החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שיר טאהירה

מאת:
הוצאה: | 2001 | 200 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

שיר טאהירה מלא התהפוכות והפלאות הוא תעלומה שהזמן טרם חשף רבים מסודותיה. השאלות הנוגעות למקורו של החיבור ולתכניו הן חידה מורכבת שספק אם תיפתר אי-פעם. עם זאת, כמו כל חידה ראויה לשמה, תולדותיו של שיר טאהירה גם אינן מרחפות בריק מוחלט, אלא קשורות בשרשרת נתונים מוקשה, המצפה לפתרון. עם כל הנעלם שבחיבור, בכל זאת ידוע לנו כיום לא מעט עליו, ואילו המסתורין האופף אותו עדיין נובע במידה רבה מכך, שרבים מן הפתרונות שהוצעו לשאלות שעורר העלו בתורן שאלות חדשות. מקורותיו של שיר טאהירה הם בדרך המשי שבמרכז אסיה, אחד מן העשירים שבצומתי התרבויות של העת העתיקה, ומִגוון ההשפעות שנתחברו בו יחד – פרסיות, הודיות, מונגליות וסיניות – מציב אותו כיצירה יחידה במינה מבחינת מִרקם הקשריה הלשוניים, ההיסטוריים, התרבותיים והספרותיים.
המשורר אמיר אור מעלה מן הנשייה ומן הדמיון, בפרוזה שקולה רבת קסם, ובריתמוס סוחף, מיתוס שהיה או לא היה של העם הטוכארי הקדום, עם שהיה גם היה. ובמיתולוגיה כמו במיתולוגיה: אלים ובני-אדם, מלכים וגיבורים, מסתחררים תחת כנפי הגורל במערבולת של יצרים ואהבה, הרפתקאות גבורה ומאבקי כוח, ומשמשים כולם יחד בעלילה ספרותית מרתקת ומלאת השראה ותנופה.

מקט: 4-497-1014
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פתח דבר

תקציר תולדותיו של ‘שיר טאהירה’ ושל המחקר הפילולוגי, ההיסטורי והספרותי העוסק בטקסט יימצאו לקורא באחרית-הדבר המצורפת אחריו; אבל כאן, בפתח הספר, ברצוני לחרוג מהרצאתן של עובדות מסוג זה, ולייחד כמה מלים אישיות יותר לתולדותיו של התרגום עצמו, שכן העיסוק בו היה שונה עבורי תכלית שינוי מכל תרגום אחר שתרגמתי.

אמנם בכל תרגום של יצירה ספרותית יש מן הקסם של יצירתה מחדש בתוך עולם לשוני אחר, המקיף אותה באסוציאציות תרבותיות בלתי- צפויות, ומגלה בה פנים סמויות שלא תמיד ניכרו בה בשפת הולדתה; ואמנם, גם תרגום זה זיכה אותי בהרפתקה כזו, והמשקל השירי שבו נכתבה היצירה, ושקיבלתי על עצמי לשומרו, אף הוסיף על האתגר ועל העונג שבמלאכה, אך מבחינתי היה מעשה התרגום כשלעצמו רק פרק אחד בסיפור ממושך, שהתחיל לפני שנים רבות. ועל כך בדיוק רציתי להגיד משהו, כלומר על תולדותיו אלה של התרגום ככל שהן ידועות לי, שהרי ככלות הכל, תולדות כל מעשה, אין להן ראשית גמורה, אלא רק לידיעתנו יש ראשית, וגם זה הוא עניין די מסופק, שהתמורה מושלת בו ועולמות שונים ומשונים מתערבבים בו, ומוטב לא להרהר בו יותר מדי, ולא להשחית עליו מלים.

מעל לכל ניגשתי למלאכה זו על-מנת לפרוע חוב של תודה לאיש שבזכותו הגעתי מלכתחילה לעסוק בחיבור זה ולהשקיע את עצמי בחקר התחום בכללו: התרגום שלפניכם – תרגום חלקו הראשון של ‘שיר טאהירה’ לעברית – מוקדש לסבי, אברהם טֶלֶמַן ז”ל, שתרגם את החיבור כולו תרגום מדעי מטוֹכארית לגרמנית, והשלימו עוד ב-1929, שנים מספר לפני שעלה ארצה.

מאז עלייתו לא הוציא סבי מפיו שום מלה שאינה עברית, ועד לפטירתו היה מתהלך בארץ כאדם שאין לו שום עבר מחוץ לקיומו הציוני והסוציאליסטי, ואף עשה זאת במופגן, במיוחד לאחר שרבים מחבריו ומכריו, שבגדו לדעתו באידיאל שלשמו באו ארצה מלכתחילה, שלחו ידם במיני עסקים או זכו למשׂרות רמות בסניפי המפלגה וההסתדרות. אבל גם הוא לא עמד במלאכות הכפיים המפרכות שגזר על עצמו לשם “בניין הארץ”, ואילו סלילת הכבישים והבנאות לא היו לפי כוח גופו, גוף דק של תלמיד חכם, שלהכעיס לא הפך לגוף חלוצי שזוף ושרירי, אלא התכחש לצורך השעה הלאומי ובגד בו גם הוא. ומכיוון שכבר לקה בבריאותו מחמת אותן מלאכות, למד באותה תקופה סנדלרות, ולא על-מנת לפתוח עסק משלו, חס וחלילה, אלא על-מנת לעשות מעשה פרולטרי הגון, ולעבוד בפתח- תקוה בבית-חרושת לנעליים, ובעיקר על-מנת לשמש תוכחה חיה ואילמת לחבריו אלה, שעל-פי השקפתו ביכרו את נוחותם שלהם על פני האידיאל הסוציאליסטי, ולא זו בלבד שהפכו לאויבי הפרולטריון, אלא אף לא הודו בכך. לאמיתו של דבר, חוץ מאהרון שְטַיין, שאותו אהב אהבת נפש כמו את משפחתו שלו ואת זעירא, לא סלח על כך לאיש מהם, שהרי למרות שרחש להם רגשי ידידות כנים, לא היה יכול להתגבר על קפדנותו האידיאולוגית ולהתכחש לחזון הגדול של החברה החדשה, שהיתה בעיניו חזות הכל, ובוודאי מעל לכל טובת הנאה אישית של אותם אופורטוניסטים וריאקציונרים.

כחודשיים אחרי מותו של סבא הביא לי זעירא במתנה חותמת ברזל שעליה התנוסס שמי, התיישב מול הכיסא שעליו היה מונח לוח השח ששיחקתי עם סבתא, ובזמן שהלכה לשפות קומקום על האש, סיפר לי בנימה של רצינות וכדבֵּר גבר אל גבר, שלֵאה, סבתי, שלחה לפרסום את כתב היד של ‘שיר טאהירה’ לאקדמיה למדעים של ברלין, ואף קיבלה מכתב רשמי שכולו תודה והערכה מפרופסור קְרָאוּזֶה, שכיהן שם זה שנתיים כראש החוג ללימודי בלשנות הודו-אירופית, והכיר את טלמן עוד מן הימים שלימד בברלין, ואף שעולם ומלואו חרב ונברא מאז שנפרדו דרכיהם – זה לצרפת וזה לפלשתינה – נרגש עד עמקי נשמתו למראה כתב ידו של סבא, שהביאו, כך כתב, לידי פגישה מחודשת עם נעוריו שלו. סבתי ששבה מן המטבח זיכתה לרגע את זעירא במבט נוזף, אבל כדרכה לא אמרה מאומה, אלא סיימה בזהירות ובמאור פנים אמיתי להניח לפניו את כוס התה עם העוגיות, שעדיין אפתה במו ידיה והיו שמורות במזווה בקופסת אלומיניום גדולה. זעירא, שקלט את מבטה, הניח לעניין והוציא מתיקו כרית דיו של חותמות ופנקס, שבו הטבעתי את שמי שוב ושוב בזמן שסיפר לה על פשיטת הרגל של הקבלן בַּרְשֶקֶב. אבל כך או כך, התרגום לא יצא נשכר מן הגילוי הזה ולא ראה אור במסגרת פרסומיה של האקדמיה עד עצם היום הזה.

בנוכחות זעירא לא העזה סבתא לעודד את סוסי השח וגם לא לנזוף בהם או לשיר להם את שיר העגלון, וכך בלאו הכי ניטל כל טעמו של המשחק, ולא היה בי שום רצון להמשיך בו. ומצד שני שמחתי על בואו של זעירא, אם כי באופן אחר מסבתא, שפינה חמה היתה שמורה לו בלבה וקִרבתו הזכירה לה את אסונה ובה בעת גם ניחמה אותה. ואף הוא, רק משום שהוקיע את גינוני הבורגנים, עצר בעצמו ולא נישק את ידה בבואו, שהרי הוקיר אותה מאוד ורחש לה כבוד כשם שלא רחש לאיש, ואפילו לא לסבי, שעל מותו לא היה סולח אפילו לאלוהים אילו האמין בו.

אחרי הצהריים, על מרפסת ביתו הצופָה על רחוב אבן-גבירול, נהג סבי לשבת ולהשיח עם אחדים מחבריו שהיו עולים אליו לרגל דרך קבע מתוך אותו רגש של אשמה אידיאולוגית, אבל גם מתוך הוקרת ידענותו ומחמת יראתם האילמת מפני דעותיו הנחרצות שהתלכדו לכדי סמכות בלתי-מוכרזת אבל גם בלתי-מתפשרת שנטל לעצמו על עניינים שברוח. ככה ישבו, יום אחר יום, לגמו תה, ודיברו על כל דבר תחת השמש – דברים שבמעשה ודברים שברוח, החל באירועי השעה וכלה בהוויות העולם. וכשהספסרות שפשתה בשוק בזל והפילוג בקיבוצים והעיכובים בסלילת הכביש ברחוב לא עוררו את חמתו של סבי, וכשהחבורה היתה כשרה לכך, היה שב ומוקיע בלהט את “הכנות הצבועה” של ברנר, או תוהה על משנתו של א.ד. גורדון, שחיברה לה יחדיו את ההכרה המושכלת עם הרגש הרליגיוזי ברוח האסכולות הקדומות של מורי יוון. אבל רק כשהזדמנו לשם ביחידות הוא וזעירא ושטיין, ורק כשרוחו היתה טובה עליו עד כדי כך ששכח לחלוטין את מלחמת המעמדות והתענג על חברתם מתוך קִרבה של אמת, היה מדבר על הטוֹכארים. אז היה נואם ארוכות ומתוך התלהבות על “הציוויליזאציה הגדולה של בָּאקְטְרִיָה” או מספר פרקים שלמים מתוך שיר טאהירה בתרגום חופשי מזכרונו, ורק סגנונו של סיפור המעשה היה משתנה עם מצבי-רוחו של סבי, שכמו כעסיו גם רגעי זחיחותו היו פרץ רגש בלתי-צפוי שנשב במפרשי לשונו והסיעה אל ארצות לא נודעות.

זעירא הכיר את סבתי עוד מן הגימנסיה ומן התא הציוני ברַדוֹמְסְק, ונשאר ידיד קרוב של המשפחה גם אחר-כך, כשהתחתנה עם סבי ועלתה ארצה למרות התנגדותם של הוריה העשירים, שלא הבינו מה יש לה לחפש שם במדבר של פלשתינה, ולא הרשו לאחותה להצטרף אליה למרות שכבר סידרו לה סרטיפיקט, ובסוף מצאה את סופה כמו שאר המשפחה באחת האקציות. הוא נהג לסור אל סבי אחרי סיום המשמרת שלו בבית-הדפוס של ‘דבר’, ומייד עם כניסתו היה משליך את העיתון ברוב כוונה על שולחן התה, ותוקע בסבא מבט מאשים שהוציא אותו מכליו עוד בטרם נאמרה מלה אחת. הם חלקו זה על זה בכל עניין תחת השמש, וויכוחיהם היו מסתיימים תמיד בהטחת עלבונות הדדית עד כדי ביזיון וקצף.

חברו השני, שטיין, שאיש לא ידע איך והיכן הכיר את סבי, היה ההפך הגמור מזעירא. שטיין החזיק בדעה שהעולם הוא חידה שאין שום טעם לתהות עליה, ושכל מלה היא אולי חלק מהפתרון, אבל בוודאי גם חלק מהבעיה, ולכן העדיף תמיד את השתיקה על הדיבור, וגם כשלא הצליח להתחמק מלהשיב משהו, היה מפליט בחוסר רצון משפטים סתומים במתכוון. הוא היה מבלה ימים שלמים בשתיקה גמורה אגב עישון בשרשרת ובהייה בים ב”חלומות וקוקטיילים” מעל הטיילת של בוגרשוב, שעל חופה היתה לאה, סבתי, מתעמלת ושוחה מדי בוקר, גם לאחר שלקתה בסרטן והמנתחים קטעו את רגלה, אבל לא את שמחת חייה וכוח רצונה שהביסו פעם אחר פעם את נבואות המוות של רופאיה, ולא חדלו לפעפע ולשפוע על סובביה, לא לנוכח מרירותו הקנאית והזועפת של סבי ואף לא לנוכח מותו. ורק כשהיתה סבתא מגישה את התה והעוגיות על המרפסת היה שטיין מעלה בעל כורחו חיוך רפה על פניו, ומשבח בפולנית, ותמיד באותן מלים עצמן, את העוגייה שכבר נעלמה בין שיניו. הוא היה גבה קומה, עצמות לחייו בולטות, ועיניו, שקסקט נצחי האפיל עליהן, נדמו כשני חרכים צרים שנקבעו בבונקר סודי שאין לכובשו. נוכחותו היתה מעוררת בי תמיד דריכות שיש עמה שמץ חשש, וביני לבין עצמי קראתי לו אטילה. דווקא משום שמיעט בדיבור ומעולם לא הביע דעה של ממש, היה סבי נינוח באמת בחברתו, מתוך שחש בחוסר העניין המוחלט שגילה שטיין בחייו שלו ובחיי הסובבים אותו, ובעיקר בכל דיבור עליהם, מזוטות היום-יום ועד החזון הציוני שהנחה את כל מחשבתו של סבי, אבל גם מירר את חייו בלי שהודה בזה. ורק בנוכחותו של שטיין היה חדל סוף-סוף מוויכוחיו הנצחיים עם זעירא, ומרשה לעצמו שעה של הפקרות אידיאולוגית, ואף כפירה בעיקר שאין אפילו צורך להודות בה, אלא להתענג עליה בלבד. ולכן, על אף היִראה שחשתי כלפיו תמיד, שמחתי בביקוריו אצל סבי שהיה מרבה לספר באוזניו, ואילו שתיקתו של שטיין, שהופרה רק ב”מממ” או ב”אהה”, רק הוסיפה על תחושת המסתורין שהשרו עלי הסיפורים. סבא היה מתרווח מול זעירא ושטיין בכיסא-הנוח הגדול שבמרפסת, ואני הייתי מתגנב מאחוריו ועושה מה שמותר רק לנכד אהוב לעשות, כלומר מחליק בידי הלוך ושוב על קרחתו, ומקשיב בשקיקה בלתי-מוסתרת לשיחתם של הגדולים. ליתר דיוק, היתה זו שיחתם של זעירא וסבי, ששטיין לא התערב בה כלל, אבל למעשה ביטל אותה בלי מלים, ובנוכחותו דעכה שיחתם עד מהרה, עד שלא היתה עוד שום ברירה אלא לבקש ישועה בכוסיות הסליבוביץ’ הזעירות, שאחריהן היה זעירא מספר שתיים-שלוש בדיחות שהלכו והתארכו לכדי אנקדוטות ומעשיות שבסופן מוסר השכל, ואחר-כך לשירי עלילה של יל”ג שהיה מחליף בתחרות של דקלום בעל-פה עם סבא, שלבסוף, כשזחה דעתו, ובאמת שכח עולם ומלואו, היה מגיע לשיר טאהירה. ואמנם בשעות חסד אלה היה נראה ממש כאדם אחר, כולו קורן ומפויס, ויותר מכל היה גאה ושמח בנכדו בכורו, כלומר בי, ובקשב הפעור שבו הקשבתי לסיפוריו.

אלא שסיפוריו של סבא לא התחילו ולא נגמרו אף פעם על-פי סדר העלילה, ובנוסף לכך גם הסתעפו ונמשכו באין מפריע לתוך אינספור הסיפורים האחרים שבלעתי בשקיקה מתוך ערימות הספרים שהחלפתי בספריית בית-הספר ובחנות הספרים שליד בית-הספר, ובספרייה הציבורית שברחוב דב הוז. בסופו של דבר היה זה אותו סיפור, שרק הלך והתפשט, ושינה שוב ושוב פנים ומקומות וזמנים ונימה, אבל היה זה שינוי שלא הוליך אותי שולל לרגע, ושלא העלים מעיני את העובדה, שהסיפור אינו פוסח על איש, והכל נוטלים בו חלק, ובכלל זה גם אני עצמי, וגם אמא ואבא וסבא וסבתא וזעירא ושטיין, והמורה אראלה שהיתה מפלצת אמיתית, ורֵליקָה שהיה אימת השכונה, וסְלאבה מהצרכנייה שהנאצים עשו אותה גמדה, ויוּדה’לה גולדברג שלא הביא חברים הביתה כי הוריו הרביצו לו ודיברו רק יידיש, וגליה היפה שלפניה גיליתי את אהבתי בכיתה א’ למרות שהיו לה שיניים בולטות והכל טענו שהיא מכוערת. ולכן היה זה טבעי לגמרי שגם אלעזר בן יאיר ורב-החובל אחאב יציצו מתוך עיניו של המלך שָׁארין משיר טאהירה, ואילו דמותו של סַאסְרָאר הנאמן, הלוחם לבלי חת, מעולם לא יכלה להיפרד באמת מאלה של וינֶטוֹ, אכילס וטרומפלדור. ולכל אלה, כמו לשטיין, היו עצמות לחיים בולטות, גבות מקושתות, מבע נחוש וגוף שרירי, וכולם היו גיבורים מאוד. ואף שלא ניסחתי זאת כך לעצמי, ידעתי שהסיבה לגבורתם היתה טבועה בהם כמו תכונה גנטית, ושהם היו רק כלי ביד טבעם, ועל כורחם בחנו בכל מעשה ממעשיהם את מהות הטוב והרע שבעולם, ולא היו אלא משרתיו הנאמנים של הגורל. אפילו גליה, ואחריה ענת שפר שהיתה יפה באמת והייתי מושך לה בקוקיות ומציץ לה מתחת לשמלה, היו לאמיתו של דבר גלגוליה המובהקים של הנסיכה נידאד, כשם שהמלכה אָטאשָה לא היתה אלא המורה אראלה ברגעיה הפחות מרושעים.

בדרך לבית-הספר הייתי יוצא למשימות סודיות על רכסי הזאד שהשתרעו על הגבעה שמאחורי בית הוועד הפועל, ולפעמים עד אל בין הליפטים של סוּמֵיל. דרוך וקל, הייתי עובר בפרדס הנטוש שעשבי הפרא שכיסוהו עד לגובה קומתי לא היו אלא יער-עד שפריצי אדם וחיה הסתתרו בו. ילקוטי על גבי וחרבי בידי, הייתי מפלס לי דרך בין כנופיות האויב שארבו שם, מכה בהם על ימין ושמאל, ועורף עשרות תפרחות ברקנים סגולות, ונפצע במדקרות קוציהם, שכן גם הם לא היו מוגי לב כלל וכלל, אלא עמדו בשלהם והשיבו מלחמה שערה, למרות שלא היה להם שום סיכוי לעמוד בפני גבורתי ועוצם זרועי. שם גם ערכתי את מרבית מסעות הציד שלי, שהיו נועזים לא פחות, משום שהסכנות שארבו לעוזבים את השביל לא נפלו מאלה שאיימו על ההולכים בו, ונעלי השלושת-רבעי, שהגנו עלי מפני נחשים ועקרבים, היו ללא הועיל כנגדן. בסבך היער הייתי משוטט בלי קול, מתחקה על עקבות, ומטיל שוב ושוב את כידוני באריות ובטיגריסים ששרצו שם לאין מספר, והיו פראיים ומרושעים ורגילים בבשר אדם לא פחות מן המכשפות על ארון הבגדים שהפריד בין חדרי-השינה שלי ושל הורי. ולאחר שניצלתי בעור שיני ואף צידי צלח בידי, הייתי מניח בסתר העצים את שללי – קרפדה, צב תועה, או כמה חרגולים שנצררו היטב בשקית פלסטיק מחוררת – ומשתרע בין עצי התפוז, עטוף בעשב הגבוה, ובוהה שעה ארוכה ונטולת דאגה בזהרורי האור המרצדים.

שיר טאהירה הילך עלי קסם גם כעבור שנים, אבל רק לאחר שהתוודעתי לאיליאדה ולאודיסיאה ואחריהן גם למַהאבְּהאראטה ולראמאיאנה, ירדתי לסוף פשרו של הקסם הזה: גיבוריהם של האֶפּוֹסים הללו היו חפים מכל פסיכולוגיה במובן המודרני של המלה, ולעולם לא התחבטו בשאלות זהותם, אלא לכל היותר תהו על הפעולה המתחייבת ממנה. כמובן, היו להם רגשות, דמיונות, אמונות ושאיפות, אבל בשוּרה התחתונה סיפור המעשה של האֶפּוֹס אכן היה סיפורו של המעשה בכל מוחלטותו: המעשה האֶפִּי הוא שסיכם את ההיסטוריה הנפשית של עצמו, ולא להפך. מחשבות ורגשות זרמו אל תכליתם באמצעות המעשה לבדו, ורישומן של פעולות הוא שכונן את העולם. ואף-על-פי שרק המעשה נתפס כטביעת אצבעו של הגורל, בעולם זה שבו פעולה היא גורל, גם סיפור המעשה היה בבחינת מעשה, ושום דיבור לא היה יכול להתקיים כמלים בעלמא, אלא מרגע שהובע הפך למעשה מכונן במלוא מובן המלה.

בסופו של דבר, למרות ששקדתי שנים על לימוד הטוכארית ועמלתי לא מעט בתרגום זה של ‘שיר טאהירה’ לעברית, הרי ביני לבין עצמי לא יכולתי לתבוע עליו זכות ראשונים בלב שלם, וכשתמה ונשלמה המלאכה וחתמתי את שמי מתחת לכותרתו לא חשתי שום גאווה, אלא בעיקר הקלת-מה, שהתערבבה באותה ריקנות תפלה המלווה כל יצירה שבאה לידי סיומה. ובכל זאת, לאחר זמן, שבתי ומצאתי בו גם את הזיכרון והגעגועים שמהם היה עשוי מלכתחילה, ומצאתי נוחם ועונג בצער המתוק שהעלו בי, והייתי שב ומהרהר ברוח מפויסת בסבתא ובסבא ובי עצמי, שכל חיינו אינם ולא היו אלא אותו סיפור אחד שאין מנוס ממנו, ושאין בו פשר אלא כפשרו של צופן גנטי, ששום חקירה לא תרד לסופו ואף לא החיים עצמם, שאין בכוחם אלא לשוב ולגולל את הסיפור ותו לא.

זעירא, שלא יכול היה להשלים עם מותו של סבי, מת זמן קצר אחריו, אבל את שטיין פגשתי שוב, כעבור עשר שנים, בהלווייתה של סבתא, שהאמנתי בכל לבי בנצחונה השלם על המוות והרפואה גם יחד, ומותה ערער אותי לאין שיעור, עד שלא פקדתי עוד את בית-הספר והוצאתי את זעמי על העולם בקרבות רחוב ובהפגנות פוליטיות אלימות, ובהשלכת אשפה ברחובות מתוך תקווה לתרום בכך לחורבנה המוצדק והבלתי-נמנע של העיר. אבל שטיין, שהתאבל עליה בצער גדול, אך מתוך השלמה, לא ראה במותה אלא שלב נוסף במותו שלו, שהחל מרגע שעמד על דעתו, ושאף אתו השלים, ולא רצה אלא שיניחו לו לנפשו. ובכל זאת, שלא כמנהגו ולמרות גילי הצעיר, דיבר אתי בנפש חפצה, שהלא אחרי הכל הייתי לדידו קודם כל נכדו של טלמן, מצבה חיה לאובדן שלא יכולתי להבין או לשער. הוא התעניין בשלומי ואני בשלומו, אף שכמעט לא ידעתי עליו כלום, ועדיין, כהרגלו, השתדל שלא לומר דבר של ממש. אבל אני, בן תשחורת זועף וקצר רוח, לא התכוונתי להרפות ממנו, שכן אלף ואחת שאלות ניסרו בחלל מוחי, שעל רובן ענה שטיין בלי לענות מאומה, במבע רחוק ועצוב. הוא דחה ללא מלים גם את בקשתי לשוב ולהיפגש אתו, אבל ממנו למדתי לדעת שסבי עצמו מסר את תרגומו לאקדמיה למדעים של ברלין עוד לפני שעזב הכל ועלה ארצה, ושחמש-עשרה שנה אחר-כך, מבלי שפורסם, נשמד כתב-היד באחת ההפצצות על ברלין.

א. א.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שיר טאהירה”