החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

רעה

מאת:
הוצאה: | 2016-05 | 156 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

0.00

רכשו ספר זה:

על אחד הקירות במחלקה שלוש נותר תלוי שלט קטן, לבן ודהוי, שהצהיב עם הזמן. והשלט נתון במסגרת שחורה, והאותיות כתובות בכתב יד המוכר לו היטב, ודומה שמזמן כבר אבדה להן כל צורתן הברורה. ובין כל האותיות המקשטות באותה המסגרת יזהה לבסוף חתימה.

"כלב, גם אם תאבד שפיותו, תמיד יישאר רק כלב."

כך מתחיל ונגמר בעצם כל הסיפור שלהם, של אלסה, נערה מתבגרת וג'וני וילקוקס, המושיע שלה. גבר בריטי מתבגר רודף נערות צעירות הנקלע כדרך מקרה לפתחו של בית החולים על שם גוסטבו ברמינגה בזמן רעידת האדמה הגדולה שהרעידה באותו היום את בריטניה.

סיפורם של ג'וני וילקוקס ואלסה, כמו גם של דמויות מפתח נוספות בסיפור, מגולל מסכת מעשים מתוכננים בין רצף אירועים מקריים בהחלט. כל אלו שזורים האחד בשני במותחן פסיכולוגי הופך קרביים אשר איננו מאפשר לקורא לעצור מקריאתו.

רעה הינו ספרו השלישי של אולוקיטה. כמו בספריו הקודמים, גם הפעם נפרסת בפני הקורא עלילה תקופתית מורטת עצבים, רומנטית, מצחיקה ובעיקר… בלתי ניתנת לחיזוי
בן 39 נשוי ואב לשניים. גר בבאר יעקב. עוסק בניהול ארועים מורכבים בארגון ציבורי מזה עשרים שנים לערך. מזה שנים עוסק בכתיבה כתחביב, בשנת 2014 השתתף לראשונה בתחרות "ננו ריימו" ישראל במהלכה כתב את ספר הביכורים "עשרה חוקים פשוטים" אשר אף זכה בתחרות ויצא לאור בהוצאת אי פאבליש. רעה הינו ספרו השלישי של אולוקיטה, קדם לפניו ספרו המצליח "להרוג את אלוהים".

מקט: 978-965-571-052-6
מסת"ב: 978-965-571-052-6
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


רעידת אדמה "עשרים וחמש שנים היא עובדת כאחות בבית חולים למשוגעים. נו, אני שואל אותך, כמה היגיון יש בזה אם בערוב שנותיה תמצא את עצמה מאושפזת בכפייה בדיוק באותו בית החולים שבו כילתה את ימיה בעבודה?" ארצ'י עמד מחוץ לביתו כמעט משך כל שעות היממה. עומד וממלמל לעצמו, מספר לכל מי שרק חלף על פניו פעם אחר פעם את אותו המשפט בדיוק, אותן המילים כפי שאמר גם שעה בדיוק אחרי שעצרה הניידת הלבנה אל מול ביתם, ממש דקות לפני שכפתו אותה בכותונת לבנה, קשרו היטב את גופה כך שלא תוכל להתנגד ונשאוה אל בית המשוגעים 'גוסטבו ברמינגה'. וכך מאז, שנתיים ממש אחרי אותו המקרה, בכל פעם שהייתי בא לביתי או יוצא ממנו, נתקלתי בו, בארצ'י. עומד וממלמל לעצמו ונוכחותי כלל לא מעסיקה אותו. מובן שדבקתי בכללי הנימוס שאמי הכריחה אותי לקיים בביתה וחייכתי לקראתו, מחווה לשלום בידי, זמן שזה סיפר לי באריכות, כמו שעשה לראשונה כשנפגשנו, על אודות קורדיליה אשתו. באותם הימים שקדמו לכל המאורעות שעתידים היו להתרחש, הייתי רק איש קטן בשולי חברה שמרנית שהלכה והתפרקה ככל שהעמיק בה הזמן את נעיצת לסתותיו. רווק בן שלושים ושתיים, נטול עבודה או מחויבות כלשהי או פרנסה ראויה לשמה. על כן העדפתי להעביר את ימיי בבית הוריי הקשישים בברמינגהם במקום לנהוג כבני גילי שרדפו אחר מזלם בערים אחרות – וולברהמפטון או קובנטרי השכנות. לדידי, ברמינגהם הייתה כר מושלם לבטלנים שכמותי, שהרי באותה התקופה היצע העבודה בה היה מהנמוכים באנגליה ואף כי ייתכן שתסברו כי הגוזמה השתלטה עליי, אעז ואומר שבכל העולם המערבי. ובדיוק בשל כך הייתה העיר הזאת מושלמת כל כך עבור טיפוס שכמותי. כמה מושלמת? די שאומר כי היה בה כל מרכיב אפשרי שבסרטי נבלים שהביאני להיפרד לשלום מכל חובה מוסרית שעוד נותרה בי לסייע להוריי בכלכלת מגוריי בביתם או לדברי חנופה וצער על מעשים שעשיתי בגופן של בנות השכנים. את ארצ'י וקורדיליה לא טרחתי להכיר הכרות של ממש, כפי שאולי שכנים אמורים לנהוג זה בזה. אל סיפורם לעומקו התוודעתי רק חודשים מאוחר יותר, זמן שהוא כבר התחיל לנגן את אותו פזמון חוזר מחוץ לביתו. ואף על פי שתמיד היו צמודים אל בית הוריי, מעולם לא נראתה לי ההיכרות עמם הכרחית לקיומי. 'אף לא פעם אחת נפגשנו כמכרים לישיבה בצוותא על כוסית ויסקי לעת ערב', חשבתי פעם או פעמיים כאשר עוד הייתה בי מעט ההגינות, שנים לפני שכל זה התחיל. לפעמים רציתי בכך, להכיר אותם קצת יותר, לתהות על קנקנם – אולי יהיה להם דבר מה להציע לי, משהו שאפיק ממנו רווח בעקבות ההקרבה שהייתי מוכן לעשות בעבורם, עבור כל אחד שיאות לשלם. אך מיד אחר כך, כשפרחה מחשבה זו מראשי ואשתו של ארצ'י התפוגגה כנפיחה ממש מול עיניו הדומעות והוא נותר בעליבותו ובבדידותו על המרפסת ובפיו מלמוליו החוזרים ונשנים, אני רק תהיתי לא פעם אם יהיה זה נכון לשאול אותו לכל הפחות, מה לעזאזל קרה לה. מה הוביל אותה אל הרגע הזה שפתאום נשברה. איך זה שלפתע התפצחה כאגוז שהרקיב ונטרפה עליה דעתה. אבל לא שאלתי, אף פעם. ואולי עדיף שכך עשיתי, שלא יחשבו אנשים שאין לי גבולות, והרי גם בעיר רקובה כמו שלי, אין הדבר הולם להטריד אדם בשעת כאבו המר. למען האמת, לא שעיתי כלל לדיבורי האנשים בתקופה שבה קורדיליה עוד יצאה לעבוד בכל לילה במוסד של הפסיכים, אלא דווקא לרגעים האחרונים שלה כאישה ששפיותה בחזקתה ולאלו שבאו מיד אחר כך. תמיד מצאתי עניין בדברים שמשתבשים בראשם ובנפשם של הדפוקים והשרוטים, והרי זו בדיוק הייתה הסיבה שבגינה מלכתחילה נרשמתי ללימודי הפסיכולוגיה לפני מחצית העשור כמעט. לימודים שמעולם לא סיימתי, יש לציין. והנה עכשיו עולה פתאום בזיכרוני כיצד קורדיליה נהגה מפעם לפעם להתעניין בהתקדמות לימודיי באוניברסיטה. "אה, לימודי הפסיכולוגיה אינם קלים, במיוחד המחקר של המוח," עניתי לה בארשת חשיבות רבה. וכי מה הייתי אמור להשיב? מה היה זה מעניינה לדעת שכבר בסוף השנה השנייה ללימודיי אזל הכסף לשלם עבור השכלתי. אז שיקרתי. ארבע שנים בדיתי מלבי דברים שמעולם לא היו, עד שהפסיקה להתעניין. 'שתזדיין', קיללתי אותה בלבי על שחדלה להביע עניין. איבה רבה אליה הלכה והרקיבה בקרבי, 'מי היא בכלל שתשפוט אותי, זקנה מקומטת. הלוואי שתמות'. אבל דומה שעד כה סטיתי מן העיקר. ובכל אופן, מה שהיה היה, ואיננו עוד מהעניין. כמעט. כי הדברים האלה שסיפרתי לכם עד כה היה בהם לשנות את הכול. וכך, עוד באותו הבוקר, בזמן שארצ'י עמד לסיים את דבריו ממש לפני שיחזור כתקליט שרוט על אותו המשפט בדיוק, התחיל כל הסיפור המוזר הזה שלי. למען האמת, הכרתי מעט מאוד אנשים. רק את אלו שבאמת עניינו אותי, אחריהן הייתי רודף. נערות בעיקר, כל מי שטרם מלאו לה שבע-עשרה לכל היותר. ולפעמים הן היו רודפות אחריי. "ג'ון!" צעקה ניקול מקצה הרחוב עד שהדביק קולה הצייצני את אוזניי. היא התקדמה בריצה עצלה כדי להספיק ולהגיע אליי לפני שאכנס אל המכונית ואסע מן המקום בלעדיה, כפי שנהגתי כלפיה מפעם לפעם. "שמעת?, שמעת ת'זה?" שאלה בהתנשפות ולחייה ורודות אדמדמות מן המאמץ הרב שהיה כרוך בריצה קצרצרה של נערה עבת חמוקיים. "מה שמעתי?" השבתי בחוסר חשק, אף שידעתי כי תמיד עדיף במקרים כגון אלה פשוט להתעלם מנוכחותה הדביקה ולהמשיך בעיסוקיי בלי לתת למין הנשי שניצב מולי כל יחס שיעורר שמץ של תקווה להמשך השיחה, 'דיאלוג של איש וחצי', קראתי לה - היא מדברת וגם עונה במקומי. "על ריי ופאדג'," אמרה ניקול בקול רם מדי ועיניה התרחבו כלא מאמינה שפיסת מידע כה שולית בחייהם של שני אנשים שמעולם לא הכרתי טרם הגיעה אל אוזניי. שנאתי את ההגזמה בחשיבותן של ידיעות זוטא ואת קיצורי המילים השגורים בפיה. אבל ניקול הייתה הנערה הזאת שכולם שנאו לאהוב. היו לה את אותם מנהגים שהיו כל כך לא נכונים לרוב שעות היממה וגוף שרק אמא, נצר לשושלת רבת דורות של נשים בעלות גזרה מדויקת וכמעט אלוהית, יכלה ללדת. ניקול הייתה עגלגלה בירכיה, שדיה מפותחים לגודל המתאים ביותר לאחיזת יד מבוגר ופניה בעלות מראה יפיפה ואצילי, פני בובת חרסינה. והיה לה גם פה. פה שיכול לבלוע את כל כולך בנגיסה אחת. היו לה עיניים כחולות קטנטנות שנבלעו בתוך חוריהן ושער אדמוני צבוע וגזור ב'קארה' איום, עקום למחצה. בקצה אפה התקבצה קבוצת נמשים צפופים, כל כך הרבה נקודות חומות שדומה שהתחברו לכתם אחד צבעוני עד ששיווה לפניה מראה של כלבת טרייר אנגלי בעלת חוטם רטוב ונעים. היא לא הייתה גבוהה מדי וגם לא נמוכה; ממוצעת לגילה המבוגר, כמעט בת שש-עשרה, הגיל הטוב ביותר בחייה של כל נקבה. 'דפיקה טובה לרווק בן גילי', מילאתי ראשי בפנטזיות וזזתי מעט ממקומי, שלא תבחין במחשבותיי המזדקרות. ואף שתמיד הסבה לי נוכחותה עונג רב, משום מה ולמרות שרציתי בכך מאוד, תמיד שנאתי שעקבה אחר צעדיי. "לעזאזל, אישה, מה הייתי אמור לשמוע על ריי ופאדג' שעוד לא סיפרת לי עד כה?" עניתי בשאלה חסרת סבלנות ומיד נכנסתי אל ה'אסטון' הקטנה והחבוטה שלי, מנסה לטרוק את דלת המכונית הישנה מאחוריי בלי שניקול תעשה כמנהגה ותצטרף אליי לנסיעה. "אז ריי אמר אתמול לסמי שהוא חושב שפאדג' כבר לא..." המשיכה ניקול ללהג בצעקה בזמן שעמדה לצד דופן המכונית, נושאת את דבריה אל חלוני הפתוח למחצה והמסטיק שבפיה כמעט נבלע בשטף המילים המהיר שבפיה. "אחחח," היא השתנקה לרגע וידיה לפתו את גרונה בבהלה. אחר כך עצרה לרגע להירגע ומיד נשמה נשימה ארוכה עד שירקה את גוש הגומי הוורדרד שהיה בפיה אל כף ידה והתבוננה בו. "מסטיק טוב ויקר לא זורקים בלי סיבה טובה," חיוותה דעתה לבסוף בחיוך והביטה אלי כמתנצלת, לאחר מכן השיבה אותו אל פיה ושבה ללעוס במרץ כאילו הייתה בת בקר מן האחו. "אז ריי סיפר שפאדג' סוף סוף קיבלה..." המשיכה הנערה בדבריה כאילו לא למדה דבר מכל המילים המאיצות שאמרה לפני כן, אבל מיד נבלע שטף דבריה בקול נהמת המנוע שקם לחיים מזרם הבנזין שהתחיל לפעם בו. "תעלי," סיננתי מבין שפתיי, וזו רק חייכה לאות הסכמה והשתתקה, לאחר מכן במהירות שכלל לא הלמה את היקפי גופה העבים הקיפה את חלקה האחורי של המכונית והתיישבה על המושב ממש לצדי, בקדמת הרכב. "את יודעת שאני שונא לשמוע את הסיפורים האלה על החברים הדפוקים שלך. ותפסיקי כבר לקצר את המילים שלך. אני לא מבין מילה מכל מה שיוצא לך מהפה," נזפתי בה, והיא חדלה מדיבוריה על הרומן שהיה או שלא היה בין ריי לפאדג'. "כן, ג'ון. אני מצטערת. אני תמיד שוכחת כמה אתה אנטי אנושי וזקן." "אוי אלוהים," סיננתי לעברה בשקט, ולרגע נזכרתי כמה קשה היא מלאכת הפיתוי, גם לאלו שהיו כבר בשלות יחסית לגיל העשרה. 'והרי הדרך אל תחתוניה של נערה כרוכה ביכולת שלך כגבר לסבול את השטויות שנפלטות להן מהפה', חשבתי ולרגע עוד הסכמתי להבליג על כל דבר שאמרה לי עד כה בתמורה, כמובן, לטובות ההנאה שעוד יופקו לי מנופת חמוקיה. "ילדה, אין לך אפילו מושג כמה את סתומה," אמרתי בנחת והייתי גאה עד מאוד באיפוק שנהגתי בכל המצב, "אומרים 'לא חברותי'. ככה אומרים, ולא 'אנטי אנושי'." ניקול הביטה בי ושתקה, תחילה חיוותה בעיניה מבט כועס, אך אט אט השתנה המבע שעל פניה והפך ערמומי עד שלא הצלחתי להתאפק ותכף נכנעתי להסב אליה את פניי אך מיד השבתי אותם אל הכביש בבהלה, כאילו נזכרתי בדבר מה חשוב ביותר. "מה את זוממת?" שאלתי בחוסר סבלנות לאחר שהתמידה בשתיקתה. "רדת'ך?" הפתיעה ניקול בשאלה שכלל לא הבנתי את פשרה וחיוך נמרח על פניה כאילו הייתה בת השטן בכבודה ועצמה. הספקתי למשוך בכתפיי כאילו טרם גמרה דעתי לחשב תשובה נכונה לשאלה סתומה שכזאת. אך בטרם הספקתי לענות דבר או להנהן בראשי לשלילה או לחיוב וזו כבר שלפה את גומי הלעיסה מבין שיניה, הדביקה אותו אל מתחת למושב, כמנהגה בקודש בסופו של כל 'מסטיק טוב ויקר', ומיד פתחה את רוכסן מכנסיי, תחבה ידיה מתחת למכנסוני הבוקסר שלבשתי לגופי וחיש קל הרכינה ראשה במהירות אל בין ירכיי. "השתגעת? תפסיקי עם זה, מפגרת," צעקתי אליה כאחוז טירוף ומשכתי בידי הפנויה את שערה לאחור, נבהלתי מהמעשים שביקשה לעשות בי אל מול עיניהם של ציבור הנוסעים בכביש, "אנחנו כבר כמעט מגיעים. מילא היינו באזור מבודד, אבל פה מול כולם?" המשכתי לצעוק בחימה. "או... ממש מלאך," הרימה ניקול את ראשה מעל גופי ומשכה את ידה מעל פיה כדי לנגב כל שארית שדבקה בה מגופי, "לא רוצה לא צריך, ההפסד שלך," הוסיפה בצעקה והסיטה ראשה לחלון ועל פניה התכרכם מבטה. אחר כך השיבה את מבטה לפנים ושתקה עוד דקה, "שנה ת'מזיין ילדה בת שש-עשרה ופתאום נהיית לי סנט פטריק הקדוש," אמרה לבסוף באנחה שקטה, עת הניחה ידה האחת על חזה בעוד השנייה אוחזת בחלון המכונית והדמעות שנקוו בעיניה התייבשו עד מהרה ברוחות שנשבו על פניה. "ת'סוטה. זה מה שת'ה. בחיי, הייתי בתולה כשהכרתי ת'ך..." ניסתה ניקול להמשיך ולומר, אך גרונה הלך ונגדש בדמעות ולא עברו רגעים ספורים עד שהבכי התחיל לעלות מעלה מעלה עד שלבסוף כמעט ונחנקה מדבריה עצמה ורק הרוח נותרה לשרוק את שריקתה בין שיניה. "סליחה, סליחה. ניקול יקרה שלי, אני מתנצל. פשוט נבהלתי לרגע שכולם יראו אותנו ככה באמצע הכביש," חזרתי על הדברים פעם אחר פעם והשפלתי מבטי אליה עד שעצרתי בצד הדרך להרגיעה. "באמת שלא התכוונתי לפגוע בך," ניסיתי להמשיך לשכנע אותה כדי שתחדל מן הבכי, ואף שבדבריי היה רק קמצוץ אמת, הרי שידעתי כי לבסוף, כמו תמיד, מילים אלו יספיקו כדי להשביע תאבונה לניצחון ואני אזכה גם הלילה בכל שרציתי ממנה במושב האחורי של 'אסטון מרטין' מתפרקת למחצה. "אז אתה אוהב אותי?" "כן," עניתי בשקט. "כן אוהב?" המשיכה ניקול ונהיית הבכי פסקה כמעט לגמרי. "אוהב אותך," גמגמתי, אף שמעולם לא התקשיתי לשקר בעבר. "אז תיקח אותי למקום מיוחד." 'לבית משוגעים אני אקח אותך', חשבתי שראוי היה לי לומר באותם רגעים, אך במקום זאת הכנעתי רצוני והשבתי לה במילה אחת: "טוב." אחר כך התנעתי שוב את המכונית ומיד חזרנו אל אותם כבישים צדדיים שכפתה עליי לנהוג בהם. *** "אתה החבר של ניקול?" שאל אותי נער נמוך קומה שמשקפיים גדולים היו מונחים על אפו וכיסו פצע אדום ונפוח שטרם הגליד לגמרי. "זה הנרי," צעקה ניקול לתוך אוזני והסמיקה מעט בזמן שנכנסנו אל אולם משחקי הווידיאו, כפי שביקשה שנעשה. "אני... אני..." גמגמתי. "זה דוד שלי," התערבה ניקול ומיד אחזה בידי והחלה לגרור אותי אחריה עד שהגענו אל מרכז רחבת בטון מקורה הומה באדם. "כמה רעש!" ניסיתי לצעוק אליה אך היא לא שמעה דבר, במקום זאת רק שלשלה מטבע אל חריץ מכונת המשחק הפנויה היחידה שניצבה בין המוני האדם, אחר כך רכנה אל מכונת המשחקים כאילו חיבקה חבר קרוב ומיד החלה המכונה את פעולתה, מתנדנדת מצד אל צד, מרצדת בהבזקי אלפי נורות קטנות, קורנת ומהבהבת בשלל אורות. מבעד לאורות הבוהקים מכל המכונות הפועלות באולם הבטתי בה ובנערים אשר סבבו אותה כעת, מתקבצים כאילו תמיד חיכו שדווקא היא מכל הנערות תגיע לשם. בהיתי בהם, כיצד הם מביטים מהופנטים באורות המשחק שבו שיחקה, לעתים מגניבים מבט אל אחוריה בזמן שרכנה על המכונה וניערה אותה בניסיון לשפר את סיכוייה להצליח. כן, גם בין אותם הבזקים נוראיים של אורות ראיתי אותם, את העיניים הקטנות והמגעילות שלהם נפערות לבלוע אותה, גם הם חשקו בה, אף שלא היו יודעים מה לעשות באוצר שכזה גם אם הייתה שלהם. לרגע קינאתי לה, קינאתי בהם. "אני לא מרגיש כל כך טוב," ניסיתי שוב לומר באוזנה ובחילה עזה אחזה בי. ובאמת, באותם הרגעים, בין אם הייתה זו קנאה לנעוריה או חשש מסוים שהנה ככל הזקנים גם אני מתקרב אל סופי הבלתי נמנע, משהו בתוכי התהפך וידי ניתקה ממנה עד שעשיתי דרכי בריצה אל בית השימוש הקרוב. "אתה זקן. ככה זה אתכם הקשישים," צחקקה ניקול וניסתה לנחם אותי בזמן שהתגנבה אל תא השירותים הצר שבו הסתגרתי. "את לא יכולה להיות פה!" ניסיתי ללחוש במעט מן הסמכות שנותרה בי מתוקף גילי המבוגר, אך קולי נשמע כצווחת עוף. "לא יכולה? אבל אני פה," השיבה ניקול, וברכיה הכורעות אל הרצפה ספוגת כתמי השתן הכהים קובעות עובדות בשטח. לאחר מכן וללא שיהוי, בלי לומר עוד דבר, הפשילה את מכנסיי עד קרסול והביטה בי מלמטה למעלה וחיוך מנצח עלה על פניה, ושתי עיניה הקטנות והכחולות פקוחות לרווחה ורוויות תאווה. "בהחלט את יכולה. הכול את יכולה לעשות," סיננתי בין שיניי כנכנע והרכנתי ראשי לאחור, ידיי שעונות על אריחי החרסינה המלוכלכת כדי לחצוץ ביניהם לבין שערי המסורק למשעי והמרוח בג'ל ריחני. כשסיימה את ענייניה, קמה ונעמדה, לאחר מכן עזבה את תא השרותים מבלי לומר עוד מילה. הרמתי מכנסי מעלה ויצאתי גם אני. "נלך?" שאלה והושיטה ידה אל ידי ואני הנהנתי בראשי להסכמה אך הכנסתי ידי אל כיסי המכנסים. כך בשקט וללא כל עניין מיוחד נוסף שהיה לי בה הלכתי אחריה והיא מרעישה מילים סתומות בקולה עד שהגענו אל מגרש החניה. "נו בחייך!" אמרתי בכעס בפעם השנייה באותה נסיעה קצרה ועיניי ננעצו בעיניה דרך מראת הנהג. "ניקול, את מתנהגת כמו ילדה קטנה, תפסיקי כבר עם הקפיצות על המושב, את עושה לי בחילה נוראית," הוספתי בצעקה לנוכח התנהגותה הילדותית. כעת, לאחר שנואשתי מכל ניסיונותיי לבקש אותה שתחדל, הפניתי את ראשי אליה לגמרי. לרגע הצטערתי על שהרשיתי לה לשבת במושב האחורי ונכנעתי להפצרותיה בזמן שעשינו דרכנו אל מגרש החניה מאולם המשחקים הנורא ההוא. "אנ'לא קופצת בכלל, אני אפילו לא זזה, תראה," נעלבה ניקול והניפה את ידה לפנים, מעירה אותי מכל הרהוריי ומיד הוסיפה וסיננה מבין שיניה ומידת חרדה קלה נמהלה בקולה, "חמור גדול, זו לא אני. תסתכל, הכול זז פה. תראה את כל הבניינים איך הם מתנדנדים מצד אל צד." ובאמת, כאשר החזרתי את מבטי במהירות אל הדרך ואף הסטתי אותו מעט אל צדדיה, דומה היה כאילו דבר מכל היציב בעולמי לא נותר עוד לעמוד במקומו. בבהלה עצרתי את הרכב בחריקת בלמים צווחנית ועשן לבנבן נידף מצמיגיו הסדוקים. לרגע נחו עיניי על שוליו של בניין גבוה ודעתי הוסחה, מבלי משים הורדתי את הרגל בשגגה מדוושת הבלם עד שזה הפליג על הכביש באטיות ובשלווה, כמתעלם לגמרי מהמתרחש במרכזו. 'תראה איך הבניין זז מצד לצד כמטוטלת. כל כך מרגיע, כמה שלו', חלפה מחשבה נעימה בראשי. כמעט בלי להרגיש נסחפנו לאטנו, היא ואני, מפליגים ברכב הישן היישר אל קיר הבניין בדרכנו להתנפץ עליו. 'כאילו הייתה אמא אדמה מנענעת את בנה התינוק מצד אל צד כדי להרדימו, שרה שיר ערש מבעית', המשכתי להפליג בדמיוני עד שמהמורה קטנה בכביש הקיצה אותי באחת מהגיגיי ומיד לחצתי שוב על דוושת הבלם לעצור את הרכב עצירה מלאה. "החוצה! החוצה ניקול, תברחי!" קראתי אליה וניתקתי את עצמי ממושב הנהג, "זו רעידת אדמה. צאי, רוצי אל הרחוב, מטומטמת אחת!" ניסיתי לזרז אותה שתבוא אחריי, מתחנן שתשמע בקולי, אך דבר לא עזר. לשווא נבלעו זעקותיי בקולות הרעם והנפץ הרבים מבחוץ והיא לא שמעה דבר, או שמא הייתה עסוקה מדי, כהרגלה, בדברים שהיו בעיניה חשובים בהרבה - בחיפוש אחר מסטיק אבוד או אחר סיכת ראש מקושטת שנפלה משערה. שניות אחדות אחר כך עדיין עמדתי והבטתי בה, נאבקת לפתוח את דלת המכונית עד שחייכה במבוכה כמי שידעה מה צופן סופה, ממש בעוד מאית השנייה, כשייפול קיר הבניין על ראשה ויכסה את גופה לגמרי. 'אני זוכר', כך אעיד בפני עצמי עוד שנים רבות אחר כך, 'אני זוכר איך הכול נעצר. כאילו כמעט קפא הזמן. ופתאום שניות הופכות לדקות, והכל נעשה אטי מכפי שהיה באמת. לעולם לא אשכח את פניה היפות משנות את צבען ללבן כצבע הסיד ואיך הבהלה נאחזה בעיניה. לא אשכח כיצד פיה נפער לכדי צעקה רמה שנבלמה בשמשת חלון המכונית. ולפתע, כמו בתזמון מושלם שהיה בו מספיק כדי להסיח את הדעת, איש ועוד איש החלו בורחים הרחק מכל הבניינים מסביב אל הכביש, מתגודדים לקבוצה אחת שהלכה וגדלה, ואני מסיט את ראשי אליהם, מרותק מבליל הצבעים והמהומה שהקימו, מנתק ממנה את מבטי הדואג. עד שבסופו של דבר, קיר לבנים מבניין סמוך נזכר להשמיע קול אנחה משונה ועננה לבנה, סמיכה וגדולה עלתה מתחתיו וכיסתה את פניי ואת גופי. "ניקול, ניקול," שבתי וקראתי אליה, אך גרוני נתמלא באבק הלבן שהיה באוויר ועיניי סמאו מלראות. וזהו כמעט, אלו הם זיכרונותיי מאותן השניות. לפחות עד ששקע ענן האבק ונדמו קולות השאון ברחוב. 'אילו רק הקשיבה לי', הרהרתי שעות מאוחר יותר, 'אם רק הייתה שומעת בקולי, המטומטמת הזאת'. אך כיוון שאותו הזמן, דקות לא רבות אחר כל מה שאירע, עדיין צפיתי בעיניים כלות בשרידי גופתה, ורק רגליה בצבצו בין שברי ה'אסטון' המרוסקת ומתחת קיר המבנה שנח בשלווה מעל לראשה, איבדתי בה כל עניין. והיא? כמו פרוסת נקניק דקה של ארוחת צהרי יום ראשון, נחה בשלווה בין קורות הבניין שקרס וכיסה את גופה. באותם רגעים הנחתי כל מחשבה מעצמי וממנה ושמתי ראשי בין ידיי עד שחזרו הכוחות אל גופי, אך נותרתי אבוד לגמרי בראשי. כך, למשך רגעים רבים ואולי אף שעות, נותרתי יושב במקומי ובוהה באוויר, במסך האבק הלבן השוקע אל הרצפה לאטו. כמו אדם חסר כל תכלית לחייו, כאחד שתמיד היה בן לאותה קרן רחוב שבו עמד לפנים מבנה בית החולים על שמו של ברמינגה, כמשוגע הבוהה באוויר. "היי, היי אתה שם. גש הנה לעזור לי," נשמע קול עמום וצרוד שצעק לעברי. בתחילה היססתי. ניסיתי לתהות מהיכן מגיעים אליי הקולות, שכן אינני מכיר ולו אדם אחד בכל ברמינגהם שיעלה בדעתו לפנות דווקא אליי בבקשה לעזרה. "אתה בא?" חזר ושאל הקול ולא הותיר בידיי ברירה. "אתה קורא לי?" הבטתי סביב בהכנעה, מבקש למצוא מהיכן מגיע הקול. "כן, כן אתה. בוא לפה רגע." קמתי על רגליי וניערתי את גופי מכל רגבי האדמה שדבקו בו, לרגע העפתי עליה מבט אחד אחרון, אל קרסוליה המתנפחים של ניקול, שאריות אחרונות שנותרו ממנה ובצבצו לנגד עיניי. "נו, הוא נובח כבר שעה," המשיך הקול לזרז אותי עד שניתקתי רגליי ממקומן והצטרפתי אליו, מרחק לא גדול מן המקום שבו ישבתי. "בארי," הציג עצמו האיש המזוקן והושיט את ידו לפנים. "ג'ון," עניתי חזרה מעט במבוכה עד שלחצתי את ידו המיוזעת. "הו, כן," אמר בארי כשסוף סוף סיים לסקור בעיניו את גופי, "אתה רזה במידה מספקת." "מספיקה למה?" שאלתי, מבוהל מכוונותיו של האיש השמן שעמד מולי. "להיכנס פנימה אל ההריסות, בפתח הזה שממש כאן," אמר בארי והורה באצבעו השמנה אל עבר פתח קטן בין גושי הבטון והקירות הנוטים על צדם. "השתגעת?" נזעקתי למשמע כוונתו, "אני לא נכנס לשם, תמצא לך טמבל אחר שיהיה מספיק טיפש לזה," ניסיתי לפטור את עצמי ממנו ומיד הוספתי כמקניט, "או שתיכנס לשם אתה בעצמך." בארי חייך לעומתי ושתק, שיניו - כמו גופו ופניו - השחירו מהאבק ודומה היה שרק עיניו נותרו חפות מאבק, ורק כתם חום רוקד תזזיתי במרכזן. "בן," אמר בארי בשקט והניח יד כבדה על כתפי, "תסתכל עליי, אני גדול מדי ובטח אתקע בפנים. קדימה, בן, הזמן קצר והכלב נובח בפנים כבר דקות ארוכות. כנראה מצא גופה או מישהו שחי שם בפנים." "למה שמישהו יחיה שם בפנים?" שאלתי כאילו היה זה זמן מתאים להלצות, אך בארי מיד שלח בי מבט כועס ואני השתתקתי. כעת הפניתי את מבטי ממנו ועיניי שבו ונפלו על רגליה הנפוחות של ניקול. 'רגליים מבצבצות מחלון מכונית אף פעם לא עשו לי טוב', הרצנתי ומיד קפצה מחשבה מטרידה נוספת אל ראשי, שכן מעולם לא קראו לי בן בכזאת חיבה. השבתי את פניי אל האיש המזוקן והשמן שניצב מולי שדמותו הזכירה לי מטאטא ישן ומלוכלך, "טוב," נעתרתי לבקשתו לבסוף, "אני אכנס פנימה, אבל תקשור אותי בחבל ותמשוך אותי מיד כשאקרא לעזרה." "אין לי חבל," ענה בארי והרים ידיו אל על כאילו נואש מבקשתי. "אז מה יש לך?" שאלתי. "יש לי כלב, אבל הוא כבר בפנים," השיב בארי בחיוך וטפח על שכמי בכבדות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “רעה”