מכירים את אליס? סטודנטית. עיתונאית. בת. מאהבת. שונאת דדליינים. ההיא שטבעה בשנה שעברה. אליס איננה, אבל היום אי אפשר להיעלם, […]
פתח דבר
מאמר במגזין המועצה לאמנות, “מילת המפתח”, 2001
מה יש בו בשם? זאת השאלה שביקשנו בני נוער לענות עליה באלף מילים, בתחרות הכישרונות הצעירים שלנו לשנה זאת. והרי התשובה הזוכה, פרי עטה של אליס סלמון בת החמש־עשרה.
שמי אליס.
אני יכולה להסתפק בזה. אני יודעת למה אני מתכוונת בזה. זאת אני, אליס סלמון. גבוהה, מראה ממוצע, כפות רגליים גדולות, שיער שמסתלסל מעצם המחשבה על מים, קצת דאגנית. חובבת מוזיקה גדולה, תולעת ספרים אמיתית, אוהבת להיות בטבע אבל מתה מלחשוב על עכביש.
רוב האנשים קוראים לי אליס, אם כי פה ושם אני אל או אלי או ליסה, ושיירשם בפרוטוקול שאת השם האחרון אני שונאת. כשהייתי ילדה היו לי גזיליון שמות חיבה כמו אלי באבא ואל־אל, והשם שהכי אהבתי, בעיקר כשאבא שלי קרא לי ככה: אֵייס.
הדוד שלי קורא לי ליסא, שזאת אנגרמה של אליס, אם כי אני תמיד מתבלבלת בין “אנגרמה” ל”אנכרוניזם”. “זה מה שאני,” אבא שלי מכריז תמיד אם מישהו אומר “אנכרוניזם”, אם כי המילה “אבא” היא למעשה פלינדרום. למדתי את זה אתמול.
אני אוהבת לדעת דברים כאלה, גם אם חברתי הטובה ביותר מייגן אומרת שאני נשמעת כאילו בלעתי מילון. לא שאני אוהבת להשוויץ, אבל אין ברֵרה אם מתכננים ללמוד ספרות אנגלית. אם אצליח להוציא ציונים טובים מספיק, אני אשמח ללמוד באקסטר או בליוורפול, אבל לא אתנגד לשום מקום רחוק מקורבי, אם כי סביר להניח שבכל מקום שתגיעי אליו יהיו אנשים שינסו להתרחק משם. אם להיות כנה, אני מחכה בקוצר רוח לעזוב; אימא שלי תמיד דוחפת את האף לענייני. היא אומרת שזה בגלל שאכפת לה, אבל זה לא הוגן שאני נאלצת לסבול בגלל שהיא פרנואידית. את השורה האחרונה הכנסתי, כמובן, אחרי שהיא קראה את הטיוטה של זה והיא לעולם לא תראה אותה כי אין לי סיכוי לזכות.
אולי מה שיש בשם שלי הוא המוזיקה שאני אוהבת (שמעתי את Dancing in the Moonlight בערך 400 פעמים היום) או תוכניות הטלוויזיה שאני רואה (הנערה שלפניכם היא המעריצה הגדולה בעולם של “דוסון קריק”), או החברים שלי או היומן שאני כותבת? אולי הוא סכום כל הדברים שאני זוכרת, שלא מסתכם בהרבה כי יש לי זיכרון מחורבן.
אולי זאת המשפחה שלי? אימא ואבא שלי ואחי שנהג לקרוא לי “אליחס” או “אלכס” או “עולב” כאילו זאת הבדיחה הכי מצחיקה בהיסטוריה של העולם. אולי אלה יהיו הילדים שלי, לא שיהיו לי ילדים, תודה רבה: כל הגועל והקיא והקקי האלה. אפילו אין לי חבר, למרות שאם מר דיקפריו קורא את זה, אני פנויה בשישי…
“את תשני את דעתך,” אימא אומרת לגבי הילדים, אבל היא אמרה את זה גם על אספרגוס ודעתי לא השתנתה.
אולי אלה הדברים שאני מתכננת לעשות, כמו לטייל בעולם, או הדבר הכי נחמד שכבר עשיתי, שזה ללא ספק היום שהתנדבתי במקום של החירשים (אתם רואים איך ההילה שלי נוצצת?) ואולי הכי גרוע (אין מצב שאני מתוודה על זה!).
אני יכולה לספר לכם על היום הכי טוב בחיים שלי. התחרות קשה, כי אולי זה היה כשמג ואני הלכנו להופעה של אנריקה איגלסיאס או כשפגשתי את ג׳יי קיי רולינג או כשסבא שלי לקח אותי לפיקניק הפתעה ליום ההולדת, אבל הקטע עם “בחיים” זה שהוא מגיע רק עד ההווה, ומחר יכול להיות טוב יותר, אז אולי כדאי שאדבר על “עד כה” ולא “בחיים”.
מצד שני, לפעמים אפשר להסביר משהו כשמעמידים פנים שלא מדברים עליו (חיפשתי את זה בגוגל, זה נקרא “אפופזיס”), אז אולי מה שיש בשם שלי הוא הדברים שהייתי יכולה לעשות במקום את זה, למשל, שיעורי בית במתמטיקה או להוציא את מר ווף לטיול.
בעבר הצטערתי שאין יותר נשים מפורסמות שקוראים להן אליס. לא, כאילו, מפורסמות מפורסמות, כי אז בכל פעם שמישהו יגיד “אליס” כולם יחשבו עליהן ולא עלי — כמו אם קוראים לך בריטני או שרי — אבל חצי מפורסמות. ישנו אליס קופר אבל הוא גבר וזה אפילו לא השם האמיתי שלו. ישנה גם “אליס בארץ הפלאות”, שנהגו לצטט לי הרבה, “כרתו את ראשה!” ודברים כאלה, למרות שהשורה שאני הכי אוהבת תמיד היתה זאת שאת לא יכולה להסביר את עצמך כי את לא רואה את עצמך, גם אם לא ממש הבנתי אותה.
אני מניחה שאני גם מה שאני כותבת כאן, ואולי אלה שטויות. ביקשתי מאימא שלי שתקרא את זה — רק כדי לבדוק לי שגיאות איות — והיא אמרה שזה נהדר, גם אם השורות הראשונה והאחרונה גורמות לי להישמע כמו אלכוהוליסטית במפגש, אבל זה רק איך שהיא פירשה את זה.
אימא אומרת שאני צריכה לשקול מחדש כמה קטעים, אבל אין טעם להגיש את זה מלא בשקרים, אם כי הסכמתי למחוק את הקיצורים והקללות, והיו הרבה מהם בטיוטה הראשונה (זאת השביעית!). אני משתמשת גם ביותר מדי סוגריים וסימני קריאה אבל גם אותם אני משאירה, אחרת (שוב) זאת לא תהיה אני.
“לפעמים מפחיד אותי כמה שאנחנו דומות,” אימא אמרה אחרי שהיא קראה את זה. טוב, היא לא היחידה. בימים מסוימים, למרות שהיא מנסה להסתיר את זה, היא מסתובבת בבית עם האף באדמה כאילו העולם עומד להיחרב. (כן, גם השורה הזאת נכנסה אחרי האישור שלה — ממש משטרת מחשבות!)
אבא שלי טוען שכנראה הפילו אותי על הראש כשהייתי תינוקת, כי לו ולי אין כמעט שום דבר במשותף, למרות ששנינו אוהבים סלמון וזה מצחיק כי אפשר לומר שזה עושה אותנו קניבלים.
שמי אליס סלמון. שלוש מילים מתוך האלף שלי. אני מקווה שאני יותר מפי שלוש מאות שלושים ושלושה מהמילים האלה. גם אם לא עכשיו, לפחות שיום אחד אהיה.
אני אסיים את זה עכשיו ואקום ואשאל את עצמי מי אני. אני עושה את זה הרבה. אני אסתכל במראה. ארגיע את עצמי, אפחיד את עצמי, אחבב את עצמי, אשנא את עצמי.
שמי אליס סלמון.
אין עדיין תגובות