החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

פטמות של סלק

מאת:
הוצאה: | 2016-06 | 343 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

"פטמות של סלק", עוסק במסע בזמן של יחסי אהבה שחציו וירטואלי –אלקטרוני וחציו מפגשים של זמן-מקום-בשר-ודם, בין פסיכולוג נשוי באושר ובעל משפחה, ובין אשה, גרושה, קשת- יום, שעברה סבל רב ממערכות בין אישיות- זוגיות וקשיים כלכליים.
במהלך התפתחות איטית וזהירה של מערכת היחסים בין השניים שהחלה בהתכתבות אינטרנטית אקראית, המשיכה במפגשים פיזיים אפלטוניים והפכה לאובססיבית עד כדי השתלטות על חיי השניים, במרחב האלקטרוני והגשמי במקביל, מגלים בני הזוג עד כמה הקשר הוירטואלי שווה בהיקפו, בעוצמתו ובמוחשיותו לחלק הגשמי -פיזי של מערכת היחסים.
מתוך מפגש אקראי, עדין ורגיש, נוצרת מערכת יחסים מלאה בחושניות, בעוצמה ובסיכון, שאט אט מתמלאת באהבה טהורה וצרופה, בה שניהם יכולים להביע ללא חשש וללא סייג את אהבתם כפי שלא יכלו שניהם, כל אחד מסיבותיו הוא, להביע במערכות היחסים בהם היו עד עתה.
הספר חולף על פני כמה שנים בהם האהבה מתחזקת והופכת לחלק העיקרי של חיי שניהם כשעל כל אחד, לבדו, להתמודד עם בעיותיו, תסכוליו, משפחתו וביחד עליהם להתמודד עם ההסתרה, הציפיות לעתיד משותף, והאכזבות מידי פעם.
הספר מציג בצורה אמיתית, צבעונית ומוחשית את שמתרחש בין בני הזוג , בלב, בגוף ובנפש, בלי להסתיר דבר.
יחודו של הסיפור הוא בעובדה כי החלק הוירטואלי של יחסיהם הינו כמעט שווה ערך ואולי אף חזק יותר לעיתים, במהותו ואף בפגיעתו מהחלק הגשמי-פיזי, ואולי זה רק נראה כך.
הספר הוא תיאור של אהבה אמיתית, שיכולה לפרוח בכל מקום, בו בני אדם, גברים ונשים, חיים חיים "רגילים" אך חסרים בנשמתם, בנפשם ובגופם, את אותו "דבר מה נוסף" שהופך "אהבה" ל"סיפור אהבה".

מקט: 4-128-63
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


התחלה על חוף

זיעה כיסתה את כפות ידיו כשבלם את הרכב ועצר בשולי החניה. לבו החל לפעום בחוזקה. כבר היה במצבים שבהם ביצע פעולות שנגדו את מה שהיה רגיל אליו. כבר קפץ ממטוסים וצנח אל הקרקע המתקרבת, כבר המריא במטוסי קרב מבלי לדעת בוודאות כי ינחת בשלום, כבר צלל לעומקים עם בן זוג כשלא היה בטוח כי כרישים לא יארבו להם מעבר למצוק התת-ימי, אבל הפעם זה היה שונה. כאילו יד נעלמה דחפה אותו להמשיך בדרך שבה בחר רק לפני ימים ספורים למרות שהסיכון והריגוש עוררו בו מחשבות שניות.

"מה אני עושה כאן? מה אני מחפש בדיוק? האם זה יהיה שווה את הסיכון והבלגן? טוב, אבל אני כבר כאן, מה כבר יכול להיות…"

בצעד הססני יצא מהרכב, חבש את כובעו, הרכיב משקפי שמש כהים והתקדם בשביל לכיוון החוף.

כניסתו לאזור החניה העלתה ענן קטן של אבק שהלך והיתמר סביב המכונית ומילא את פיו באבק ובחול חם. השמש ניצבה בזנית. השעה שתים עשרה ושלושים בצהרי יום באמצע השבוע. חודש יוני, עדיין לא קיץ לוהט אבל חם. הליכתו לכיוון החוף דמתה להליכת נידון למוות המובל ברגעיו האחרונים לעבר עמוד התלייה. הליכה אטית משהו, גרירת רגליים. "האם אני באמת רוצה בכך? מה אני עושה. האם הסיכון נלקח בחשבון? גרונו יבש לגמרי, כתפיו נשמטו לפנים. ציפור הנפש מנקרת קרוב ללבו ויוצרת מועקה לא מוסברת אך מובנת.

עוד רגע קט והוא על קו המים. גלים רכים הכו בחול והרטיבו במעט את נעליו. הוא דאג להתלבש כפי שנהג להתלבש כל יום לקליניקה. כבר כשיצא מפתח ביתו בבוקר, חשש שניכר בו שמשהו חשוב עומד לקרות היום. האם בני ביתו חשו בשינוי? לא ידע. הוא דאג שהכול ייראה כרגיל. נשיקה על פיה של זוגתו, חיבוק לַבֵּן ולטיפה לכלב. רק שבלבו חש שהיום הוא יום שונה.

הוא עמד שם כך, מביט בהולכים לאורך המים. כמה אנשים בודדים בלבוש ספורטיבי ובנעלי ריצה רצו, כל אחד בקצב שונה. זוג בגיל העמידה, תיירים על פי מראם, הלכו שלובי יד ופניהם רגועים ושלווים. "יש משהו בתיירים האלו", חשב לעצמו, "רואים שהם אינם מכאן. שערם מגיע עד לקו המצח בקו ישר ועבות. מצחם, גם כשהם חשופים לשמש, נותר ללא קמט או חריץ, וכמעט תמיד הם מחייכים. האם החופשה היא המרגיעה אותם או שמא החיים באירופה הקרה והרגועה הם המזור לחריצים ולקמטי הגיל?"

כמה אמהות לילדים קטנים שיחקו בחול עם העוללים תוך שהן משוחחות על ענייני עבודה, בית והבעלים – הגברים בחייהם. הוא לא ידע זאת, רק ניחש. על מה כבר יכולות נשים בנות שלושים ומשהו לשוחח ביניהן כשהן יושבות על החול החם וסביבן תינוקות בגיל הגן. אולי על מאהביהן או על קשרי העבר שלהן, ואולי סתם משתפות אחת את השנייה בפנטזיות אישיות?

והוא… עמד שם, מביט בכולם, מאזין וממתין.

הם קבעו להיפגש במקום שבו עמד. כך קיווה שיוכל לראות מרחוק אם מושא המפגש עשויה למלא את מבוקשו. כך יוכל לראות מרחוק אם צדק בחושיו או שמא מקח טעות עשה. ובכלל, מי זה קובע להיפגש עם אישה זרה לגמרי, אחת שמעולם לא ראה או שמע, בחוף הים, לאור יום כשאפילו מטרת הפגישה לא ברורה.

מבחינתו, המטרה הייתה ברורה… בחלקה. כבר שנים שהוא מפנטז על מפגש שכזה. אחרי זוגיות ארוכת שנים, ללא כל פגם בנאמנותו או במחויבותו… בעצם לא ללא כל פגם אלא שללא פגם מהותי. ואולי גם בכך שיקר לעצמו ושפט עצמו לקולא. בעצם הייתה איזו התחלקות בעבר הלא-רחוק. פגישה עם אישה אחרת, רק רצון לחוש מגע פיזי, אינטימי, זר, אך לא. אז לא היה מדובר בפנטזיה או בחלום עם המשך. אז היה מדובר במפגש אחד, ברור ומוגדר, בתשלום, למטרה "רפואית"…, היה ונגמר. המתח, ההתרגשות והקתרזיס היו קצרים ועגומים. אחרי המעשה לא נותר בלבו מאומה למעט צער על ניפוץ הפנטזיה ללא סיפוק של ממש. אה כן, עוד ניסיון אחד היה לו לפני כמה חודשים, ניסיון שהחזיק מעמד מספר חודשים, אבל הייתה זו היא שבפתאומיות הפסיקה את הכול ונעלמה מהאופק. גם מהמייל, גם מחייו, גם מחלומותיו. וזהו. לא היה יותר, עד היום.

כאן הכול התחיל בדרך אגב. בשיטוט מקרי באתר כלשהו באינטרנט נתקל בשורה שהזכירה לו נשכחות. איזה מחקר שביצע עבור מטופל. הקליד שורה או שתיים ופתאום צצה לה שורת תגובה, מישהי שנתלתה בשורה שלו ושאלה לפרטים. תוך כמה דקות נוצרה התכתבות ביניהם ודבר הוביל לדבר. עברו שבועיים ועוד שבועיים, ושוב מבול של התכתבויות אינטנסיביות, והרבה מילים שעוברות מסך, הרבה מילים שיכולות להיות תמימות לחלוטין או מניפולטיביות למעשה, הרבה הצהרות אמתיות והצהרות ללא כל בסיס עובדתי וללא כל תמיכה מציאותית, הרבה פנטזיות ובחלקן אמת לאמיתה, והנה הוא עומד על חוף הים, מביט לכיוון החניה וממתין לראות אם עשה מקח טעות.

בדיעבד התברר לו כי היא, מצדה, כלל לא חשבה על משהו מתמשך ורומנטי. ואולי רק אמרה לו כך כי לא הצליחה להביא עצמה להודות כי חיפשה גבר, מעניין, תומך בנפש ובגוף, מישהו שיוציא אותה מבדידותה החברתית. הסקרנות הרגה אותה כפי שהרגה את החתול. יום אחד גילתה בפורום אינטרנטי כלשהו כותב שהתייחס למישהו ממשפחתה. ויותר מכך, לגרוש שלה. אותו גבר שעמו חיה שנים מספר, ילדה לו חמישה ילדים, ובסופו של הקשר גירש אותה מעל פניו בשנאה יוקדת, בחוסר כול, ועם ילדיה הפעוטים מצאה עצמה משוטטת ברחובות בחיפוש אחר מקום להניח בו את ראשה ואת ילדיה. והנה, אדם זר כותב כי הוא מכיר את אותו "בהמה" כפי שכתב, ואף תיאר אותו במדויק ואת אופיו. הסקרנות גברה והיא החליטה להגיב. תוך חודשיים-שלושה היא מוצאת עצמה מתכוננת להיפגש עמו בחוף הים, באמצע היום. והכול למרות שכתבה לו יותר מפעם אחת כי יש לה קווים אדומים. לא גרושים ולא נשואים. רק רווקים. נכון, היא כתבה לו שיש לה ידידים נשואים, אבל רק ידידים. ולא יותר. בלי כל קונוטציה אחרת ובלי תקווה להתפתחות רומנטית. גברים נשואים אינם באים בחשבון לכל דבר ועניין. אז כנראה שזו רק סקרנות ותו לא. ואולי לא כך הדבר? האם היה בה לא רק יצר סקרנות אלא כמיהה למשהו אחר, להפתעה, ואולי התגרות בגורל?

דמות החלה לרדת מכיוון החניה. דמות קטנה, אישה, לבושה בחצאית עד הברכיים, חולצת מעטפת בהירה, משקפי שמש ושיער ארוך, עורה כהה. הדמות התקרבה לכיוונו, משל ידעה שהוא זה שמחכה לה. הוא לא היה בטוח למה לצפות. האם ציפה לאישה אחרת? לבטח לא, שכן כבר כתבה לו מפורשות את גילה, גובהה, משקלה וצבע עיניה. ולא שהיא יזמה זאת. הוא התעקש ושאל יותר מפעם אחת, אבל אגב אורחא כמובן, לא שזה חשוב לו, כתב. לכן לא ציפה ליפיפייה גבוהת קומה או מצודדת פנים ולרגליים משגעות.

אגלי זיעה בצבצו על מצחו שעה שהמתין לדמות שתתקרב אליו. רוח קלה ביותר נשבה מכיוון הים, רוח שנשאה עימה יותר מקמצוץ ריח קל של אצות, דגים וטחב. הכול יחד יצר אשליה של חו"ל, של קרירות מסוימת למרות שקרני השמש הכו במלוא כוחן בשעה זו, יחד עם החזר הקרינה מהחול הבהיר.

"שלום, אני אהרון, נעים מאוד".

"שלום, אני ניצה".

"את מהסביבה?"

"כן, האמת היא שאני גרה עשר דקות מכאן".

"באמת? לא שיערתי לעצמי. חשבתי שאת מרחוק יותר באה".

"בא לך לטייל צפונה או לשבת?"

"אין כמו הליכה לאורך המים… גם אם יש שמש".

"ואפילו אם אני לבנבן כזה", הפטיר מתחת לשפמו.

יחד הם פנו צפונה. הוא שמע עצמו שואל אותה שאלות מהבנליות ביותר, אבל במקביל צצו בראשו מחשבות אחרות.

"היא לא מה שדמיינתי לי. חשבתי שהיא תיראה שונה. נראית לי דתייה שומרת מסורת כזו".

בזווית עינו הביט בה בתקווה שלא תשים לב. משהו לא התאים לו. בלבושה דמתה לאישה דתייה, אז מה לה ולטיול בחוף עם גבר לא מוכר, זר של ממש ועוד נשוי?

עתה גם נזכר כי סיפרה לו שבנה הקטן לומד בישיבה. לְמה הוא מכניס את עצמו, הרהר כשהוא מגניב לעברה עוד מבט אלכסוני. למרות חששו ולמרבית הפלא, השיחה ביניהם קלחה. עניינים של דא והא, היסטוריה אישית, לימודים, מוצא, עבודה. כבר למן הרגע הראשון או השני התברר כי למדו יחד באותן שנים באוניברסיטה צפונית. שניהם לא שמו לב לכך שעברה כבר למעלה משעה ועדיין המשיכו בכיוון צפון. לאחר כשעה נוספת החליטו לשוב על עקבותיהם לכיוון מגרש החניה.

זרים מוחלטים, רקע שונה, וכשנפרדו לא חשו כיצד חלפו עברו להם כמעט שלוש שעות מבלי להרגיש.

כשהגיעו לחניה, נפרדו בלחיצת יד חברית והלכו כל אחד לדרכו. להתראות וזהו. לא סיכום פגישה, לא כוונה להיפגש שוב, זהו, שלום ולהתראות התמלמלו להם מעל לשפתם.

הוא סגר את הדלת והתניע. בזווית העין ראה שהיא עזבה במכוניתה את החניה, ונותר במקומו.

מה זה היה, חשב לעצמו. תחושה של שלווה ורוגע הציפה את גופו. תמיד ראה עצמו כביישן, במיוחד עם בנות המין השני. לא שלא היו לו בנות זוג טרם נישא, אבל הכול היה בוסרי, מעולם לא היה מסמר הערב. בתנועת הנוער, בתיכון ואחר כך בצבא ובאוניברסיטה, למרות הפוטנציאל, למרות הישגיו, למרות הצלחותיו, מעולם לא ראה עצמו אבן מושכת לבנות בסביבה. נכון, עברו מאז שנות דור, והוא צבר ניסיון, ביטחון ויכולת, אבל החֲלָקוּת והקלות של השיחה האחרונה שזה עתה סיים בים הציפו אותו בתחושה של סיפוק ונוחות שלווה.

הוא שחרר את הבלם ופנה לצאת מהחניון.

"לא, זה לא זה. זו לא התחלה של משהו. בוודאי לא של קשר. מה לי ולה. אנחנו מרקע שונה. אני נשוי באושר, היא גרושה עם ילדים ונשואה לצרות".

די היה בשיחה של שלוש שעות מקריות וכבר ידע עליה כל מה שרצתה שידע עליה. גרושה ממטורף, עברה סבל קשה ממנו. גם במהלך נישואיה וגם לאחר מכן. בעיות פרנסה וכלכלה, מתמודדת עם בעיות מכל כיוון.

בכל זאת היה בה משהו. מין רכות כזו ומבט נוצץ בעיניה שרמזו שיש מאחוריהם משהו אחר. תנועות גוף של קבלה ונתינה, רכות. זו מילת המפתח. או שהייתה זו מניפולציה מתוכננת היטב. הוא היה מבולבל, שכן הוא בא לחוף במטרה להכיר מישהי. אולי דחף פתאומי של גיל המעבר, אולי דחף פתאומי להרס עצמי או סתם יֵצר פראי של סיכון וחיפוש שמעולם לא פרץ החוצה ועתה הגיע הזמן. ואולי פשוט חיפש מישהי שתשמע לו, שתקשיב לו, שתהיה מוכנה לתת מעצמה כדי לשמש אוזן קשובה ללבו מבלי שהוא יצטרך להשקיע. כבר זמן רב הוא כמה לאוזן קשבת, נוסף לזו שבביתו. והנה הוא פגש מישהי, זרה, שאינה שייכת לחוג שבו הוא נהג לסוב ובכל זאת חש משהו. משהו שהוא לא יהיה מוכן לוותר עליו מבלי לרדת לשורשה של התחושה ולברר עד הסוף במה מדובר.

"וואו, מה קרה לי", חשבה לעצמה כשנסעה לאִטה ממגרש החניה.

"הוא כזה חמוד, אבל תפוס". היא הביטה למעלה מחוץ לחלון לעבר השמים.

"מה אמי הייתה אומרת על זה אם הייתה רואה אותי". אמה המנוחה הייתה האורים והתומים עבורה, למעט בכמה מקרים קריטיים. כך לדוגמה כשהחליטה להתגייס לצבא או כשהביאה את בעלה לביתה בפעם הראשונה, אמרה לה אמה כי "הוא לא בשבילה". אבל היא בשלה. מרדנית, ואולי באמת חשבה שאמה טועה.

"איפה הייתי ומה חשבתי לי". כבר פעמים רבות הכתה על חטא שלא שמעה בקול אמה המנוחה.

היא נשבעה לעצמה כבר לפני שנים שלעולם לא תצא עם גבר נשוי. לאחר שסילק אותה מהבית וכשידע שהיא מתגוררת בסביבתו, נהג בעלה לשעבר להביא אישה אחרת כל ערב, ולעתים אף שתיים ושלוש. בעיקר כדי להוציא את עיניה מקנאה וכמובן כדי להעלות את ביטחונו העצמי, משל משגל עם נשים רבות יגביר את ביטחונו. אלא ששכח כי כל עוד אתה מזיין זונות בשקל ותשעים, זה פחות או יותר השווי …שלך.

היא לעומת זאת, עיקר דאגתה הייתה לילדים. גם לו רצתה, לא יכלה להקדיש זמן, כספים ורגש להתקשרות רומנטית חדשה. גם לאחר שנים שבהן היו לה קשרים פה ושם, מעולם לא הביאה אותם הביתה, והקשרים לא נמשכו זמן רב. ובכל מקרה, איש מהם לא היה נשוי, באיש מהם לא ממש התאהבה, ואיש מהם לא היה "חומר לחתונה" כפי שאמה הייתה אומרת.

והנה עתה, למה היא מצפה באמת? לבה הלם. הוא כל כך שונה מכל אלו שהכירה בעבר. שונה בצבע, בצורה, במבנה, באינטליגנציה, ביכולת לחשוף ולהיות גלוי. עדין כזה עם עיניים בהירות. ולא סתם בהירות, כחולות ממש, חלומה של כל נערה כמוה. אלא שהיא כבר אינה נערה כלל. היא אשה בוגרת, למודת ניסיון רע, ואין לה כל תכניות להזדווג מחדש כדי ללדת עוד ילדים, אז מה משנה צבע עיני הגבר שלצדה?

ובאיזו קלות הוא שוחח עמה על זוגתו, על אהבתו אליה. לא כמו כל אלו שתמיד מספרים עד כמה קשה להם בבית, לא מבינים אותם, רע להם ורק בגלל הילדים הם לא מפרקים את החבילה. הוא כל כך שונה מכל מה שהכירה וממה ששמעה מחברותיה שהיו גם כן גלגל שלישי ברכב הזוגיות הדו-גלגלי.

אך היא התעלמה והמשיכה בנסיעה אטית לעבר המטלה הבאה שהייתה לה ברשימה. אוכל, בגדים, הוצאה לפועל ותשלום חשבונות…

"הגעתי, מישהו בבית?" צעק כשלא שמע כל תגובה. השעה הייתה רבע לשבע בערב. בדרך כלל עדיין הייתה זוגתו בחדר עבודתה בבית, כשהיא שקועה עמוק בתוך מטלותיה למחרת. שני בניו הצעירים, האחד בחופשת שחרור והשני טרם גיוס, היו מבקרים בבית בין בילויהם, עבודתם ועיסוקם בספורט כלשהו.

ריח של תבשילים עלה באפו כשהוא פנה לכיוון המטבח. סירים מספר עמדו על הכיריים, ואדי בישולים שונים עלו מהם לכיוון התקרה כאדי מים מעל בריכות ספא מהבילות. הוא פתח סיר אחרי סיר והריח את ניחוחות הבישולים.

"אני כבר יורדת חמוד שלי", שמע את זוגתו קוראת לו מלמעלה. בצעד אטי עלה במעלה המדרגות לקומת השינה ופנה לחדרה של זוגתו. זו הייתה ישובה בישיבה מזרחית על הכיסא המשרדי בחדרה, הוא ראה את קימורי גווה המתוח והזקוף כאילו שורטטו על גב החלון המערבי שממנו עדיין נכנסו קרני שמש אחרונות. יושבת-רוכנת מול המחשב, שולחת לעברו נשיקה חטופה תוך שאינה מסיטה את ראשה לכיוונו.

"תן לי רק לגמור כאן עוד משהו קטן ונרד למטה. הבנים יגיעו עוד מעט ונשב לאכול. הכנתי משהו היום…"

בקוד המשפחתי המוכר לו היה ברור שה"עוד משהו קטן" לכתוב ייקח לפחות עוד שעה ארוכה, "הבנים יגיעו עוד מעט" פירושו – הם בים, אולי יגיעו, אולי לא.

אנחה קלה יצאה מגרונו והוא פנה באטיות לעבר חדר השינה. התפשט, נכנס למקלחת וצינן עצמו בזרם מים קרים.

השגרה חלחלה לחייו כבר לפני שנים מספר, אך בכל פעם מחדש, רק נכנס לביתו בערב, חש את הגעגוע העמוק לחיי אהבה עמוקים וצפופים. ולא שלא הייתה אהבה בבית. האהבה שרתה בכל פינה ופינה, גם ביחסיו עם זוגתו וגם ביחסיו עם ילדיו, אלא ש….

לטעמו, הביטויים לאותם קשרי אהבה עברו שינויים שלא התאימו לו עתה. הוא ערג בנפשו לימים שבהם חש בכאבים של ממש כשלא ראה את אשתו כמה שעות. תוך שהמים הקרים זורמים מלמעלה לעבר גופו, מכים בו כמיליוני סיכות קרות, דוקרים בעדינות כאילו מסר גופו לטיפולו של מדקר סיני, עברו מול עיניו העצומות אותן תחושות שלא חש בהן כבר שנים רבות.

יכול היה לחוש את אותם רגעים שבהם נהג לשחות ולעמוד תחת מפל זה או אחר, עם אהובת לבו, זוגתו, מחובקים, צמודים ונושקים ללא הפסקה. נזכר לרגע ארוך באותה תחושה של סיפוק יצרים והרחבת הלב כשהיה נוגע בה והיא בו, עת היו מתקלחים יחד כמעט מדי יום. לפתע חש געגוע צורב לאותם מאות ואלפי רגעי אושר עילאי כשהיה מחבק את זוגתו סתם כך עשרות פעמים ביום, בכל רגע אפשרי.

רגעים אלו חלפו להם מעולמו הצר. ולא באשמתו. לטענתה, היא כבר לא הייתה צריכה את כל אותם מגעים כדי לדעת עד כמה הוא אוהב אותה, ולא חשה בצורך להתנשק בכל רגע אפשרי כדי להביע בפניו את אהבתה אליו, את נאמנותה ומסירותה עד אין קץ.

עתה, ישובים מול השולחן, בחן את ילדיו, אלו שעוד נהגו להגיע לארוחת ערב מעת לעת יחד עם ה"זקנים". כך כינו אותם הילדים. זוגתו אכן טרחה באותו היום להכין ארוחה מלאה. חריגה מהנוהל השבועי שהיה קיים ביניהם זה כמה שנים. מאז פרחו הילדים הגדולים מהקן המשפחתי נהגו שניהם לוותר כמעט תמיד על ארוחה משותפת בערב. מדי פעם יצאו לאכול במסעדה סמוכה לביתם או תוך כדי בילוי תרבותי בעיר הסמוכה.

הבנים, שזופים ומוצקים, נראו בעיניו כילידי חו"ל. שערם הבהיר נצנץ. בנו החייל המשתחרר, שערו הקצוץ קצר משווה לו מראה קשוח למרות שהיה רגיש, נעים הליכות ונוח עם הבריות. הצעיר יותר, שערו ארוך, קשור בגומי, שיווה לו מראה של בוהמיין או של גולש מחופי קליפורניה. חסרונן של הבנות הגדולות לא ניכר באותו הרגע, שכן ידע כי הן עסוקות בעולמן ולא היה קל לתאם ארוחות משותפות לכולם.

השיחה קלחה, כל אחד סיפר את שעבר עליו באותו היום, כולם מלבדו. הוא הביט סביב, בחן את עיני זוגתו האהובה, את עיני ילדיו, ותהה לעצמו אם מי מהם יכול לקרוא מבין השורות ולהבין לאן אביהם סוטה, לאן מחשבותיו נודדות. מבחינתו הכול היה מושלם. אשה נאה, ילדים מוצלחים, פרנסה ובית חם. מה עוד צריך בן אדם כדי לחיות?

כולם מלבדו, שכן ברגע זה בדיוק נפשו הייתה נתונה בעין הסערה למרות שטרם קרה משהו. מה בסך הכול היה? הוא חולם על חיים אחרים, הוא מפנטז על עולם אחר. דבר של מה בכך. אך נפשו סערה.

הוא בחן את פניה של זוגתו. למרות שאט אט ניכרו בה אותות השנים – בת חמישים ומשהו הייתה, נדמה היה לו שאותם קמטים קלים בקצות עיניה שיוו לה מראה סקסי להפליא, מין חיוך תמידי הנסוך על פניה, מין בת צחוק קבועה, או אולי אפילו מראה סיני משהו. עיניה הכחולות והצרות נצנצו לכיוונו כל אימת שהיא הביטה לעברו. ניסה לדמיין שמשוועת היא לקבל ממנו אישור לאהבתו אליה. ואולי היה זה רק במוחו הקודח שכן לא יכול היה יותר לשקר לעצמו. כבר פגש בחייו נשים חמות יותר ממנה. לא חמות במיטה אלא ברגשות. באופן שבו הראתה את רגשותיה. כתפיה הרזות והמרובעות שיוו לה מראה ספורטיבי מדליק. לעתים ביקש ואף היה נוהג לקום באמצע הארוחה, או כשישבו מול הטלוויזיה, ואפילו במסעדה, וחיבק אותה בחום ובכוח, כאילו רצה לבלוע אותה מיד. מבלי לראות את גופה, שכן ישבה ממולו מאחורי השולחן הרחב, ידע כי גופה הוא מתוק מדבש, ארוטי ונשי באופן מוחלט. לא רזה מדי, ולא שמנה. בדיוק כפי שחלם שגוף אישה צריך להיות.

עתה, כשבחן אותה מעבר לשולחן, לא יכול היה שלא לדמיין אותה במצב אחר. נותנת יותר, משוחררת יותר, מתמסרת יותר. הוא עדיין אהב אותה כל כך. שרירית למראה, סקסית. עיניים כחולות כמי הים, ושערה כהה כאינדיאנית צפון-אמריקאית. "מצחיק", חשב לעצמו כשנזכר כיצד היה מקניט אותה בעבר על גוון פניה הכהות במקצת, כאילו שהוריה היו נצר של שבטים אינדיאניים קדמונים. בפרופיל פניה הזכירה לו, יותר מכול, בת לשבט נבחו או לאצטקים, או אולי דווקא נצר לבני האינקה מדרום אמריקה.

מנקודת זמן מסוימת חש כאילו נשמתו יצאה מגופו וריחפה אי שם מעל לשולחן. קולות נשמעו, הבנים דיברו ביניהם ועם זוגתו, אך הוא, כאילו מעליהם, שומע אך לא מקשיב. מין ערבוביה של מלמולים וקולות מוכרים מבלי שהצליח להפריד בין המילים, המשפטים ותוכנם. הוא לא היה שם באותו הרגע. מוחו עדיין בחוף, המקום החביב עליו ביותר לפטנז. רגליו על החול החם, עיניו נעות בין שכבת המים הדקה שכיסתה את החול הרטוב ובין עיניה של איזו חתיכה דמיונית שעליה חלם באותו הרגע.

"אבא, אתה בסדר? נראה כאילו נעלמת לנו הרגע. לא שמעת מה שאלתי?"

"אני מצטער. מה אמרת?"

"לא, כלום. סתם. הודעתי שאני עוזב את הארץ מחר וטס עם דנה לדרום אמריקה לכמה שנים…"

"מה, מתי זה קרה? למה לא מספרים לי כלום בבית הזה…?"

"סתם. לא נוסע. רק רציתי לראות אם אתה עוד אתנו. אבל האמת היא שאני מתכנן לנסוע מיד אחרי הלימודים לשנה לניו יורק".

"כן? והגר נוסעת אתך? לא אכפת לי מה אתה הולך לעשות, רק אל תגרום לה לעזוב אותך. היא הדבר הטוב ביותר שקרה לך בשנים האחרונות. אל תשכח את זה…"

כן. הייתה לו דעה ברורה על כל בני זוגם של ילדיו. זה עצלן ויהיר, זה מרובע ומשעמם, זו קצת משוגעת, על גבול המופרעת, אבל עשתה לילד רק טוב, ואילו הגר הייתה כליל השלמות… כמעט. כל הזמן פחד שהיא תעזוב את הבן. לא מחוסר אהבה אלא כי הוא עדיין לא יודע מה הוא הולך לעשות כשיהיה גדול… היא כבר ידעה. הייתה מסודרת בראש. הוא, עדיין לא. קופץ מכאן לשם, משנה דעתו, מתבגר בן כמעט 23, טיפוסי…

זוגתו לא הוציאה הגה מפיה בכל הדיאלוג. ולא שלא הייתה לה דעה לגבי החינוך ודרך ההתנהלות של הילדים. ולא רק לגבי הילדים אלא במיוחד לגבי ההתנהלות שלו כלפי הילדים.

היא תמיד ידעה מה רצתה לעשות כשתהיה גדולה. ילדה טובה, מבית טוב, בית אינטלקטואלי ואקדמי. מסלול בטוח ומתוכנן כמעט כולו מראש. צבא, אוניברסיטה, חבר, חתן משכיל, ילדים, בית ושוב חוזר חלילה…

וכך באמת הצליחה במימוש התכנית. ללא כל סטיות או עצירות מיותרות… כמעט.

הוא, מצד שני, חלם על הרבה דברים אך תמיד, ברגע האחרון, שינה כיוון, ובחר בדרך אחרת. לא תכנן להיות פסיכולוג אלא לאחר שכשל בלימודי הנדסה. לא תכנן להתחתן מוקדם אלא לאחר שזוגתו הציעה לו נישואים. לא תכנן ילדים בגיל צעיר אלא לאחר שזוגתו הודיעה לו ערב אחד, "הלילה אנחנו עושים את הראשון", וכך היה.

"מה חסר לי", הרהר בין הקולות והנגיסות הקלות שלקח מהמנה שהייתה מונחת על צלחתו. "הכל כל כך מושלם. מפחיד…". הארוחה נתמשכה עוד כשעה, ואחריה, תוך שהוא מפנה את הצלחות מהשולחן, קראה לעברו זוגתו:

" תן לי עוד כמה דקות לסיים את ההצעה. ואז ארד להיות אתך בסלון"

משפט שפירושו הברור הוא: "יש לי עוד עבודה הכרחית, אל תטריד אותי ובעוד כמה שעות ניכנס למיטה".

לאחר כמה דקות נוספות יצאו הבנים מהבית בטריקת דלת כדרכם של צעירים, והוא הצניח את גופו העייף לתוך הספה המזמינה והרכה, הדליק את הטלוויזיה ושקע ללא כל מחשבה נוספת במלל מטומטם וסתמי באחת מהתכניות ששודרו בשעה זו.

בשעה אחת אחר חצות התעורר מול המסך המרצד כשהבית חשוך ושקט. הוא גרר עצמו למעלה, בתקווה למצוא את זוגתו ערה בחדר העבודה, עדיין מתקתקת על המחשב, אך כפי שחשש, מצא אותה תחת השמיכה בחדר השינה, עיניה עצומות, את קימורי איבריה היפים הצליח לדמיין פרושים לצדדים. לרגע עלה בראשו המשפט הקבוע "סקס לא יהיה לי הערב", אך הפעם החליט שלא לוותר. הוא ניגש אליה, הסיר אט אט את השמיכה הדקה, והחל ללקק את פניה בעדינות, כפי שידע בדיוק לעשות. מפניה ירד לצווארה המתוח, רפרף בשפתיו עד שהגיע לאותה נקודה מדהימה ומהפנטת, הנקודה בין שדיה, והתעכב שם עם לשונו. בפני מגע זה אף היא לא יכלה לעמוד מבלי להגיב. היא גנחה קלות, והתקפלה כעובר חתולי, מיד לאחר מכן מותחת את עצמותיה לעברו. הוא נענה מיד ונכנס לתוך אותה אסימטריה של ידיים, רגליים וגוף, השתחל פנימה כאילו נועדו גופותיהם להיות משולבים ומשורגים בצמידות. לאחר כדקה ומשלא חש בכל ניסיונות מצדה לדחותו, הסיר באצבעותיו את תחתוניה הקטנים, דחף אותה בעדינות עד שגבה היה מופנה אליו, ובשניות חדר אליה מאחור. גופה נענה לתנועותיו ויחד נעו בכיוונים מנוגדים. הוא חיבק אותה בעדינות, ליטף את שדיה הכמעט-מושלמים, לבטח עבור אישה בת חמישים ומשהו, כשמדי פעם שחרר יד אחת וירד ללטף את ירכיה החלקות והשריריות.

אולי הייתה זו הארוחה המשפחתית המשותפת, אולי חלום רטוב שבדיוק חלמה ושאליו חדר, ואולי סתם רגע של נכונות ואהבה שחשה אליו כבר כמעט ארבעים שנה. מכל מקום, קצב תנועותיהם התגבר, והוא נאלץ מדי כמה שניות לכסות את פיה בכף ידו כדי שלא יצאו צעקותיה מחלל החדר, שכן לא רחוק משם, מעבר לעצים, גרו להם שכניהם, בעלי האוזניים הרגישות כל כך למה שקורה בסביבה.

זוגתו ניעורה לגמרי. פתאום התעוררה והבחינה ממש בנעשה. היא דחפה אותו החוצה ממנה. הוא כבר הבין שכאן האקט מסתיים שכן ניצל את שנתה העמוקה לבצע בה את זממו. ואולם להפתעתו, היא הסתובבה, נשקה לו על שפתיו ובבת אחת התיישבה מעליו, מחדירה אותו לתוכה במהירות ובעקשנות. גופה החטוב, השרירי והמגרה, נע מעליו כמטוטלת כשהיא עצמה נשענת עליו בזרועותיה ועיניה עצומות לגמרי. היא נעה קדימה ולאחור, בקצב הולך וגובר, כאילו מנסה לקלוט ממנו כמה גוף שרק ניתן. התנועות התגברו, אנחותיה הפכו לצעקות של ממש ולפתע, זהו. היא צעקה בקול צעקה אחת ארוכה, ונפלה עליו כשראשה פוגע באפו. למרות הכאב העז שחש, הוא הביט בה, שכובה עליו ללא ניע, מתנשפת עמוקות ובשקט, והחל צוחק, תחילה בלב ומיד לאחר מכן בקול הולך וגובר. נוזל חם ניגר לשפתיו והוא הבין שהחל מדמם מאפו. תוך שהוא ניגב בכף ידו את פניו, הפך אותה על גבה וחדר אליה, שוב בעדינות אך בחוזקה. הוא היה מגורה עד למעבר ליכולתו להחזיק, ותוך שניות חש באורגזמה המתרחשת. כך נותר לשכב מעליה עוד כמה דקות. היא, או שנרדמה או שהתעלפה. לאחר שליטף את פניה שוב, קם מהמיטה ופנה למקלחת שוב.

  1. :

    ספר מצויין..סיפור אהבה גנובה. מרגש ואמיתי . מציאות אשר מונעת מאוהבים לשתף את היקום באהבתם . רותקתי מאוד. סגנון קולח וחכם . תאורים אירוטיים מדוייקים שלא משאירים מקום לדמיון. . מסוג הספרים שלא בא לי שיסתיימו ..

  2. :

    ״ קריאה סוחפת אל המציאות הנסתרת בחיי זוגיות רבת שנים. התיסכול נוכח היעלמותה הטבעית של התשוקה והחיפוש אחר הריגוש וההתאהבות מובאת בספר זה במסע מרגש, ממכר ומסעיר.

    הספר שמדגדג את דמיונו של הקורא ומטביע אותו בעולם של שאלות ופנטזיות נוכח הנושא מהווה פרספקטיבה אנושית נפלאה למה ש"הזוגיים" שבייננו חווים או שרק בראשם. ״

הוסיפו תגובה