החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות / הרשמה

שיטוטים בברלין

מאת:
מגרמנית: טלי קונס | הוצאה: | 2016-10 | 274 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

אולי באמת לא נאהבה ברלין די הצורך עד כה, כפי שידיד נאמן של העיר, ראש העיר רַייקֶה, התלונן פעם. בחלקים רבים של ברלין ניכר שאיש לא בחן אותם די הצורך כדי שיהיו באמת נראים לעין. אנו הברלינאים מחובתנו להתגורר הרבה יותר בעירנו. הן ההתבוננות והן ההתגוררות אינן קלות כלל בעיר שאינה חדלה לרגע לנוע, שתמיד היא על סף שינוי ולעולם אינה שוקטת על שמריה. פרנץ הסל (1941-1880), סופר ומתרגם, משוטט ברחובותיה של ברלין בשנים שבין שתי מלחמות העולם ותוהה על קנקנה של העיר המתחדשת, ששרידי העבר ניבטים בה מכל עבר. במסורת הפריזאית הגדולה של השיטוט מתאר הסל את רבעיה של העיר, העומדת על סִפֵּי תהומות – הוא מבקר בבתי הקפה ההומים, במועדוני הלילה המפוקפקים, בחדרי הסטודיו, בבתי הכל-בו ובאולפני הקולנוע המשגשגים, ומתפעל מן הבנייה הגדולה והתחבורה הסואנת ברחובות. בה בעת הוא מוליך את הקורא אל שכונותיה הדלות של העיר, אל השווקים, אל בית המטבחיים, ואל גן החיות. במבט אירוני, מרוחק, אך מלא חיבה, מתבונן הסל, כאורח-לרגע בעירו בביתו שלו, וממלא בזיכרונותיו ובזיכרונותיהם של אחרים את החללים הנפערים בין העבר להווה. "רק מי שחש את החדש בקרבו בבירור רב כל כך, גם אם במרומז, מסוגל להתבונן במבט מקורי כל כך, מקדים כל כך את זמנו, באותו דבר שנתיישן זה עתה", כתב ולטר בנימין, ידידו של הסל, במסתו הנודעת "שובו של המשוטט", שנכתבה על ספר זה.

מקט: 4-249-50403
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


החשוד

הליכה אִטית ברחובות השוקקים חיים יש בה הנאה גדולה במיוחד. אתה מוצף בחפזונם של העוברים והשבים. זוהי רחצה מרעננת בלב האש. אבל אחַי היקרים תושבי ברלין אינם מקלים על החפץ לעשות זאת אפילו כאשר הוא מזדרז לסור מדרכם. אני סופג תמיד מבטים חשדניים כשאני מנסה לשוטט בין האנשים העסוקים. נדמה לי שהם חושבים אותי לכייס.

נערות הכרך הממהרות וזקופות הגו, עם פיותיהן הפעורים שלעולם לא יידעו שובעה, מתרגזות כשמבטַי מתעכבים על כתפיהן המרקדות ולחייהן המרחפות. הן לא מתנגדות שיביטו עליהן, לא-לא. אבל המבט המושהה הזה של הצופה התמים טורד את מנוחתן. הן שמות לב שאין לי שום כוונות נסתרות.

לא, אין לי כוונות נסתרות. אני רוצה להשתהות על המבט הראשון. אני רוצה לזכות במבט ראשון על העיר שבה אני גר, או לשוב ולמצוא אותו…

בשכונות פרברים שקטות יותר, דרך אגב, אני בולט בצורה מטרידה לא פחות. בצפון העיר יש כיכר ובה פיגומי עץ, שלדי דוכנים לשוק, ובסמוך אליהם חנות המצרכים של האלמנה קוֹהלמַן, המוכרת גם בגדים ישנים; ומעל ערמות של נייר משומש, שלדות מיטה ופרוות היא מחזיקה במרפסת העץ של חנותה עציצי גרניום. גרניום, אדום בוהק בעולם אפור ועייף שאיני יכול שלא להביט אליו ממושכות. האלמנה שולחת לעברי מבטים זעופים. היא אינה מעזה לגעור בי. אולי היא חושבת שאני סוכן סמוי. אחרי ככלות הכול היא אינה מנהלת פנקסים מסודרים. ואני, כוונותיי טובות דווקא. הייתי שמח לשאול אותה על חנותה ועל השקפת החיים שלה. כעת היא רואה אותי הולך משם סופסוף ומסתכל ממול, בתחילת העלייה של הרחוב הניצב, בשקעי הברכיים של הילדים הבועטים כדור אל הכותל. נערות ארוכות רגליים, מקסימות למראה. הן מטיחות את הכדור בקיר חזור והטח בידיהן, בראשיהן ובחזן לסירוגין ומסתובבות בתוך כך, ונדמה ששקע הברך הוא לב תנועותיהן ונקודת המוצא שלהן. אני מרגיש כיצד אלמנת המצרכים משרבבת את צווארה מאחורַי. האם תקרא לשוטר המקוף כדי לדווח לו איזה טיפוס אני? תפקידו החשוד של הצופה!

עם רדת הערב נשים מבוגרות וצעירות נשענות על כריות על אדן החלון. למראיהן אני מרגיש מה שפסיכולוגים פוטרים במילים כמו "הזדהות". אבל הן לא ירשו לי לחכות לצִדן ויחד עִמן לדבר שלא יבוא, לחכות בלי סיבה.

רוכלים מכריזים על מרכולתם בצעקות. הם לא יתנגדו שאעמוד לידם; אבל אני מעדיף לעמוד ליד האשה שראשה עטור שיער רב כל כך מן המאה הקודמת, והפורשת לאט את רקמותיה על נייר כחול ומביטה בקונים בשתיקה. ועִמה איני הוגן. היא הרי אינה יכולה להניח שאקנה מסחורתה. לפעמים אני רוצה להיכנס אל החצרות. בברלין הישנה החיים שמאחורי הבתים הפנימיים ובתי הגן נהיים דחוסים יותר, פנימיים יותר, ומעשירים את החצרות, החצרות העניות עם הצמחייה הדלה בפינה, עם מוטות החביטה בשטיחים, עם פחי האשפה ועם בארות המים שנשארו שם מן הימים שלפני המים הזורמים. בבקרים אולי אצליח לעשות זאת, כאשר זַמרים וכַנרים נותנים שם הופעה או נגן תיבת הנגינה, שגם שורק בשתי אצבעות חופשיות, או האיש המדהים שמקיש מלפנים בטנבור ומאחור בתוף-דוּד (אל קרסולו הימני מחובר וו וממנו מתוח שרוך אל תוף-הדוּד שעל גבו ואל המצלתיים שעליו; וכשהוא רוקע ברגלו הולם מקל בתוף-הדוּד והמצלתיים נחבטות זו בזו). שם אני יכול להיעמד ליד השוערת הזקנה – היא בלי ספק אֵם כל השוערים והשוערות, כל כך זקנה היא נראית, כמו משחר הימים היא יושבת כאן על הכיסא המתקפל שלה. נוכחותי לא מפריעה לה ואני רשאי לשאת את עיני אל החלון הפונה לחצר, שקלדניות ותופרות מן המשרדים והעסקים נדחקות אליו כדי לשמוע את הקונצרט. הן עושות הפסקה, שיכורות מאוֹשר, עד שאיזה מנהל מציק מגיע והן נאלצות להשתחל בחזרה מבעד לחלון אל עבודתן. החלונות כולם עירומים. רק בחלון אחד בקומה הלפני אחרונה יש וילונות. תלוי שם כלוב ציפורים, וכשהכינור נאנח מעומק לבו ותיבת הנגינה מייבבת בקול-נהי, נשמעות פתאום טפיחות כנפיה של קנרית כקול יחידי משורות החלונות המביטות נכחן בדממה.

זה יפה. אבל גם אני רוצה לקחת חלק בערב היורד על החצרות האלה, לחזות במשחקיהם האחרונים של הילדים שנקראים שוב ושוב לעלות למעלה ובילדות החוזרות הביתה ורוצות לשוב ולצאת; רק לי אין לא אומץ ולא תירוץ להידחק ולנהור למקום כלשהו. חוסר התכלית שלי ניכר בי יתר על המידה.

בארץ הזאת אתה חייב להיות חייב, אחרת אינך רשאי. כאן אינך הולך במקום כלשהו, אלא אל מקום כלשהו. לא קל כאן לנו ולשכמותנו.

למרבה המזל ידידה רחמנית מרשה לי לפעמים ללוותהּ כשהיא יוצאת לסידורים. אל מתפרת גרבי הניילון, למשל, שעל דלתה כתוב: כאן מתקנים רכבות. בקומת הביניים האפלולית הזאת מתרוצצת לה אשה גבנונית בחדרה המחניק, הצמרירי, שטַפֶּט זוהר חדש מקנה לו מראה בהיר. הסחורות וכלי התפירה מונחים להם על שולחנות ועל אצטבאות סביב-סביב בין אנפילאות קטנות מפורצלן, מלאכוני חרסינה ועלמות מברונזה, כמו חיות עדר המתקבצות סביב חורבות ובארות עתיקות. ועל אלה מותר לי להישיר מבט וללמוד כך מעט מתולדות העיר והעולם בזמן שהנשים משוחחות זו עם זו.

או שאני מתלווה אליה בלכתה אל החייט-המטליא, שגר בקומת קרקע בבית אחורי בקוּרפיּרסטֶנשׁטראסֶה. וילון שקצותיו אינם מגיעים עד הרצפה מפריד אצלו בין חדר העבודה ובין חדר השינה. על אריג מצויץ שתלוי מעל הווילון רקום בצבע הקיסר פרידריך כיורש עצר. "ככה הוא בא מסַן רֶמוֹ", אומר החייט שעקב אחר מבטי ומצביע על שאר אוצרותיו הנאמנים למונרכיה, תצלום ממוסגר לעייפה של וִילהֶלם האחרון עם בתו על ברכיו והתמונה המוכרת של הקיסר הזקן עם ילדיו, נכדיו וניניו. הוא ישמח לתקן לרפובליקנית שלי את הז'קט הירוק אבל בלבו הוא שומר אמונים, לדבריו, "לשליטים הישנים", מה גם שהרפובליקה דואגת רק לצעירים. אני איני מנסה לשנות את דעתו. השקפתי הפוליטית אינה יכולה להתחרות בחפצים שבחדרו. הוא נוהג בחביבות בכלב של ידידתי, שמתרוצץ ומריח הכול, סקרן ותר תמיד אחר דבר מה, בדיוק כמוני.

עם הטֶריֶר הקטן הזה אני אוהב לטייל. בטיולים האלה שנינו שוקעים במחשבות עמוקות; בזכותו אני גם רשאי לעצור לעתים קרובות יותר מכפי שמותר על פי רוב לאדם חשוד כל כך כמוני.

אבל לאחרונה קרה לנו משהו חמור למדי. אספתי אותו מבית ששנינו לא הכרנו. ירדנו בחדר מדרגות שתא מעלית מסורג מותקן בו. המעלית הזאת הייתה בגדר פולשת מְזָרָה-אימה לחדר המדרגות, שבעבר היה רחב-ידיים. והמטרוניתות תפוחות-השמלות שבציורי החלונות הצבעוניים הביטו בתימהון על החדרון-הנוסע והעדיים והעיטורים התרופפו בידיהן. מן הסתם גם היה שם ריח מאוד רבגוני בשל ערבוביית התקופות השונות, שהסיח את דעתו של בן לווייתי מן ההווה ומכללי ההתנהגות הנאותה, עד שבמדרגה הראשונה בגרם המדרגות התלול המוליך מטה ממרגלות המעלית שבקומת הפַּרטֵר – שכח את נימוסיו הטובים! דבר כזה, הבטיחה לי ידידתי אחר כך, היה יכול לקרות לברייה מבויתת כל כך רק בחברתי. אני קיבלתי על עצמי את הדין. אבל יותר מכך נפגעתי דווקא מן הדברים שהטיח בי שוער הבית ברגע המאורע המביך, מאחר שלרוע המזל הוציא זה את אפו מקיטונו בדיוק כששכחנו את נימוסינו. הלה השכיל מיד להכיר בחלקִי באשמה ולא הפנה את דבריו אל הכלבלב אלא אלי. הוא הצביע באצבע מאיימת על זירת הפשע וגער בי: "מה זה פה? ואתה קורא לעצמך בן-אדם מתורבת?"

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שיטוטים בברלין”