החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות / הרשמה

ראבי ג'אם

מאת:
הוצאה: | 2016-11 | 208 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

30.00

5 מתוך 5 מבוסס על 2 מדרגים
(2 חוות דעת)
רכשו ספר זה:

להתעורר איתה בבוקר זה כמו להירדם במקום אחר. לפעמים אני צובט את עצמי כשאני לידה וזה מצחיק אותה, רק מוודא שזה אמיתי. אסתי לא בחורה רגילה, יש לה אלף פרצופים ואני אוהב כל אחד מהם. יש לה חיוך תמים כזה, אבל עיניים עמוקות, כאלה שאפשר לצלול בתוכן. היא כזאת שנהנית מהרגע ולא מעניין אותה שום דבר אחר. לא אתמול, לא מחר, לא מה שהיה, לא מה שיהיה, לא עם מי, לא מתי, לא כלום. רק כאן ועכשיו.ראבי ג'אם הוא סיפור על אהבה, התמכרות והחלטות בחיים של זוג צעיר ולא שגרתי אשר נקלע לסיטואציה קשה ומנסה בכל דרך לצאת ממנה. המסע שהם עוברים לוקח את הקורא אל תוך נבכי תודעתו של אריק, המספר, מההתאהבות הקלילה, שכרון החושים, האופוריה ועד התדרדרות המצב, השקיעה וההתפכחות.דניאל צדיקוב נולד בתל אביב, בשנת 1985. ראבי ג'אם הוא הרומן הראשון שלו.

מקט: 4-86-1167
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


קפה ארצ'י

כל בוקר אותו הדבר, השעון המעורר מצפצף לי באוזן בשש בבוקר, אני מעביר אותו למצב נודניק, זה נותן לי עוד רבע שעה לפחות ואז מתחיל המרוץ. אני מאלה שמהלכים כמו זומבים למטבח ומדליקים את הקומקום עוד לפני שפקחו את העיניים.

ג'נגל, השותף שלי בדירה, חי בדיוק הפוך ממני. כשאני ישן הוא ער, כשאני קם לעבודה הוא חוזר מהעבודה, אני אוהב נשים, הוא אוהב גברים. בהתחלה, המחשבה לגור עם הומו בדירה הפחידה אותי, אבל ג'נגל אמר לי כבר אז שאני לא הטעם שלו ושהוא לא יטריד אותי. ממש היה בא לי לשאול אותו "מה זאת אומרת לא הטעם שלך?" אבל לא נכנסתי לזה. לפעמים הוא היה שם לי פתקים על המקרר "בוקר טוב מתוק" או "הורדתי את ג'יימסון, תעשה לי טובה, תוריד אותו בערב". ג'יימסון זה הכלב שלו, הוא מצא אותו ברחוב באיזה ערב כשהיה שיכור אחרי בקבוק ג'יימסון שפירק לבד, אז הוא החליט לקרוא לו ככה.

באותה תקופה עבדתי בבית קפה קטן בקינג ג'ורג, שהיה קרוב לבית. לעבוד בבית קפה זה כמו לעבוד בתחנת דלק, רק שלאנשים יש הרבה יותר דרישות ממכוניות: עם קצף או בלי קצף, עם קפאין או בלי קפאין חלב כזה או חלב כזה. לא יכולתי לשמוע אותם. מדי פעם התחשק לי לשפוך להם את הקפה ישר לפנים, אבל במקום זה חייכתי והייתי מנומס.

הבוס שלי, רון, היה אחד האנשים המעצבנים בעולם כנראה. לעיתים רחוקות, כשהוא לא היה מתנהג כמו מניאק, הייתי מחייך ומעריך את זה. הוא היה קורא לפאטו, השוטף כלים, "כושי" ומדבר אליו באנגלית רצוצה תוך שהוא מסנן קללות מזלזלות בעברית, וזה חירפן אותי.

אני לא אשכח את היום שהוא גרם לו לבכות. הבנאדם הזה הלך ברגל מאפריקה ולא בכה פעם אחת לאורך כל הדרך, ופה הוא כל כך נעלב שהדמעות פשוט צנחו לו מהעיניים, והוא יצא לחצר האחורית ופרץ בבכי תמרורים. יצאתי אחריו כדי לספק לו תחושה אנושית מינימלית, והוא העריך את זה, אפילו התחברנו, כי גיבשנו קנוניה בינלאומית קטנה נגד רון, שלא איחר מלנזוף בי שאחזור לעבוד.

"אתה מכין לי קפה?" שמעתי קול נעים וסובבתי את הראש לכיוון הדלפק.

בתור הבריסטה של המקום, הכרתי את כל הפרצופים הקבועים שהיו באים לתדלק קפאין מדי בוקר, אבל את הפנים שלה לא הכרתי.

"כן, בטח," השבתי וקידמתי אותה בתור בלי להסס "איזה קפה בא לך?" שאלתי.

"את זה שאתה מכין הכי טוב," היא אמרה והסירה את המשקפיים.

העיניים שלה שאבו אותי אליהן, מסע כחול עמוק, כמו בלב ים.

"אוקיי," אמרתי ועשיתי את עצמי חושב, "אז אני אכין לך הפוך רגיל."

"את זה אתה מכין הכי טוב?" היא שאלה.

"את זה אני מכין הכי הרבה," עניתי ושחררתי מנה של קפה מגורען אל תוך הכלי.

"סבבה, אבל בתנאי שתעשה לי ציור חמוד כזה על הקצף," היא אמרה ובינתיים שלפה מהתיק שפתון נוצץ ובוהק, ליפ גלוס נראה לי. הרבה בנות שהכרתי היו משתמשות בדבר הזה, אבל היא לא רק השתמשה בזה, היא מרחה את גוש הווזלין האדום בכזו חושניות שזה ממש היפנט אותי.

הרתחתי חלב ובזווית של העין בחנתי אותה דרך המראה שהיתה תלויה על הקיר מולי — התחלתי מלמטה. היו לה רגליים דקיקות כמו של דוגמנית מסלול והיא לבשה גרביוני רשת שחורה וחצאית קצרה בצבע אדום, בידה החזיקה שקית ניילון צבעונית והיה לה תיק קטן ואפור מסביב למותניים. הסטתי את המבט הצידה כדי לא להיראות ברור מדי, ואז חזרתי לראי, הפעם במבט קצת יותר גבוה. סרקתי מהמותניים ומעלה עד שנתקעתי על המחשוף שלה.

האמת, יכולתי להמשיך בפעילות הזו שעות. רק להסתכל, לבהות, להבין. שדיים זה דבר מרגש בעיניי.

יש כאלה שקוראים להם ציצים, לי זה לא משנה איך קוראים להם, השם זה לא מה שעושה אותם, זה הרבה יותר מזה, זו המהות. שקלתי אם להמשיך עוד קצת למעלה, לאזור המסוכן שבו העיניים יכולות להיפגש. לרוב אני עוצר שם, אבל המשכתי בסריקה מעל הכתפיים, וכצפוי, היא קלטה אותי. המבט שלה המתין לי בסבלנות כאילו שהיא ארבה לי לאורך כל הזמן הזה, אבל המשכתי להסתכל עליה. היא צחקה. הרגשתי בהילוך איטי למרות שעברו אולי עשר שניות, וכשכבר חשבתי שעשיתי את הפדיחה שלי, החלב רתח קצת יותר מדי וגם שחררתי אוויר למכל בתזמון גרוע. הנוזל הלבן השפריץ לכל כיוון ורמזים פורנוגרפיים טפטפו לכל עבר.

"תראי מה עשית," אמרתי לה בצחוק.

"אני מקווה שנהנית לפחות," היא אמרה וצלצול נשמע מהתיק שלה, היא ענתה ויצאה לדבר בחוץ.

כשהיא חוזרת אני מזמין אותה לצאת, חשבתי לעצמי, קבעתי יותר נכון. רון, כמובן קלט שאני מתמהמה וזירז אותי בגערה, אז ניצלתי את הרגעים שהיא לא בסביבה כדי לתקתק עבודה והכנתי מספר הזמנות שחיכו רק לי. בינתיים התחיל לרדת גשם והיא חזרה פנימה.

"הקפה שלך," אמרתי והצבעתי על הכוס שבדיוק הכנתי לה.

"תודה מותק, כמה זה?" היא אמרה ושלפה ארנק מהתיק.

"שלוש עשרה," אמרתי, למרות שהיה בא לי לתת לה אותו בחינם. היא שילמה עשרים ואמרה לי לשמור את העודף.

"תודה, אבל אין מצב שאני לוקח ממך טיפ. זה בסדר, אני מוכן שתשאירי לי שם וטלפון אם את רוצה ונלך לשתות משהו בהזדמנות, בירה אולי, אני אריק וקסלר אגב," אמרתי והיא הופתעה, "מה קרה עוד לא התחילו איתך הבוקר?" הוספתי בכדי לשבור את השתיקה המביכה והיא צחקה, זה לא היה צחוק בעצם, זה היה צחקוק אלוהי שיכול להמיס ברזל.

"אני אסתי, נעים להכיר, והאמת שכבר התחילו איתי הבוקר, אבל זה לא העניין, אני סוג של יוצאת עם מישהו ולא נראה לי שהוא יאהב את זה," היא אמרה ושיחקה בשערה הזהוב.

"אז אל תצאי איתו, מה הבעיה?" אמרתי חצי בצחוק והיא החזירה חיוך מתוק. יש הומור לבחורה.

"אתה חמוד," היא אמרה ולקחה את הקפה מהבר, "אבל תשמור את העודף בכל מקרה, ולגבי הטלפון, אולי בהזדמנות אחרת." היא קרצה והסתובבה לכיוון היציאה.

"לא אולי, בטוח," צעקתי לה כשהיא כבר היתה עם רגל מחוץ לדלת ובתמורה קיבלתי ממנה עוד חיוך שובב. היא דילגה לסככות בצד השני של הרחוב, נמנעת מהגשם, והשאירה אותי שקוע בהרהורים, נמנע מלעבוד.

אחרי דקה אולי שתיים, דניאל המלצרית ניגשה אלי כשהיא אוחזת בשקית צבעונית, זו שאסתי החזיקה כמה רגעים קודם לכן.

"נראה לי שהבלונדה שכחה פה משהו," היא אמרה.

"מלכה! אני ארוץ להביא לה את זה." מיהרתי, תפסתי את השקית ודילגתי מהבר, לקחתי את המעיל מהמתלה שליד דלת הכניסה ויצאתי החוצה. השקפתי לכל הכיוונים, במיוחד לזה שהיא הלכה, אבל הגשם היה די חזק, התנועה בכביש היתה סואנת במיוחד ולא ראיתי אותה, היא נעלמה בהמון שברחוב. הייתי כל כך קרוב, רציתי להיות כמו הנסיך בסיפור סינדרלה, רק במקום נעל זכוכית — שקית ניילון, גם טוב. אולי היא היתה משנה את דעתה ונותנת לי את המספר שלה למרות הכול, ואולי היא היתה כל כך מתרגשת מזה שרצתי אחריה בגשם והיתה נושקת לי באמצע הרחוב. בקיצור, חלומות בהקיץ. נעמדתי מתחת לגגון הכניסה לבניין הסמוך והצצתי אל תוך השקית. האמת, קצת הופתעתי ממה שהיה בפנים, פאה שחורה בצורת תספורת קארה עם פוני משורטט, כמו של מיה וואלס בספרות זולה. הזוי משהו. חזרתי פנימה מעט מבולבל והנחתי את השקית על אחד המדפים שהיו מתחת לבר. אולי היא עוד תחזור, קיוויתי.

סיימתי את המשמרת, העברתי כרטיס וחתכתי הביתה דרך גן מאיר במסלול הקבוע, מסלול המכשולים. פח הפוך, כנופיה של חתולים, קקי של כלב, רצפה שבורה, אלפי כרטיסי ביקור של שרותי מין מפוזרים לאורך השביל, מוכר מפות תימהוני, מה לא היה שם. ההומלס הקבוע ליד הפחים חייך אלי את חיוך הערב שלו. בבוקר הוא על אפס, אין לו גרוש, הוא עצבני, עד הערב הוא כבר יודע שהוא עשה את היומית שלו ולא מעניין אותו כלום. שורד אמיתי. מעביר כל יום מחדש, טאבולה ראסה. החצוצרן השכונתי קלט אותי מרחוק ומיד הרביץ שיר של הביטלס, מניפולטור כזה, למד שזו החולשה שלי כי הייתי נעצר לידו כשהיה מנגן אותם. זרקתי לו מטבע. כשהגעתי לדירה ג'נגל עמד על הראש בפינה של הסלון וג'יימסון טיפס לי על הרגל וקשקש בזנב.

"מה נסגר איתך?" שאלתי את ג'נגל.

"אני לא עושה חתונות," הוא ענה.

מה הקשר בין מה ששאלתי ומה שהוא ענה, אין לי מושג, אבל הוא היה כזה.

"מה זאת אומרת אתה לא עושה חתונות?" שאלתי.

"לא נהנה מהן, אני יושב בצד, מסתכל על הזוג ומדמיין איך עוד שנתיים הוא מתגרש," הוא אמר והתגלגל למצב ישיבה.

"שיתגרשו, מה אכפת לך? ולמה אתה עומד על הראש?" שאלתי.

"כדי להזרים דם," הוא אמר וקם על הרגליים.

"מאיפה יש לאנשים את הביטחון הזה להצביע על מישהו ולהגיד שאיתו יהיה טוב? ומאיפה החוצפה לגבות ממני כסף על זה? ולמה? הם לא יודעים כלום."

"עם אסתי יהיה טוב," סיננתי והוא הרים גבה.

"מי זאת אסתי?"

"סתם, מישהי שעברה הבוקר בקפה," אמרתי.

"וכל כך מהר אתה בטוח? אתה סתם אומר, אתה מחליף אותן כמו גרביים נו, אתה לא תתחתן בחיים גם ככה, תפסיק כבר."

אחר כך הוא תיחקר אותי קצת לגביה, לא שהיה לי הרבה מה לומר בנידון, אבל הוא אהב לחפור על ריק בכל מקרה. אמיר מלמן, זה היה שמו האמיתי, וג'נגל היה הכינוי הפראי שלו באתרי הכרויות לגברים, שלצערי רבים מהם הוא גם הביא לדירה, אז הדבקתי לו את השם גם ביום יום.

עבר יום, עברו יומיים, ואז עוד כמה, ושום סימן מאסתי, הבחורה עם הפאה המסתורית. התחלתי לחפש אותה, לא בנרות, אבל האני הפנימי שלי סרק את השטח, נשאר ערני. בכל פעם שדלת בית הקפה היתה נפתחת הייתי מרים את הראש בציפייה, מקווה לראות אותה צועדת לכיווני באלגנטיות. גם הייתי יוצא להפסקות סיגריה רבות, רק כדי שאם היא במקרה תעבור ברחוב, לא אפספס אותה.

קפה ארצ'י היה על צומת הרחובות בוגרשוב וקינג ג'ורג, ועבדתי שם כי זה היה קרוב לדירה. מי שמכיר יודע שזה אזור חי ומלא אנרגיה. אנשים שונים ומשונים, אבל מכל המגוון היא היחידה שאיכשהו הצליחה להשאיר אצלי חותם והייתי חייב למצוא אותה.

בתקופה ההיא הייתי בדיוק אחרי תואר ראשון במנהל עסקים וזכור לי שאפילו הכנתי מודל עסקי שיעזור לי לשים עליה את היד, לכבוש. החלטתי שאם זה יעבוד לי, כל השלוש שנים היו שוות את זה. בנות זה לא משהו שהיה חסר לי, אבל לא בכל יום מישהי הטריפה אותי ככה בלי לעשות כלום, ורציתי כבר להרגיש משהו אמיתי, לרחף. החיבה הכי גדולה שהיתה לי אי פעם היתה לכלב, קראו לו באפי והוא אפילו לא היה שלי. בעצם נדלקתי גם על מלכת הכיתה ביסודי אבל זה לא ממש נחשב כי כולם היו דלוקים עליה, זה היה טרנד ובסוף היא גדלה להיות הכי כונפה מכולן, ודווקא הבנות שאף אחד לא שם לב אליהן גדלו לתפארת המין הנשי.

  1. 5 מתוך 5
    5 מתוך 5

    :

    סיימתי את הספר תוך יומיים ופשוט לא רציתי שהוא ייגמר. אחד הספרים הכי טובים שקראתי ואני קוראת הרבה ספרים!

  2. 5 מתוך 5
    5 מתוך 5

    :

    מעולה!!!

הוסיפו תגובה