החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

שתי פנים לאהבה

מאת:
הוצאה: | 2016-08 | 100 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

תאונת דרכים מצערת גרמה לאמיר לאבד את ראייתו. הוא מתאשפז בבית החולים בתל-אביב, הרחק ממשפחתו ומחבריו הקרובים המתגוררים בחו״ל, מנסה בכל כוחו להיאחז בתקווה כי ניתוחים משקמים ישיבו לו את ראייתו ומסרב לקבל את העובדה שגורלו נחרץ.
אל חיי היומיום האפורים של שגרת בית החולים, נכנסת יעלי, מורה משקמת המלמדת כבדי ראייה את כתב הברייל.
לאט ובזהירות נכנסת יעלי לחייו של אמיר ומלמדת אותו, אולי לראשונה בחייו, לראות.

כאב, עצב, אהבה, התמודדות ולקחים לחיים. את כל אלה אוספים הגיבורים יחד עד לרגע שבו אמיר נכנס לניתוח האחרון שעשוי להשיב לו את ראייתו.

האם הניתוח יצליח?
האם יעלי תקבל את אמיר ללא תנאי, גם אם לא ישוב עוד לראות לעולם?
מה איננו רואים על אף שהוא נמצא ממש לנגד עינינו?
אולי אהבה, אולי אמת גדולה ואולי, רק אולי, את עצמנו?

נובלה פרי עטה של מיכל אדלר, מחברת רבי המכר ״יהלום״ ״פוקר פייס״ ו-״מלכה לב אדום״. עורכת דין, בעלת תואר בפסיכולוגיה, מאמנת אישית, אם גאה לשני בנים ובעיקר, מאמינה גדולה באהבה.

מקט: shteypanimlaahava

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק ראשון

ציוץ ציפורים. יכולתי למנות אותן. שבע במספר, לכל אחת מהן יש את הקול הייחודי שלה והן המתינו כל אחת לתורה, כאילו מדובר בסימפוניה מתוזמנת. סדין בית החולים נצמד לעורי החשוף, הכותונת עקצצה את גופי והתרוממתי באִטיות למצב של חצי ישיבה, הסרתי מעליי את הסדין. היה לי חם. "מה השעה?" קול האחות העצבנית נשמע חולף על פניי במסדרון בזריזות והסקתי שהשעה עכשיו שבע בבוקר, זמן החלפת המשמרות של הצוות. תמיד היא חולפת בדיוק בשעה הזו על פני חדרי, מתרוצצת מחדר לחדר ומפזרת הוראות לכולם. התפקיד שלה כאן עדיין לא היה ברור לי, היא מעולם לא שוחחה עימי ישירות ושמחתי על כך. לא אהבתי את הקול שלה.

"שלום אמיר, מה שלומך הבוקר?" קולה של האחות הג'ינג'ית שלף אותי מהריכוז בקולות הציפורים וניסיתי לחייך לכיוונה על אף שלא היה לי מושג איפה עמדה ביחס אליי ובקלות רבה ייתכן שחייכתי אל הארונית שליד מיטתי. ניחשתי שהיא ג'ינג'ית אבל אני לא באמת יודע. ככה דמיינתי אותה. יש לי איזה עניין עם זיהוי ג'ינג'יות כי אמא שלי ג'ינג'ית, והן נשמעות אותו הדבר. שתיהן גם לא יכולות לעמוד לרגע אחד באותו המקום. המחשבה על אמא שלי הטילה צל מעיב על ליבי והתאמצתי לחשוב על כל דבר אחר מלבדה. מה לא הייתי נותן כדי שהיא תהיה ליד מיטתי עכשיו ולא במרחק של חצי עולם ממני.

הרגשתי חסר אונים לחלוטין.

"בסדר, אני מניח," השבתי בקול חלש יותר מכפי שהתכוונתי ושמעתי כיצד גלגלה את העמוד עם מכשיר לחץ הדם, לעברי. גלגלי העמוד חרקו ברעש צורמני שצמרר אותי, עד שהציבה אותה ליד ידי הימנית. פשטתי את ידי לעברה והיא כרכה את שרוול המדידה סביב זרועי.

"התאוששת קצת מהניתוח?" שאלה ותחבה לפי את המדחום. לעולם לא אצליח להבין איך בכל בוקר, שנייה לפני שהיא תוחבת את המדחום לפי, היא שואלת אותי שאלה מתוך ידיעה ברורה שלא באמת אצליח להשיב לה. אולי זו בדיוק הסיבה שהיא שואלת את השאלות שלה ברגע המדויק הזה. כי לא אכפת לה מהתשובה. היא שלפה את המדחום וקול רשרוש של עט נשמע בחלל האוויר, סימן לכך שהיא כותבת את הנתונים בגיליון הרפואי שלי.

"אני כאן בסך הכול שבוע ואני כבר לא זוכר כמה ניתוחים עברתי, זה הגיוני?" החלטתי בכל אופן לשתף אותה בתחושותיי, אולי היא תצליח לרענן את זכרוני בפרטים הללו. הייתי עסוק מדי בלהדחיק את העובדה שזה אינו הניתוח הראשון ולא השני שעברתי ועדיין, לא יכולתי לראות דבר.

"ארבעה," סיננה וגלגלה את עמוד מכשיר הלחץ־דם אל המיטה הסמוכה אליי מבלי להוסיף דבר. היא כבר עברה לבדוק את המטופל שלצדי.

ארבעה ניתוחים ועדיין לא הצלחתי לראות. האם זה אומר שמעכשיו אהיה עיוור? שמעתה שחור יהיה הצבע היחידי שאכיר? שלא אצליח למצוא את הדרך לשירותים מהיום לכל שארית חיי? בשיחות האחרונות שלי עם הפסיכולוגית של בית החולים היא הסבירה לי שזוהי תקופה קריטית ביותר, שבה חלק מההצלחה בניסיונות להשיב לי את הראייה תלוי גם במחשבות החיוביות שאנבא לעצמי ולתהליך. אתה תחזור לראות, אין שום אופציה אחרת.

מחשבותיי נדדו אל הרגע הנורא שאיני מצליח למחוק מזיכרוני. קול חריקת הצמיגים והריח השרוף שנבע מחיכוכם על פני הכביש שנייה אחת לפני ההתרסקות. זכרתי כל חלקיק שנייה מהרגע שהרכב התנגש בעץ שבצד הכביש, בצפון תל אביב. הייתי ממש קרוב לקניון רמת אביב. כל השבוע שכנעו אותי להגיע למסיבה שהתקיימה לא הרחק משם ואחרי כל־כך הרבה שנים שלא הייתי בארץ החלטתי שיהיה נפלא אם אחדש את קשרי העבר שלי ואפגוש אנשים שלא ראיתי זמן רב כל־כך. אילו רק היו מספרים לי שאותו ערב יסתיים כפי שהסתיים אולי לא הייתי שוכב כאן עכשיו, במחלקה פנימית ב' בבית חולים איכילוב, מאזין לקולות ציוץ הציפורים ומנחש את צבע שערן של האחיות במחלקה.

הזכוכיות שעפו לכל עבר דקרו אותי בכל חלקי פניי. זכרתי את הרגע המדויק שחשתי כיצד רסיסים קטנטנים נשלחו אל עיניי. לא הספקתי לעצום אותן. שנאתי את עצמי על כך.

*

"וכאן יש לנו את אמיר, בן ארבעים, לאחר פגיעה בקרנית וקרע בגלגל העין בעקבות תאונת דרכים. זהו היום השמיני שלו כאן. עבר ארבעה ניתוחי שיקום, פרופסור רביד ביצע את הניתוח האחרון אתמול ויגיע היום לקראת הערב על מנת להסיר את התחבושות ולבצע מעקב לאחר הניתוח. בריא בסך הכול ומלבד הפגיעה בעיניים לא סובל מפגיעות נוספות." קולה של האחות הוציא אותי משלוותי. הרגשתי איך האוויר סביבי נדחס והנחתי שישנה התקהלות של רופאים ואנשי צוות סביב המיטה, כמדי יום בעת החלפת המשמרות.

"אני לא בן ארבעים," הרגשתי צורך לתקן אותה על אף שעשיתי זאת מדי יום, כשהציגה אותי לצוות הרפואי, אבל סירבה להפנים את המידע.

"אז בן כמה אתה?" קול גברי שהנחתי שהוא קולו של רופא בשל הטון הסמכותי שנלווה אליו, פנה אליי בשאלה.

"בן שלושים ותשע." השבתי בזריזות וידעתי שמייד תתערב האחות המעצבנת, כמו תמיד. לא טעיתי.

"לחודשיים הקרובים," היא הבהירה ושוב הרגשתי את הכעס מצטבר בבית החזה שלי. כן, אני יודע שהעניין קטנוני מצדי אבל אני מסרב לחצות את קו הארבעים ללא הראייה שלי. אהיה בן ארבעים רק כשאשוב לראות. בינתיים, לא אחגוג שום יומולדת. זאת ההבטחה שלי לעצמי והיא מהווה אי של שפיות בתוך הכאוס הזה שאני בתוכו.

"תתקני בבקשה את הגיליון שלך, גליה, כך שיופיע גילו העדכני של המטופל," הורה לה בקול בטוח והייתי בטוח שהיא מתעצבנת מהערת הרופא. מגיע לה.

"אני, לשמחתי או לצערי, כבר חציתי את גיל הארבעים כך שאני יכול להבין את ההתעקשות," הוסיף בעליצות וכל הצוות השמיע קולות חלושים של צחקוקים סביבי עד שלא הייתי בטוח אם הם צחקו איתי או עליי. נותרתי עם המחשבה הזו לעוד רגע אחד והחבורה התרחקה ממני כשקולה הצווחני של האחות התחיל לפרט את מצבו של חברי לחדר, דני.

ריחות ארוחת הבוקר התחילו לעלות במחלקה. זאת השעה השנואה עליי ביותר. עוד רגע, המבקרים יתחילו להגיע מה שיזכיר לי יותר ויותר עד כמה אני לבד כאן. לא היה לי אדם קרוב שאיתו יכולתי לתקשר במקום ההוא. אמא שלי וכל יתר קרוביי התגוררו בארצות הברית ובהתחשב בגילה של אמי ובמצבה הבריאותי, לא היה ניתן לצפות שהיא תעלה על טיסה ארצה. כל שנותר לי הוא השיחות עימה והמכתבים ששלחה. תמיד צחקתי על ההרגל המיושן שלה לכתוב לי מכתבים מדי שבוע בכל פעם שטסתי לישראל, וכך מצאתי את עצמי מחכה בקוצר רוח למכתב ממנה, מבלי שהיה לי מושג מתי ואם אי־פעם אצליח לקרוא את כולם.

אחרי כל־כך הרבה שנים שלא הייתי בארץ הרגשתי מגוחך להתקשר לחברים שפגשתי באותו ערב, בלילה ההוא, במסיבה. מה יכולתי לומר להם? "היי, יצאתי מהמסיבה שלכם, הייתי מעורב בתאונה מחרידה ועכשיו אני עיוור, מה דעתכם לבקר אותי באיכילוב ולקנות לי טורטית למטה, בקניון?" נראה לי שאני אוותר. גם כשיוסי ואילן, שהזמינו אותי למסיבה, שמעו מה קרה לי והתקשרו כדי לברר היכן בדיוק אני מאושפז, העדפתי להתחמק באלגנטיות מהסיטואציה ולדחות את הפגישה עמם. אני לא בנוי לביקורים האלו עכשיו. הם ממשיכים להתקשר כמעט כל יום, גם אליי וגם לעמדת האחיות ואני ממשיך להתחמק מהביקור הזה. אולי כי אם הם יגיעו, העיוורון יהפוך ממשי יותר.

קולות המבקרים התחילו לפקוד את המחלקה. אט־אט כל אחד מצא את מקומו לצד האדם האהוב עליו, המרעיף עליו חום ודאגה. זהו המקום היחידי שבו ללא חוש הראייה שלך, בכל זאת תצליח לראות ולדמיין את המבט שלהם, את הרגע שבו הם שולחים ידם אל עבר האדם שהם אוהבים כדי לחבקו או מקרבים את פניהם אליו כדי לנשק לו על מצחו. הכול כאן מועצם בדציבלים גבוהים, בתחושות מוגברות. שמעתי את הכאב שלהם, את האהבה שלהם, את הצורך שלהם. ומתוך כל אלו שמעתי גם את הצורך שלי. הצורך שלי להיות אחד מהם. הצורך שלי להיות מי שהייתי אני רגע לפני התאונה. הצורך העז לשוב ולראות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שתי פנים לאהבה”