החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות / הרשמה

מר מרצדס

מאת:
מאנגלית: אינגה מיכאלי | הוצאה: | 2016-06 | 513 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

מאות דורשי העבודה שעמדו כל הלילה בתור הארוך ליריד התעסוקה ייחלו אמנם להפתעה, אך הפתעה כזאת לא ראו גם בחלומותיהם השחורים ביותר. את מכונית המרצדס הגנובה שדהרה לעברם בכוונה ברורה להרוג לא היה ניתן אפילו לדמיין.
שנה לאחר מסע ההרג שזכה לכינוי “הטֶבח במרצדס“, בלשי המשטרה בעיר הכל־אמריקנית במערב התיכון אינם קרובים אפילו לפענוח הפרשה. הבלש הבכיר ביל הודג׳ס, שהוביל את צוות החקירה, פרש מהמשטרה, ושותפיו עסוקים בחקירות אחרות. אבל כשהודג׳ס מקבל מכתב אנונימי המכיל פרטים חסויים על הטֶבח במרצדס, הוא מבין שהרוצח נמצא בסביבה ומתכוון לפעול שוב.
כנגד כל כללי המקצוע שהנחו אותו בעשרות שנותיו כבלש, הודג׳ס מחליט לפתוח בחקירה פרטית משלו. הוא נוטש את כורסת הטלוויזיה הנוחה ומתחיל לצרף את פיסות המידע זו לזו. וכאשר הוא מגייס לעזרתו גאון מחשבים צעיר ואת אחותה היפהפייה של בעלת המרצדס הקטלנית, הודג׳ס מוצא, להפתעתו, לא רק סיוע מקצועי אלא גם הבטחה חדשה לעתיד. רק שהיריב שמולו הוא מתמודד מתברר כמטורף ומחושב אף יותר מכפי ששיער.
יכולתו של סטיבן קינג לחדור לנפשו המסוכסכת של רוצח סדרתי ולתפוס את דקויות המציאות במרחב העירוני המייאש של פוסט־משבר כלכלי, הופכת את מר מרצדס, חלקה הראשון של טרילוגיה בלשית חדשה, למותחן פעולה מבריק, שעוסק בחיים של כל אחד מאיתנו.
סטיבן קינג הוא מחברם של עשרות רבי־מכר, ביניהם: ‘יריד השעשועים׳, ‘הניצוץ׳, ‘מתחת לכיפה השקופה׳, ‘מיזרי׳, ‘בית כברות לחיות שעשועים׳ ועוד רבים אחרים, כולם יצאו לאור בעברית בהוצאת מודן.

מקט: 4-20-53213
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

הודג׳ס יוצא מהמטבח כשבידו פחית בירה, צונח לתוך כורסת הטלוויזיה שלו ומניח את הפחית על השולחן הקטן שמשמאלו, לצד האקדח. זה אקדח תופי בקוטר 0.38, צלצ״מ מתוצרת סמית אנד וֶסון, כלומר ציוד לחימה צבאי משטרתי. הוא מלטף אותו בהיסח הדעת, כמו שמלטפים כלב זקן, ואז מרים את השַׁלָּט ועובר לערוץ שבע. הוא איחר קלות, והקהל באולפן כבר מריע.

הוא נזכר באופנה קצרה ומאוסה ששטפה את העיר בסוף שנות השמונים. או שאולי המילה הנכונה היא זיהמה, כי זה אכן היה כמו נגיף שהדביק את כל העיר ואז חלף כלא היה. בשלושת המקומונים שפכו על זה הררי מילים במאמרי המערכת כל אותו הקיץ. אבל מאז נסגרו שניים מהעיתונים, והשלישי מורדם ומונשם.

המנחה עולה לבמה בחליפה מחויטת, מנופף לקהל. הודג׳ס צופה בתוכנית האירוח הזו כמעט כל יום מאז פרישתו מהמשטרה, וחושב שהמנחה מבריק מדי לתפקיד שכזה, שדומה לצלילה בתוך ביוב ללא חליפת גומי. הוא סבור שהמנחה הוא מאותם אנשים שמתאבדים, ואז כל חבריו וקרובי משפחתו מודים שלא היה להם מושג קלוש שמשהו אינו כשורה; הם רק מספרים כמה שמח ומאושר הוא נראה בפעם האחרונה שפגשו אותו.

הודג׳ס שב ומלטף את האקדח שלו בהיסח הדעת כשהמחשבה עדיין טרייה במוחו. זה דגם ויקטורי. ישן אך מצוין. כשהיה עדיין שוטר פעיל, האקדח האישי שלו היה גלוק 0.40. הוא קנה אותו – בעיר הזאת, מצפים מהשוטרים לקנות את כלי־נשקם במו כספם – וכעת הוא נעול בכספת בחדר השינה שלו. נעול הרמטית. הוא פרק והניח אותו שם מייד אחרי טקס הפרישה שלו, ומאז לא טרח להציץ בו שוב. אין לו שום עניין בו. אבל הוא אוהב את ה-0.38. הוא קשור אליו רגשית, אבל זה לא רק זה. אקדח תופי לעולם לא נתקע.

הנה האורחת הראשונה, בחורה בשמלת מיני כחולה. הפנים שלה מעט חלולות, אבל הגוף שלה מושלם. הודג׳ס מנחש שמתחת לשמלה מסתתר לו קעקוע־כּוּסיות, כזה שמתנוסס בדיוק מעל התחת. אולי אפילו שניים או שלושה כאלה. הגברים בקהל שורקים ורוקעים ברגליהם. הנשים בקהל מוחאות כפיים בנימוס. כמה מהן מגלגלות עיניים. זו אחת מאותן נשים שלא היית רוצה לתפוס את בעלך לוטש בהן מבט.

הבחורה נראית עצבנית כבר מהרגע הראשון. היא מספרת למנחה שהחבר שלה הביא ילד עם אישה אחרת, וגם הולך לבקר אותם כל הזמן. לדבריה, היא עדיין מאוהבת בו, אבל שונאת את ה –

שתי המילים הבאות נבלעות תחת ביפּ, אבל הודג׳ס קורא את שפתיה: זונה מזדיינת. הקהל כולו מריע. הודג׳ס לוגם לגימה מהבירה. הוא יודע מה יקרה עכשיו. התוכנית הזו צפויה כמו אופרת הסבון של יום שישי אחר־הצהריים.

המנחה מניח לה להשתולל עוד קצת, ואז הוא מציג את… האישה האחרת! גם היא פצצה מהלכת, עם כמה מטרים של שיער בלונדיני שופע. יש לה קעקוע־כּוּסיות על הקרסול. היא עולה לבמה ואומרת, ״בחיי שאני מבינה איך את מרגישה, אבל גם אני אוהבת אותו.״

יש עוד דברים שהיא רוצה לומר, אבל זה כל מה שהיא מספיקה לפני שפצצה מספר אחת נכנסת לפעולה. מאחורי הקלעים מישהו מכה בגונג, רמז לכך שהקרב על הפרס הגדול יצא לדרך. הודג׳ס חושב שזה בדיוק העניין, כי אין לו ספק שיש תמורה בעד האגרה; אחרת, למה להם להשתתף בתוכנית? שתי הנשים מתכתשות ושורטות זו את זו במשך שניות ארוכות, ולבסוף מפרידים ביניהן שני בריונים בחולצות טריקו שהמילה אבטחה מודפסת עליהן, אבל רק לאחר שעמדו בצד וצפו בהן.

השתיים ממשיכות לצרוח זו על זו ולהחליף ביניהן רשמים ודעות (הרוב נבלע מתחת לבּיפּ אחד ארוך), המנחה ממשיך לצפות בהן בנחת, והפעם זו פצצה מספר שתיים שיוזמת את הסיבוב השני, עם סטירה מצלצלת שמעיפה את ראשה של פצצה מספר אחת. שוב נשמע הגונג, ושתי הפצצות צונחות על הבמה, שמלות המיני שלהן מתרוממות אל על והן שורטות וסוטרות וחובטות כאילו אין מחר. הקהל יוצא מגדרו. בריוני האבטחה מפרידים ביניהן, והמנחה נעמד בין השתיים ופונה אליהן בנימה מרגיעה כביכול, אך מתסיסה בין השורות. שתי הנשים מצהירות על אהבתן הנצחית לאותו גבר, יורקות את המילים זו בפניה של זו. המנחה אומר שהם תכף חוזרים, ושחקנית סוג ג׳ מנסה למכור כדורי הרזיה.

הודג׳ס לוגם לגימה נוספת, ויודע שלא יסיים אפילו מחצית מהבירה. מצחיק, כי כשהיה שוטר, הוא היה כמעט שתיין מועד. כשהשתייה הובילה לפירוק נישואיו, ניחש שהוא אלכוהוליסט. הוא אזר את כל כוחותיו, ריסן את השתייה והבטיח לעצמו לשתות כמה שרק ירצה, אבל אחרי שישלים ארבעים שנות שירות – מספר בלתי נתפס כמעט, בהתחשב בעובדה שחמישים אחוזים משוטרי העיר פרשו אחרי עשרים וחמש שנה, ושבעים אחוזים אחרי שלושים שנה. אבל עכשיו, אחרי שהשלים ארבעים שנות שירות, אלכוהול כבר לא מעניין אותו. פעם-פעמיים אילץ את עצמו לשתות לשוכרה, רק כדי לוודא שהוא עדיין מסוגל, אבל גילה ששכרות לא טובה הרבה יותר מפיכחות. האמת, היא אפילו גרועה יותר.

התוכנית חוזרת. המנחה מכריז על אורח נוסף, והודג׳ס כבר יודע במי מדובר. גם הקהל יודע, ומריע בציפייה מתוחה. הודג׳ס מרים את האקדח של אביו, מישיר את מבטו בלוע, ואז מניח אותו בחזרה על מדריך הטלוויזיה.

מצד ימין של הבמה נכנס הגבר, זה שעליו רבות פצצה מספר אחת ופצצה מספר שתיים. עוד לפני שהוא נכנס לפרֵיים, אתה כבר מנחש איך הוא נראה, ואז מגלה שצדקת: הוא עובד בתחנת דלק, או מחסנאי בטארגֶט, או אולי תיקן לך את האוטו במוסך (ועשה חרא של עבודה). הוא כחוש וחיוור, עם שיער שחור שנדבק לו למצח. הוא מופיע במכנסי בד ובעניבה ירוקה־צהובה מחרידה שמונחת עליו כמו עניבת חנק, בדיוק מתחת לפיקת הגרון הבולטת שלו. מתחת למכנסיו מבצבצים מגפי זמש מחודדים. ניחשת ששתי הנשים מקושטות בקעקועי־כּוּסיות, ועכשיו אתה מנחש שהגבר מצויד כמו סוס ופולט זרע בעוצמה של קטר ובמהירות של קליע; בתולה שתשב על מושב אסלה אחרי שהבחור הביא שם ביד יכולה בקלות להיכנס להיריון. וללדת תאומים. על פניו מרוח חצי גיחוך של בחור מה־זה קוּל שזורם עם החיים. משרה חלומית: לקבל קצבת נכות לכל החיים. תכף יישמע שוב הגונג, והנשים יעברו לסיבוב שלישי. מאוחר יותר, אחרי שיימאס להן מזיוני השכל שלו, הן יביטו זו בזו, יהנהנו קלות ויתקפו אותו יחדיו. הפעם בריוני האבטחה ישתהו מעט יותר מהרגיל, כי הקרב האחרון הוא זה שהקהל מצפה לו בכיליון עיניים, גם באולפן וגם בבית: נקמת התרנגולות בתרנגול.

האופנה הקצרה והמאוסה ההיא של סוף שנות השמונים – הווירוס המידבק ההוא – זכה לכינוי ״קרבות קבצנים״. את הרעיון הגה גאון ביבים כזה או אחר, וכשהוא החל להרוויח כסף, קפצו על העגלה שלושה או ארבעה יזמים נוספים ששיכללו את הקונספט. הרעיון היה למצוא שני קבצנים, ולשלם לכל אחד שלושים דולר כדי שיילחמו זה בזה במקום ובזמן שנקבעו מראש. הודג׳ס זכר בעיקר את אזור השירות המפוקפק שהפך למדגרה של מחלות מין, מאחורי מועדון חשפנות בשם בָּאם־בָּה־לָאם, אי־שם באיסט סייד. לאחר שנקבעו הזמן והמקום, דאגו לפרסם את הקרב (באותם ימים זה עבר מפה לאוזן, מהפכת האינטרנט היתה עדיין מעבר לאופק), וגבו מהצופים עשרים דולר לאדם. מעל מאתיים איש התכנסו לצפות בקרב שהודג׳ס ופּיט האנטלי פשטו עליו, ורובם שמו כסף על המנצח והימרו זה נגד זה כמו בני־זונות אחוזי אמוק. היו שם גם נשים, כמה מהן עדויות תכשיטים ולבושות שמלות ערב, שצפו בשני הקבצנים חבוטי המוח מתנפלים זה על זה, בועטים ומנופפים באגרופיהם ונופלים אפיים ארצה ושוב קמים וצועקים מילים סתומות. וכל הקהל עמד שם וצחק, והריע ודחק בניצים להמשיך להתגושש.

גם תוכנית האירוח היא בדיוק כזו, רק שבאמצע נכנסות גלולות הרזיה וחברות ביטוח שמקהות קצת את האקשן, ולכן הודג׳ס מניח שהניצים (זה בדיוק מה שהם, גם אם המנחה מתעקש לקרוא להם ״אורחים״) יורדים מהבמה עם קצת יותר משלושים דולר בכיס ובקבוק של יין זול במיוחד. וגם אין שוטרים שיפרידו ביניהם, כי הכול חוקי למהדרין, ממש כמו כרטיסי לוטו.

ואז התוכנית תיגמר, ובמקומה תופיע השופטת ההיא שלא־לוקחת־שבויים, וכשהיא עטויה בגלימת הצדקנות קצרת הרוח שהפכה לסמל המסחרי שלה, היא תקשיב בזעם מוסווה בקושי רב לתביעות הקטנוניות שישטחו בפניה. ואז יגיע תורו של הפסיכולוג השמן שמביא את אורחיו לידי בכי (הוא קורא לזה ״לשבור את מחסום ההכחשה״), ומזמין אותם לקום וללכת אם הם רק מעזים לפקפק בשיטות הטיפול שלו. הודג׳ס חושש שהפסיכולוג השמן למד את שיטות הטיפול שלו מסרטוני הכשרה של הקג״ב.

הודג׳ס מלעיט את עצמו בדיאטה הזו של חרא באיכות HD מדי יום אחר הצהריים, כשהוא שרוע על כורסת הטלוויזיה שלו ולצידו על השולחן האקדח של אביו – זה שנשא בתפקידו כשוטר מקוף. ומדי יום הוא גם מרים את האקדח כמה פעמים, ומישיר את מבטו לתוך הלוע. בוחן את אותה חשכה עגולה. פעם-פעמיים הוא אפילו תחב אותו בין שפתיו, רק כדי להרגיש את התחושה של אקדח טעון שנח לך על הלשון ומכוון היישר לתוך החך שלך. אפשר להתרגל לזה, כנראה.

ואם אצליח לשתות בהצלחה, אוכל גם לדחות את זה עוד קצת, הוא חושב לעצמו. לפחות בשנה, אולי יותר. ואם אצליח לדחות את זה בשנתיים, אולי הדחף יחלוף. אולי אפתח עניין בגינון, או בצפרות, אולי אפילו בציור. טים קוויגלי התחיל לצייר אחרי שעבר לפלורידה, לכפר גמלאים שכולו שוטרים זקנים. על פי כל הדיווחים, קוויגלי נהנה מכל רגע, ואפילו מכר כמה מהיצירות שלו בפסטיבל האמנות של וניס. עד שלקה בשבץ, כמובן. אחרי השבץ הוא שכב שמונה או תשעה חודשים במיטה, כשכל הצד הימני משותק לגמרי. בזאת נגמרה קריירת הציור של טים קוויגלי. ואז גם הוא נגמר. חייך, אכלת אותה.

גונג נוסף, ושתי הנשים מזנקות כצפוי על הבחור הכחוש בעניבה המטורפת, ציפורניהן הצבועות שלופות ורעמת שערן מתנופפת לכל עבר. הודג׳ס שב ומושיט את ידו לאקדח, אך עוד לפני שהוא מספיק לגעת בו הוא שומע את הקליק של חריץ הדואר בדלת ביתו, ואת הטראח העדין של הדואר שצונח על רצפת המבואה.

שום דבר מעניין כבר לא מגיע בדואר, לא בעידן המֵיילים והפייסבוק, ובכל זאת הוא קם. הוא יעבור על הדואר וישאיר ליום אחר את הצלצ״מ 0.38 שהיה פעם של אבא שלו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מר מרצדס”