החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על שריקה

שָׁרִיקָה (שרה) מולכו, ילידת ירושלים, סיימה תואר-שלישי בפסיכולוגיה חברתית באוניבסיטה העברית בנושאי החדשנות והפצת-החידושים (ב-1974). מאז 1959 לימדה סוציולוגיה, כולל חדשנות וסוציולוגיה-כפרית, באוניברסיטאות של ירושלים ות"א, כולל בפקולטה-לחקלאות ברחובות; וזאת בעקבות יישום התמחותה במחלקה-להתישבות בסוכנות-היהודית ובמשרד-החקלאות. החל בשנות ה-80' - ... עוד >>

האדם הוא תבנית נוף מולדתו: הזיכרונות, הרשמים וההגיגים שלי שבכאן, מקורם במרחב של רחביה של ילדותי ונעוריי, שהתפרסה בין טחנת הרוח [בשעתי – מרוטת כנפים], לבין מנזר האבן שבעמק המצלבה. בין השאר העליתי כאן את רשמי על משפחתי, במבט אנתרופולוגי-תרבותי, ובעיקר על סבי יצחק-יהודה כהן, יליד יוון שעלה ב-1890~ לירושלים העתיקה. בלעדיו שכונת רחביה, לצד מפעלים ציוניים חשובים אחרים, כחברת האשלג לחוף ים המלח, או חברת החשמל בנהריים, ועוד – לא היו קמים.
מהיותי חוקרת-חברתית, חמולת כהן המאטרנלית שלי מצאה לנכון להטיל עלי את הכתיבה על סבא, שזכר תרומתו להגשמת הציונות הלך ודעך בעיני הציבור, אך לא כך הוא בעיני חוקרי ההיסטוריה של הישוב! ר' למשל הערת הנ.ב. שבסוף האפילוג הנקרא כאן "בסוגריים", אודות מחקר עדכני מרתק עליו, שפורסם ב-2015.
למעשה, השכחה קרתה באשמתו, כי כל חייו היה נאמן לנורמות של קבוצתו האתנית, הס"ט, שאותן כפה גם על בניו ובנותיו הצברים: שלא להתפאר ולפרסם קיום מצוות של מתן בסתר וגמילות חסד. אך אנו, נכדיו, דור שני לבניו הצברים, החלטנו לפרוש מנורמות אלה כדי לשמר את זכרו בקרב הציבור הרחב, הגם שחלקנו מצאנו עם הזמן את עצמנו – מחוץ לירושלים החבויה לתמיד בלבנו.

מקט: 001-2830-001

להורדת הספר בחינם עבור אייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב לחץ/י להורדת הספר בחינם עבור אייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

לחץ/י להורדת הספר בחינם עבור מכשירי קינדל לחץ/י להורדת הספר בחינם עבור מכשירי קינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


היַמְבּוּל

בלילות החורף הקרים – מה עושים? מתכרבלים מתחת ליַמְבּוּל האדום במיטתה הרחבה של אמא, מכל צד וכיוון אפשרי שנותר לאחר שהיא ומשמניה כבר התמקמו בה. מיטתה של אמא – בטרם התנחלנו בה גם אנו – היתה טריטוריה. לפי המורה לגיאוגרפיה: טריטוריה היא שטח גדול המאוכלס ע"י אנשים מעטים. ואילו אנו, זה עתה שינינו את ההגדרה הגיאוגרפית של המיטה. במבט לאחור, גם המורה לגיאוגרפיה עצמה היתה טריטוריה הראויה לשמה.

היַמְבּוּל, מאידך, הוא שמיכת צמר יוונית כפרית, או לחילופין: שטיח – הכל לפי השימוש. הוא ארוג מצמר טבעי גס, בצבע לבן גולמי או אדום מסורתי, והוא שעיר מאד. וכמו קיפי מ"רחוב שומשום" – שערו דמוי פתילים. כשהייתי בגיל טרום עונשין, נהגתי לתלוש לי להנאתי את שֵׂער היַמְבּוּל, ולומר לאמא ש"זה בשביל החנוכיה". כי בחנוכיה שלנו דלקו פתילי צמר גפן צחורים, מתוצרת בית, ששטו על שמן זית – כל אחד בגביע קטנטן משלו. חנוכיה של פתילים אדומים, פרי הבציר האחרון מן היַמְבּוּל, היתה באותם ימים משאת נפשי.

עכשיו כולנו מכורבלים מתחת לכנפי היַמְבּוּל – או אמא – הכל לפי הדימוי העצמי הרצוי, ולפי הגישה לנושא התלות בהורים…

ובכן, מיטתה של אמא, כמו מִטות כולנו, אינה כתמול שלשום. מאז פרצה הסערה, והחלו הגשם והברד, ופשטו השמועות על שלג הצפוי בירושלים, עברנו כולנו לישון בחדרים המזרחיים של הדירה. אמא היתה מעבירה אותנו כל חורף, בחטף, לפעמים באמצע הלילה, בתואנה ש"הילדים פוחדים מרעמים וברקים, ואלה מאיימים פחות בצד מזרח." האמת היתה, כמובן, שהיא עצמה פחדה מן הרעמים; ובמזרח, כשכולנו צפופים אתה בחדר, ואולי אף במיטתה, הרגישה מוגנת יותר. ואבא הֵשִׂים עצמו כמי שאינו מבין את התרגיל.

הקומקום מוצב כבר על תנור הנפט העגול: זה הזמן למוֹאַבֶּט [moabet].

מוֹאַבֶּט זורקים. לזרוק מוֹאַבֶּט אפשר רק בניחותא. צריך חברה מתאימה ומצב רוח נינוח. אם לא – זה לא ילך. כי מוֹאַבֶּט היא שיחת רעים, בה כל אחד "זורק" את דבריו לזירה הכללית, האחר אמור לתפוס אותם ולפתחם, או לסתור אותם, כרצונו, ולהטיל אותם שוב לרשות הרבים. בית הקפה, או הסלון, הם מקומות ראויים מוֹאַבֶּט. אבל המרפסות אינן פסולות, וניתן לתפוס שיחה שלוה גם על המדרגות, או בגן. ואין לזלזל בשולחן האוכל, או אפילו – במרחבי היַמְבּוּל…

אבל התענוג האמיתי היה, בכל זאת, להתעורר בבוקר הבא לקול קריאותיהָ של אמא: "ילדים! שלג!!" שאז, כמובן, היינו מזנקים מיד אל החלונות, והמתאימים לצרכינו היו הצפוניים: שם נערם, יחסית לצדדים האחרים, השלג הרב ביותר, ושם נקבע אם יש טעם לעצב איש שלג כשנצא החוצה. ליֶקִים שבשכונה, לרבות אלה מביניהם שערב קודם נטלו חלק במוֹאַבֶּט, לא נמצאו כנראה חלונות צפוניים. הראיה – גם כשכמות השלג לא הצדיקה זאת, יצאו מיד מבתיהם עם מחליקיים בקריאות שמחה: "מוּתִי! מוּתִי!" אלא שאני לא הצלחתי להבין מדוע עלי למוּת בדיוק כשהם צוהלים כל כך! אז עוד לא ידעתי כי "מוּטִי" בשפתם היא אמא… בעלי המחליקיים מיהרו מערבה, אל עמק המצלבה, בתקוה שהעמק, יותר מאשר הרחובות אלחריזי, רד"ק, או בן-מיימון, יזכיר להם מקומות אחרים וזמנים טובים יותר… כי הימים ימי מלחמת העולם השניה.

מה הפלא שאף בשנות בגרותי, כל עוד היתה אמי בחיים, אפילו צל של סיכוי לשלג – החזיר אותי לירושלים מכל מקום בארץ, ובכל מצב. וגם אם נחסם מעלה הקסטל, הרי תמיד נמצאה הרכבת! ואמא ידעה, והציצה מן החלון לראות אם כבר הגחתי מאחורי הטחנה קצוצת הכנפיים… מה הפלא שגם כיום, הרבה לפני שהמושג "שלג" מצייר לי במכחולו הקר – כמו לאחרים – נופים בלבן רך, פורס הוא מול עיני מרחבי דשא חמים של יַמְבּוּל אדום… טריטוריות שלמות…

יַמְבּוּל טורקיז (ממיקונוס, 1964) בציור "בית אבי", שריקה, שלהי שנות ה-80, אקריליק על בד

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שנת העטלף”