החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מישהו לרוץ אתו

מאת:
הוצאה: | 2000 | 341 עמ'
זמינות:

38.00

5 מתוך 5 מבוסס על מדרג אחד
(חוות דעת אחת)
רכשו ספר זה:

'מישהו לרוץ אִתו' הוא סיפור מתח, וחיפוש, ואהבה.

אסף, נער ביישן וגמלוני בן שש־עשרה, נעקר משגרת־יומו כשהוא נשלח למשימה חסרת־סיכוי: לאתר את הבעלים של כלב גדול ופרוע שנמצא משוטט ברחובות ירושלים – והוא זה שיריץ כבסחרחורת את העלילה של אסף בספר.

כך מגיע אסף לאנשים ולמקומות שבאמצעותם נגלה לו, כמו בפאזל, סיפור מופלא השואב אותו לתוכו – סיפורה של תמר, נערה בודדה וסוערת, שנלכדה בסבך של עולם אפל ומסוכן, ונאבקת בו באומץ. תמר היא הגיבורה הגואלת של 'עלילת ההצלה' שבספר. תוכניתה נועזת, כמעט מטורפת, ולאסף הנדהם והמוקסם אין ברירה אלא להילכד איתה בסיפור שלה, לרוץ איתה עוד לפני שהכל ברור לו ולפני שהוא פוגש אותה ממש.

לשניהם יהיו אלה ימים של מסע אל גבולות ההעזה, הנדיבות וההקרבה; מסע של התבגרות מואצת. הסיפור, שמתחיל כסיפור לבני־הנעורים, הולך ומתבגר מפרק לפרק (ופרקי תמר מלכתחילה 'מבוגרים' יותר מאלה של אסף בן־גילה). השניים יחצו 'גבול' ביחד, ויגיעו לגילוי עצמי ולגילוי האהבה.

קוראים שונים, או קריאות מגוּונות, יוכלו ללכת שבי אחרי ה'רומנסה' המודרנית הזאת, הריאליסטית והמבריקה, של גרוסמן. אפשר לקרוא בספר למען העלילה המפתיעה בתהפוכותיה; אפשר להתרגש מהעיצוב החם והחכם של תהליכי הנפש של הדמויות השונות כל־כך זו מזו ועם זאת מוצאות בתוכן את "החלק של הלֶגו בנפש" שמחבר אדם לאחר; ומי שמבקש לעקוב אחרי גלגולי הגיבור ה'גרוסמני' בין ספריו גם ימצא עניין רב בַּ'תיקון' שעוברים כאן הגיבורים החסומים מן העבר, החל מ'רץ' – ביכולת שניתנת להם לפרוץ את המעגל, לתת את עצמם לאחרים, להשמיע בחוץ את הקול הפנימי, הנבדל והטהור אף שמתפלשים אתו במחילות הפנימיות הכי אפלות.

כשמגיעים לסוף הספר אי אפשר לא לשים לב לגלגול שעבר כאן אשכול המעשיות על הנסיכה השקועה בשינה עזה, ועל גואלהּ האירוטי. סיפור התשתית הזה, של המיפנה בחיי המתבגרים ומשבר העקירה מעולם הילדות ומיסגרותיו, התפרק ונבנה־מחדש אחרת בוֶרסיה המודרנית שלו. אפשר לגלות כאן את הֵדי הפרטים המטאפוריים האופייניים למעשיית ההתבגרות הזאת: המגדל, המבצר או הטירה החסומים, האי הנעלם בלב ים, סבך השיחים הקוצניים, היער, המערה, הבריכה או הבאר שהנסיכה משוקעת בהם, מעגל־האש הלא־עביר, הסם שהישקו אותה תחליפי־ההורים המאיימים, בעל־החיים המוליך את הנווד־הנסיך ליעדו, המבחנים שעליו לעבור בדרכו להבקיע את הסבך, המפתח, התיבה בה מופקד האוצר, מחלפות השיער הנגזזות, וכו'.

אבל הסיפור הזה מתחלק כאן אחרת בין הדמויות, והוא נבנה מחדש בהסטות, בחילופי זהויות, ובחילופי מינים (שחוזרים שוב־ושוב בספר, כמעט לגבי כל דמות). 'הנסיכה' היא זו שגואלת כאן באומץ (המאבקים של אסף הם רק הד רך); 'הנסיך' (אסף) הוא זה שרדום; אבל המסומם בפועל אינו אסף, אלא מי שרוצים להצילו; דווקא בהורים כמו הוטל ה"כישוף שרוקן אותם מעצמם, רק קליפת הוריה נשארה"; ומן המגדל, שהזמן בתוכו ניקרש, פורצת דווקא תחליף־האם, לאחר שבאה הדקירה שנקבה את קרום המלים שהיו חייה עד אז; וכו'. המעקב אחרי האמירה החדשה של הספר יצטרף לקחת בחשבון את הערבוב־מחדש העמוק שהוא עושה בתפקידים התרבותיים המסורתיים.

ועדיין לא אמרתי דבר על העיקר: הגילוי המחודש של עונג־הקריאה.

מקט: 4-31-3253
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות
ביקורת על הספר

הורד דוגמה חינם לאייבוקס  הורד דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


"הצל שלי ואני יצאנו לדרך"

כלב דוהר ברחובות, ואחריו רץ נער. חבל ארוך מחבר ביניהם ומסתבך ברגלי העוברים והשבים והם רוטנים וזועמים, והנער ממלמל שוב ושוב "סליחה, סליחה", ובין הסליחות צועק לכלב, "תעצור! סטוֹפּ!", ופעם אחת, למרבה הבושה, נפלט לו גם "הוֹיסָה!", והכלב רץ.

הוא טס קדימה, חוצה כבישים סואנים ועובר ברמזורים אדומים. הפרווה הזהובה שלו נעלמת ומופיעה לעיני הנער בין רגלי האנשים כמו איתות סתרים, "יותר לאט", צועק הנער וחושב שלוּ לפחות היה יודע את שמו היה קורא לו, והכלב היה אולי עוצר, או לפחות מֵאֵט, אבל עמוק בלבו הוא מרגיש שגם אז הכלב היה ממשיך לרוץ, ושגם אם החבל יתהדק על צווארו עד מחנק הוא ירוץ עד שיגיע למקום שאליו הוא דוהר ככה, והלוואי שכבר נגיע לשם, ושיעזוב אותי כבר.

כל זה קורה בזמן לא טוב. הנער, אסף, רץ קדימה, אבל המחשבות שלו מסתבכות הרחק מאחור, הוא לא רוצה לחשוב אותן, הוא צריך להתרכז כולו במירוץ אחרי הכלב, והוא מרגיש איך הן נגררות אחריו כמו שרשרת של קופסאות פח מקרקשות; הקופסה של הנסיעה של הוריו, למשל. ברגע הזה הם מעל לאוקיינוס, פעם ראשונה בחיים שהם טסים, למה בכלל היו צריכים לנסוע באופן כל-כך פתאומי; והקופסה של אחותו הגדולה, שעליה הוא פשוט פוחד לחשוב, כי רק צרות יֵצאו משם; ויש עוד קופסאות, קטנות וגדולות, והן מתנגשות זו בזו במוחו, ובְסוף השרשרת מתהפכת הקופסה שנשרכת אחריו כבר שבועיים, וצליל הפח שלה משגע לו את השכל וצועק בקולי-קולות שהוא חייב כבר להתאהב אהבה מלאה בדָפי, כי כמה אפשר לחכות; ואסף יודע שהוא צריך לעצור רגע, לארגן קצת את שיירת הפח המעצבנת, אבל לכלב יש תוכניות אחרות.

לעזאזל, נאנק אסף, כי רגע לפני שנפתחה הדלת וקראו לו לבוא ולראות את הכלב, הוא היה קרוב מאוד למקום המדויק והקובע של ההתאהבות בה, בדָפי. ממש הרגיש איך הוא סוף-סוף מכניע את הנקודה הסרבנית שבעומק בִּטנו, ואת הקול האיטי והשקט שלוחש לו משם תמיד, היא לא בשבילך, דָפי הזאת, היא כל הזמן רק מחפשת לעקוץ וללגלג על כולם, ועליך במיוחד, ומה אתה צריך להמשיך את ההצגה הטיפשית הזאת, ערב אחרי ערב. ואז, כשכמעט הצליח להחריש את הקול המסכסך, נפתחה דלת החדר שבו ישב בשבוע האחרון כל יום משמונה עד ארבע, ובפתח עמד אברם דנוך, צנום ושחום ומר, סגן-מנהל מחלקת התברואה של העירייה ופחות או יותר ידיד של אבא שלו, וגם זה שסידר לו את העבודה לכל אוגוסט, ואמר לו להפסיק להתבטל ולבוא אתו מיד למטה, לכַּלבייה, כי סוף-סוף יש עבודה בשבילו.

דנוך פסע בזריזות והסביר משהו על כלב אחד, ואסף לא הקשיב, בדרך-כלל לקח לו כמה שניות לעבור ממצב למצב, וכעת נגרר אחרי דנוך לאורך מסדרונות העירייה, בין אנשים שבאו לשלם חשבונות מים ומיסים, או להלשין על השכנים שבנו מרפסת בלי רישיון, וירד אחריו במדרגות-החירום אל החצר האחורית, וניסה להרגיש בתוכו אם כבר הצליח לבטל את נקודת ההתנגדות האחרונה לדפי, ומה הוא יגיד הערב לרועי שדורש ממנו להפסיק כבר עם ההיסוסים ולהתחיל להתנהג כמו גבר. וכבר מרחוק הוא שמע את הנביחות התכופות והעזות, והתפלא, כי בדרך-כלל היו כל הכלבים נובחים ביחד, לפעמים היתה המקהלה שלהם מפריעה לחלומות שלו, בקומה השלישית, וכעת נבח רק אחד. דנוך פתח דלת-רשת, הסתובב ואמר לאסף משהו שקשה היה להבין בגלל הנביחות, פתח את דלת-הרשת השנייה, ובתנועת יד הורה לו להיכנס אל השביל הצר שבין הכלובים.

אי אפשר היה לטעות בו. אי אפשר היה לחשוב שדנוך הביא את אסף בשביל כלב אחר. היו שם שמונה או תשעה כלבים, כל אחד מהם סגור בכלוב משלו, אבל באמת היה שם רק כלב אחד, שכאילו ספג לתוכו את כל האחרים והשאיר אותם דוממים וקצת המומים. הוא לא היה גדול במיוחד, אבל היו בו עוצמה ופראות, ובעיקר ייאוש. ייאוש כזה אסף מעולם לא ראה אצל כלב. פעם אחר פעם הוא השליך את עצמו אל רשת הכלוב, וכל שורת הכלובים רעדה וזימזמה, ואז הוא היה פולט מין קול מחריד וגבוה, תערובת מוזרה של יבבה ושאגה. הכלבים האחרים עמדו או רבצו, והביטו בו בדממה ובתימהון, ואפילו ביראת-כבוד, ולאסף היתה תחושה מוזרה, שלוּ היה רואה התנהגות כזו אצל בנאדם, הוא היה חייב לגשת מיד ולעזור לו, או שהיה יוצא משם, כדי שהבנאדם יוכל להיות לבד עם צערו.

בהפסקות הקצרות שבין הנביחות וההסתערויות על דפנות הכלוב דיבר דנוך בשקט ובמהירות. אחד הפַּקחים מצא את הכלב שלשום מתרוצץ במרכז העיר, ליד כיכר ציון. הווטרינר חשב בהתחלה שמדובר בשלב מוקדם של כַּלבת, אבל אין שום סימנים, וחוץ מהלכלוך ומכמה פציעות שטחיות, הוא במצב כללי עשר. אסף שם לב שדנוך מדבר מזווית הפה, כאילו מסתיר מהכלב שמדברים עליו, "כבר ארבעים-ושמונה שעות הוא ככה", פלט דנוך מהצד, "ועוד לא נגמרת לו הבָּטָרייה. חתיכת חיה, מה?" הוסיף, והתמתח קצת כשהכלב נעץ בו לרגע מבט, "לא סתם כלב רחוב".

"אבל של מי הוא?" שאל אסף ונרתע, כי הכלב הטיח את עצמו שוב אל הרשת, והחבטה זיעזעה את הכלוב. "זהו בדיוק", אינפף דנוך וגירד בשערו, "את זה אתה כבר תצטרך למצוא". "איך אני?" נבהל אסף, "איפה אני אמצא אותו?" ודנוך אמר שברגע שהכַּלְבּ הזה – הוא קרא לו כַּלְבּ, כמו בערבית – יירגע קצת, נשאל אותו. אסף הביט בו ולא הבין, ודנוך אמר שפשוט נעשה מה שתמיד אנחנו עושים במקרים כאלה, קושרים לכלב חבל ונותנים לו ללכת והולכים אחריו קצת, שעה, שעתיים, והוא בעצמו כבר מוליך אותך ישר ובטוח אל הבעלים שלו.

אסף חשב שהוא צוחק, מי שמע על דבר כזה, אבל דנוך הוציא מכיס החולצה נייר מקופל, ואמר שחשוב מאוד, עוד לפני שמוסרים את הכלב, להחתים את הבעלים על הטופס הזה, טופס 76, תשים בכיס, אסף, ותשמור לא לאבד, כי האמת, אתה קצת מעופף נראה לי, והעיקר תסביר לו, לאדון הנכבד של הכלב, שאת הקנס המצורף בזה – מאה וחמישים שָׁח, ברירת קנס או משפט – הוא משלם, אָלף, כי התרשל בשמירה על הכלב שלו, ואולי זה ילמד אותו לקח לפעם הבאה, ו-בֵּית, בתור פיצוי מי-ני-מ-לי (דנוך נהנה למצוץ בלגלוג כל הברה) על בלבול המוח והטִרדה שגרם לעירייה, ועל בזבוז זמן של כוח אדם מ-עו-לה! והוא טפח לאסף חזק מדי על כתפו, ואמר שאחרי שימצא את הבעלים של הכלב, יוכל אסף לחזור לחדרו במַחלקת המים, ולהמשיך להתגרד שם עד סוף החופש הגדול על חשבון משלם המיסים.

"אבל איך אני בכלל…" התנגד אסף, "תראה אותו… הוא כמו משוגע…"

ואז זה קרה: הכלב שמע את קולו של אסף. פתאום עמד. חדל להתרוצץ בכלוב. לאט התקרב אל הרשת והביט באסף. הצלעות שלו עדיין עלו וירדו בקדחתנות, אבל תנועותיו נעשו איטיות, ועיניו נראו כהות וממוקדות מאוד. הוא היטה את ראשו הצידה, כאילו להיטיב להתבונן באסף, ואסף חשב שכעת הוא יפתח את פיו ויגיד בקול אנושי לגמרי – משוגע אתה בעצמך.

הוא כרע ושכב על בטנו, הכלב, הרכין את ראשו, ורגליו הקדמיות נעו מתחת לגדר-הרשת בתנועה של חפירה, של תחנונים, ומגרונו בקע קול חדש, דקיק ועדין, כמו בכי של גור, או של ילד.

אסף התכופף מולו, מהצד האחר של הרשת. הוא לא הרגיש שעשה את זה. אפילו דנוך, שהיה איש קשה, ולא בהתלהבות רבה סידר לאסף את העבודה, חייך חיוך דק כשראה איך ירד אסף כהרף-עין על שתי ברכיו. אסף הביט בכלב ודיבר אליו בשקט. "של מי אתה?" הוא אמר לו, "מה קרה לך? למה אתה משתולל ככה?" הוא דיבר לאט והשאיר מקום לתשובות, ולא הביך את הכלב במבטים ממושכים מדי לתוך עיניו. הוא ידע – החבר של רֶלי אחותו לימד אותו – את ההבדל בין לדבר אל כלב ולדבר עם כלב. הכלב נשם במהירות ורבץ, וכעת, בפעם הראשונה, נראה עייף ותשוש, וקטן ממה שנראה לפני כן. בכלבייה השתרר סוף-סוף שקט, והכלבים האחרים החלו להסתובב בכלובים ולחזור לחיים. אסף הכניס אצבע דרך אחד החורים ונגע בראשו. הכלב לא זז. אסף קירצף באצבעו את הפרווה שהיתה דביקה ומלוכלכת. הכלב התחיל לייבב במהירות, בבהילות, בלי הפסק. כאילו הוא חייב לספר משהו למישהו כי הוא כבר לא מסוגל לשמור את זה בתוכו. לשונו האדומה רטטה, עיניו היו גדולות ומלאות הבעה.

ובגלל הרגע הזה אסף לא התווכח עוד עם דנוך, שמיהר לנצל את רגיעתו של הכלב, נכנס לכלוב, וקשר חבל ארוך לקולר הכתום שהיה חבוי בסבך פרוותו.

"יאללה, תיקח אותו", פקד דנוך, "עכשיו הוא ילך אתך כמו בובה'לה", והוא נרתע קצת, דנוך, כשהכלב עמד לפתע מחוץ לכלוב וכאילו ניער מעליו בן-רגע את עייפותו ואת התמסרותו השקטה והביט ימינה ושמאלה בעצבנות חדשה וריחרח את האוויר וכמו ניסה להקשיב לקול רחוק. "הנה אתם כבר מסתדרים אחד עם השני", ניסה דנוך לשכנע את אסף ואת עצמו, "אתה רק תשמור על עצמך כשאתה מסתובב אתו בעיר, הבטחתי לאבא שלך". המלים האחרונות דעכו בגרונו.

כי כעת נעשה הכלב מרוכז ודרוך. פניו התחדדו, ולרגע היה משהו כמעט זאבי במראהו. "שמע", מילמל דנוך בחרטה קלה, "זה בסדר לשלוח אותך אתו ככה, מה?" אסף לא ענה. רק הביט נדהם בשינוי שהתחולל בכלב שיצא לחופשי. דנוך טפח לו שוב על כתפו: "אתה בחור חזק, תראה אותך, יותר גבוה ממני ומאבא שלך, אתה תשתלט עליו, כן?"

אסף רצה לשאול מה הוא צריך לעשות אם הכלב לא יוליך אותו אל בעליו, ועד מתי הוא אמור ללכת אחריו ככה (במגירה, בשולחן, חיכו לו שלושת הסנדוויצ'ים של הצהריים), ומה אם הכלב, למשל, הסתכסך עם הבעלים, ואין לו שום כוונה לחזור לביתו – השאלות האלה לא נשאלו באותו רגע, ולא ברגע אחר. אסף לא חזר לפגוש את דנוך באותו יום, וגם לא בימים הבאים. לפעמים קל כל-כך לקבוע את הרגע המדויק שבו דבר-מה – החיים של אסף, למשל – מתחיל להשתנות עד לבלי הכר, עד לבלי שוב.

כי אך נסגרה ידו של אסף על החבל, נעקר הכלב ממקומו בתנופה אדירה ומשך אחריו את אסף. דנוך הניף יד בבהלה, הספיק לצעוד עוד צעד או שניים בעקבות אסף הנחטף, אפילו החל לרוץ אחריו – כל זה היה חסר תועלת. אסף כבר הוטס במהירות דרך חצר העירייה, דורדר במדרגות, הופרץ לרחוב. אחר-כך הוטח במכונית חונה, בפח אשפה, בעוברים-ושבים. הוא רץ…

הזנב הגדול והשעיר מיטלטל בכוח מול עיניו ומטאטא לצדדים אנשים וכלי רכב, ואסף בעקבותיו, מהופנט לזנב, לפעמים הוא עוצר לרגע, הכלב, מרים את ראשו ומרחרח, ואז הוא פונה לרחוב צדדי ושוטף דרכו בריצה, ונראה שהוא יודע בדיוק לאן הוא מתקדם, כך שיש סיכוי שהמירוץ אכן יסתיים בקרוב מאוד, הכלב ימצא את ביתו, ושם ימסור אותו אסף לבעליו, וברוך שפטרנו. אבל תוך כדי ריצה אסף מתחיל לחשוב מה יעשה אם בעל הכלב לא ירצה לשלם את הקנס, ואסף יגיד, אדוני, התפקיד שלי לא מאפשר לי שום גמישות במקרה הזה. או שתשלם או שתלך למשפט! והאיש כבר מתחיל להתווכח, ואסף עונה לו בטיעונים מוחצים, רץ וממלמל בלב ומכַווץ את שפתיו בנחישות, ויודע היטב שזה לא יצליח לו, ויכוחים אף-פעם לא היו הצד החזק שלו, ובסוף תמיד נוח לו יותר להיכנע ולא לעשות עניינים, הרי בדיוק בגלל זה הוא נכנע ערב אחרי ערב לרועי בעניין דָפי קפלן, רק בשביל לא לעשות עניינים, הוא חושב ורואה למולו את דפי הארוכה והדקה, ושונא את עצמו על חולשתו, ושם לב שהאיש הגבוה עם הגבות הפרועות וכובע הטבחים הלבן שואל אותו שאלה.

אסף מביט, מבולבל קצת. הפנים הבהירות מאוד של דָפי, עם המבט הלגלגני, הקבוע, עם עפעפי הלטאה השקופים, מתמזגות במהירות לתוך פנים אחרות, תפוחות וזעופות, ואסף מחדד בבהלה את מבטו ורואה מולו חדר צר שכאילו נחצב בתוך הקיר, ובמעמקיו לוהט תנור, ומסתבר שהכלב החליט משום-מה להתעכב ליד פיצריה קטנה, ואיש-הפיצה גוחן מעֵבר לדלפק ושואל את אסף שוב, בפעם השנייה או אולי השלישית, על גברת אחת צעירה. "איפה היא", הוא שואל, "נעלמה לנו, כבר חודש לא ראינו אותה", ואסף פוזל בזהירות הצידה, אולי איש-הפיצה מדבר אל מישהו שעומד מאחוריו. אבל לא, איש-הפיצה מדבר אליו ומתעניין לדעת אם היא אחותו או חברה שלו, ואסף מהנהן במבוכה ומנסה להרוויח זמן. מהשבוע של העבודה בעירייה הוא כבר יודע שאנשים שעובדים במרכז העיר יש להם, לפעמים, מנהגים וסגנון דיבור משלהם, וגם חוש הומור מוזר. אולי מרוב עבודה עם לקוחות משונים ועם תיירים מארצות רחוקות הם התרגלו לדבר קצת כמו בתיאטרון, תמיד כאילו יש קהל לא נראה שצופה בדו-שיח. והוא רוצה להסתלק משם ולהמשיך במירוץ אחרי הכלב, אבל הכלב דווקא מתיישב ומביט באיש-הפיצה בתקווה ובלשון שלוחה, והאיש שורק לו בידידות, כאילו הם מכרים ותיקים, ובתנועה מהירה, כמו בכדורסל – היד מאחורי הגב, מעבר למותן – מטיס לעברו פרוסה עבה של גבינה צהובה, והכלב תופס באוויר ובולע.

וגם את הפרוסה שבאה בעקבותיה. ועוד אחת, ועוד.

לאיש-הפיצה יש גבות מסולסלות כמו שני שיחי פרא, והן עושות לאסף אי-שקט נזוף. האיש אומר שאף-פעם הוא לא ראה את הכלבה רעבה כל-כך. "כלבה?" שואל אסף בלחש נדהם. עד עכשיו לא עלה בדעתו שזאת כלבה, הוא חשב עליה כעל כלב, עם המהירות שלו, והעוצמה והנחישות של התנועה שלו. והרי בתוך הריצה המטורפת, ובתוך הכעס והבלבול, היו גם רגעים שאסף נהנה לדַמות שהם צוות, הוא וכלבו, ברית גברית דוממת, וכעת – כעת זה נראה לו עוד יותר משונה שהוא רץ ככה אחרי כלבה.

המוכר מקושש את שני שיחי גבותיו זה אל זה, ונועץ באסף מבט בוחן, אולי גם חושד, ושואל, "אז מה, היא החליטה לשלוח אותך במקומה?" ומתחיל לסחרר באוויר צלחת מעופפת עשויה בצק דק, זורק ותופס במומחיות. ואסף מהנהן הנהון אלכסוני, בגבול שבין הכן והלא, לשקר הוא לא רוצה, ואיש-הפיצה ממשיך למשוח רסק עגבניות על הבצק, אפילו שאסף לא רואה שם לקוחות אחרים מלבדו, וזורה על הבצק זיתים ובצל, ופטריות ואנשובי וגם שומשום וזעתר, ומדי פעם הוא מעיף, מעבר לכתפו ובלי להביט, פיסות גבינה קטנות, והכלבה, שעד לפני רגע היתה כלב, תופסת אותן באוויר כאילו ידעה מראש שכך יעשה.

אסף עומד ומביט בפליאה בשניים האלה, בריקוד המתואם שלהם, ומתאמץ להבין מה בעצם הוא עושה שם, לְמה בדיוק הוא מחכה. בראשו מרחפת איזו שאלה שעליו לשאול את איש-הפיצה, משהו בנוגע לגברת הצעירה שכנראה באה לכאן עם הכלבה, אבל כל שאלה שעולה בדעתו נשמעת לו מגוחכת וכרוכה בהסברים מסובכים על דרכים לאיתור כלבים אבודים, על עבודות בחופשות בעיריות, ואסף מתחיל סוף-סוף לתפוס את הסיבוך העצום שיש במשימה שהוטלה עליו, כי מה – הוא יתחיל לשאול כל אדם ברחוב אם הוא מכיר את הבעלים של הכלבה? זה בכלל חלק מהעבודה שלו? ואיך קרה שהוא הסכים שדנוך ישלח אותו לדבר כזה ולא ניסה להתנגד? והוא מריץ במוחו במהירות את כל מה שהיה צריך לומר לדנוך כשהיו בכלבייה; כמו פרקליט שנון וחד ואפילו קצת יהיר הוא פורשׂ את הטיעונים המבריקים שלו נגד המשימה הבלתי-אפשרית, ובו בזמן, כפי שתמיד קורה לו במצבים כאלה, הוא מכווץ מעט את גופו, תוקע את ראשו בין הכתפיים הרחבות שלו, ומחכה.

ונבחש מבפנים בכל הכעסים הקטנים והגדולים שנדחסים בו, עד שהם פורצים מתוכו כמו נתז זעיר של לַבּה, והופכים – על סנטרו – לפצעון אחד יוקד של חימה על רועי שהצליח לשכנע אותו לצאת גם הערב ברביעייה, בפעם המי-יודע-כמה, ועוד הסביר לו שלאט-לאט אסף יגלה כמה שדפי היא הטיפוס שלו בדיוק, מבחינת העולם הפנימי וכל זה. ככה הוא אמר, רועי, והביט באסף במבט המרוכז והארוך, במבט המכניע, ואסף התבונן בהילה שבעיניו, ההילה הזהובה הדקה של הלעג שמקיפה את האישונים שלו, וחשב בדכדוך שהחבֵרוּת שלהם נהפכה במשך השנים למשהו אחר, אבל איך קוראים לזה, לאחר הזה. ובבהלה פתאומית, כאילו הכיש אותו משהו, הוא הבטיח שיבוא גם הערב, ורועי טפח שוב על כתפו ואמר, "ככה אני אוהב אותך, אחי". ואסף הלך אז ממנו וחשב שהלוואי שהיה לו האומץ להסתובב ולזרוק לרועי בפרצוף את 'העולם הפנימי' ההוא, הרי כל מה שרועי צריך זה שאסף ודפי יהיו מין מראָה הפוכה, שתבליט לו ולמֵיטל שלו את הזוהר והקלות שלהם, כשהם הולכים יחד ומתנשקים כל שני צעדים, בזמן שאסף ודפי משתרכים אחריהם בשתיקה, ובתיעוב הדדי.

"מה יש לך אתה?" מתרגז מוכר הפיצה, "מדברים אליך!"

אסף רואה שהפיצה נארזת כבר בתוך קופסת קרטון לבנה, חתוכה לשמונה פלחים, ואיש-הפיצה אומר בהדגשה, כאילו נמאס לו לחזור שוב על המלים, "תסתכל טוב, יש פה כרגיל: שניים פטריות, אחד אנשובי, אחד תירס, שניים רגילה ושניים זיתים, תיסע מהר שיגיע חם, ארבעים שקל".

"לאן לנסוע?" שואל אסף בלחש.

"אין לך אופניים?" מתפלא הפיצאי, "אחותך, היא שמה את זה על הסַבָּל. איך תיקח ככה? קודם תביא כסף!" הוא שולח מול אסף זרוע ארוכה ושעירה. אסף הנדהם מכניס יד לכיס והכעס עולה מהכיס ומתסיס את כולו: הוריו השאירו לו די כסף לפני שנסעו, אבל הוא תיכנן את ההוצאות שלו בדקדקנות רבה, ובכל יום דילג על ארוחת-הצהריים במזנון העירייה, שיישאר לו כסף לקנות עדשה נוספת לַ'קֶנוֹן', שהוריו הבטיחו להביא מאמריקה, וההוצאה הבלתי-צפויה שהסתבך בה כאן מרגיזה אותו, מרתיחה ממש. אבל אין לו ברירה, ברור שהאיש הכין את הפיצה במיוחד בשבילו, כלומר, בשביל מי שמגיע לכאן עם הכלבה הזאת. ולולא היה אסף כה נזעם הוא היה בוודאי שואל סוף-סוף מי הבחורה של הכלבה, אבל כנראה בגלל הכעס, או בגלל התחושה המפוצצת שתמיד יש מישהו שקובע בשבילו ומחליט במקומו מה לעשות, הוא משלם לאיש ופונה משם בתנועה חדה, שאמורה להביע את האדישות שלו לכסף שנגזל ממנו במִרמה. והכלבה – היא לא ממתינה עד שהרגש המדויק יבשיל על פניו, היא שוב פורצת בדהרה, מותחת בבת-אחת את החבל למלוא אורכו, ואסף מרחף אחריה בצעקה אילמת, כל פניו מתעקמות מרוב מאמץ לאזן ביד אחת את קופסת הקרטון הגדולה וביד השנייה לאחוז בחבל, ורק בנס הוא חולף בלי פגע בין האנשים ברחוב, הקופסה מתנוססת גבוה בידו המושטת, והוא יודע, אין לו שום אשליה בעניין הזה, שהוא נראה כעת בדיוק כמו מלצר בקריקטורה, ובנוסף לכל מתחיל ריח הפיצה לחלחל מהקופסה, ואסף, מאז הבוקר הוא אכל רק סנדוויץ' אחד, ויש לו, כמובן, הזכות החוקית המלאה לאכול מהפיצה שמעל ראשו, הרי הוא שילם על כל זית ופטרִיה, אבל מצד שני הוא מרגיש שהיא בכל-זאת לא לגמרי שלו, שבמובן מסוים מישהו אחר קנה אותה, ובשביל מישהו אחר, ואת שניהם הוא לא מכיר.

וככה, עם הפיצה ביד, הוא צלח באותו בוקר עוד סמטאות ורחובות ורמזורים אדומים. הוא אף-פעם לא רץ ככה ברחובות, אף-פעם לא הפר כל-כך הרבה חוקים בבת-אחת, ומכל עֵבר צפרו לו ונתקלו בו וקיללו וצרחו, אבל כעבור רגעים אחדים הוא כבר לא התרגש מהם, ומצעד לצעד התנקה גם מהכעס על עצמו, כי באופן לא צפוי הוא היה גם חופשי לחלוטין שם, מחוץ למשרד המחניק והמשעמם, ומשוחרר מכל הצרות הקטנות והגדולות שהעיקו עליו בימים האחרונים, פראי כמו כוכב שפרץ ממסלולו, חוצה את הרקיע לכל אורכו ומשאיר אחריו שובל של ניצוצות. ואחר-כך הוא הפסיק לחשוב, והפסיק לשמוע את נהמת העולם סביבו, הוא היה רק הלמות הרגליים שלו על הכביש, ודפיקות לבו והנשימה הקצובה, ואפילו שלא היה הרפתקן מטבעו, ההיפך מזה, הוא הלך והתמלא בתחושה מסתורית וחדשה, בעונג הריצה אל הלא-נודע, ובתוך תוכו, כמו כדור טוב, גמיש ומנופח, התחיל לקפץ הרהור צוהל, שהלוואי, הלוואי שזה לא ייגמר.

חודש לפני שאסף והכלבה נפגשו – למען הדיוק, שלושים-ואחד יום לפני כן – בכביש צדדי ומפותל, מעל אחד העמקים המקיפים את ירושלים, ירדה נערה מאוטובוס. נערה קטנה, שברירית. פניה כמעט לא נראו מתחת לרעמת שׂערה השחור המתולתל. ירדה במדרגות, כושלת תחת כובדו של תרמיל ענק שרבץ על גבה. הנהג שאל בהיסוס אם היא זקוקה לעזרה, והיא, נחרדת מהפנייה שלו אליה, התכווצה קצת, חשקה את שפתיה והניעה בראשה: לא.

אחר-כך חיכתה בתחנה הריקה עד שהאוטובוס התרחק. והמשיכה לחכות גם לאחר שנעלם מעבר לעיקול הכביש. עמדה, כמעט בלי לזוז, שלחה מבט שמאלה, מבט ימינה, חזרה על כך שוב ושוב, וצלצול-אור הבזיק בכל פעם ששמש אחר-הצהריים פגעה בעגיל הכחול שבאוזנה.

סמוך לתחנה רבצה חבית דלק חלודה, מנוקבת חורים. שלט קרטון בלוי היה קשור לעמוד חשמל: 'לחתונת סיגי ומוטי', וחץ המופנה לשמיים. הנערה הביטה לצדדים בפעם האחרונה וראתה שאין איש. גם מכוניות לא נסעו בכביש הצר. הסתובבה לאט, ועקפה את סככת התחנה. כעת צפתה על העמק שלרגליה. הקפידה שראשה לא יזוז, אבל עיניה התרוצצו לצדדים, בולשות את הנוף.

מי שהיה נותן בה מבט חטוף היה חושב שהיא נערה שיוצאת לטיול קטן. ככה בדיוק היא רצתה להיראות. אבל לוּ חלפה שם מכונית היה הנהג גם עשוי לתהות, לשבריר שנייה, איך זה שנערה לבדה יורדת לעמק הזה. ואולי היה חושב לעצמו עוד מחשבה אחת, מטרידה, מדוע נערה שיוצאת לטיול קטן של אחר-צהריים בעמק קרוב כל-כך לעיר סוחבת על גבה תרמיל גדול כזה, כאילו היא מפליגה למסע ארוך. אבל אף נהג לא חלף שם, ובעמק לא היה איש. היא ירדה דרך החרדלים הצהובים, בין סלעים חמימים למגע, ונעלמה בסבך של עצי אלה ושיחי סירה קוצנית.

הלכה במהירות, כל הזמן כמעט מועדת בגלל התרמיל שטילטל אותה קדימה ואחורה. שׂערה הפרא התנופף סביב פניה. פיה היה חשוק עדיין באותה תנועה נחושה וקשה שבה אמרה קודם 'לא' לנהג האוטובוס. אחרי רגעים אחדים החלה להתנשף בחוזקה. הלב דפק במהירות והמחשבות הרעות הסתחררו. זאת הפעם האחרונה שהיא באה לכאן לבדה, חשבה, ובפעם הבאה, בפעם הבאה – אם תהיה פעם באה.

כעת הגיעה למטה, לתחתית הערוץ של הוואדי. מדי פעם העיפה מבטים פזורים אל המדרונות, כאילו מתענגת על הנוף. עקבה מוקסמת אחרי עורבני במעופו, וסרקה בעזרתו את כל קשת האופק. כאן, למשל, יש קטע של דרך שבו היא חשופה לגמרי. אם במקרה עומד כעת מישהו למעלה, על הכביש, ליד התחנה, הוא יוכל לראות אותה.

ואולי במקרה הוא שם לב שגם אתמול ושלשום היא ירדה לכאן.

לפחות עשר פעמים בחודש האחרון.

ויוכל גם ללכוד אותה כאן, כשתבוא בפעם הבאה – תהיה, תהיה הפעם הבאה, שיננה במאמץ, והשתדלה לא לחשוב מה יקרה לה עד אז.

כשהתיישבה בפעם האחרונה כאילו כדי לסדר את אבזם הסנדל, לא זזה במשך שתי דקות תמימות. כל סלע נבדק, כל עץ ושיח.

ואז, כמו במעשה כשפים, היא לא היתה עוד. פשוט נמוגה. גם לוּ עקב אחריה מישהו לא היה מצליח לתפוס מה קרה: לפני רגע עוד ישבה שם, סוף-סוף הסירה מעל כתפיה את התרמיל, נשענה עליו לאחור, שאפה אוויר, וכעת הרוח מניעה את השיחים, והעמק ריק.

היא רצה בערוץ התחתון, הנסתר, מנסה להשיג את התרמיל המתגלגל כסלע רך לפניה, רומס שיבולי-שועל וברקנים. הוא נבלם רק ליד גזע האלה, והעץ זע והשיר עפצים יבשים, שהתפוררו לרסיסים של חוּם אדמדם.

מכיס צדדי של התרמיל הוציאה פנס. בתנועות מיומנות סילקה הצידה כמה שיחים יבשים, עקורים, חשפה פתח נמוך, כפתח של בית גמדים.

שניים-שלושה צעדים בהליכה כפופה. האוזניים כרויות והעיניים קרועות לשמוע ולראות כל רחש וצל. היא ריחרחה כמו חיה, כל תא בעורה היה פעור לקרוא את החושך: האם ביקר פה מישהו מאז אתמול. האם יינָתק לפתע אחד הצללים ויעוט עליה.

המאורה התרחבה בבת-אחת, נעשתה גבוהה ומרוּוחת, אפשר היה לעמוד וגם ללכת כמה צעדים מקיר אל קיר. אור קלוש זלף פנימה מפתח שנמצא אי-שם בתקרה, מכוסה שיחים סבוכים.

במהירות שפכה את תוכן התרמיל על מחצלת. קופסאות שימורים. חבילת נרות. כוסות פלסטיק. צלחות. גפרורים. סוללות. עוד זוג מכנסיים ועוד חולצה שהחליטה להוסיף ברגע האחרון. מְכל מים עשוי קַלקָר. גלילי נייר-טואלט, חוברות תשבצים. חפיסות שוקולד. סיגריות וינסטוֹן… התרמיל הלך והתרוקן. את השימורים קנתה אחר-הצהריים. עד רמת-אשכול נסעה, שלא להסתבך עם מישהו מוּכּר, ואף-על-פי-כן פגשה אותה שם אשה שעבדה פעם עם אמא שלה בחנות התכשיטים במלון קינג דיוויד. האשה שוחחה איתה בחביבות ושאלה לשם מה היא קונה את כל הערימה, והיא, בלי להסמיק אפילו, אמרה שמחר היא יוצאת לטיול.

נעה במהירות. סידרה ומיינה את הדברים שהביאה. ספרה בפעם המאה את בקבוקי המים המינרליים. את מְכלי הקלקר. העיקר זה המים. למעלה מחמישים ליטר היו לה כבר שם. זה יספיק, זה חייב להספיק לכל התקופה. לימים וגם ללילות. הלילות יהיו הכי קשים, והיא תזדקק להמון מים. שוב טיאטאה, בפעם האחרונה, את החול מהרצפה הסלעית. ניסתה לחוש כלפי המקום הזה תחושה של בית. פעם, לפני מיליון שנה – עד לפני חודש בערך – זה היה מקום המסתור האהוב עליה. כעת, המחשבה על מה שצפוי לה פה הפכה לה את המעיים.

פרשה את המזרן העבה יותר ליד הקיר, ונשכבה עליו, לבדוק אם הוא נוח. גם כששכבה כך לא הרשתה לעצמה להתרופף. המוח זימזם בלי הרף. איך זה יהיה, כשתביא אותו לכאן, ליער ת"ק הפרסאות שלה, למסעדה שבסוף היקום. ומה יעבור עליה במקום הזה. אתו, לבדה.

על הקיר מעליה, שחקני מנצ'סטר יונייטד זרחו באושר אחרי שזכו בגביע האלופות. הפתעה קטנה שהכינה, לשמח אותו. אם בכלל ישים לב. חייכה לעצמה בפיזור דעת, ועם החיוך חזרו המחשבות הרעות, והפחד שוב כיווץ אגרוף בתוך בטנה.

ואם אני עושה טעות איומה, חשבה.

קמה והתהלכה מקיר אל קיר, מהדקת ידיה בכוח אל החזה; על המזרן הזה הוא ישכב. ופה, על כיסא הפלסטיק המתקפל, היא תשב. היא הכינה מזרן דק גם בשבילה, אבל לא היו לה אשליות: אפילו לרגע אחד היא לא תוכל לעצום עין במשך כל היממות האלה. שלוש, ארבע, חמש יממות כאלה. ככה הזהיר אותה האיש בלי השיניים מגן העצמאות: "רגע אחד לא תסתכלי עליו – יברח לך". היא התבוננה מדוכדכת בפה הריק שגיחך אליה, ובעיניים שטרפו את גופה ובעיקר את השטר של העשרים-שקל שהחזיקה מולו. "תסביר לי", תבעה ממנו, השתדלה להסתיר את הרעד בקול, "מה זאת אומרת יברח לי? למה שיברח?" והוא, עם גלימת הפסים המטונפת, עם שמיכת הפרווה המדובללת שהתכרבל בה למרות החום, גיחך לתמימות שלה: "שמעת פעם על הקוסם ההוא, אחותי? שהיה בורח מכל מקום שסגרו אותו? ככה בדיוק יהיה אתו. תשימי אותו בקופסה עם מאה מנעולים, בכספת של בנק, בבטן של האמא שלו, והוא מוכרח לברוח. אין! לא שולט, בית-דין לא יעזור!"

איך היא תעמוד בזה, לא היה לה מושג. אולי כשתהיה אתו כאן יתעוררו בה כוחות חדשים ולא מוכרים. רק על זה היא יכולה לסמוך כעת, על תקוות קלושות כאלה. אבל ממילא הכל קלוש וחסר סיכוי, ואם היא תתחיל לחשוב על הסיכויים, היא תתייאש מראש. הבהלה טילטלה אותה על פני המערה הקטנה. לא לחשוב. רק לא לחשוב בהיגיון. היא צריכה להיות קצת מטורפת כעת. כמו חייל שיוצא למשימת התאבדות, שלא חושב מה עלול לקרות לו. בדקה שוב, בפעם העשירית אולי, את מצרכי המזון. שוב חישבה אם יספיק האוכל לכל הימים והלילות. התיישבה בכיסא המתקפל מול המזרן וניסתה לדמיין איך זה יהיה, ומה הוא יאמר לה ואיך ישנא אותה יותר ויותר, משעה לשעה, ומה ינסה לעשות לה. המחשבה הזאת הקפיצה אותה שוב. היא רצה לגומחה בירכתי המערה ובדקה שם את התחבושות, והפלסטרים והיוד. לא נרגעה. הסיטה אבן גדולה, חשפה לוח עץ שָׁטוח. מתחתיו, בתוך בור קטן, חפור באדמה, היו מונחים, זה לצד זה, שׁוֹקֶר חשמלי קטן ואזיקים שקנתה בחנות לציוד מחנאות.

אני פסיכית על כל הראש, חשבה.

לפני שיצאה, עצרה והעבירה עוד מבט אחד על המקום שבמשך חודש שלם הכינה והכשירה. פעם, אולי לפני מאות שנים, התגוררו פה בני-אדם. היא מצאה סימנים. גם בעלי-חיים שכנו פה. כעת זה יהיה הבית שלה ושלו. וגם בית-משוגעים ובית-חולים, חשבה, ובעיקר בית-סוהר. די. צריך ללכת.

וכעבור חודש דהרו נער וכלבה ברחובות ירושלים, זרים זה לזה וקשורים בחבל אחד, וכאילו מסרבים עדיין להודות שהם באמת ביחד, ובכל-זאת, כבר מתחילים ללמוד, כבדרך אגב, דברים פעוטים זה על זה, אופן זקיפת האוזניים ברגעי התרגשות, ועוצמת חבטת הנעליים באספלט, וניחוח הזיעה, וכל התחושות שיודע זנב להביע, וכמה כוח יש ביד האוחזת את החבל, וכמה כיסופים יש בגוף שמושך אותה הלאה, קדימה… הם כבר נחלצו מהרחוב הראשי הסואן, העמיקו לתוך סמטאות צרות ומפותלות, והכלבה עדיין לא האטה. לאסף היה נדמה שמגנט אדיר מושך אותה, ועברה בו תחושה משונה, שאם הוא רק יפסיק לחשוב, אם יבטל לחלוטין את כוח הרצון שלו, גם הוא עצמו יוכל להישאב לשם איתה, למקום שלה; ורגע או שניים אחר-כך הוא התעורר בהפתעה, כי הכלבה עצרה מול שער ירוק שהיה קבוע בחומת אבן גבוהה, ובתנועה מלאת חן הזדקפה על רגליה האחוריות, לחצה בכפותיה על ידית הברזל ופתחה. אסף הביט ימינה ושמאלה. הרחוב היה ריק. הכלבה נשפה וחתרה קדימה, והוא נכנס אחריה ונעטף מיד בדממה עמוקה, דממה של מצולות-ים.

חצר גדולה.

מכוסה אבני חצץ צחורות.

עצי פרי נטועים, שורות שורות.

בית אבן עגול, גדול ומגושם.

אסף הלך לאט, בזהירות. צעדיו חרקו על החצץ. הפליא אותו איך מקום יפהפה ורחב-ידיים כזה נחבא קרוב כל-כך למרכז העיר. הוא חלף על פני באר עגולה. דלי מבהיק היה קשור שם לחבל, וכמה ספלי חרס גדולים ניצבו על גדם של גזע עץ, כאילו מחכים למי שישתה מהם. אסף הציץ לבאר, זרק אבן חצץ, ורק כעבור רגע ארוך שמע את השיהוק הקל של המים. מעט הלאה משם, עטופה בגפן עבותה, עמדה סככה ובה חמש שורות של ספסלים, ולפני כל ספסל ניצבו חמש אבנים גדולות, מסותתות כמין כריות להניח עליהן רגליים יגעות.

הוא עצר והתבונן בבית האבן. שיח עם פרחים סגולים עלה וכיסה את הקירות, טיפס עד למגדל הגבוה שהתנוסס מעליו, והשתפל לרגלי הצלב שבראשו.

זאת כנסייה, חשב בהפתעה, הכלבה שייכת כנראה לכנסייה. היא כנראה מין כלבת-כנסייה כזאת, חשב וניסה להשתכנע, ולרגע הצליח לדַמות את רחובות ירושלים הומים המון כלבי-כנסייה תזזיתיים.

הכלבה, בלי להסס, וכאילו כאן באמת ביתה, מיהרה ומשכה אותו אל מאחורי הבית. בראש המגדל היה משובץ חלון קטן ומקושת, כמו עין פקוחה בלב שיח הבוגנוויליה. הכלבה הרימה ראשה השמיימה והשמיעה כמה נביחות קצרות וחזקות.

רגע אחד לא קרה כלום. אחר-כך שמע אסף חריקת כיסא מלמעלה, מראש המגדל. מישהו זע שם. החלון הקטן נפתח, וקול של אשה, או של גבר – קשה היה לדעת, הקול היה צרוד כאילו זמן רב לא עשו בו שימוש – פלט צעקה נרגשת בת מלה אחת, אולי צעק את שמה של הכלבה, והכלבה נבחה ונבחה, והקול מלמעלה קרא לה שוב, והיה חד ונדהם, וכאילו לא האמין למזלו הטוב. אסף חשב שכאן מסתיים המסע הקטן שלו עם הכלבה. היא חוזרת הביתה, לדייר שבראש המגדל. כל-כך מהר זה נגמר. הוא חיכה שמישהו יציץ מהחלון ויקרא לו לעלות, אבל במקום פנים הגיחה מהחלון יד שחומה ודקה – לרגע חשב שזו יד של ילד – ואחר-כך הופיעה שם סלסילת עץ קטנה, קשורה בחבל, והחבל הלך וירד, והסלסילה התנדנדה בקצהו כמו תיבת-משה-רבנו קטנה ואווירית, עד שעצרה, ממש מול פניו.

הכלבה כבר לא ידעה את נפשה. כל זמן שהחבל השתלשל היא נבחה וחפרה באדמה והתרוצצה אל דלת הכנסייה ובחזרה אל אסף. בסלסילה מצא אסף מפתח ברזל גדול וכבד. לרגע היסס. מפתח פירושו דלת: מה מחכה לו מעֵבר לה? (מבחינה מסוימת, הוא היה האדם הנכון לטפל בבעיה כזאת. מאחוריו היו מאות שעות של אימונים שהכשירו אותו למצב כזה בדיוק: מפתח ברזל גדול, מגדל גבוה, טירה מסתורית. וכן: חרב קסומה, טבעת מכושפת, תיבת אוצר, ודרקון תאב-בצע ששומר עליה, וכמעט תמיד – שלוש דלתות שצריך לבחור באיזו מהן לעבור, ומאחורי שתיים מהן אורבים סוגים שונים ומגוונים של מוות בייסורים.) אבל כאן היו רק מפתח אחד ודלת אחת, ואסף הלך בעקבות הכלבה אל הדלת ופתח אותה.

הוא עמד על סיפו של אולם גדול וחשוך, קיווה שבעל-הבית ירד אליו מהמגדל, אבל איש לא בא ולא נשמעו צעדים. הוא נכנס, והדלת נסגרה לאט אחריו. הוא חיכה. האולם החל להצטייר לו מתוך האפלולית: היו שם כמה ארונות גבוהים, שידות ושולחנות, וספרים. אלפים. לכל אורך הקירות, על מדפים, ומעל הארונות, ועל השולחנות, ובערימות על הרצפה. גם חבילות עצומות של עיתונים היו שם, כרוכות בחבלים דקים, ולכל אחת מהן היה מודבק דף נייר ועליו מספרים, 1955, 1957, …1960 הכלבה החלה שוב למשוך, והוא נגרר צעד אחר צעד. על מדף אחד ראה ספרי ילדים, ולרגע התבלבל ואפילו נחרד קצת. מה פתאום ספרי ילדים כאן, ממתי כמרים ונזירים קוראים ספרי ילדים.

תיבה גדולה ניצבה במרכז האולם, והוא עקף אותה. אולי ארון קבורה עתיק, אולי מזבח. היה נדמה לו שהוא שומע מלמעלה קולות תנועה וצעדים רכים ומהירים, ואפילו צלצול של מזלגות וסכינים. על הקירות היו תמונות של גברים בגלימות, הילות של אור זרחו מעל ראשיהם, ועיניהם המלאות תוכחה היו נעוצות היישֵׁר באסף.

חלל האולם הגדול הִדהד והִכפיל כל תנועה שלו ושל הכלבה, כל נשיפה, כל שריטת ציפורני רגליה ברצפה. היא משכה אותו לעבר דלת עץ שבקצה האולם, והוא ניסה למשוך לאחור. היתה לו תחושה חריפה שזה הרגע האחרון להסתלק ואולי גם להינצל ממשהו. לכלבה כבר לא היתה סבלנות לחששות שלו, היא הריחה מישהו אהוב, הריח עמד להפוך לגוף, למגע, והיא התגעגעה בכל עומק כלביותה. החבל נמתח ורטט. היא הגיעה לדלת, נעמדה וגירדה אותה בציפורניה וייבבה. כשעמדה כך על שתיים, היתה גבוהה כמעט כמוהו, ומתחת ללכלוך ולדבלולי השיער הבחין שוב כמה היא יפה וגמישה, ולבו נצבט לרגע, כי בעצם לא הספיק להכיר אותה, כל חייו רצה כלב והתחנן שירשו לו, וידע שאין לו סיכוי בגלל האסתמה של אמו, וכעת כאילו היתה לו כלבה, אבל לזמן קצר כל-כך, ורק בריצה.

מה אני עושה כאן, שאל את עצמו ולחץ על הידית. הדלת נפתחה. הוא עמד במסדרון שהלך והתעקל והקיף כנראה את הכנסייה סביב-סביב. אני לא צריך להיות כאן, חשב, והחל לרוץ אחרי הכלבה שזינקה קדימה, וחלף על פני שלוש דלתות סגורות, ונשב כמו רוח בין קירות עבים ומסוידים לבן, עד שהגיע למדרגות אבן גדולות. אם יקרה לי פה משהו, חשב – וראה בדמיונו את הקברניט יוצא קודר מתא הטייס וניגש להוריו ולוחש משהו על אוזנם – אף אחד בעולם לא יעלה בדעתו לחפש אותי כאן.

בקצה המדרגות, למעלה, היתה עוד דלת, קטנה וכחולה. הכלבה נבחה וייבבה, כמעט דיברה, וריחרחה ושרטה מתחת לסף, ומאחורי הדלת עלו קולות שמחה ותרועה, שנשמעו לו קצת כמו קרקורי תרנגולת, ומישהו בפנים הכריז בעברית משונה, במִבטא עתיק, "הנה-הנה, חמדת-נפשי, כבר ייפָּתח השער, כבר-כבר!"

מפתח סבב במנעול, וכשנפתחה הדלת כדי סדק נורתה הכלבה פנימה והסתערה על זה שבפנים. אסף נשאר בחוץ, מאחורי הדלת שנסגרה. איכשהו תמיד זה נגמר ככה, הרגיש בחמיצות, תמיד זה הוא שנשאר בסוף מאחורי דלת סגורה. ודווקא משום כך העז הפעם, דחף קצת את הדלת והציץ. ראה גב מתכופף, וצמה ארוכה משתלשלת מתחת לכומתה צמרירית, עגולה ושחורה, ולרגע חשב שזה ילד עם צמה, כלומר ילדה, מישהו קטנטן וצנום בגלימה אפורה, ואחר-כך ראה שזו אשה, קטנה וזקנה, שצחקה וטמנה את פניה בצוואר הכלבה, וגיפפה אותה בידיים דקות, ודיברה אליה בשפה לא מוכרת, ואסף חיכה כי לא רצה להפריע, עד שהאשה הדפה מעליה את הכלבה בצחוק וקראה, "נו, די, די לך, סְקַנדַליָאריסָה שכמותך, הניחי סוף-סוף לומר שלום גם לתמר!" והסתובבה לאחור, והחיוך הרחב שהיה על פניה קפא בבת-אחת.

"אבל מי -" היא נרתעה, "מי אתה?" נהמה, וידיה אחזו בצווארון גלימתה, ופניה התעוותו בתערובת של אכזבה וחשש, "ומה אתה מחפש כאן?"

אסף חשב רגע. "אני לא יודע", אמר.

הנזירה נרתעה עוד, ונלחצה בגבה אל קיר של מדפי ספרים. הכלבה עמדה בינה לבין אסף והביטה בהם לסירוגין, והעבירה לשונה על פיה בתנועה של אומללות נבוכה. לאסף היה נדמה שגם הכלבה מאוכזבת; שלא לפגישה כזו ציפתה כשהביאה אותו לכאן.

"סליחה, אה – אני באמת לא יודע מה אני עושה פה", חזר אסף, והרגיש שבמקום להסביר הוא רק מסבך, כרגיל, כמו תמיד כשהיה צריך להתיר משהו בעזרת מלים, ולא ידע מה לעשות כדי להרגיע את הנזירה שלא תתנשם כך במהירות, שהקמטים על מצחה לא יסערו כל-כך. "זאת פיצה", אמר בעדינות, והצביע בעיניו על הקופסה שבידיו, וקיווה שלפחות זה ירגיע אותה, כי פיצה זה פשוט, זה חד-משמעי. אבל היא נצמדה עוד יותר אל הספרים, ואסף הרגיש מגודל ומרוּבֶּה ומאיים בגופניות שלו, וכל תנועה שעשה היתה לא נכונה, והנזירה היתה נוגעת-ללב בעמידתה ליד המדפים, כמו ציפור זעירה ונפחדת, מנפחת את נוצותיה לאיים על טורף.

כעת הבחין שהשולחן ערוך: שתי צלחות ושני ספלים. מזלגות ברזל גדולים. הנזירה ציפתה לאורח. אבל הוא לא ידע מה יכול להסביר פחד כל-כך גדול, ואכזבה כזאת, ממש שברון לב.

"אז אני אלך", הוא אמר בזהירות. היה גם עניין הטופס, והקנס. לא היה לו מושג איך אומרים דבר כזה. איך מבקשים ממישהו לשלם לך קנס.

"מה תלך?" נזעקה האשה, "ואיפה תמר? למה לא באה?"

"מי?"

"תמר, תמר! תמר שלי, תמר שלה!" ובאי-סבלנות הצביעה שלוש פעמים על הכלבה, שעקבה בעיניים פקוחות אחר הדו-שיח ומבטה מדלג לכאן ולכאן, כמו צופה במשחק פינג-פונג.

"אני לא מכיר אותה", מילמל אסף, נזהר לא להתחייב, "אני פשוט לא מכיר אותה. באמת".

היתה שתיקה ממושכת. אסף והנזירה הביטו זה בזה כמו שני זרים שזקוקים מאוד למישהו שיתרגם ביניהם. הכלבה נבחה פתאום, ושניהם מיצמצו כאילו התעוררו מכישוף שהוטל בהם. הרהור איטי זחל דרך מוחו של אסף: תמר היא כנראה אותה 'גברת צעירה' שמוכר הפיצה דיבר עליה, זאת עם האופניים. אולי היא עושה משלוחים לכנסיות. כעת הכל ברור, חשב, וידע ששום דבר לא ברור, אבל זה באמת כבר לא עניינו.

"תראי, אני רק הבאתי -" הוא הניח את קופסת הקרטון הלבנה על השולחן ונסוג מיד, שלא תחשוב שהוא מתכוון גם לאכול כאן, חלילה, "רק את הפיצה -"

"הפּיצה, הפּיצה!" התפּצחה הנזירה בזעם, "אבל די לך מהפּיצה! אני על תמר שואלת והוא מספר לי על פּיצות! והיכן פגשת אותה? דבר כבר!"

הוא עמד והתכנס קצת בין כתפיו, בעוד הפחד שלה מפניו נמוג במהירות, ושאלותיה ניתכות עליו בזו אחר זו כאילו היכתה בו בידיה הקטנות: "ואיך זה אתה אומר 'לא מכיר אותה'? ולא חבר אתה לה, ולא ידיד או קרוב? הלוא תסתכל כבר בעיניים!" – הוא הרים אליה את עיניו, ומשום מה הרגיש קצת שקרן מול מבטה הנוקב – "והיא לא שלחה אותך אלי לשמח אותי מעט? שלא אדאג לה כל-כך? רגע! מכתב! טיפשה אני, בוודאי, מכתב!" הסתערה על קופסת הקרטון, פתחה אותה והחלה לנבור בה, מרימה את הפיצה ומציצה תחתיה, וקוראת בערגה משונה את מודעת הפרסומת של הפיצריה, כאילו מחפשת איזה רמז בין השורות, ופניה הקטנות מתכרכמות.

"אפילו מכתב קטן לא?" לחשה, וסידרה בעצבנות את שׂער הכסף שלה שנפרע סביב אוזניה מתחת לכומתת הצמר השחורה. "אבל אולי הודעה בעל-פה? משהו שביקשה ממך לזכור? תנסה, אני מבקשת, חשוב לי מאוד: ודאי ציוותה עליך להודיע לי דבר-מה, נכון?" עיניה נתלו בפיו, כאילו ניסתה להעלות, בכוח המשאלה שלה, את המלים המיוחלות על שפתיו: "אולי ביקשה רק למסור שהכל שם בא על מקומו בשלום? מה, נכון? שחלפה הסכנה? כך אמרה לך? לא כך?"

ואסף ידע: כשהוא עומד ככה, יש לו את הצורה שעליה אמרה פעם רלי אחותו, "מזל אחד יש לך, אָסָפי, כי עם הפרצוף הזה תמיד תוכל להפתיע רק לטובה".

"אבל המתן רגע!" עיני הנזירה הצטמצמו, "אולי בכלל אתה אחד מהם, חס וחלילה, מן המנוּולים? דבר כבר, אתה מהם? דע לך שאינני מפחדת, אדוני!" היא ממש רקעה ברגלה הקטנה למולו, ואסף נרתע, "מה בלעת את לשונך? עשיתם לה איזה דבר? בשתי הידיים האלה אקרע אותך לגזרים אם רק נגעת בילדה!"

כאן פרצה לפתע הכלבה ביבבה, ואסף, שהזדעזע כולו, כרע ברך לידה וליטף אותה בשתי ידיו. אבל היא המשיכה למרר, גופה רטט ביפחות, והיא נראתה קצת כמו ילד שנקלע למריבה בין הוריו ואינו מסוגל לעמוד בכך עוד. אסף ממש נשכב לידה, בן-רגע נשכב, וליטף וגיפף ואפף, ודיבר לתוך אוזנה, וכאילו שכח לגמרי היכן הוא, שכח את המקום ושכח את הנזירה, רק נָבַע את כל רכותו אל הכלבה המבוהלת והמדוכאת. והנזירה – היא השתתקה והביטה בפליאה בנער המגודל, התעמקה רגע בפני הילד הרציניות שלו, עם השיער השחור הנופל על מצחו, עם פצעי הבגרות הזרועים על לחייו, ונרעשה כשחשה את מה שזרם בלי מעצור מגופו אל הכלבה.

אבל עכשיו חדרו אל אסף המלים שנאמרו קודם, והוא הרים את ראשו ושאל: "היא ילדה?"

"מה? מי? כן, ילדה, לא, נערה. כמוך בערך…" היא חיפשה את קולה שאבד, ריעננה את פניה בנגיעות קלות של אצבעותיה, והביטה כיצד הוא מנחם ומפייס את הכלבה, מגהץ בעדינות ובסבלנות את גלי הבכי שלה עד שהשקיט אותם לגמרי, עד שחזר ניצוץ האור לעיניים החומות.

"די, די, את רואה, הכל בסדר", אמר אסף לכלבה, ונעמד, ושוב נסוגו קצת מבטיו לתוך עצמו כשראה היכן הוא, וכשנזכר באיזו בעיה הוא לכוד.

"אבל לכל-הפחות תסביר", נאנחה הנזירה, וכבר היתה זו אנחה שונה לגמרי, לא רק צער ואכזבה היו בה, "אם אינך מכיר אותה, איך ידעת להביא לכאן את הפּיצה של יום ראשון? ואיך התמסרה לך הכלבה שתוליך אותה בחבל? הלוא אין איש בעולם, מלבד תמר, כמובן, שזו תניח לו לקשור אותה כך! או אולי מין שלמה-המלך ינוקא אתה, ובקי בשפת החיות?"

וזקפה מולו את סנטרה הקטן והחד, ופניה תבעו תשובה, ואסף, בהיסוס, אמר שלא, זה לא שפת החיות. זה, איך להסביר… למען האמת, לא את כל מה שאמרה לו הבין. היא דיברה בשצף-קצף ובעברית מוזרה, וגם הטעימה מאוד את ה'עין' וה'חית', כפי שמדברים הירושלמים הוותיקים, והדגישה אותיות שאסף לא ידע אפילו שיש בהן דגש, ורוב הזמן היא כמעט לא חיכתה לתשובות שלו, ורק הטיחה בו עוד ועוד שאלות.

"אבל אולי תפתח את פיך, סוף-סוף", נשפה בקוצר-רוח, "פָּאנָאגִיָה-מוּ! כמה אתה יכול לשתוק?"

ואז, סוף-סוף, הוא התעשת, וסיפר לה, בקצרה ובתִמצות, כדרכו, שהוא עובד בעירייה, ושהבוקר –

"אבל עמוד רגע", שיסעה אותו, "פתאום התחלת לדהור? אינני מבינה: הרי אתה צעיר מכדי לעבוד", ואסף חייך בתוכו, ואמר שזאת עבודה רק לחופש, והיא אמרה, "לחופש? חופש ממש יש לך שם? ספר לי מהר איפה נמצא המקום הנפלא הזה!" ואסף הסביר שהתכוון לחופש הגדול, וכעת היה תורה לחייך: "אהה, לחופשה כוונתך, יפה יפה, המשך, רק אמור לפני כן, איך השגת לך עבודה כה מעניינת?" אסף די התפלא על השאלה, מה לזה ולכלבה שהוא מצא לה, ומה מעניינת אותה ההיסטוריה שקרתה לפני שהוא הגיע לפה, אבל נראה שזה עניין אותה. היא משכה כיסא-נדנדה קטן וישבה, והניעה את עצמה קלות, רגליה פשוקות קצת וידיה מונחות על ברכיה, ושאלה אם נהנה מאוד מהעבודה שלו שם, ואסף אמר שלא ממש, הוא נמצא שם כדי לרשום תלונות של תושבים בנוגע לפיצוצים בצינורות-מים בכבישים ובשטחים ציבוריים, אבל רוב הזמן הוא סתם יושב וחולם –

"חולם?" קפצה הנזירה, כאילו פגשה ידיד במקום שכולו זרים, "ממש יושב וחולם חלומות? ועוד בשכר? הנה אתה מדבר! מי אמר שאינך יודע לדבר? ועל מה אתה חולם? ספר", והקישה את ברכיה זו אל זו בחדווה. אסף נבוך מאוד, והסביר שהוא לא ממש חולם, רק, ככה, בהקיץ, חושב מחשבות על כל מיני דברים… "אבל על אילו דברים, זאת השאלה!" פקחה הנזירה את עיניה הצרות, שמשהו שדוני בתכלית ריצד בהן כעת, ופניה הביעו רצינות ועניין כה עמוקים, שאסף התבלבל לגמרי ונאלם דום, כי מה יספר לה, שהוא חלם על דפי ההיא ואיך יצליח סוף-סוף להינתק ממנה בלי להסתכסך עם רועי? הוא הביט בה, עיניה הכהות היו נעוצות בשפתיו, חיכו למלים שלו, ולרגע אחד מטורף חשב שבאמת יספר לה קצת, מה יש, חשב, בשביל הקטע, במילא היא לא יכולה להבין מזה כלום, אלפי שנות אור מפרידות בין העולם שלי ושלה, והנזירה אמרה, "כן? שוב השתתקת, חביב? נחלש פתאום כוח הדיבור שלך? חס וחלילה שתשתיק סיפור שרק נולד!"

אסף מילמל שזה סתם, סיפור טיפשי, "לא לא לא", מחאה האשה הקטנה כף אל כף, "אין דבר כזה, סיפור טיפשי. דע לך שכל סיפור נקשר אי-שם במעמקים לאיזו אמת גדולה, גם אם איננה מובנת לנו!" אבל זה באמת סיפור טיפשי, הבטיח לה אסף ברצינות, והתחיל תיכף לחייך כי שפתיה השתרבבו עוד קצת, בתנועה ילדית וערמומית, "טוב", היא אמרה, ועשתה את עצמה נאנחת, ושילבה את ידיה על חזהּ, "ספר לי אם כך את הסיפור הטיפשי שלך, אבל למה אתה עומד? שמעתם דבר כזה?" פנתה בתימהון סביבהּ, "המארחת יושבת והאורח עומד!" בזריזות קפצה ממקומה, והגישה לו כיסא גבוה בעל מסעד זקוף וחמור, "שב-נא, ואני אביא קנקן מים ומעט כיבוד, מה דעתך שאחתוך לשנינו מלפפון טרי ועגבּניה?" – היא אמרה 'עגבּניה' עם 'בית' דגושה – "הרי לא בכל יום מזדמן לפה אורח כל-כך חשוב, מהעירייה! שבי דינְקָה בשקט. את יודעת שגם את תקבלי".

"דינְקָה?" שאל אסף, "זה השם שלה?"

"כן. דינקה. ותמר קוראת לה דינקוּש. ואני -" היא גחנה אל הכלבה וחיככה את אפה באפה, "אני קוראת לה סוררת, ובת-נעוות-המרדות, ומחמל-נפשי, וזהב-פַּרוויים, וסְקַנדַליָאריסָה, ועוד מאה-עשרים-ואחד שמות, נכון, בבת-עיני?"

הכלבה הביטה בה באהבה, ואוזניה זעו בכל פעם ששמה הוזכר. ומשהו לא מוכר, כמו דגדוג קל ורחוק מאוד, פירפר גם באסף פנימה: דינקה ותמר, הוא חשב, דינקה של תמר ותמר של דינקה. ולהרף-עין ראה מולו את השתיים, מתרפקות זו על זו בשלמות רכה, עגולה. אבל זה כבר באמת לא עניינו, נזכר, ומחק את המראֶה בתקיפות.

"ואתה – מה?"

"מה מה אני?"

"מה שמך?!"

"אסף".

"אסף, אסף, מזמור לאסף…" זימררה לעצמה, ומיהרה אל המטבחון בצעדים מהירים, צעדי ריצה כמעט. הוא שמע אותה חותכת ומזמזמת מעבר לווילון הפרחוני, ואחר-כך חזרה והציבה על השולחן קנקן זכוכית גדול ששטו בו פלחי לימון ועלי נענע, וצלחת עם מלפפון ועגבניה חתוכים, וגם זיתים ופלחי בצל וריבועי גבינה, והכל טבול בשמן סמיך. אז התיישבה מולו, ניגבה את ידיה בסינר שהיה על גלימתה, והושיטה לו יד: "תיאודורה. בת האי ליקסוֹס ביוון. האחרונה בבני האי האומלל הזה יושבת אתך כעת לסעודה. אכול-נא, בני".

מול דלת המִספרה הקטנה, בשכונת רחביה, עמדה תמר רגע ארוך, ולא העזה להיכנס. היתה שעת ערב, בסופו של יום מתמתח ועצלני של ראשית יולי. אולי שעה שלמה היא צעדה הלוך-ושוב על המדרכה לפני המִספרה. ראתה את עצמה משתקפת בזגוגיות החלון הגדול, ואת הסַפּר הקשיש גוזז, בזה אחר זה, את שערם של שלושה גברים, מבוגרים כמוהו. מִספרה של זקנים, חשבה תמר. מתאים לי. פה לא יכירו אותי. שניים חיכו כעת לתורם. אחד מהם קרא עיתון, והאחר, קירח כמעט לגמרי – מה הוא בכלל עושה כאן – ובעל עיניים מימיות, כדוריות, פיטפט בלי-הרף עם הסַפּר. השיער שלה התרפק אל גבה כמתחנן על נפשו, על נפשה. כבר שש שנים, מגיל עשר, לא הסתפרה. גם בשנים שרצתה לשכוח לגמרי שהיא בת, לא היתה מסוגלת לוותר עליו. הוא היה לה מסך נוח, ולפעמים אוהל קטן להסתתר בו, ולפעמים, כשהסתחרר סביבה פרוע ואוורירי, היה צעקת החירות שלה. מדי כמה חודשים, בהתקף נדיר של עיצוב עצמי, היתה קולעת אותו לצמות עבות, מפתלת אותן על קודקודה, ומרגישה בוגרת ונשית ומאופקת, וכמעט יפה.

לבסוף הדפה את הדלת ונכנסה. ריחות הסבון והשמפו והכוהל לחיטוי נמשכו אליה, וגם מבטי כל היושבים שם. שתיקה כבדה נפלה. היא התיישבה באומץ, מתעלמת מהם. את התרמיל הגדול הניחה לרגליה. את הטייפּ השחור, הענק, שמה על הכיסא הסמוך.

"אז אתה שומע -" האיש בעל עיני הגוּלה ניסה לשווא לחדש את השיחה עם הספר, "- מה שהיא אומרת לי, הבת שלי? שהנכדה שעכשיו נולדה, הם החליטו שיקראו אותה בֶּוורלי, למה? כי ככה. ככה האחיות שלה הגדולות רוצות -"

אבל המלים שלו נותרו תלויות וריקות בחלל החדר, והתעבו כמו אדים שנגעו לפתע בקור. הוא השתתק במבוכה ומישש את קרחתו כאילו נטף עליה משהו. הגברים העיפו מבטים חטופים בנערה, ואחר-כך זה בזה. מבטיהם רקמו בזריזות קורים של הסכמה. היא לא בסדר, אמרו מבטיהם, היא לא במקום הנכון, והיא בעצמה לא נכונה. הספר עבד בשתיקה ומדי פעם הרים מבט אל הראי. הוא ראה את העיניים הכחולות השקטות שלה, ופִרקי אצבעותיו רפו פתאום.

"די כבר, שימֶק", אמר ביגיעה משונה לאיש שמזמן השתתק, "אחר-כך תגיד לי".

תמר אספה את שערה. הביאה אותו מול אפה ופיה, וטעמה ונשמה אותו, ונישקה אותו לפרידה, ומראש התגעגעה למגעו החם, המדגדג לפעמים, ולמשקל שלו כשהיה נאסף, ולתחושה שהשיער שלה מגדיל אותה, את קיומה, את הממשות שלה בעולם.

"תוריד את הכל", אמרה לספר כשהגיע תורה.

"הכל?!" קולו הדק התעקל בקצהו מתדהמה.

"הכל".

"לא חבל?"

"ביקשתי שתוריד הכל".

שני גברים מבוגרים, שנכנסו למִספרה אחריה, הזדקפו. השלישי, שימֶק, פרץ בשיעול נחנק.

"מיידֶעלֶע", נאנח הספר ואד קל עלה במשקפיו, "אולי כדאי שתלכי הביתה ותשאלי קודם את אמא ואבא?"

"תגיד לי", היא הגיבה מיד, כל ישותה מתאגרפת מולו, "אתה סַפּר או יועץ-חינוכי?" מבטיהם הסתייפו רגע דרך הראי. גם הקשיחות הזו היתה חדשה לה, ולא אהובה עליה, ויעילה עד מאוד במקומות שבהם הסתובבה לאחרונה: "ביקשתי שתוריד הכל וזהו. אני משלמת על זה, לא?"

"אבל זה מַספֵּרת גברים", ניסה הספר להתנגד.

"אז תגלח לי את הראש", אמרה בזעף. שילבה ידיה מתחת לחזה ועצמה עיניים.

חסר-אונים הביט הספר בגברים שישבו על הכיסאות מאחור. המבט שלו אמר: "אתם עדים שניסיתי לשכנע אותה שלא תסתפר. מעכשיו, כל מה שיקרה פה – על אחריותה בלבד!" והגברים הנהנו לו בעיניהם. הוא העביר ידו על שערו הדל ומשך בכתפיו. אחר-כך אחז במספריים הגדולים שלו. ציקצק בהם פעם ופעמיים באוויר. הרגיש שמשהו בצקצוק שלו נפגם מעט. נשמע חלול וחלוש. לכן הגביר את צקצוקיו, עד שלבסוף הגיע אל התו הנכון, צליל חדוות העבודה שלו. אז נטל בין האצבע לאמה גל שערות אחד, סמיך, מתולתל, שחור כפחם, פלט אנחה, והחל לגזור.

היא לא פתחה את עיניה גם כשעבר למספריים העדינים יותר, ואחר-כך כשהפעיל את מכונת הגילוח החשמלית, וגם לא לבסוף, כשהֶעלים בעזרת תער חד את האניצים האחרונים. היא לא ראתה את מבטיהם הלטושים של הגברים. בזה אחר זה הניחו מידיהם את העיתונים, גחנו מעט והביטו, נמשכים ונרתעים לסירוגין, אל הקודקוד העירום, הוורוד מדי, האפרוחי, שהלך ונחשף מתוך הגלים השחורים. על הרצפה שכבו מחלפות השיער הערופות, והספר נזהר לא לדרוך עליהן. החדר היה כבר חם ודחוס, אבל היא הרגישה שהאוויר סביב ראשה נעשה קריר. אולי זה לא יהיה נורא כל-כך, חשבה, ולרגע חלף בה חיוך, כי שמעה את הָלינה, המורה הקשישה שלה לפיתוח קול, שנוזפת בה לפעמים שהיא מזניחה את עצמה, "גם שיער צריך יחס, תמי'לה. על-יְדי את מטפלת בו, את בעצמך תיכף טיפה יותר שמחה, לא? מה יש, מותר קצת קוֹנדישֶׁנֶר, מותר קרם, זה לא כזאת בושה להיות יפה…"

"זהו זה", אמר הספר בלחש, והלך וניקה את התער בצמר-גפן ספוג כוהל, והתעסק בנרתיק המספריים שלו, העיקר לעמוד בגבו אליה כשתפקח עיניים.

היא פקחה אותן בבת-אחת, וראתה ילדה קטנה ומכוערת, מפוחדת, אפילו מבועתת. היא ראתה ילדת מוסדות, ילדת רחוב, ילדה משוגעת. לילדה היו אוזניים חדות מדי, אף ארוך מדי, ועיניים ענקיות ומרוחקות זו מזו באופן מוזר. אף-פעם לא הבחינה כמה עיניה משונות. כעת הן הבהילו אותה במבטן החשוף והבוטה. המחשבה הראשונה היתה שפתאום היא דומה מאוד לאבא שלה, ודווקא לתווי הפנים שלו שהחלו להזדקן בשנה האחרונה. המחשבה השנייה היתה שככה, ובתוספת של בגד מתאים, מטשטש, יש סיכוי מסוים שאפילו ההורים שלה לא יזהו אותה, אם במקרה יעברו מולה ברחוב.

איש עדיין לא זז במספרה. היא הביטה בעצמה ארוכות, בלי רחמים. הראש העירום נראה לה כמו גדם חשוף. היתה לה תחושה שכעת כל אחד יוכל לקרוא את המחשבות שלה.

"אַת תתרגלי", שמעה מרחוק את הספר ממלמל בחמלה, "בגילך זה צומח מהר".

"אל תדאג לי", אמרה מיד במיאון, נרתעת מכל רוך שעלול לפורר אותה. בלי השיער אפילו הקול שלה נשמע לה שונה, גבוה יותר, וכמו מפוצל לכמה גוונים ומגיע אליה ממקום חדש.

כששילמה לספר, הוא לקח את הכסף בקצות אצבעותיו. היה נדמה לה שהוא חושש שתיגע בו. היא פסעה לאט, זקופה מאוד, כנושאת כד על ראשה. כל תנועה שעשתה עוררה בה תחושות חדשות, וזה דווקא מצא חן בעיניה. אוויר העולם נע בריקוד משונה סביב ראשה, כאילו התקרב לבחון מי היא, ונסוג, ושוב התקרב לגעת.

הרימה את התרמיל על כתפה, לקחה את הטייפּ ויצאה. בדלת עצרה רגע. חיית-במה מנוסה שכמותה ידעה, שבנוסף לכל היתה פה גם הופעה, הצגה שהם ראו; קצת מבהילה, אולי, אבל גם מושכת, והיא לא יכלה להתגבר על הפיתוי: הזדקפה, זרקה את ראשה לאחור, כאילו ניערה עטרת שיער כבירה, אופראית, ובתנועה של גדוּלה וסערת נפש, של טוֹסקה במערכה האחרונה, רגע לפני הקפיצה מהגג, הרימה את ידה אל-על, השהתה אותה באוויר, ורק אז יצאה וטרקה את הדלת.

"פטריות או זיתים?"

הוא לא ידע באיזה רגע בדיוק זה קרה: מתי הפסיקה תיאודורה לחשוד בו, ואיך זה שכעת הוא יושב מולה, מזלג גדול בידו, והוא מתכונן לאכול את הפיצה. במעומעם ידע רק שהיה רגע כזה, משהו התרחש בחדר לפני כמה דקות. מבט אחר חלף אז בעיניה, וכאילו נפתחה בתוכה דלת קטנה אליו.

"שוב נחלמתָּ?"

אסף אמר שפטריות ובצל. היא ציחקקה לעצמה: "תמר אוהבת זיתים, ואתה פטריות. היא – גבינה צהובה, ואתה בצל. היא קטנה ואתה עוג מלך הבשן. היא מדברת ואתה שותק".

הוא האדים.

"אבל עכשיו ספר, ספר לי הכל! ישבת שם וחלמת -"

"איפה?"

"בעירייה! איפה! ורק לא אמרת לי על מי חלמת".

הוא בהה בה. ציורי הקמטים שלה הפליאו אותו. המצח היה מכוסה בהם כמו קליפת עץ, וגם הסנטר, וקווי-קמט נמשכו סביב שפתיה, שהתחתונה בהן בולטת קצת; אבל הלחיים היו חלקות לחלוטין, עגולות וצחות, ובגלל המבט שלו כעת, חילחלה בהן לפתע אדמומית קלה.

הסומק שלה בילבל אותו. הוא הזדקף ומיהר להעביר את השיחה לפסים רשמיים: "אז אני יכול להשאיר פה את הכלבה ואת תיתני אותה לתמר?"

היה ברור לו שחיכתה שיגיד דבר אחר לגמרי, משהו על חלומות-בהקיץ, למשל. היא מיד ניענעה בראשה ופסקה בתוקף: "אבל לא, לא! אי אפשר". למה לא, שאל, מופתע, והיא, במהירות וברוגז קל: "לא-לא. הלוואי יכולתי. ואל תחקור במופלא ממך! שמע-נא", קולה התרכך למראה האכזבה שלו, "בחפץ-לב הייתי משאירה פה אתי את דינקה חמדתי. אבל להוציא אותה לפעמים, צריך? ולהַלך אותה קצת בחצר וברחוב צריך? והיא גם תרצה בוודאי לצאת שוב לרחובות ולחפש את תמר, ואני, מה אעשה? הרי אינני יוצאת מפה".

"למה?"

"למה?" היא הנידה את ראשה לאט, כשוקלת משהו בינה לבינה, "באמת אתה רוצה לדעת?"

אסף הינהן. אולי יש לה שפעת, חשב. אולי היא רגישה לשמש.

"ומה אם יבואו לפתע-פתאום עולי-הרגל מליקסוס? מה על פי דעתך יקרה אם לא אהיה כאן לקבל את פניהם?"

הבאר, זכר אסף, וספסלי העץ, וספלי החרס, והאבנים להניח עליהן את הרגליים.

"ואת אולם השינה לַיגעים ראית, בדרכך למעלה?"

"לא". כי דינקה רצה ומשכה אותו מהר כל-כך.

וכעת גם הנזירה, תיאודורה. קמה ואחזה בידו, יד דקה וחזקה היתה לה, ומשכה אותו לבוא איתה, וקראה גם לדינקה, ושלושתם ירדו מהר מהר במדרגות, ואסף הבחין בצלקת גדולה, צהובה כדונג, שיש לה על אמת ידה.

מול דלת רחבה וגבוהה עצרה: "פה תעמוד. המתן. נא עצום עיניך".

הוא עצם, ותהה מי לימד אותה עברית, ובאיזו מאה זה היה. שמע את הדלת נפתחת: "עכשיו תפקח".

מולו היה אולם צר ומעוגל ובו עשרות מיטות ברזל גבוהות, מסודרות בשתי שורות, זו מול זו. על כל מיטה היה מונח מזרן עבה, חשוף, ועליו היו מקופלים בקפידה סדין, שמיכה וכרית. ומעל לכל, כמו נקודה בסוף משפט, נח ספר שחור קטן.

"הכל מוכן לבואם", לחשה תיאודורה.

אסף נמשך לתוך האולם. בצעדים בוהים פסע בין המיטות, וכל צעד שלו העלה תִּמרת אבק קלה. אור דלף פנימה מחלונות גבוהים. הוא פתח את אחד הספרים, וראה אותיות בשפה לא מוכרת. הוא ניסה לדמות את האולם הומה עולי-רגל נרגשים, אבל האוויר כאן היה צונן ולח יותר מאשר בחדרה של הנזירה, וכאילו היה לו מגע, ומשום-מה נעשה אסף חסר שקט.

כשהרים את עיניו ראה את תיאודורה עומדת בדלת, ולשבריר שנייה עברה בו תחושה מוזרה, שגם אם ילך אליה, לא יגיע. שהוא לכוד כאן בתוך זמן קרוש, שאיננו נע. כמעט בריצה פרץ וחזר אליה. היתה לו שאלה אחת דחופה, "והם, העולי-רגל…" אז ראה את הבעת פניה וידע שעליו לברור היטב את המלים, "בעצם… מתי הם צריכים לבוא? כלומר, מתי את מחכה להם, היום? השבוע?"

חדה וצוננת כמחוגה היא סבה ממנו: "בוא, חביב, נחזור. הפּיצה מתקררת".

הוא עלה מאחוריה, מבולבל ומוטרד. "ותמר שלי", אמרה בעודם במדרגות וסנדלי החבל שלה טופחים מול עיניו, "היא מנקה שם, באולם השינה, פעם אחת בשבוע היא באה, מסתערת ומקרצפת. אבל כעת, ראית – אבק".

שוב ישבו לשולחן, אבל משהו ביניהם השתנה, ונעכר, ואסף לא ידע מהו. הוא היה נסער קצת ממשהו שריחף ולא נאמר. גם הנזירה היתה פזורת-דעת ולא הביטה בו. כשצללה כך לתוך עצמה התבלטו לחייה עוד יותר, ויחד עם עיניה הצרות והמוארכות נראתה לו כמו זקנה סינית. זמן-מה הם אכלו בשתיקה, או העמידו פני אוכלים. מדי פעם הציץ אסף סביב: מיטה קטנה עמדה שם, מכותרת בהררי ספרים. על שולחן בפינה ניצב מכשיר טלפון שחור, ישן-נושן, עם חוגה עגולה. עוד הצצה אחת, ועיניו של אסף נתפסו במשהו: חפץ שנראה כמו פסל של חמור, עשוי חוטי ברזל מגולגלים וחלודים.

"לא, לא, לא!" התקצפה פתאום הנזירה והיכתה בשתי ידיה בשולחן, ואסף הפסיק ללעוס, "איך אפשר כך? לאכול בלי לדבר? ללעוס כשתי פרות? בלי לשוחח על עניינים שבלב? ומה טעם יש בכל הפּיצה שלך, אדוני, בלי שיחה?!" והדפה מעליה את הצלחת.

הוא בלע במהירות את מה שהיה לו בפה, ולא ידע איך ייחלץ: "ועם תמר…" הוא נשנק קצת כשאמר את השם, "איתה את מדברת, כן?" הקול שלו נשמע לו רם מדי, מלאכותי.

מובן שהרגישה בניסיון העלוב שלו להתחמק מדיבור על עצמו, ונעצה בו מבט לגלגני. אבל הוא כבר התחיל במשהו, ולא ידע איך לסגת באופן מכובד, ובכלל – הוא לא היה בקי באמנות השיחה הקלילה (לפעמים, כשהיה עם רועי ומיטל ודפי, כשנדרשו קלות ושנינות, או סתם פטפוטי-סרק עליזים, הרגיש כמי שצריך לסובב טנק בתוך חדר).

"אז היא… תמר, היא כל שבוע באה אלייך? כן?"

הוא ראה שהיא לא נלהבת לענות לו, ובכל-זאת, כיוון שהזכיר את תמר, חזר הניצוץ לעיניה. "כבר שנה וחודשיים שהיא באה אצלי פה", אמרה, והחליקה על צמתה בגאווה קלה, "והיא עובדת קצת כי זקוקה לכסף, ובאחרונה – להרבה כסף. ומהוריה איננה לוקחת, כמובן", אסף הבחין בעקימת האף הקלה כשהזכירה את הוריה של תמר, אבל לא שאל, מה זה עניינו, "ואצלי, עבודה יש בשפע, ראית: לכבד את אולם השינה, לאַבּק את המיטות, ובמטבח להבריק מדי שבוע את הסירים הגדולים…"

"אבל בשביל מה?" ממש התפרץ לתוך דבריה, "כל המיטות האלה, וגם הסירים, מתי הם באים לפה, העולי-רגל, מתי הם -" בתבונה רבה סתם את פיו. הרגיש שכעת הוא חייב לחכות. תחושה מוּכּרת ריפרפה: בחדר-החושך יש רגע כזה, אהוב עליו, כשהתמונה עולה לאט מתוך התמיסה והקווים מתחילים להסתמן. וגם כאן, הדברים ששמע, ומה שרק ניחש, החלו להתחבר אט-אט לאיזו צורה. עוד רגע, עוד שניים, הוא יבין.

"ואחרי העבודה אנו יושבות שתינו, מסירות את הסינרים, נוטלות ידיים ואוכלות את הפּיצה -" היא ציחקקה, "הפּיצה! הלוא רק בזכות תמר למדתי לחבב את הפּיצה… ואז אנו משוחחות לנו, כמובן, בהרחבת-הדעת. על עולם-ומלואו היא מדברת אתי, הקטנה", ושוב דימה לשמוע צליל קל של גאווה בקולה, והתפלא מה יש בתמר הזאת, ילדה בגילו, שתיאודורה גאה כל-כך להיות חברה שלה, "ולפעמים גם מתווכחות אנחנו, אש וגופרית, אבל הכל כדרך חבֵרות", לרגע נראתה לו גם היא עצמה נערה, "כדרך חבֵרות טובות מאוד".

"אבל על מה אתן מדברות כל-כך הרבה?" השאלה נפלטה מתוכו במין בהילות מביכה, ולבו נמחץ מקנאה סתומה, אולי מפני שנזכר במה שדפי אמרה לו רק לפני יומיים, שכשהוא מתחיל לספר סיפור, תמיד יש לה דחף משונה להסתכל בשעון. "על אלוהים?" שאל, קיווה. כי אם הן דיברו רק על אלוהים, זה הגיוני, זה נסבל.

"אלוהים?" השתוממה תיאודורה, "למה… כמובן… בוודאי, גם אלוהים בא ועולה בשיחה מדי פעם, אפשר לא?" היא שילבה את זרועותיה בחיקה והביטה באסף במבט תוהה, שוקלת בדעתה אם לא טעתה בו טעות גדולה, והוא הכיר, הכיר יותר מדי את המבט הזה, ורצה לקפוץ מעורו כדי לבטל אותו בתוך עיניה. "האמת, אגיד לך, חביב, על האלוהים אינני אוהבת לדבר… כבר איננו מיודדים כמו פעם, אלוהים ואני. הוא בשלו ואני בשלי. אבל חסרים בני-אדם בעולם לדבר עליהם? והנשמה? והאהבה? האהבה כבר איננה נחשבת בעיניך, אדוני הצעיר? או אולי כבר פתרת בעצמך את כל חידותיה?" (אסף הסמיק וניענע בראשו חזק לשלילה.) "ואל תחשוב: גם על שאלות פילוסופיות אנו משוחחות כאן, מעל הפּיצה, פּוֹ פּוֹ!" פלטה קריאת התרגשות קטנה, אולי ביוונית, ונופפה בידה הקלה, "ושוב מתווכחות עד לב השמיים, שהמגדל מתחיל לרעוד! על מה, אתה שואל?" (אסף הבין שעליו לשאול והינהן במרץ.) "על מה לא? על הטוב והרע, והאם יש לנו חופש, חופש גדול באמת -" הבזיקה אליו חיוך קל, מתגרה, "- לבחור את דרכנו, או שזו כבר גזורה לנו מראש ורק מוליכים אותנו בה? ועל יוּדָה פּוֹליקר אנחנו משוחחות, שתמר מביאה לי תמיד את כל ההקלטות ממנו, כל שיר חדש! והכל פה קָלוּט אצלי בטייפרקורדר של סוֹני! ואם, לדוגמה, יש איזה סרט יפה מאוד בבית-הקולנוע, אני תיכף אומרת, תמר! נא תלכי בשבילי, הֵא לך כסף, אולי תיקחי איזו חברה, וחִזרי מהר וספרי לי הכל, תמונה-תמונה, וכך היא נהנית וגם אני זוכה".

מחשבה התעוררה בו: "ואת בעצמך, ראית פעם סרט?"

"לא. וגם החדש הזה, טלוויזיה, גם כן לא".

החלקים החלו להצטרף: "ואת – אמרת שאת לא יוצאת, נכון?"

היא הנידה בראשה והביטה בו בחיוך, עוקבת אחרי עוּבּר המחשבה שהחל להגיח ממנו.

"זאת אומרת… שאף-פעם את לא יוצאת מפה", אמר שוב בתימהון.

"מן היום שהגעתי לארץ הקודש", אישרה, בגאווה קלה. "גדיה רכה בת שתים-עשרה הובאתי הנה. חמישים שנה עברו מאז".

"וחמישים שנה את פה?" הקול שלו נשמע לו פתאום כמו קול של ילדון: "ואף-פעם את לא -? רגע, אפילו לא לחצר?"

שוב הנידה בראשה. בבת-אחת נעשה לו בלתי נסבל להימצא שם. הוא רצה לקום, לפתוח חלון גדול, לפרוץ מכאן אל הרחוב הרועש. מזועזע הביט בנזירה וחשב שהיא בעצם לא כל-כך זקנה. היא אפילו לא הרבה יותר מבוגרת מאבא שלו. זה רק בגלל החיים הסגורים שהיא נראית ככה. כמו ילדה שבבת-אחת נהייתה זקנה, לא עברה דרך החיים.

היא חיכתה בסבלנות עד שיחשוב את כל המחשבות שלו עליה. אחר אמרה בשקט: "תמר, היא מצאה בעבורי משפט יפה מאוד באחד הספרים: 'מאושר הוא האיש שיכול להיות סגור עם עצמו לבדו בתוך חדר'. על פי זה אני אדם מאושר". שפתיה השתפלו מעט, "מאושר מאוד".

אסף זז בכיסאו. מבטו חיפש את הדלת. כפות הרגליים עיקצצו לו. זה לא שהוא לא היה יכול להיות לבדו בחדר, ואפילו שעות ארוכות. אבל בתנאי שיהיה שם מחשב משוכלל, וקְוֶוסט חדש, ושלא יהיה אתו אף אחד שידליף לו טיפּים לפתרונות מהירים מדי. כן, זה היה מחזיק אותו בחדר ארבע-חמש שעות כמו כלום, אפילו בלי אוכל. אבל לחיות ככה תמיד? כל החיים? יום ולילה, שבוע אחרי שבוע, שנה אחרי שנה? חמישים שנה?

"תודה שאינך אומר דבר", אמרה הנזירה, "סְייג לחוכמה שתיקה…"

אסף לא ידע אם יוכל כעת לשאול משהו, או שעליו להיחשב חכם עד סוף הביקור.

"וכעת", אמרה ומילאה את ריאותיה אוויר, "כעת תורך אתה. סיפור כנגד סיפור. אבל אל תעצור בכל רגע, ואל תיזהר כל-כך כל הזמן. פָּאנָאגִיָה-מוּ! מדוע אתה כל-כך פוחד לספר על עצמך? עד כדי כך אתה חשוב?"

"אבל מה, מה לספר?" שאל במצוקה, כי על אלוהים הוא לא רצה לדבר, ועל יהודה פוליקר הוא לא ידע הרבה, והחיים שלו היו כל-כך רגילים, ובכלל, הוא לא אהב לדבר על עצמו. מה הוא יגיד לה?

"אם תספר לי סיפור מלבך", נאנחה, "אספר לך סיפור מלבי". כך אמרה, וחייכה חיוך כאוב קצת. פתאום זה היה אפשרי.

  1. 5 מתוך 5
    5 מתוך 5

    (בעלים מאומתים):

    ספר נוער מצוין.

הוסיפו תגובה