוח הליווי. צלפי צבא היבשה, שהופעלו בצמוד ליחידה הלוחמת ובמסגרתה, הגיעו לממוצע של 12 הריגות לגדוד בחודש תוך ספיגת אבדות רבות. לבסוף הכיר צבא היבשה בטעותו, והחל לפתח מדיניות צליפה אפקטיבית – במידה רבה בזכות מייג’ור־גנרל ג’וליאן אוול מחטיבת הרגלים התשיעית, שהיה חסיד נלהב של ניתוח מערכתי. הוא נחרד לגלות את התוצאות הגרועות שהשיגו הצלפים, והורה לקציניו להכשירם ולערכם מחדש. ההצלחה של תוכנית צלפי חטיבת החי”ר התשיעית – שהתבססה על הדרישה לקלעוּת טובה ולעצמאות של צמדי צלפים – הפכה אותה לדגם לחיקוי לכל ההכשרה של צלפי צבא היבשה בווייטנאם.115 גם הבריטים הגיעו למסקנה כי “השימוש בצמדי צלפים במנותק מן הפלוגה בכל שלבי הלחימה עשוי להתברר ככדאי מאוד”.116

הפעלת הצלפים הרוסים בצ’צ’ניה (דצמבר 1994) לא הניבה תוצאות טובות מכיוון שהם שולבו אורגנית בכוחות המסתערים ותחת פיקודם, ולא הופעלו במשימות עצמאיות או כגוף עצמאי במשימות סיוע לכוח המסתער.117 לעומת זאת, הצלפים הצ’צ’נים פעלו כיחידים או בזוגות, באורח עצמאי, כשהם שולטים על מעברים הכרחיים ומטרידים כוחות רוסיים.118
בידול ושליטה

הצלפים הם לוחמים ייחודיים, שרצוי להפעילם במסגרות קטנות ובנבדל מכוחות עיקריים. בשל אופי פעילותם נקבע בתפיסת הפעלת הצלף בצה”ל: “הצלף מוגדר כלוחם עצמאי ויש להפעילו ככזה. לשם כך יש לסמוך עליו גם כאשר תחושת השליטה לגבי מיקומו ותפקודו אינה מלאה”.119

במסמך מראשית ימיו של צה”ל נקבע: “הצלפים הם בעיקר נשק של שעת כושר, ואפשר לציין רק עקרונות כלליים בקשר עם שימושם. את העקרונות האלה יש לבצע במרץ ובדמיון תוך הבנה יסודית והתחשבות בתכונות הצלף”.120 ככלל, המפקד אמור להגדיר לצלפים ברמה הטקטית מהי משימתם וכיצד היא אמורה להשפיע על מרחב הלחימה. ברמה המיקרו־טקטית הצלפים יחליטו בכוחות עצמם על עמדות הירי, יגדירו גבולות גזרה, יעריכו את המצב, יבררו מטרות המשפיעות על מרחב הלחימה, ויפגעו בהן כחלק מהשגת המשימות הטקטיות של הכוח.

הטענה המועלית מדי פעם על־ידי מפקדים בצה”ל נגד הפעלה של יחידים או של מסגרות קטנות במבוּדל מכוחות עיקריים מתמצית בביטוי “אובדן שליטה”. אעיר בעניין הזה כי עקרונות המלחמה (Principles of War) – המבטאים כללי חשיבה ועשייה צבאיים, המשמשים בסיס קבוע לתורת הלחימה והכוללים דבקוּת במשימה לנוכח המטרה, רוח לחימה, יוזמה והתקפיות, תחבולה, ריכוז מאמץ, אבטחה, מיצוי הכוח, רציפוּת והמשכיוּת, עומק, עתודה ופשטות121 – אינם אומרים דבר וחצי דבר על “שליטה”. יתר על כן, הרעיון של נוחוּת השליטה עומד בניגוד לעקרון המלחמה של מיצוי הכוח.122

מתוך ההבנה הזאת נאמר במדריך לשימוש במערכת נשק צלפים של הצבא הגרמני (1915): “צלפים אינם מוגבלים למיקום של יחידתם, וחופשיים לנוע לכל מקום שבו הם עשויים לראות מטרה בעלת ערך”.123 ווֹרד העיר בנוגע להתנסות שלו במלחמת וייטנאם כי צוות הצלפים היה היחידה הקרבית הקטנה ביותר בצבא המסוגלת לתפקד באופן עצמאי. אלה היו יחידות שעמדו ברשות עצמן ולא היו להן משימות קבועות. לצלפים הייתה זכות לתכנן מסעות ציד־הריגה משלהם, ואף כי ניסו תמיד לכבד את תוכניותיו של המפקד, הייתה בידיהם הברֵרה לוותר על מסע ציד־הריגה ולצאת לסיור, או להפך. לולא כן, לא זו בלבד שהיו צפויים להתקפה, אלא היו מושכים תשומת לב רבה מדי ומאבדים את היעילות שלהם.124

צלפי חיל הנחתים האמריקני במלחמת וייטנאם היו רשאים אפוא לנוע על־פי שיקול הדעת שלהם בחיפוש אחר מטרותיהם, ולא נדרשו לתת דין וחשבון לאיש.125

בניגוד לאתוס המקובל בצה”ל, בצבאות רבים רואים בצלף לוחם “מתכלה” (expendable), ולכן אפשר לשלוח אותו למשימות עצמאיות ומסוכנות בעומק שטח האויב.126 בסרט “על הכוונת” (2007, בבימויו של אנטואן פוקווה) יוצא צמד צלפים למשימה של “שמירת שלום” באתיופיה. כאשר נפתחת לעברם אש תופת, הם פונים לעמדת הפיקוד בקריאה נרגשת “אנחנו סופגים אש מכוחות האויב”, ומצפים לחיפוי אווירי; אבל מפקד הפעולה מורה לפקודיו לכבות את מכשירי הקשר, מכיוון שהם “לוחמים מאומנים היטב, שמונה ק”מ מעבר לגבול […] אסור לנו להיות שם […] הם יֵצאו משם בשלום”. דוני פיין המאתר פלט לאחר ניסיון נואש להקים מחדש את הקשר: “הערוץ נפל. זה בלתי אפשרי. הקשר מת”. בּוֹבּ לִי סְוָוגֶר, הגיבור־הצלף, משיב: “הם זנחו אותנו כאן. אל תדאג, אנחנו נגיע הביתה”. ואולם דוני אינו זוכה להגיע הביתה – הוא נהרג בירי המקלעים של מסוק תקיפה של האויב. סווגר (מארק וולברג) פורק את זעמו על המסוק ומפילו באמצעות רובה צלפים כבד. כאשר הקולונל אייזיק ג’ונסון שומע את פרטי האירוע – שבעקבותיו מפקד הפעולה “נמחה מעל פני האדמה” – הוא מעיר: “ככל הנראה [סווגר] לא רצה להיתפס כמִתכלה”.

ההכרה בסיכון ההכרחי שצלף לוקח על עצמו מקובלת גם בקרב הצלפים עצמם. אחד הצלפים האמריקנים שפעל בווייטנאם הסביר במפורש: “כאשר אתה משלים עם מותך אתה עשוי להפוך למומחה של ממש במלאכת ההריגה, מכיוון שאין זה חשוב עוד אם תחיה או תמות”.127 הדברים האלה עולים בקנה אחד עם הגישה היפנית הגורסת כי כאשר לוחם עומד מול בחירה בחיים או במוות עליו לבחור במוות. אדם החושב על המוות מבוקר עד ערב, החושב על עצמו כעל גווייה, מאמץ את הלך המחשבה של הלוחם, ומסוגל לחיות את החיים ללא כישלון ולבצע את משימותיו כראוי.128

על הרקע הזה אפשר להבין את דבריו של מַסטר הקרטה מאטסוּמוּרה ליריב שהובס על־ידו: “אתה אמנם נחוש היית בדעתך לנצח; אך דעתי הייתה נחושה לא פחות למות אם אוּבס. בכך טמון ההבדל בינינו”.129 בדומה לכך, צלפי חיל הנחתים האמריקני ששירתו בעיראק ב-2006 התלוננו על כך שלא מאפשרים להם לפעול בצמדים העומדים ברשות עצמם, בין היתר משום ששנה ושנתיים קודם לכן נהרגו שני צוותי צלפים. הצלפים טענו כי הם מוכנים לקחת על עצמם את הסיכון של תנועה בצמדים. מפקד צוות צלפים אמר: “אנו נמצאים במלחמה. יש להתגבר על החששות ולאפשר לנו לעשות את עבודתנו”.130
צלפים ומפקדים
חוסר ההבנה של המפקדים

חוסר ההבנה של המפקדים עלול להוביל לדחיקת מערך הצליפה והצלפים לשוליים ולהפחתת ערכם הסגולי. חוסר הבנה כזה בלט במלחמת וייטנאם. אחד הצלפים האמריקנים ציין: “לא היה בהכשרתו של הקצין באותה עת דבר שהכין אותו לדעת מה לצפות מצלפים או אפילו כיצד לנצל אותם”.131 צלף אחר חיזק את הקביעה הזאת: “כמעט כל מפקדי היחידות לא ידעו מה לעשות אִתנו”.132 לעתים קרובות שאלו מפקדים אמריקנים: “מה אני עושה עם הבחורים האלה?”133 הנדרסון סיכם: “למרבה הצער, קיימים כיום קצינים מעטים בכוחות הצבא של ארצות־הברית המבינים אפילו את יסודות הקליעה; שלא לדבר על הצליפה. לפיכך, הם אינם יכולים להבין את הפוטנציאל הטמון בנכס הלחימה הגמיש, הרב־תכליתי והיעיל זה”.134 לאחרונה התפרסם כי “צלפים בכל השירותים הביטחוניים בארצות־הברית, ובכל דרג ורמת ניסיון, יכולים לספר על מאבקים שנועדו להביא את מפקדיהם להבין אותם. צבא היבשה וחיל הנחתים בארצות־הברית הנהיגו קורסים למש”קים ולקצינים על הפעלת צלפים, ובשני המקרים התגובה הייתה ‘אֲהה, אז זה מה שאתם עושים!’ חלק מן המשתתפים ציינו שהקורס היה אחד מן הטובים ביותר שהשתתפו בו במסגרת שירותם”.135

חוסר ההבנה של מפקדים ניכר גם בצה”ל. הרמטכ”ל סיכם בנוגע לארגון מערך הצלפים בצה”ל (פברואר 1983): “תודעת המפקד להפעלת הצלף נמוכה מאוד, ויש לתת דגש לנושא בכל צורות הקרב על מנת להעלות את התודעה”.136
חוסר הפעלה או הפעלה לא ייעודית של הצלפים

חוסר ההבנה של המפקדים הביא לכך שהצלפים האמריקנים בווייטנאם לא הופעלו כלל או לא הופעלו ייעודית: מפקדים רבים של פלוגות וגדודים לא הבינו כיצד להפעיל צלפים, וראו בהם נטל יותר מאשר נכס.137 קפטן רוברט ראסל, ממקימי בית־הספר הראשון לצליפה של חיל הנחתים האמריקני בווייטנאם (1965), העיד: “בוגרי בית־הספר לצלפים שלנו היו מתקשרים אלַי לאחר ששבו ליחידותיהם ומבקשים שאתערב מכיוון שלא הופעלו כראוי או שלא הופעלו כלל”.138 במשך ההיסטוריה האמריקנית היו מקרים של צלפים שהוצבו כשומרי ראש, כמנקי שירותים, כשליחים וכדומה.139

ובישראל: מפקד קורס הצלפים הראשון של צה”ל, יצחק בר־און, נוכח בביקורו בחטיבת כרמלי שנערך ביוני 1948 כי נעשה “שימוש בצלפים מאומנים בתפקידים לא מתאימים”.140 אלכס אלירז, מניח יסודות הקליעה והצליפה בצה”ל, התריע ב”דוח על התקדמות עניין הצילוף בחטיבת גבעתי” (אוקטובר 1948): “התקלה העיקרית כרגע היא שעדיין לא הוחדרה למפקדי הגדודים ההכּרה כי הצלף הוא נשק, ויש להשתמש בו במקום הנכון”.141

ככלל, חוסר ההבנה מוביל לניצול לא ראוי של הצלפים. תרומתם של הצלפים ללוחמת חיל הרגלים באה לידי ביטוי בקטלניוּת (כושר השמדה גבוה ומדויק לטווחים ארוכים), בשרידוּת (הפחתת הפגיעוּת מול יכולת נשק גבוהה מנגד), וכן באורך נשימה (היכולת לפעול ביעילוּת לאורך זמן). לעומת זאת, הם מוגבלים בזריזות (כושר תגובה מהיר למצבי קרב מתפתחים), בגמישוּת (מתן מענה משתנה, מהיר ויעיל לאיומים שונים, לדוגמה, היתקלות מטווח קצר), וכן ברב־תכליתיוּת (יכולת הפעלה יעילה במגוון משימות).142 מפקדים רבים מבקשים להפעיל צלפים בהנחה מוטעית של מרכזיות הזריזות, הגמישוּת והרב־תכליתיוּת האופיינית ללוחמי חיל הרגלים בכלל. כתוצאה מכך נכפית עליהם שיטת פעולה הגורעת מיעילותם ומאיימת על שרידותם. כך, לדוגמה, דוּוח לגבי כוחות היבשה האמריקניים שפעלו בווייטנאם: “צלף מוכשר שרשם לזכותו 52 חיסולים ודאיים נורה בראשו כאשר מפקד חיל רגלים צירף אותו למתקפה קרקעית חזיתית נגד עמדה מבוצרת”.143

הדבר הגרוע ביותר שצלף יכול לעשות הוא לירות לעבר מטרה שאינה מחייבת את כישוריו. הסיכון לחשוף את עמדתו על־ידי ירי לעבר חייל רגלי פשוט הוא בבחינת שטות מוחלטת. רק כאשר מתגלה מטרה ראויה וקיימים תנאי ירי נאותים, יעלה על דעתו של הצלף ללחוץ על ההדק.144 קפטן קליפורד שוֹר הבריטי, שלחם בחזית המערבית במלחמת־העולם השנייה, סיפר על קצין “שהכיר בחשיבות הצליפה”. הוא הצהיר: “היה עלַי לנשוך את אוזנו של אידיוט שהורה לצלף לירות בגרמני במרחק של פחות מ-50 מטרים! הצלף הוא, או צריך להיות, חייל הרגלים המאומן ברמה הגבוהה ביותר, המומחה המיומן ביותר, ואין לדרוש ממנו לעשות עבודה יום־יומית שהלוחם הרגיל יכול לעשותה – או צריך להיות מסוגל לעשותה”.145 הגנרל וסילי צ’ויקוב, מרשל ברית־המועצות במלחמת־העולם השנייה, נזף בוַסילי זייצב ובחניכיו: “התלהטתם כל־כך במהלכו של הקרב עד ששכחתם את משימתכם; הפכתם למפעילי מכונות ירייה, ללוחמי רגלים מן השורה. כשל כזה מחייב ביקורת חריפה, בייחוד כלפיך, זייצב. מתפקידך לפקח על כל צלף ביחידה”.146 ככלל, המשימות של הצלפים הבריטים נקבעות על־פי העיקרון ש”אין להטיל עליהם מטלות שכוחות אחרים יכולים לבצען”.147

אשר לרב־תכליתיוּת – במכתב מספטמבר 1948 מטעם מטכ”ל אה”ד (אגף הדרכה) הציג ראש אה”ד בפני מטה הפלמ”ח קטע מדוח של קצין צלפים שבו נאמר: “למרות התֶקן ולמרות שיחותַי האישיות, יש נטייה בפלמ”ח לאימון צלפים־סיירים־חבלנים או לפחות צלפים־סיירים. הפלמ”ח טוען כי הם נלחמים במה שיש להם ואין להם חיילים טובים רבים, ולכן כל חייל טוב ממלא את כל התפקידים”.148 בניגוד לנטייה הזאת, ראוי להסיק כי הפעלתם הייעודית – החד־תכליתית כצלפים ולא כלוחמים מן השורה – היא המביאה לתוצאות מרביות ומיטביות. בספר הדרכה לסמוראים ביפן נכתב בעניין הזה: “אדם ורסטילי בדברים רבים נחשב לוולגרי – לאדם שבעניינים חשובים יש לו ידע כללי בלבד”.149
ברֵרת המחדל – הצלף כלוחם מן השורה (פק”ליסט)

כתוצאה מאי־הבנה בדבר מהותם של הצלפים ותפקידם, מפקדים רבים מצבא היבשה ומחיל הנחתים של ארצות־הברית שפעלו בווייטנאם הטילו ספק בנחיצותם.150 צלפי צבא היבשה נדרשו להצטרף למאסף של סיורי רגלים רגילים. כתוצאה מכך נמנע מהם לפעול כצלפים, והם שימשו חיילי חי”ר מן השורה המצוידים ברובה משופּר (במקרה הזה – M-14 עם כוונת טלסקופית).151 רוב המפקדים הקרביים של חיל הנחתים ראו בצלפים טורח מיותר, ורבים פשוט הורו לצמדי הצלפים להצטרף לשורות ולהפוך ללוחמי רגלים לכל דבר.152

בצה”ל המצב היה דומה: בביקורו של אלירז בחטיבה 6 (אוקטובר 1948) הוא נדהם כאשר מצא “שבכל הגדודים פוזרו הצלפים והפכו לטוראים רגילים. […] דיברתי עם סגן־אלוף דיין והוא ענה לי שאמנם זה לא היה המעשה הטוב לעשות, אך מחוסר אנשים הוא פקד לעשות זאת”.153 בעקבות דיווחו פנה ראש אג”ם יגאל ידין בדברים הבאים אל “חזית ג” (נובמבר 1948):

1. מסתבר כי בשבועות האחרונים פוזרו הצלפים בגדודי חטיבה 6, וממלאים תפקידי טוראים רגילים. 2. איני רואה הצדקה למעשה זה. הצלפים אומנו במיוחד במקצועם וכן צוידו כדרוש בהתאם לתפקידם. 3. אי־ניצולם לתפקידי צליפה הנו בזבוז בכוח אדם מקצועי – ובציוד מיוחד שהרבה הושקע להשגתו. 4. ודאית היא הדעה כי צלפים בודדים, בכמה עמדות מתאימות, יביאו תועלת מרובה יותר מאשר “כיתת צלפים” מכונסת הפועלת כיחידת טוראים רגילה. 5. אי לזאת נא הוצא הוראה לכל פיקודיך כי יתקנו הנ”ל ויעסיקו צלפים מוסמכים לתפקידי צליפה או כעתודה לתפקיד זה.154

ארבעה חודשים לאחר תום המלחמה תיאר ראש אג”ם את מצב הצליפה כפי שנתפס על־ידי המטכ”ל:

בפעולות האחרונות חזרה והתגלתה בצורה בולטת אי־הידיעה של מפקדים זוטרים רבים בתפעול כיתת הצלפים על־ידי זה שהפכום לרובאים רגילים, ובזה אבדה לצלף הניידות.155

בתחקירים שנערכו בגזרת אוגדה 91 מטעם חטיבת תורה ופיתוח במִפקדת חילות השדה (אוגוסט 1989) נמצא ש-85 אחוזים מן הצלפים שנשאלו טענו כי מפקדיהם “אינם מפעילים אותם בצורה נכונה ופעמים רבות הם מוזנחים והופכים להיות רובאים רגילים במחלקה. […] פעמים רבות הצלף משמש בתפקידים נוספים מעבר לתפקוד המקורי שיועד לו (לדוגמה: נושא פק”ל ג’ריקן, או מא”ג 2)”.156
הפעלת מפקדים ויוזמת צלפים

כבר ב-1948 קבע אגף הדרכה במטכ”ל את השילוב הנכון בין הפעלה על־ידי המפקדים לבין יוזמה של הצלפים: “יהי הצלף קרוב למפקד הפעולה, נכון בכל רגע לתפוס את מקומו בתוך המסגרת הקרבית ולמלא את תפקידו הראשוני – ‘להרוג את האויב'”.157 אלכס אלירז ביטא זאת ביתר דיוק: “הצלף צריך לפעול עם היחידה שהוא משתייך אליה, לעמוד בכל רגע לרשות המפקד, וליזום בעצמו פעילוּת ייחודית המתאימה ליכולתו”.158 צלף חיל הנחתים האמריקני שפעל במלחמת המפרץ השנייה אמר בצורה בוטה יותר: “עליך להיות מסוגל לומר לאחרים, כולל לקצינים, מה עליך לעשות במקום לבקש רשות. הדבר הזה מחייב אומץ, במיוחד בהתייחס לקצינים מסוימים; אבל אין אפשרות להימנע ממנו אם אתה רוצה לנהל משימות מוצלחות”.159
סמכות פיקודית לעומת סמכות מקצועית

התמודדות עם אנשי מקצוע המשרתים בשורות הצבא מחייבת בראש ובראשונה לעשות הבחנה בין שני קווי סמכות שאינם מתלכדים זה עם זה: סמכות פיקודית (המיוצגת על־ידי הדרג הפיקודי) לעומת סמכות מקצועית (המיוצגת על־ידי הדרג המקצועי). בעוד הסמכות הפיקודית אמוּנה על קביעת מסגרות וניהולן, הסמכות המקצועית אמוּנה על קביעת תכנים מקצועיים וניהולם.

היחסים בין הדרג הפיקודי לבין הדרג המקצועי יכולים להיות רוויי מתחים; זאת מכיוון שכל אחד מן הדרגים פועל בהתאם לתפיסות תרבותיות משלו ולאינטרסים שונים. הגורם המבצע יכול להיתקל לא פעם בדרישות צולבות המוצגות על־ידי הדרג הפיקודי מצד אחד והדרג המקצועי מצד אחר (לדוגמה, הצלף נדרש לעתים למלא פקודות של מפקד הפלוגה מצד אחד ושל מפקד צוות הצלפים מצד אחר). בשל אי־ההלימה בין הדרגים קיימים ביניהם מתחים משמעותיים: 1. בניגוד לנקודת הראות של בעל הסמכות הפיקודית, התופס את הסמכות כמחוזקת על־ידי סנקציות רשמיות (פקודות והטלת מרוּת), בעל הסמכות המקצועית תופס את הסמכות כנובעת ממומחיוּת טכנית. 2. במקום הדרישה של בעל הסמכות הפיקודית להסתגל למערכת הייררכית נוקשה ולציית לצווים הארגוניים, נורמות הפעולה של בעל הסמכות המקצועית מדגישות עצמאות של המקצוע וגמישוּת של כל יחיד הממלא את תפקידו במסגרת הגבולות המקצועיים והכללים האתיים הנקבעים על־ידי אנשי המקצוע. 3. כאשר מתעוררת אי־הסכמה נוטה הביורוקרט לפנות להנהלת הארגון (לבעלי הסמכות הפיקודית) כדי להכריע, בעוד איש המקצוע נוטה להתייעץ עם עמיתיו (בעלי סמכות מקצועית אחרים). 4. כללים החלים על כל הכפופים לבעל סמכות פיקודית באותו האופן ובאותה המידה אינם מאפשרים לטפל במקרים חריגים. בעל הסמכות המקצועית עשוי להיתקל במהלך עבודתו במקרים חריגים רבים, ועליו לשפוט בהתייחס לכל מקרה לגופו, והכללים שעליו להביא בחשבון הם בעלי אופי מקצועי מובהק.

ההתמודדות עם המתחים המוּבנים האלה מחייבת חיים במתח שמחולל יצירתיות. ארגון צבאי רגיל מתנהל בדרך כלל בראש אחד ובראיית עולם אחת – זאת של בעל הסמכות הפיקודית העליונה שהוא יודע כול, והיחידה מתיישרת לפי קביעתו. ארגון צבאי המשלב בעלי מקצוע הוא יצור כלאיים בעל שתי ראיות עולם שונות. בארגון כזה בעל הסמכות הפיקודית לעתים קרובות אינו “המקצוען מספר אחת”, ולצִדו נמצאים בעלי סמכות מקצועית מרכזיים שברשותם ידע וניסיון עשירים הרבה יותר משלו. לפיכך נדרשת יותר התייעצות מקצועית ופחות סמכותיות פיקודית לִשמה. פיקוד סמכותי מדי עלול לשבש את התהליכים הארגוניים במקום להסדיר אותם.

ארגון המעוניין להסתגל לשילוב של מומחים המפעילים שיקול דעת עצמאי צריך לעמוד בתנאים יוצאי דופן. בניגוד לדגש של הביורוקרטיה הרגילה על הליכים אחידים, על מדדי ביצוע אובייקטיביים ועל מערכות פיקוח של מרכז־פריפריה, ארגון כזה צריך להדגיש הליכים גמישים, תפיסות שונות, הערכה איכותית של תהליכים סבוכים וביזור אחריות לשם שיפוט ופעולה. בניגוד לדגש הרגיל של הביורוקרטיה על רציונליות טכנית, הוא צריך לאפשר תשומת לב לערכים ולתכליות המעומתים אלה מול אלה.160

הסוציולוג הארגוני גיא בנבניסטי הציע תשע אסטרטגיות עיקריות המבחינות בין ניהול ארגונים בעלי אוריינטציה ביורוקרטית צרופה לבין ניהול ארגונים בעלי אוריינטציה מקצועית לצד אוריינטציה ביורוקרטית. האסטרטגיות האלה מתאימות במידה רבה גם לאופן הפיקוד הרצוי על צלפים מקצועיים: 1. דגש על חלוקת סמכות עם בעלי המקצוע (governance) במקום הכוונה ממוּרכזת (centralized direction); 2. הסתמכות מעטה יותר על בקרות לגליות־רציונליות; 3. דגש רב יותר על הנעה פנימית; 4. דגש רב יותר על עבודה בשיתוף־פעולה עם אחרים; 5. דגש רב יותר על יישוב סכסוכים; 6. הסתמכות על ניהול מתוחכם, תכנון חלקי ובניית קונסנזוס; 7. דגש רב יותר על סְמלים; 8. דגש רב יותר על אמוּן; 9. דגש רב יותר על אתיקה.161
הצלף הצבאי המקצועי – מבט לעתיד
יומו של הצלף

האם אבד הכֶּלח על הצלף הצבאי במאה ה-21? קפטן שוֹר הבריטי, שלחם בחזית המערבית במלחמת־העולם השנייה, הכריז: “יומו של הצלף המוכשר […] לא יחלוף לעולם. בעתיד אולי לא יהיה צורך ברובאים רבים כל־כך; אולם למחסל המקצועי הזול יהיה תמיד מקום בתוכנית המלחמה”.162

קפטן רוברט א’ ראסֶל, שהקים את מערך הצלפים של חיל הנחתים האמריקני בווייטנאם, טען שרובה הצלפים הוא מערכת נשק מדויקת, ניידת ורב־שימושית שאין כמותה.163 בכתבה שפורסמה בתחילת שנות ה-60 על בית־הספר לצלפים של חיל הנחתים האמריקני בהוואי נאמר בין היתר: “בעידן של מלחמה בלחיצת כפתור מוקדשת חשיבה מעטה לחייל הרגלים מן השורה שברשותו רובה ואומץ לב בלבד; ואולם, פִּקחו עין על הצלף – הוא קטלני”.164 מדריך צלפים של חיל הנחתים הבריטי גרס שהנשק החכם ביותר של הנחתים הוא עדיין הצלף – הוא לבטח לא ייעלם.165 צלף בריטי כתב כי התפתחויות חדשות נמשכות בקצב מהיר, אך הצליפה תישאר רכיב חשוב בכל מערך צבאי עתידי מכיוון שאפשר לבטוח בכך שללא קשר להתפתחות המתמדת של נשק בטכנולוגיה גבוהה המוחזק בידי הכוחות הגדולים, תמיד יתעורר צורך להפעיל את הלוחם של העידן החדש, המומחה המוכשר ברמה גבוהה – הצלף הצבאי.166

חיוניותו של הצלף מתבררת היטב מן המסקנה הנחרצת של בריגדיר־גנרל סל”א מרשל, ההיסטוריון הראשי של צבא ארצות־הברית במלחמת־העולם השנייה ובמלחמת קוריאה, בספרו הקנוני אנשים מול אש:

הדבר הדרוש לנו בקרב הוא אש רבה וטובה יותר. הדבר שאחריו חייבים אנו לתור באימונים הוא כל אמצעי למינהו, שבעזרתו יהא לאל ידינו להגביר את כמות־האש היעילה שעה שיוטל עלינו לצאת למלחמה. מחובתנו להתאים את המשמעת, שיטות־האימון ומדיניות כוח־האדם בצבאנו לצורך יסודי אחד זה. בכל שאנו עושים כדי לעצב את מחשבת החייל הקרבי, אַל לנו ליחס עדיפוּת לשום עניין אחר על פני בעיה מכרעת זו.167

תרומתו של הצלף אינה ניכרת בהכרח ב”אש רבה יותר”; אולם היא לא תסולא בפז בהיותה “אש טובה ויעילה יותר”, ובכך עשויה להיות בעלת השפעה מכרעת על מרחב הלחימה.

ואכן נראה כי חשיבותו של הצלף המצויד במערכת נשק שהיא “מכונת הריגה מדויקת אוּלטרה־מודרנית”168 מקבלת לאחרונה מִשנה תוקף בצבאות העולם בכלל, ובצה”ל בפרט. הפעלה ייעודית של צלפים עולה בקנה אחד עם המגמות המסתמנות בנוגע לתפיסה המערכתית ולגבי המבנה הצבאי הכולל של צה”ל (בעיקר במלחמות אָסימטריות): ירידה בחשיבות ובמרכזיות של התמודדות חזיתית בין מסגרות גדולות ומסורבלות; מעבר מהפעלת כוח אש מסיבי להפעלת כוח אש סלקטיבי; העדפה של פעולה שקטה בחתימה נמוכה (המקשה על גילוי וזיהוי); שאיפה להכרעת היריב מוקדם ככל האפשר באמצעים היעילים והזולים ביותר, בלי להפעיל כוח רב מדי ותוך חיכוך מזערי; נטייה לפעול בכוחות קטנים אך בעלי כוח אש יעיל ומדויק יותר; שאיפה להפעלה של כוחות חמקמקים ובלתי נראים; פגיעה קטלנית מדויקת, נקודתית, ממוּקדת או כירורגית במטרות נבחרות, באמצעות כלי נשק ארוכי טווח וסמויים מן העין; הימנעות מפגיעה באזרחים לא מעורבים ובסביבה; יכולת לנהל את הקרב בחזית ובעורף במקביל מול הכוחות המתמרנים ומול הפיקוד והמטרות האסטרטגיות.
הדרך אל העתיד עוברת בעבר

ההיסטוריון הצבאי הנודע ב”ה לידל הארט העיר בספרו מדוע איננו לומדים מן ההיסטוריה?:

ערכה של ההיסטוריה כתמרור אזהרה הוא ברור. […] ההיסטוריה יכולה להראות לנו ממה עלינו להימנע, גם אם היא אינה מלמדת אותנו מה לעשות – וזאת על־ידי כך שהיא מצביעה על השגיאות הנפוצות שהמין האנושי מוּעד לחזור עליהן שוב ושוב.169

הניסיון ההיסטורי בתחום הצליפה מלמד אותנו – בניגוד לאמירות שונות שמרבים להתהדר בהן – את היתרונות של השמרנוּת ושל ההמשכיוּת ואת החסרונות של החדשנוּת ושל השינוי. מעֵבר לצורך להסתגל לתמורות הטכנולוגיות, החידושים שנעשו במערך הצליפה לא קידמו אותו בהכרח בהשוואה לתקופת ההתגבשות הראשונית שלו. אמצעי לחימה, תורת הפעלה ודפוסי ארגון שגובשו בצבאות שונים במלחמת־העולם הראשונה, ושוב במלחמת־העולם השנייה, יפים במידה רבה גם לימינו אנו. אם ניטיב ונלמד את לקחי העבר נוכל להשכיל ולהבין מה עלינו לעשות, כשם שנוכל להבין ממה עלינו להימנע; שהרי “בכל פעם שההיסטוריה חוזרת על עצמה המחיר עולה”.

ב-1948 השכילו מפקדי בית־הספר של חיל הרגלים של צה”ל להכתיב במסגרת השתלמות מפקדים את כללי ה”עשה” וה”אל תעשה” בהפעלת צלפים. להלן כמה מן הכללים האלה הצריכים לשמש נר לרגלי הצלפים גם כיום:

אין לשכוח את שני תפקידיו העיקריים של הצלף: 1. להרוג; 2. לִצפות.

הצלף צריך להיות מאומן לרמה גבוהה של תצפית בעין בלתי־מזוינת, במשקפת ובטלסקופ תצפית (וגם בטלסקופ הכיוון כשהוא משתמש בו למטרת תצפית). חייל שיבלה זמן ממושך בתצפית יספק על ידי כך ידיעות חשובות ליחידתו; אולם אין לחשבו כאחד מכיתת המודיעין או מכיתת הסיירים. תפקידו הוא – להרוג.

לעולם אין להקצות לצלפים תפקיד כגון פטרול לוחם או סיור או התקפה של מחלקה קרבית. יש לזכור כי הצלף יהווה נשק יעיל אם השימוש בו יהיה נכון, ואין על כן להעסיקו בתפקידים אחרים. השימוש בצלפים בכיתה מול אש אויב יהיה בזבוז. הצלף צריך לשמור על המוביליוּת שלו תוך שימוש בפני הקרקע להעלמה.

יש להדגיש: הצלף מהווה נשק מיוחד ואין להשתמש בו במקום חייל רגלי רגיל. […] אין להשתמש בצלפים מלבד במקרים יוצאים מהכלל בתפקידי חיילי קרב רגילים או פטרול סיור, שאינם מאפשרים את ניצול יכולתם והכשרתם הספציפית של הצלפים.

כדי למנוע טעויות יש להדגיש: אין לערבב את התחומים בין הצלף לבין הסייר, ובוודאי שאין לכלול באיש אחד את שני התפקידים גם יחד.170

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מאחורי הכוונת”