החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

פרנסוס על גלגלים

מאת:
מאנגלית: יהונתן דיין | הוצאה: | 2012 | 195 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

34.00

רכשו ספר זה:

אם יש ספר אחד שכאילו נכתב במיוחד לשיפור האקלים החברתי-פוליטי והספרותי הנוכחי בישראל, הספר הזה הוא פרנסוס על גלגלים. מדובר בקלאסיקה שנונה משנת 1917 מאת הסופר האמריקאי כריסטופר מורלי שמוריו הספרותיים היו בין היתר ויליאם שייקספיר, ארתור קונן דויל, וולט ויטמן ומארק טווין.

איך יכול ספר שבסך הכל מתאר הרפתקה קצבית על סוסים בין העיירות ב”קאנטרי” האמריקאי הישן לשקף אותנו היום? את זאת תגלו בקריאה בפרנסוס על גלגלים, שאותה איננו רוצים לעכב עוד: אנו בטוחים שהיא תגרום לכם הנאה, תעורר חיוך גדול ומצב רוח חיובי ואולי אף תספק כלים להתמודדות עם ההווה. לא במקרה הוא אחד הפריטים האהובים בספרייתו של הביבליופיל המושבע.

מה עוד תמצאו בספר הזה מבלי שנספר לכם את עלילתו? הרבה תשוקה לספרים, קלילות ספרותית, תבונה, הומור והתייחסות חסרת תקדים למעמד האשה, לחופש האדם, ולעצמאותו החיונית.

מקווים שתיהנו מהספר כפי שנהנינו אנחנו בקריאתו הראשונה, השנייה ואף בשלישית.

“כשמתחשק לי לצחוק קצת כדי להקל מעט על שעות הערב הכבדות, אני קורא את הנובלות הראשונות של מורלי.” יוג’ין אוניל

“כשמוכרים לאדם ספר, לא מוכרים לו רק 340 גרם של דפים, דיו ודבק, מוכרים לו חיים חדשים. אהבה וידידות והומור וספינות שיוצאות לים עם לילה, בספר מצויים השמיים והארץ במלואם, בספר של ממש, אני מתכוון.” כריסטופר מורלי

“זהו ספר מרומם, מלהיב ומצחיק. הוא אינו מעורר תוגה או דכדוך, למרות שעלילתו ומסריו עומדים בניגוד כמעט גמור למציאות העכשווית. הסיבה לכך היא שמורלי כותב בקלילות, ברוחב לב ומתוך תשוקה, והדבר חודר אל לבות הקוראים ועושה את מה שסופרים עכשוויים רבים כבר שכחו: הוא נותן לנו תקווה.” יונתן שווימר, ווינט

“איזו הצהרת כוונות טובה יותר יכולה להיות להוצאת ספרים מאשר ספר ראשון העוסק בספרות ובמכירת ספרים?” יעד בירן, הארץ

“”פרנסוס על גלגלים” הוא ספר מצחיק מאד, עוקצני אך לא ארסי, מרגש אך לא קיטשי. במונחי תקופתו זהו ספר פמיניסטי המתנגד לפולחן העבודה התכליתית.” יונתן אמיר, ישראל היום

“הרי לכם ספר חמוד ונעים לקריאה עם סוף טוב ולפחות תובנה משכנעת אחת.” רות אלמוג, הארץ

“לעיתים נדירות מתרחשים ניסים. ולמרות שקשה להומור לדור על יד קדושה, אין לי אלא להגדיר את ‘פרנסוס על גלגלים’ כנס מצחיק במיוחד.” גלית דהן קרליבך, מקור ראשון

“איזה ספר נפלא המלא במשמעות החיים, וספוג באהבת ספרים טהורה. ספר שנקרא בשקיקה ובאהבה, לא תרגישו כמה מהר הוא מסתיים ואני בטוחה שתצטערו על כך.” סיגי קדוש, נוריתה

כריסטופר מורלי נולד ב-1890 בהאוורפורד שבפניסילבניה. הוא למד באוניברסיטת אוקספורד שבאנגליה, שם פרסם את ספר השירה החטא השמיני והכיר את הנערה האמריקאית הלן פיירצ'יילד שעמה חזר לניו יורק; במקביל קיבל תפקיד כעורך וכפובליציסט בהוצאת דאבּלדיי האגדית. בשנת 1917 עבר מורלי לפילדלפיה ובמשך שנתיים היה העורך הראשי בעיתון נשים חשוב. באותה שנה פרסם את ספר הפרוזה הראשון שלו פרנסוס על גלגלים. הצלחתו של הספר הייתה כה גדולה עד שמורלי כתב לו מייד ספר המשך. ב-1920 החל מורלי לכתוב טור ביו יורק איבנינג פוסט וטייל ברחבי ארצות הברית כעיתונאי. הוא ייסד את ה-Saturday Review of Literature, ערך מהדורות של ה-Bartlett's Familiar Quotations, היה מייסד ב-Book-of-the-Month Club, ושל מועדון הספרים Baker Street Irregulars. ספרו קיטי פויל עובד לסרט שזכה בפרס האוסקר. על מורלי נאמר שהמעודנוּת וההומור הייחודיים שלו בעלי אופי "בריטי". הדי כתיבתו נשמעו אצל סופרים רבים, מקינגסלי אמיס ועד לטום וולף. מורלי מת בשנת 1957 והספיק להותיר אחריו מורשת של יותר ממאה ספרים.

מקט: 4-1193-1
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות
ביקורת על הספר
סקירה על הספר בבלוגיה
קישור אל הספר בגוגל-בוקס
מאמר שפורסם על הספר
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

אני תוהה אם כל ההשכלה הגבוהה הזאת אינה אלא ערֵמה של בלבולי מוח. מעודי לא ראיתי אדם מלומד בלוגריתמים או בסוגים אחרים של שירה ששוטף כלים או מטליא גרביים במהירות מיוחדת. אני קראתי לא מעט כשהיה לי פנאי, ו״לא אודֶה שיש מכשול״  1 באהבה לספרים, אבל כבר ראיתי המון אנשים טובים ומעשיים שהידרדרו בגלל יותר מדי ספרות יפה. וחוץ מזה, קריאת סונטות עושה לי תמיד שיהוקים.

אף פעם לא ציפיתי להיות סופרת. אבל אני בהחלט חושבת שיש כמה דברים משעשעים בסיפור של אנדרו ושלי ובדרך שבה הפרו הספרים את שלוות חיינו. כשג'ון גוּטנבֶּרג, ששמו האמיתי (ככה אומר הפרופסור) היה ג'ון גוּספלֶש, לווה את הכסף להקמת בית הדפוס שלו, הוא שחרר הרבה צרות לעולם.

אנדרו ואני היינו מאושרים להפליא בחווה עד שהוא הפך לסופר. אם רק יכולתי לחזות את כל הטרדות שהכְתבים שלו יגרמו לנו, הייתי ללא ספק שורפת את כתב היד הראשון ההוא בתנור המטבח.

אנדרו מק'גיל, המחבר של הספרים האלה שכולם קוראים, הוא אחי. במילים אחרות, אני אחותו, הצעירה ממנו בעשר שנים. לפני שנים היה אנדרו איש עסקים, אך בריאותו התערערה, וכמו אנשים רבים ברומנים, הוא נמלט לאזור הכפר, או כפי שקרא לזה, לחיק הטבע. הוא ואני נותרנו אחרונים ממשפחה לא מוצלחת. אני דעכתי לאיטי כאומנת בעלת מצפון ברובע הלבנים החומות של ניו־יורק. הוא הציל אותי מהגורל הזה, ובחסכונותינו המשותפים רכשנו חווה. הפכנו לחקלאים אמיתיים, קמנו עם השמש, ואִתה גם חזרנו למיטה. אנדרו לבש סרבל וחולצה פשוטה, ונעשה שזוף וקשוח. הידיים שלי נהיו אדומות וכחולות מקצף סבון ומכפור. שנה הלכה ושנה באה, ולא ראיתי אפילו כרזת פרסומת אחת של אופנת רֶדפֶרן, והמטבח שלי היה לשדה קרב שבו שיקעתי את עצמי ולמדתי את אהבת העמל. הספרות שלנו הורכבה מדוחות חקלאות ממשלתיים, אלמנכי פטנטים רפואיים, ספרונים לשותלים וקטלוגים של חנויות ״סירְס רוֹבַּק״. עשינו מנוי למגזין ״פַארְם אֶנד פַיֶירסַייד״ וקראנו את הכתבות בקול רם. מפעם לפעם, כדי להתרגש באמת, היינו קוראים משהו מעורר בברית הישנה, למשל בספר ירמיהו המלבב, שאנדרו אהב מאוד. האמת היא שאחרי זמן־מה החלה החווה לשגשג, ואנדרו נהג להישען על גדרות המרעה בשעת השקיעה ולחזות את מזג האוויר המדויק שצפוי ביום המחרת לפי העשן המיתמר ממקטרתו.

כמו שאמרתי, היינו מאושרים להפליא עד שעלה בראשו של אנדרו הרעיון הרה הגורל לספר לעולם כולו עד כמה מאושרים אנו. לצערי אני חייבת להודות שהוא היה תמיד אדם ספרותי למדי. בימי לימודיו בקולג' הוא ערך את עיתון הסטודנטים, ומדי פעם התנכר למאמרי ״פַארְם אֶנד פַיֶירסַייד״ והוציא את גיליונותיו המכורכים של עיתון הקולג'. הוא נהג להקריא לי את השירים ואת הסיפורים שכתב בנעוריו, ומלמל במעורפל שיום אחד בכוונתו לכתוב משהו משל עצמו. באותה תקופה הייתי טרודה בתרנגולות דוגרות יותר מאשר בסונטות, ואני מודה שמעולם לא התייחסתי לאיומים האלה ברצינות יתרה. אסור היה לי להקל ראש.

ואז הלך דוד־רבא פיליפ לעולמו, וקרון שלם של ספרים שהותיר אחריו הגיע אלינו. הוא היה פרופסור בקולג', ולפני שנים חיבב מאוד את אנדרו שהיה עוד ילד. למעשה, הוא שמימן את לימודיו בקולג'. היינו קרוביו היחידים, וכל אותם ספרים הופיעו ביום בהיר אחד. זו הייתה תחילת הסוף, לו רק ידעתי זאת אז. אנדרו לא נהנה מימיו כבשעה שבנה מדפים סביב הסלון כולו. הוא לא הסתפק בכך והפך את לול התרנגולות לחדר העבודה שלו. הוא הכניס לשם תנור והיה יושב שם ערבים שלמים לאחר שהלכתי לישון. בהתחלה קרא למקום חוות סבּין (אף שזה שנים נודע בשם ״בּוֹג הולו״) משום שחשב שזה מעשה ספרותי. כשנסע לרֶדפילד כדי להצטייד, הוא היה לוקח אתו ספר. לפעמים הייתה העגלה מאחרת לשוב בשעתיים, כשבן הזקן מתבטל לו בנחת בין האלומות, ואנדרו שקוע בספרו.

לא הקדשתי לכל זה יותר מדי מחשבה, הרי אני אישה נוחה, וכל עוד ניהל אנדרו כראוי את החווה, היו לי די עניינים משלי. לחם חם וקפה, ביצים ושימורי פירות לארוחת הבוקר; מרק ובשר חם, ירקות, כופתאות, רוטב, לחם שחור ולבן, פודינג אוכמניות, עוגת שוקולד ולבּן לארוחת הצהריים; מאפינס, תה, נקניקיות בבצק, פטל בשמנת וסופגניות לארוחת הערב — זה התפריט שהכנתי שלוש פעמים ביום במשך שנים. לא היה לי זמן לדאוג לדברים שלא היו העסק שלי.

ואז, בוקר אחד תפסתי את אנדרו מעביר לידי הדוור חבילה גדולה ושטוחה. הוא נראה נבוך כל כך שהייתי מוכרחה לשאול אותו מה הדבר.

״כתבתי ספר,״ אמר אנדרו, והראה לי את עמוד הכותרת:

השיבה לגן עדן

מאת

אנדרו מק'גיל

אפילו אז לא דאגתי יותר מדי, מפני שידעתי כמובן שאיש לא יפרסם את זה. אבל, אלי הטוב! כעבור חודש בערך הגיע מכתב ממוציא לאור — הספר התקבל! זהו המכתב שאנדרו שומר ממוסגר מעל שולחנו. לשם הצגת נעימת הדברים, אעתיק אותו כאן:

"דקמרון, ג'ונס ושות'" מוציאים לאור,

יוניון סקוור, ניו־יורק

13 בינואר 1907

מר מק'גיל היקר,

קראנו בעונג מיוחד את כתב ידך ״השיבה לגן עדן״. אין ספק בלבנו שתיאור כה מלא חיים של הנאות חיי הכפר השפויים יזכה להתקבל באהדה, ולהוציא מעט תיקונים וקיצורים, נשמח לפרסם את הספר כמות שהוא. ברצוננו להוסיף לו איורים מאת מר טוֹרטוֹני, שייתכן שכבר ראית כמה מיצירותיו. נשמח לדעת אם הוא יוכל לפגוש אותך כדי להתרשם מהצבעים המקומיים של אזור מגוריך.

נשמח לשלם לך תמלוגים על סך עשרה אחוזים מן המחיר הקמעונאי של הספר, ואנו מצרפים בזאת העתקי חוזים הדורשים את חתימתך, אם תסכים לתנאים אלה.

האמן לנו, וכו' וכו'

"דקמרון, ג'ונס ושות'"

מאז ואילך אני מחזיקה בדעה ש״גן עדן האבוד״ הוא השם העדיף לַספר. הוא פורסם בסתיו 1907, ומאז לא שבו חיינו למסלולם. בשל איזה מזל ביש הפך הספר להצלחת העונה, המליצו עליו בחום כ״בשורה של בריאות ושל שפיות״, וכמעט בכל משלוח דואר זכה אנדרו להצעות ממוציאים לאור ומעורכי מגזינים שרצו להניח את ידיהם על הספר הבא שלו. קשה להאמין אילו תחבולות מחבלים מוציאים לאור כדי להשפיע על סופר. ב״השיבה לגן עדן״ כתב אנדרו על היחפנים שמבקרים אותנו, כמה מיוחדים ושובי לב הם (וכמה מלוכלכים, הרשו לי להוסיף), ועל כך שלעולם לא נסרב לאלה הנראים הגונים. הייתם מאמינים שיום אחד באביב שלאחר פרסום הספר יופיע על מפתננו נווד פרוע למראה, סוחב שק, מחניף לאנדרו על ספרו ונשאר ללון — ובארוחת הבוקר מכריז שהוא מוציא לאור ניו־יורקי ידוע?! הוא השתמש בתכסיס הזה כדי להיפגש עם אנדרו.

אתם יכולים לשער שבקצב הזה לא נדרש זמן רב שאנדרו יתקלקל. כעבור שנה הוא נעלם במפתיע, כל שהשאיר היה פתק על שולחן המטבח, ובמשך שישה שבועות נדד ברחבי המדינה ואסף חומרים לספר חדש. עשיתי כל שביכולתי כדי למנוע ממנו לנסוע לניו־יורק ולשוחח עם מוציאים לאור ועם אנשים מסוגם. הוא היה מקבל מעטפות שהכילו גזירי עיתונים ושוקע בהם בשעה שאמור היה לחרוש את שדה התירס. למרבה המזל, הדוור מגיע רק באמצע הבוקר, כשאנדרו נמצא בשדות, כך שיכולתי לעבור על המכתבים לפני שהגיעו אליו. לאחר שפורסם הספר השני, ״תענוגות ותבן״, נעשו המכתבים מהמוציאים לאור עבים עד כדי כך שנהגתי לשים את כולם בתנור לפני שאנדרו ראה אותם — את כולם לבד מאלה של "דקמרון, ג'ונס ושות'", שלפעמים הכילו המחאות. מפעם לפעם צצו טיפוסים ספרותיים כדי לראיין את אנדרו, אבל בדרך כלל הצלחתי להיפטר מהם.

עם זאת, אנדרו נעשה פחות ופחות איכר ויותר ויותר איש ספרות. הוא קנה מכונת כתיבה. הוא נשען על גדר דיר החזירים ורשם שמות תואר לשמש השוקעת במקום לתקן את השבשבת שעל האסם, שהתעקמה כל כך עד שרוח הצפון באה מדרום־מערב. הוא כבר כמעט לא העיף מבט בקטלוגים של סירְס רוֹבַּק, ולאחר שמר דקמרון בא לבקר אותנו והציע שאנדרו יכתוב ספר שירה על חיי הכפר, נעשה האיש פשוט בלתי נסבל.

בכל הזמן הזה שאני ספרתי ביצים, הכנתי שלוש ארוחות ביום וניהלתי את החווה — אנדרו היה לוקה בהתקפים ספרותיים ונעלם לאיזה טיול נדודים כדי לאסוף הרפתקאות לספר חדש. (הלוואי שהייתם יכולים לראות באיזה מצב הוא היה חוזר מהמסעות האלה, שבהם שוטט בדרכים בלי כסף ובלי גרביים נקיים לרגליו. פעם אחת הוא חזר עם שיעול כזה שאפשר היה לשמוע אותו עד צדו האחר של האסם, והייתי צריכה לטפל בו במשך שלושה שבועות.) כשמישהו כתב חוברת קטנה על ״החכם מרֶדפילד״ ותיאר אותי כ״קְסַנְטיפֶּה כפרית״ וכ״גלגל המאזן את משק הבית ומחזיק את הסופר הגדול קרוב למציאות החיים היום־יומית״, החלטתי להשיב לאנדרו כגמולו. וזהו סיפורי שלי.

1 מתוך פתיחת הסונטה ה־116 של שייקספיר (תרגם: שמעון זנדבנק, הספרייה החדשה, 1992).

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פרנסוס על גלגלים”