כשגברת רחל מגיעה לארץ ישראל עם בעלה, היא מביאה איתה מעט חליפות וכובעים אלגנטיים, הרבה טעמים וריחות מהמטבח, ואין סוף […]
פרק 1
“הוא בחור טוב, חביב ומלא הומור, מה דעתךָ? אשלם לו כל שבוע, בגדי עבודה, קסקט וארוחת צהריים על חשבוני, וגם האופניים עלי.”
“נקרא לנער ונשאל את פיו,” ענה רֶבּ יענקל, ומוטל יצא מעורו.
לעבוד אצל ירושלמי, לשהות במחיצתו של גביר ועוד להרוויח כסף כל שבוע, מה יכול להיות יותר טוב, התפרצו המחשבות בראשו של מוטל, ואולי סוף סוף יזַכה עצמו בשעון הכיס שחלם שיקבל לבר־מצווה ולא קיבל.
בקיץ ההוא חנן, בנו של ירושלמי, הציע למוטל לבוא איתו לפעולה בצופים בשבת אחרי הצהריים.
“יש שם אנשים משכילים שלומדים בגימנסיה, בנות יפות, ויוצאים למחנות עבודה, מדברים על הגשמה, וישנים בטיולים באוהלים, ושרים שירי ארץ־ישראל, ורוקדים הרבה הורה, בנים, בנות הכול מעורבב.”
מוטל התלהב, דברים כאלה לא הכיר ולא שמע.
ב’תלמוד תורה’, בית־הספר שבו למד, נהגו ללכת בשבתות לתנועת ‘בני עזרא’. אף פעם לא דילגו שם על תפילה, ובכל פעולה חזרו על הסיסמה “הישיבה היא בית חינוכנו, שלטון התורה מטרתנו, לעם ולארץ נקדיש את חיינו”. מוטל היה מניע את שפתותיו כשראשו נע למחוזות אחרים. גם את בית־הכנסת לא חיבב, ולמזלו אביו, רֶבּ יענקל, לא עשה עֵייסֶק מכל דבר, ולא בדק בציציות אם הנער אכן מתפלל כדת וכדין או שמא מזמזם לעצמו מנגינות אחרות שאהב. את ה”אָ־מֵן” ידע תמיד לפלוט בזמן בקול רם, ולהוסיף לו את טלטולי הגוף בקצב הנכון.
גברת רﬞחל1 הכירה טוב את הז’וּליק שלה, ופקחה עליו עין דקדקנית ודרשנית, אך ללא הצלחה מרובה. בכל פעם שהיה הולך ולא אומר לאן, לא מודיע מתי יחזור, עיוותה את פניה המכווצות בלאו הכי, כעסה, רטנה וקינחה בצעקה. אך הוא בדרכו, הכבלים העבים שבהם היתה כבולה לא כבלו אותו.
בשבת שבה הצטרף לצופים ראתה את מוטל מתכונן לצאת, והבחינה בהתרגשות מיוחדת אצלו, ומייד נדלקה אצלה נורת אזהרה המבשרת תעלול.
היא הרעימה בקולה, וזעפה היה ברור, “שוב אתה הולך להסתובב? תיישר את הכיפה, תכניס את החולצה למכנסיים שתיראה לפחות בן־אדם…”
“מה את רוצה? אני הולך ל’בני עזרא’,” פלט על יד הדלת, ומיהר לחמוק מאזור הסכנה. במרתף חיכתה לו חולצת החאקי שנתן לו חנן ירושלמי ואותה החביא יום קודם. בשריקה עליזה ובלב הולם הטמין את הכיפה בתיבת הדואר של משפחת בשארי ויצא, כמעט רץ, לעבר הצופים.
זו היתה לו הפעם הראשונה שניסה קבל עם ועדה להתרחק מעולם הסייגים.
ב’תלמוד תורה’ וב’בני עזרא’ היתה הפרדה חד־משמעית בין בנות לבנים, וגם בבית־הכנסת דאגו שיהיה לצד אביו, אם כי לא נמנע מלהביט במתחולל בעזרת הנשים.
לצופי ‘ציון עקיבא’ לא היה מקום קבוע. הם היו נודדים ממקום למקום על פי קוצר־הרוח של השכנים, שהיו מתלוננים על הרעש, ואז נאלץ הקן לעבור למקום אחר. בחודשים האחרונים, סיפר לו חנן, הם נפגשים בצריף המזדקן בדיזנגוף פינת קרן קיימת. “והכי כיף זו הדרך חזרה. כולם הולכים יחד, והצהלה נמשכת.”
רחוב דיזנגוף, שעדיין לא היה סלול כולו, היה המסלול. ב”כיכר”, שרק שנים מספר אחר כך תיקרא כיכר צינה דיזנגוף, “נעצרים לפטפוט אחרון לפני ההתפצלות לכיוונים השונים, ורק אלוהים יודע כמה זוגות יצאו מהכיכר הזו,” הוסיף בקריצה.
מוטל היה כבר בן 15, אך בעצם מעולם לא דיבר ביחידות עם בת. חוץ מבנות המשפחה.
הצריף, מבנה רעוע מקרשים, ארגזי תפוזים מפורקים שנגררו מרחבי העיר וחוברו במסמרים חלודים, ובתוכו חדר קטן מרופד בקרטון, שנעקר מבית מתפרק אחר, דלת רחבה הננעלת בשרשרת חלודה, וחלון מתנדנד נטול שמשה. כשהתקרבו השניים לצריף, צדה את אוזנו של מוטל שירה לוהטת באוקראינית:
“צ’וּפְּצִ’יק צ’ופצ’יק צ’ופצ’יק קוּצֵר יָאָבִי
צ’ופצ’יק על ראשי מזדקף נפוח,
תלתל מסולסל מתבדר ברוח,
פעם צ’ופצ’יק אהבתי אותך במלוא הכוח,
ועכשיו איני יכולה אותך לשכוח.”
הוא הציץ מבעד לדלת הפעורה וראה מעגל בנות מוחא כפיים בהתלהבות, ובמרכז, על כיסא עץ, עומד נער עם רעמת שיער שחורה, וצ’ופצ’יק, בלורית סבוכה מתנפנפת, מכנסי חאקי קצרים רחבים, סנדלים תנ”כיים, סמוק כולו, מנענע את ידיו הארוכות בקצב המחיאות ושר עם הבנות שמסביבו בהתלהבות, כשהבנים חגים במעגל החיצוני ורוקעים ברגליים ונוהמים יחד עימן את השיר. לפתע, כשנכנס, הבחינה בו אחת הנערות והרעימה בקולה, “חברים, רגע, הגיע חבר חדש, נפַנה לו מקום במעגל.”
מוטל הסמיק, הוא נשתל במקומו.
אך ההמולה המשיכה. הנערה לא ויתרה, ובקול חד ובנחישות־יתר חזרה ואמרה, “חברים!”
חנן הכריז בקול, “קוראים לו מוטל, הוא חבר שלי.”
כל המבטים נישאו לעברו, והוא בלע את מילותיו, צעדיו התגמגמו אך ליבו נמשך למעגל השרים “צ’ופצ’יק צ’ופצ’יק”, ובהיסוס מילמל את שיירי המנגינה שקלט, מנסה לחקות את המילים שלא הבין, רוקע ברגלו במקומות המתאימים. הלהט במעגל הלך וגבר, הקצב התעצם ואגלי זיעה זהרו על מצחו של מוטל. הנערה שעצרה את השירה לכבודו שרה עם כל החבורה, קולה התנשא תוך שהיא בוחנת כל העת את תנועותיו.
אחרי דקות ארוכות, העייפות הכריעה והקצב דעך. החברים נחתו על הספסלים, מזיעים ומותשים. עיניו של מוטל התרוצצו במהירות על פני היושבים, מחפשות נקודת אחיזה. חנן לחש באוזנו את שמות החברים, ומוטל נלכד בין ההברות. ואז אותה נערה נעמדה שוב, וכהרף עין השקיטה את הנוכחים בהנפת יד חדה.
“תודה, שרה,” אמר יושקֶה המדריך בקול סמכותי.
“שרה במלרע,” תיקנה.
“אתם זוכרים ודאי את הדברים שסיפר לנו יוסף בשבוע שעבר על החיים בקיבוץ דגניה, הקיבוץ הראשון בארץ. השבוע תספר לנו שרה על החיים בעיירה שלה בפולין, שממנה הגיעה אלינו רק לפני שנה.”
“עשרה חודשים,” מיהרה שרה לתקן. “כתבתי על כך, שלא יפרחו מזיכרוני פרטים חשובים מחמת ההתרגשות.”
“ואל תשכחי להדגיש במלרע לא במלעיל,” הוסיפה בלגלוג אחת הבנות, פנתה למוטל והוסיפה, “שמי לא במלרע ולא במלעיל, לא באתי מהעיירה, אלא ישר ממגילת רות,” חייכה לעומתו ברוחב פה.
שלוש בנות אחרות פיטפטו ברחש, אך שרה הצליפה בהן במבטה. איש לא העז לזוז. מוטל נפעם מזקיפותה, מצמותיה הבהירות הקלועות למשעי, סקר את פניה המפוסלות, את מבטה החד, בגדיה המתוחים ונעליה הבורקות, כמי שכפתה על עצמה משטר קפדני.
הוא חש אי נוחות, וטרח למתוח היטב את חולצתו ולהכניס אותה למכנסיו הארוכים הכהים, שהדגישו את שונותו, ניקה במהירות כתם עלום על ברכו הימנית, וכשלא הביטה לכיוונו, מחה בכף ידו את נעליו המאובקות.
“היום אספר על יום השוק בטְלוּסְטֶה, העיירה שלי, עיירה יהודית קטנה בנכר, שם נולדתי.” הקריאה שרה מן הדף והרימה מבט לבחון אם העיניים נשואות רק אליה.
“בפעם הבאה אני אספר על יום השוק שליד הבית שלי,” מילמל מוטל לחנן. הנערה הרעימה מבט לעברו, הוא השפיל את עיניו ונבלע בתוך עצמו.
“שוב מתחילה גברת דוֹקטוֹרוֹבָה לנאום,” לחשה רות לשכנתה בלחש קולני.
שרה בלעה את רוקה והמשיכה בשטף, “ביום השוקק ביותר בעיירה, יום השוק, המה הרחוב מצניפת סוסים ושקשוק גלגלי עגלות עמוסות בסחורות. איכרות תגרניות ישבו משני צידי הכביש ופרשו שקים.”
ציוץ נשמע מפינת החדר וגרר אחריו צחוק מהוסה.
שרה הפנתה מבט מקפיא לעבר הפינה והמשיכה בהחלטיות, “התגרניות היו ידועות באוצר הקללות והחרפות שזרקו לכל עבר.”
“דווקא זה מעניין יותר, תגידי כמה קללות,” העז מישהו לומר.
שרה נאחזה בתוכניתה ביתר מרץ. “כשהן היו מסיחות את דעתן מהסחורה, נערים שבידם מקל ארוך, שבסופו נעוץ מסמר, קנו במשיכה אגס או מלפפון, ושילמו במטר נאצות ורקיקות מפי האיכרות.”
אני בטח הייתי אחד מ”דייגי” הירקות המצטיינים בעיירה שלה, חייך מוטל לעצמו.
“לקראת חנוכה השוק היה מתמלא אפרוחי אווזים צהובים בני יומם, שהכינו מהם בבוא העת שומן משובח לפסח.”
“גְריוָואלָאךְ, גריוואלאך…” נאנחה אחת הבנות.
“שבועיים לפני פסח הוצף השוק בסלקים. אני לא אהבתי את התקופה הזו, הפסח הטיל עלי יראה.”
“רק מפסח היא מפחדת,” נשמע קולה של רות בחדות בחדר.
גם אני שונא את פסח, הירהר מוטל. תוהו ובוהו בשביל סדר.
“בולמוס של ניקיון אחז את הנשים שהתנפלו על מקומות סמויים מהעין. המרתפים ועליות־הגג רחשו, ועולמם של אורגי הקורים נהרס ביד רמה. המניפות המשפכיות שארגו העכבישות בשקידה יצרו רשת אוורירית של קורים דקיקים, כמו וילון משי שנע לכל משב רוח קליל, וחייהן של משפחות העכבישים הושבתו ביד רמה.”
“איזה עברית! ממש ספרות,” הילל אחד הבנים.
ונערה אחרת מילמלה, “את מי זה מעניין, העיירה והעכבישים שלך?”
בנות אחרות היסו את המורדת.
“תשירי לנו שירים ששרתם,” קראה אחת הבנות.
הפעם חייכה שרה בעונג והחלה לזמר בקול בטוח וגאה, “אדון עולם אשר מלך…”
מוטל, שהכיר היטב את הניגון מבית־הכנסת, מיהר להצטרף אליה, זכה במבט אוהד מצידה של שרה, ואליהם הצטרפו עוד חברים. ההתלהבות גברה עד ששרה הרימה בהחלטיות את ידה וקראה, “אני ממשיכה…”
הס צורם נשמע בחדר. שרה שאפה שאיפה עמוקה.
“ברוך שפטרנו מעונשה של זו,” קמה אחת הבנות בהפגנתיות ושלוש אחרות חברו אליה.
“זה עוד לא הסוף!” גערה בהן שרה. הן התיישבו, מעוות את פניהן, והיא המשיכה בנחישות. “המנהיגה של האיכרות האוקראיניות היתה נָטָלְקָה, אישה צנומה עם פנים צרובות משמש, תנועות חדות ועצבניות, דיבור מהיר, וכשנתנה סימן, פצחו כולן בשיר בשלל קולות. ועכשיו,” שרה חייכה, “אלמד אתכם את השיר.” והיא התחילה לדקלם:
“זוריאן עבד קשה את הפָּריץ
חלב פרות, סחט את המיץ,
ובסוף קיבל תרנגולת מקרקרת,
שאף פעם לא גילתה מה היא אומרת.”
קולה הבוטח הלך וגבר, והיא קראה בקצב תוך שהיא מכה על ירכיה. הצעירים הצטרפו אליה במחיאות כף קצובות.
“בשנה השנייה קיבל ברווז,
והברווז גיעגע והיה נרגז.
בשנה השלישית קיבל אווז גאה,
אדום מקור וצוואר נאה.
בשנה הרביעית קיבל עגל צולע,
שבן רגע את כל הקש בולע.
ולבסוף, כי זוריאן היה חרוץ ומהיר,
קיבל את זוריאנה המשרתת, היפה בבנות העיר.”
מוטל נקב את שרה במבטו, אך היא המשיכה בנחישות.
“זוריאנה פיקדה על כל המשרתות,
דיברה ושרה ולא חדלה לשתות,
ויום אחד נפלה מסולם ומתה,
וזוריאן נשאר שוב לבד, לפתע.”
“בחורים, תלמדו, החיים קשים אצל הפריץ ועוד יותר עם פריצה,” גיחכה רות.
“ועכשיו חברים, אני אשיר ואתם תצטרפו אלי לפזמון, ‘זוריאנה פיקדה על כל המשרתות’…”
הקבוצה שרה בגמגום, אחדים שתקו במחאה, אחרים הסתפקו במחיאת כפיים רפות, אך שרה לא ויתרה וחזרה שוב ושוב על הפזמון.
“עוד שיר! עוד שיר!” צעק מוטל בהתלהבות.
שרה חייכה אליו.
“קדימה! קדימה!” הצטרפו אליו הבנים.
שלוש בנות יצאו מהחדר בהפגנתיות.
שרה, אבודה לרגע, השתהתה. “נשיר את השיר הרוסי ‘אוֹצ’י צ’וֹרְנָיָה’.*”
“‘עיניים שחורות’ קוראים לשיר בעברית,” עלה קולו של מוטל ופגש את מבטה המופתע של שרה.
היא התבלבלה, בלעה את רוקה, עצמה את עיניה כאוספת את קוריה המפוזרים, ואחר כך שאפה אוויר מלוא ריאותיה, תלתה עיניה בתקרה והרעימה בקולה:
הו, שתי עינייך השחורות,
אותן אהבתי,
אותן לשכוח לא אוכל,
בכל מקום, הן בוערות.
הו, שתי עינייך השחורות,
מי שיתאהב בך,
לנצח הוא יאבד, ואת
גורל ליבו יחרוץ.**
מוטל זימזם עימה את המנגינה המוכרת לו מהבית, השיר האהוב של אמו.
הבנות עקבו אחרי שרה, וכשזו הניעה את ראשה, הרעימו כולן בקולן בשני קולות משתלבים והלמו ברגליהן בקצב שהתפתח לריקוד.
יושקה המדריך זימר את השיר בשפת המקור ושרעפיו נעו למקומות רחוקים.
הו, שתי עינייך השחורות,
אותן אהבתי…
לא ייאמן כי יסופר, מילמל מוטל לעצמו.
שרה הביטה בו, התבלבלה, מחשבותיה התגמגמו.
מעולם לפני כן לא הבין את מילות השיר שהיה מוכר בביתו, והיה מוטרד מכך שאמו שרה שירים שכאלה על יחסים שבינו לבינה.
כשההתלהבות גברה, מוטל אזר אומץ. “עם שירה כמו שלך, אפשר לפתוח דוכן בשוק. כל הקונים יבואו אלייך.”
“אני ודאי אבוא,” התפרצה רות.
שרה לא הגיבה, והוא מיהר להצטרף לריקוד, והמקצב הפורץ טילטל אותו וגופו נכנע למזמרת.
יושקה החליף מבטים עם שרה. “הפעולה הסתיימה,” חתכה שרה בנחרצות פתאומית, שהלמה במוטל בעוד הדי השיר מרקדים בו. הוא נפעם מהחלטיותה ונשאר יושב. כן, זה היה השיר שאמו נהגה לשיר לעצמה ברוסית כשהדיחה כלים במטבח, והוא אף פעם לא הבין את פירוש המילים. כששאל, היתה פוטרת אותו בתנועת יד, כן, והנה, נערה אלמונית מסבירה לו במחי שיר את החידה. המילים והנערה קדחו בו.
“עינייך שחורות, לליבי חודרות, חיצי ייאוש זורות…
בי נגעו פתאום, שתי עיני חלום.”
כשיצאו, מוטל המשיך לזמזם את שיר האיכרות.
“היא שרה יפה, נכון?” עקב חנן אחר מחשבותיו.
“יפה מאוד, יפה מאוד, קול פעמונים,” אישר במהירות. “ככה זה בכל פעולה?” חמק מרגשותיו המבולבלים.
“כן, בכל פעם יש לחבר אחר תפקיד, אבל בדרך כלל החבר’ה שוכחים מה התפקיד שלהם די מהר. שרה היא מנהיגה,” אמר בהדגשה. “יש הרבה מה ללמוד ממנה. בוא, הנה היא הולכת לכיוון שלנו.”
עוז רוחו של מוטל גבר כאשר רות, שהיתה נערה עגלגלה וצחקנית, טפחה לו על כתפו.
“אתה ההוא שגר מול המאפייה של בן־טובים? אני מכירה אותך.”
“את האופה שם?” התבדח.
לחייה של רות התלהטו. “מה פתאום? הסיר של הדודה שלי והסיר שלכם שכנים כל ערב שבת בתנור של בן־טובים.”
“מי זו הדודה שלך?” הסתקרן.
“האחות של אמא שלי היא המורה ברוריה.”
“המורה ברוריה?” עיווה את פניו, “לא צפיחית בדבש, ‘עוף השמיים’ קוראים לה אצלנו במשפחה,” חייך מוטל.
“אנחנו כמעט משפּוּחֶה,” הכריזה רות לעבר החברים שבסביבה.
מוטל מיהר לקפוץ על העגלה שהזדמנה לו. “אלמד אתכם את המשחק האהוב עלי ‘שבע־בום’,” ונראה אם היא תשים לב, גיחך והמריץ את עצמו. “זה פשוט,” הרעים בקולו, מתעלם ממבטיה של זהובת הצמות. “סופרים ברצף, ובכל פעם שמגיעים למספר שמתחלק בשבע או מסתיים בשבע, כמו עשרים ושבע – אומרים ‘בום’.”
ההתלהבות היתה גדולה. “אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, בום, שמונה, תשע, עשר… שלוש־עשרה, בום,” צרחה רות ודילגה, “חמש־עשרה, שש־עשרה,” המשיך מוטל, “בום,” ירתה רות בגאווה ומוטל פזל לכתובת אחרת. הרבה חיבה זרמה לעברו, ולרגע חש כמנהיג מול החבורה המלומדת שפסעה לפניו. בהתחלה הקצב היה מהיר והספירה פשוטה, אך בכל פעם שהתקדמו במעלה המספרים, כשמישהו לא חישב נכון, הורה לו בידו בהחלטיות לצאת מהמשחק.
רות שרדה אחרונה, קורנת מאושר. “נו, רוצֶה עוד משחק?” פיזזה סביבו, אך עיניו תרו אחרי חנן, שרה ועוד בחור שהתרחקו מהם והיו שקועים בשיחה נלהבת.
בדיזנגוף פינת בר־כוכבא התרחש הפיצול הגדול. אחדים פנו שמאלה, לכיוון שלמה המלך, אחרים פנו ימינה במעלה בר־כוכבא. שרה ומלוויה המשיכו ועצרו בדיזנגוף 80.
הוא התקרב לעברה, העמיד פנים כמחכה לחנן ובחן היטב את דמותה, עיניה חומות, גדולות, חדות ובורקות, שתי צמותיה בהירות ומבריקות, מראָהּ מגוהץ, אצבע מורה שלופה והדרת קומה בולטת. סביב הפנס הבודד בפינת הרחוב התנהל טקס הפרידה. הוא רשם לעצמו מי בחבורתה, חשש ממהלומותיה ולא העז להתקרב.
לו היה לי אומץ, הייתי גם אני מצטרף למשמר המלכה, ניסה לעודד את עצמו, כשהבחין שאברמל, יאשה וחנן יושבים על גדר בית. עם גברת מלרע, חזר ושינן. אם הם נעצרו כאן, היא גרה בבית הזה, סימן לעצמו.
הוא הביט ברביעייה בקנאה ושרק לעצמו מנגינה שהכיר. הם התעלמו. הוא לא שמע על מה הם מדברים, אך רצינות הבעותיהם, תנועות הידיים המדודות, הקפיאו אותו.
איזה מילים ארוכות הם אומרים, אני לא מבין. אני לא מתאים להם. מה הם אמרו? אינקוויזיציה? דוסטויבסקי? מאיפה אני מכיר את המילים האלה? אמא אמרה אותן פעם. היא מכירה מילים מלומדות כאלה. לרגע נעצב על בורותו, ומיהר להתנחם בחרוז, ‘לצ’ופצ’יק יש המנון, לשרה יש סגנון, ואני אוכל רק צנון’.
מוטל עשה את הדרך הביתה בדילוגים ושריקות. הפגישה בצופים עם אנשים צעירים, תוססים, מעולם כל כך שונה, הפיחה בו רוח חיים אחרת. כשהגיע לדיזנגוף פינת קינג ג’ורג’, שרק חודשים ספורים לפני כן קיבל את שמו החדש לרגל מלאת 25 שנה להכתרת המלך ג’ורג’ החמישי, נעצר ליד עץ השקמים העבות, העמוס בענפים היורקים את פירותיהם, ג’וּמָסים צהובים־חומים, שהיו זרוקים על הרצפה מסביבו, חלקם רמוסים וחלקם בשלים וזבובונים מתלקקים עליהם.
מוטל אסף מלוא חופניים, את הרכים זלל בשקיקה, ואת הקשים טמן בכיסו. הוא המשיך לקפץ בקינג ג’ורג’, מדי פעם שלף כמה ג’ומסים, כיוון למטרה מסוימת, נתן בה סימנים וניסה לפגוע. כשפגע הג’ומס במטרה, דילג דילוג גדול וליווה אותו בשאגה עצורה – אות משמיים שדרכו סלולה. אם חלילה החטיא, והג’ומס לא פגע במטרה היעודה, ניסה שוב ושוב עד שפגע וקיבל אישור לשאיפתו.
לפני גן מאיר, שאז היה עדיין נטול עצים ופרחים, היו נטועים באמצע הכביש עוד שלושה עצי שקמים. הוא חידש את מלאי הג’ומסים כדי לעודד את עצמו לקראת הזינוק הענקי שתיכנן לעבר זהובת הצמות.
הוא חצה את רחוב אלנבי, התפעל שוב מדיליזַ’נְס חולף, עגלה רתומה לשני סוסים ועליה מיטלטלים שישה נוסעים, שנסע בכל שבת מיפו לתל־אביב ובחזרה.
כשהגיע לשוק הכרמל השומם, על דוכניו הצפופים הניצבים כבמות קטנות עירומות המצפות ללבוש הססגוני של הבוקר, בחר דוכן שנראה לו חגיגי יותר מאחרים בשל צבעו האדום, הציב עליו ארגז ריק, קפץ והתיישב עליו, עושה עצמו כפורֵט על מנדולינה, וזימר סרנדת אהבה מתייללת שהמציא באותו רגע:
“חושי אלי זהובת הצמות,
את היפה מכל הבנות,
לך שיר אשירה ביום ובליל,
ועוד תראי איך לפנייך אשתולל.
הושיטי לי ידך הענוגה,
ואמלא אותה בנשיקות פי ובעוגה.”
פניו האדימו כעגבנייה בשלה.
1 הסימן ﬞמייצג מילה במילעיל.
אין עדיין תגובות