תוך כדי הבאת זיכרונות ילדות, אשר מייצגים מקרה פרטי וכללי כאחד של החינוך הקיבוצי המשותף, מציג ספרה של סמדר גונן […]
הקדמה
מאז שאני זוכרת את עצמי אני עסוקה בחיפוש אחר אינטימיות. הכמיהה אליה והניסיון להבין את מהותה התוו וקבעו במידה רבה את דרך חיי. מה שהניע אותי לתאר בספר את תוואי המסע, המפרך בחלקו, היה הקריאה בספרו של ברונו בטלהיים ילדי החלום, על גידול ילדים בקיבוץ. הספר פרץ בי סכר, וזיכרונותיי האישיים שטפו וביקשו את ביטוים. דבריו של בטלהיים מלווים אותי, אם כן, אל סיפורי האישי.
הספר שלי הוא ניסיון לאפיין ולהגדיר את משמעות האינטימיות. הנושא הטעון הזה מעוגן בזיכרונותיי, המייצגים מקרה פרטי של החינוך הקיבוצי המשותף, כמו גם של כל ילדות שאין בה אינטימיות. כתוצאה מילדות מעין זו נוצרים לעתים געגוע וחיפוש מתמשך אחר אינטימיות, שהם הבסיס לספר זה.
העלאת זיכרונות דומה לטיפוח גינה. תחילה מסלקים את האבנים הגדולות המסתירות את הקרקע, אף שנדמה לפעמים שהאדמה שמתחתיהן נעלמה זה כבר. כמו שיוצרים ערוגות על ידי תיחומן, ואז מסלקים את האבנים והעלים המרקיבים, אנסה לשחזר את ימי ילדותי — את הימים שיצרו את זיכרונות הקיבוץ שלי.
לעתים אנו ממציאים חלקים אבודים בילדות, יוצרים אותם על פי תצלומים ועדויות של אחרים. הזיכרונות דוהים, מאבדים מצבעם הייחודי, והמברשת המסלקת את שכבת האבק גם חורטת מחדש את הפיתולים והתלמים. זאת ועוד — פרשנותנו כאנשים בוגרים צובעת את הזיכרונות, ולכן אין הם משקפים בהכרח את האירועים שהטביעו בנו את חותמם. הזיכרונות שלי אינם מייצגים כמובן את זיכרונות ילדותם של כלל ילדי הקיבוץ, שרבים מהם זוכרים אותה כמאושרת, חופשייה ומלאה בפעילות מהנה. כמו כן, אין בכוונתי להציג את ילדותי כאומללה — שהרי היינו ילדי חלום וחממה — אלא רק כחסוכת אינטימיות.
הספר הזה מאפשר, בצד ההתבוננות העצמית, בחינה מחודשת של השפעת החינוך המשותף על עיצוב אישיותם של הילדים, שהתחנכו לאור ערכיו ויישומם. הטענה העיקרית בספרי היא בגנות הלינה המשותפת, והיא יוצאת כנגד היעדרותם של ההורים מחיי הילדים. כמו כן אטען שלא הוקדשה תשומת לב מספקת לחיי הרגש של הילדים, ומחסור זה לא אִפשר להם לרכוש את הכלים ההכרחיים ליצירת יחסים אינטימיים. אי לכך, החינוך המשותף הפך רבים מילדי הקיבוץ לחסרי רגישות. כל זאת אף שברור לי כי ההורים בקיבוץ אהבו את ילדיהם בעוצמה השכיחה. מה הפך את החינוך המשותף, ובמיוחד את הלינה המשותפת, לייחודי בקרב צורות חינוך אחרות, שאף הן נעדרות אינטימיות? אולי העובדה שמאחוריהם עמדו אידיאולוגיה, חינוך ועיצוב מכוונים, ששללו את הצורך באינטימיות, והם לא נבעו מחסך ומבורות, אלא מערכים שביקשו לעצב אדם חדש וחופשי.
החשיבה הפילוסופית יוצרת מבט חיצוני כביכול, מבט מתרשם, מנתח ומבקר. הפילוסופיה מחפשת הקשרים חדשים להבנה, ומעמידה אותם כגשר חבלים זמני לבחינת המציאות. זוהי דרך ארוכה שההולכים בה חשים בדידות. אין באמתחתה של הפילוסופיה אמת אחת, אלא מגוון פרשנויות לאופן עיצובנו ולאירועי חיינו. הספר, לפיכך, מתאר את מסע ההתפתחות שלי דרך משקפיים פילוסופיים.
דיון תיאורטי אינו מחקר ניסויי, מה גם שאי–אפשר לבחון רגשות ואינטימיות בקריטריונים כמותיים. למרות זאת, יש טעם להבחין במאפיינים ולשרטט אותם בעדינות, כך שישאירו די מקום ליוצא מן הכלל ולשונה. קשה ליצור הכללות תקפות, וכך גם ביחס לבני הקיבוץ. אך כדי להבין את התהליך של החינוך המשותף והשפעתו, אני מכלילה בכל זאת ומקווה שאיני גורמת עוול לבני קיבוץ אחרים, שחוו אחרת את החינוך המשותף.
מחקרים רבים עסקו בהשלכותיו של החינוך המשותף. הספר קיבוץ מקום של עמיה ליבליך ראה אור בשנת 1984. הוא היה מהפכני בהתבוננות החיצונית שלו על החינוך המשותף. ליבליך בחרה מרואיינים ושרטטה מפה פסיכולוגית, אשר על פיה היא מנווטת אותנו במבוך הקיבוץ. הכתיבה האישית מתגלה בספר הזה במלוא עוצמתה, משום שהיא איננה מודדת בני אדם בסרגל ובנורמות, אלא מתבוננת בהם כפרטים ייחודיים, שאפשר ללמוד מהם על הכלל. ספרה של עמיה ליבליך נותן תוקף גם לטענותיי ולזיכרונותיי, ולכן אצטט ממנו.
נורית לשם ראיינה בספרה שירת הדשא בנות קיבוץ בגיל ארבעים עד חמישים, שהעידו על החינוך המשותף ותוצאותיו. ליקטתי משפטים מתוך הריאיונות שערכה, והם משובצים בתוך זיכרונותיי, כדי להבהיר שאינני יחידה או חריגה. אבל בניגוד לבנות קיבוץ אחרות, שהותירו את זעקתן בתוך הקיבוץ, אני צעקתי ומרדתי, ואף נחלצתי ממנו.
אין עדיין תגובות