החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות / הרשמה

רוכלי האהבות

מאת:
הוצאה: | 2016-12 | 384 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

זוג חוזר לדירתו הקטנה בתל אביב עם תינוק זעיר מכורבל בשמיכה. את פניהם מקבלים סבתא הממטירה על ראשם סוכריות וסבא המרעיף עליהם ברכות. רחוק מאוד משם, בזמן ובמרחב, עלם יהודי מפוחד ורב־קסם יוצא גם הוא למסע של חייו, מסע אל נפתולי הסמטאות של הֵראט האגדית אשר באפגניסטן.

מהו החוט השזור בין משיח, הנער המתחמק ממוריו ב"חדר" האפגני כדי להציץ ברקדני השווקים המחוללים, לבין אסף, האב הטרי והנרגש המבקש להשלים עם אביו־שלו רגע אחד מאוחר מדי?

הרומן החדש של יוסי אבני־לוי הוא סיפור אהבה עז ורב־רבדים, אהבה שתוקה של בן לאביו, אהבה חסרת גבולות של ילד לאמו ואהבה נפתלת בין שני אבות. זהו גם סיפור אהבה לעולם שהיה ואיננו, למאכליו ומרקמיו, לצבעיו וניחוחותיו, הרצוף בדמויות משובבות ושוברות לב כאחד.

בלשונו הייחודית מעביר אבני־לוי את הקורא ממשעוליה מוכי העוני ורבי־היופי של מושבה מאובקת בישראל של שנות השישים אל רחובותיה הציוריים של עיר נידחת, שבה בני אדם ושדים חיים אלו לצד אלו.

על רוכלי האהבות, כמו על מכלול יצירתו של יוסי אבני־לוי, מרחף כישוף חושני של מילים, שאינו מבקש להסתיר את הכאב והעצב הנחים תחתיו, אלא לעטוף אותם ברכות כובשת, ברדיד ססגוני הרקום בחוטים של עליצות ושל תשוקה.

 

יוסי אבני־לוי, חתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, היה עד לאחרונה שגריר ישראל בסרביה ובמונטנגרו. ספריו, דודה פרהומה לא היתה זונה, גן העצים המתים ורב־המכר איש ללא צל, זכו לשבחי הביקורת וראו אור גם באירופה.

מקט: 15100662
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

בקצה רחוב היהודים בהֵרָאט גרה משפחה של שדים. השדים התגוררו בחורבה ישנה מטה לנפול, שנשענה על חומת הטיט שהקיפה את הרובע. היו אלו שדים טובים שאהבו בני אדם. הם התהלכו ביניהם ופיטפטו איתם בפּשטוּ, בדָארי וגם בשפת השדים, שרבים מילדי הראט כבר הבינו היטב. ילדי השדים היו משחקים עם ילדי הרחוב ההוא מבוקר עד ערב, והשמחה היתה רבה, אין ריב ואין מדון.

אני רוצה לספר לך על כך.

ומעבר לחומת הטיט השתרעה ארץ אגדות שובת לב, ארץ שמכשפים, שדים, ננסים, קוסמים ומפלצות חיו בה לצד בני תמותה. ובוסתנים עמוסי פרי היו בארץ ההיא, כורעים תחת משקלם של אשכולות בשלים של שיזף, של ענבים מתפצחים בשיניים שעושים קוּרוּץ' קוּרוּץ' ושל שקדים ופיסטוקים. כבשים היו רועים באחו ירוק, מושקה במי השלגים של הרי הִינדוּקוֹש. ובמטבחים היו מבעבעים סירים של בשר טעים ושומן זהוב. כי שם היתה ארץ ישראל, לא כאן. ושום דבר לא היה פשוט בסיפור ההוא. שום דבר לא היה פשוט.

וגם את זה אני רוצה לספר לך. לספר לך הכול. כל עוד אני יכול.

 

2

האם אני מאמין בתוך תוכי בכשפים ובקסמים? האם האמונה ברוחות היא אמונה מוּלדת?

סבתא נָאחוֹנוּם היתה אומרת: כמו שיש בני אדם טובים ורעים, כך יש שדים טובים ורעים. השדים הרעים חירחרו צרות, בישי מזל, מחלות ואסונות. הם אהבו להתקוטט, להשתכר ואפילו להתנפל על ילדים ונשים בחשכת סמטאות. בלילות הסתופפו בחורבות, בבניינים נטושים ובבתי המרחץ הציבוריים שנקראו "הָמאם". כדי להתגונן מהם, היו משליכים על גחלים זרעים של אֶסְפַנְג', שיבָּר לבן, וכשהיו הזרעים מתחילים לקפץ, היו לוחשים, "ככה יקפצו העיניים של השונאים שלנו ויצאו מהחורים שלהן." בתוך שמיכות וסדינים חדשים החביאו סיכות, כדי שלשדים הרעים לא יהיה נוח להתכרבל בהם. השדים הרעים אוהבים לישון בתוך מצעים חדשים שמריחים טוב. בבוקר אפשר למצוא על נקלה את העקבות שהם משאירים: קמט כאן, שערה שם, ואפילו הפרשות גוף, שלא נדע.

אבל היו, כאמור, גם שדים טובים, שאהבו בני אדם וחיפשו את קרבתם. בקצה רחוב היהודים שאני מספר לך עליו גרה משפחה מכובדת של שדים כאלו: בימי חג היו ילדי היהודים וילדי השדים משחקים אלה עם אלה. לפעמים נוצרו ביניהם יחסי רעות וידידות. אולי אפילו אהבות ראשונות. כשהיו הילדים לוקים במחלות שיעול ובמיחושי בטן למיניהם, היו הוריהם מזמנים את השדים בהדלקת חרוטי נייר מלאים מלח. זה היה הסימן.

בעיקר הפליאו השדים הטובים את קסמיהם במלפפונים טריים. הם היו מתיישבים ליד הילד, מלטפים את ידו, מהדקים לגופו קליפות של מלפפון ושרים לו שירים יפים על יער ומחילות ועטלפים ותותים שחורים. אחרי שהבריא, היו פוצחים במחולות של שמחה ומרקדים עד אור הבוקר. את אסירות תודתם לשדים הטובים היו ההורים מבטאים בסלים גדולים עמוסי פירות, לחמים טריים ובעיקר בסלסילות של טָארָאק, עוגיות הקמח הנהדרות של נשות הראט, מלאות תמרים, שקדים, קינמון וזנגוויל. כשמגישים להם טאראק, השדים פשוט יוצאים מדעתם מרוב תענוג. הם מתנפלים על הצלחות כמו קופים קטנים, מלקקים ונוהמים וצוחקים.

כמה הייתי רוצה לאפות לך את העוגיות הללו, בן יקר שלי! תכף אכנס למטבח שלנו, על אף מחאותיו הקולניות של בן זוגי מר הופמן, ואכין לך טאראק. כך אתעקש: טאראק עכשיו! ולא טאראק סתם, אלא עם בּוּנדוּק, פיסטוקים וגם זרעים של חֶשְחֶש, פרג!

קרובת משפחה רחוקה שלנו, ישישה מצחיקה אחת עטופה במטפחת תחרים לבנה, סיפרה שסבתא שלה, מָאדָארֶה שַמבָּאל, היתה מיילדת מפורסמת. ולא סתם מיילדת, אלא מיילדת של שדים. מלך השדים בכבודו ובעצמו היה בא אל חלונה של מאדארה שמבאל ומבקש שתיילד את בניו ואת בנותיו. מאדארה שמבאל היתה חומקת בחסות החשכה לבאר נטושה אחת בבוסתן העֵנָאבּ, השיזף, יורדת ארבעים ושמונה מדרגות, ושם היתה מיילדת את ילדי השדים, וגם משאירה לשדונית המאושרת קערית עם עוגיות טאראק טעימות ומתוקות, שיחיו את נפשה.

פעם שאלנו את הישישה אם ראתה בעצמה שד.

"בטח שראיתי," הישישה פיצחה גרעינים של דלעת. היא ישבה בבית זקנים מוצל בהרצליה, לא רחוק מן הים. "קראנו לשדים 'אלו שהם טובים יותר מאיתנו'. היתה לי חברה טובה אחרת," נזכרה בערנות בלתי מצויה, "שֵדה בת גילי שדיברה פּשטוּ ודארי, סירקה את הצמות שלה יפה, וגם לבשה לבית הכנסת שמלה עם צווארון רחב ופתוח, ממש כמנהג היהודיות."

וכיצד ידעת בכל זאת שמדובר בשדה? הקשו עליה נכדיה.

הישישה לא התבלבלה. "מתי שהיתה צריכה פיפי, לא הפשילה את השמלה בישיבה מאחורי קיר," הסבירה, "אלא עשתה את הצרכים שלה בעמידה."

סוחר בדים ממשפחתנו, מולא רפאל חאג'י, הבחין יום אחד בלקוח צנום ומכוער במיוחד ממשש את הסחורה ומתמקח בקולי קולות. הסוחר הבחין שרגליים דקות ושעירות מבצבצות ממכנסיו, והן מסתיימות בפרסה של עז. מיד הבין שיש לו עסק עם שד. השד קרץ לסוחר, מעשה קונדס, הוציא לו לשון, ולפני שהספיקו למלמל את תפילת מצילנו משדים, או בקיצור מצי"ש, שחיבר החכם מולא יקותיאל כהן, נעלם בין הלקוחות האחרים כאילו בלעה אותו האדמה.

כשאתה נרדם, יותם שלי, אני מתיישב לכתוב.

אני רוצה לספר לך. לספר את האגדה של לידתך. את האגדה של המשפחה שלנו. לספר לך על סבתא שלך שַמְסי שכל ימיה רצתה להיות מאושרת, על סבא שלך עקיבא שעבד בפרדסים. על הראט הנשכחת ואנשיה. על השווקים והרוכלים שלה. ועל אבא שלך אני רוצה לספר לך גם, איש נרגש שחיכה לך הרבה שנים וידע שיבוא יום ואתה תגיע. עד שבוקר אחד אירע לאבא שלך נס, והדלת האחרונה מכל הדלתות נפתחה מולו לרווחה.

"מזל טוב, מיסטר. יש לך בן," רופא שחרחר וצנום שירבב את ראשו מבעד לדלת. הוא החזיק בידו חבילונת שבד תכול ביצבץ מתוכה. גור אנושי זעיר ממדים ויפהפה שכב על הבד התכול. "קח אותו לרגע, תחזיק אותו בידיים שלך," הרופא הושיט את החבילה אלי, אל אבא שלך.

אתה שכבת שם.

לרגע פקחת את חריצי עיניך והתבוננת בי. שלום, אבא, שמעתי אותך מדבר אלי. אתה רואה, באתי. ואתה לא האמנת. ואני לחשתי בלי קול, "ברוך בואך אל העולם שלנו, בן יקר." המבט הנבון והחם שלך אמר לי, אני שומר עליך, אבא׳לה. אל תדאג. הכול יהיה בסדר. עולמות שלמים השתקפו באישוניך: זיכרונות נפלאים של ימים שהיו ושל ימים שעוד יהיו.

היום היה יום שני, התאריך היה עשרים ושמונה במרס, והשעה היתה אחת־עשרה בבוקר. את כל אלו אזכור לעד. בכל בוקר אני חוזר אל הדלת הקסומה ההיא, מתיישב על הרצפה ומחכה שהיא תיפתח. נזכר בצליל המכושף של המילים. מזל טוב, מיסטר. ואני ניסיתי אותו רגע לאחוז חזק יחד את כל האנשים שאני לבל ייפרמו, לבל יברחו אל המסדרונות.

כי רק שם, על ספסל של עץ בקומה גבוהה של בית החולים, רק שם שמעתי את הילדות שלי נגמרת. רק שם שמעתי כיצד השעונים מתכוונים בתוכי מחדש. גם שעון הפרֵדה. והזמן נחלק עכשיו לשניים, ילדון שלי: חלקו זורם קדימה, אבל השני נשרך לאחור. וזה מפחיד. מפחיד כל כך, עד שאני יושב ליד מיטתך בלילות, ובוכה. ומבקש סליחה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “רוכלי האהבות”