החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלגייה חייבת למות

מאת:
מאנגלית: דפנה לוי | הוצאה: | 2016-11 | 375 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

44.00

רכשו ספר זה:

אחרי עשר שנים בכלא שב טוביאס סרטוריוס לכפר הולדתו. חבול ושפוף הוא מבקש לשקם את חייו, אבל תושבי הכפר מסרבים להניח לו. מבחינתם אין שום עונש שיעניק מחילה למי שרצח בדם קר שתי נערות, והם מתכוונים לגרום לו לשלם את מלוא המחיר.

שורה של מקרי אלימות לא מוסברים מזעיקים לכפר את פיא, שוטרת מנוסה וותיקה שמתחילה לפשפש בסיפורו של טוביאס ומגלה שם בעיקר סימני שאלה. גם אמילי פרויליך בת השבע־עשרה, נערה מבולבלת ולא שגרתית שנמשכת למסתורין, פותחת בחקירה משלה, וגוררת אחריה גם שכנים נוספים.

אבל כל מי שמנסה לרדת לחקר האמת נתקל בחומה בצורה של עוינות וברשת של סודות ושקרים. כי האמת כל כך איומה, שחשיפתה עלולה להמיט אסון על האנשים החזקים ביותר בכפר. רק כשמתעורר חשש שהסיפור הישן מתחיל לחזור על עצמו, ועקבות פשע חדש שהתבצע מובילות שוב אל טוביאס, קשר השתיקה של תושבי הכפר מתחיל להיפרם. אלא שזה כבר עלול להיות מאוחר מדי.

שלגיה חייבת למות הוא רב־מכר בינלאומי שנבחר לספר החודש של אמזון, ותורגם לעשרות שפות ברחבי העולם.

מקט: 4-20-153246
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירת הספר באתר סימניה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


יום חמישי, 6 בנובמבר 2008

הוא לא אמר "להתראות". אין בעולם איש שיצא מהכלא ואמר "להתראות". לעיתים קרובות, קרובות מאוד, בעשר השנים האחרונות, הוא חזה בדמיונו את יום שחרורו. עכשיו עלה בדעתו שהוא תמיד חשב רק עד הרגע שבו ייצא מן הדלת אל החופש, מה שנראה פתאום די מפחיד. לא היו לו תוכניות לחייו. לא עוד. גם בלי האזהרות המזמזמות של העובדים הסוציאליים הוא הבין מזמן שהעולם לא מחכה לו, ושיהיה עליו להתמודד עם כל מיני מכשולים ותבוסות בעתיד שכבר לא נראה ורוד כל כך. הוא יכול לשכוח מקריירה של רופא, שפעם היתה שאיפתו לאחר שעבר את בחינות הכניסה לאוניברסיטה. בנסיבות הנוכחיות, קורס המסגרוּת שהשלים בכלא עשוי דווקא להיות לו לעזר. על כל פנים, הגיע הזמן שהוא יישיר מבט אל החיים.

כאשר שער הברזל האפור של כלא רוֹקנברג, עם היתדות המחודדות המזדקרות בחלקו העליון, נסגר מאחוריו בטריקה, הוא ראה אותה עומדת שם מעבר לכביש. בעשר השנים האחרונות היא היתה היחידה שכתבה לו באופן סדיר, אבל הוא בכל זאת הופתע לראות אותה. למען האמת הוא ציפה שאביו יבוא. היא נשענה על הפגוש של רכב שטח כסוף, מצמידה לאוזנה טלפון נייד ויונקת סיגריה בעצבנות. הוא עצר. כשזיהתה אותו היא הזדקפה, תקעה את הטלפון בכיס מעילה והעיפה את בדל הסיגריה. הוא היסס רגע לפני שחצה את הרחוב המרוצף חלוקי נחל, נושא ביד שמאל את המזוודה הקטנה שהכילה את רכושו. הוא עצר מולה.

"שלום, טוֹבּי," היא אמרה בצחוק עצבני. עשר שנים זה המון זמן. הם לא התראו כל הזמן הזה כי הוא לא רצה שהיא תבקר אותו.

"שלום, נדיה," הוא השיב. היה מוזר לקרוא זה לזה בשמות הלא־מוכרים האלה. במציאות היא נראתה טוב יותר מאשר בטלוויזיה. צעירה יותר. הם עמדו פנים אל פנים, מהוססים. משב רוח עז שלח את עלי השלכת היבשים ברשרוש על פני המדרכה. השמש חמקה מאחורי עננים אפורים כבדים. היה קר.

"זה פנטסטי שאתה בחוץ." היא הטילה את זרועותיה סביבו ונשקה ללחיו. "אני שמחה. באמת."

"גם אני שמח." ברגע שהוציא מפיו את הקלישאה הזאת, הוא שאל את עצמו אם זו האמת. יש הבדל בין אושר לבין התחושה הזאת של מוזרות, של אי־ודאות. היא הרפתה ממנו מפני שהוא לא עשה כל תנועה להחזיר לה חיבוק. בימים הרחוקים ההם היא היתה חברתו הטובה ביותר, בת השכן, והוא קיבל את נוכחותה כמובן מאליו. נדיה היתה האחות שמעולם לא היתה לו. אבל עכשיו הכול שונה, ולא רק שמה. נטלי השובבה והנערית, שהתביישה בנמשיה, ברווח שבין שיניה הקדמיות ובשדיה, נהפכה לנדיה פון בּרֶדוֹב, השחקנית המפורסמת והמבוקשת מאוד. היא מימשה את חלומה השאפתני לעזוב מאחוריה את הכפר שבו גדלו שניהם, ולטפס מעלה כל הדרך אל פסגת הסולם החברתי. הוא, לעומת זאת, אינו יכול עוד להציב את כף רגלו אפילו על השלב התחתון. נכון להיום הוא אסיר משוחרר. כמובן, הוא ריצה את עונשו, אבל החברה לא בדיוק תקבל אותו בזרועות פתוחות.

"אבא שלך לא היה יכול להשתחרר מהעבודה שלו היום." היא נסוגה פתאום צעד אחד לאחור, מתחמקת מעיניו, כאילו תחושת המבוכה היתה מידבקת. "לכן אני באתי לקחת אותך."

"יפה מצידך." טובּיאס דחף את המזוודה למושב האחורי של מכוניתה והתיישב בכיסא הנוסע. העור הבהיר של המושבים היה נטול כל כתם או שריטה, ובפנים עדיין עמד ריח של מכונית חדשה.

"וואו," הוא אמר, מתרשם באמת, והעיף מבט בלוח השעונים שנראה כמו תא הטייס במטוס. "מכונית מגניבה."

נדיה חייכה חיוך קצר ולחצה על כפתור בלי להכניס את המפתח למתג ההצתה. המנוע נֵעוֹר לחיים בגרגור עדין. היא תימרנה במיומנות את הרכב רב העוצמה אל מחוץ לחניה. טוביאס העיף מבט מהיר בזוג עצי ערמון ענקיים שעמדו קרובים לחומת הכלא. מראה העצים האלה מחלון תאו היה המגע היחיד שלו עם העולם החיצון בעשר השנים האחרונות. השתנוּת העצים בחילופי העונות היתה הדבר היחיד שהזכיר לו את העולם שמבחינות אחרות נעלם בערפל מטושטש מעבר לחומות הכלא. ועכשיו הוא, הרוצח המורשע של שתי נערות, יצא החוצה אל הערפל הזה אחרי שריצה את עונשו. בין שהוא רוצה בזה ובין שלא.

"לאן לקחת אותך? לדירה שלי?" שאלה נדיה כשהפנתה את המכונית אל הכביש המהיר. במכתביה האחרונים היא הציעה לו כמה פעמים מגורים זמניים אצלה – דירתה בפרנקפורט היתה גדולה דיה. המחשבה שלא יהיה עליו לחזור לאלטֶנהיין ולהתעמת עם עברו היתה מפתה, אבל הוא דחה את הצעתה.

"אולי אחר כך," הוא אמר. "קודם כול אני רוצה לנסוע הביתה."

הבלשית פִּיָא קירכְהוֹף עמדה בגשם השוטף באתר הישן של שדה התעופה הצבאי באֶשבּוֹרן. שערה הבלונדיני היה קלוע בשתי צמות קצרות מתחת לכומתת בייסבול. ידיה היו תקועות עמוק בכיסי הז'קט המרופד שלה בעודה צופה בהבעה אטומה בעמיתיה שפרשו יריעת ברזנט מעל הבור שלרגליה. במהלך הריסת אחד ההאנגרים המתפוררים, מפעיל של מחפר גילה עצמות וגולגולת אדם באחד ממכלי הדלק הריקים. לחרדתו של הבוס הוא הזעיק את המשטרה. העבודה נעצרה בשעתיים הבאות, ופיא נאלצה להקשיב לנאומי המרמור המעליבים של מנהל העבודה הרגזן, שצוות ההריסה הרב־תרבותי שלו נמלט מייד בבהלה כשהופיעה המשטרה. האיש הצית סיגריה שלישית בחמש־עשרה דקות וקימר את כתפיו, כאילו זה ימנע מהגשם לחדור לתוך צווארון הז'קט שלו. הוא המשיך לקלל לעצמו כל הזמן.

"אנחנו מחכים לחוקר מקרי המוות. הוא צריך לבוא עוד מעט." לא היה לפיא שום עניין בהעסקה הבוטה של עובדים לא חוקיים באתר, ולא בלוח הזמנים של עבודת ההריסה. "המשיכו ולכו להרוס האנגר אחר בינתיים."

"קל לך להגיד," התלונן האיש והצביע לעבר המחפר הממתין ומשאית הזבל. "בגלל כמה עצמות יש לנו איחור גדול, וזה יעלה לנו הון."

פיא משכה בכתפיה והפנתה אליו את גבה. מכונית התקרבה בקפיצות על הבטון הלא־אחיד. עשבים כירסמו את דרכם מבעד לכל סדק במסלול ההמראה, והמשטח שפעם היה חלק היה מכוסה עכשיו תלוליות. לאחר ששדה התעופה נסגר, הטבע הוכיח בבירור את יכולתו להחזיר לעצמו כל מבנה מעשה ידי אדם. פיא השאירה את מנהל העבודה לטעון ולרטון, וניגשה אל המרצדס הכסופה שנעצרה על יד כלי הרכב המשטרתיים.

"לקח לך זמן להגיע לכאן." במילים אלה היא בירכה את בעלה לשעבר, ולא נשמעה יותר מדי ידידותית. "אם אני אחטוף הצטננות זאת תהיה אשמתך."

ד"ר הנינג קירכהוף, שעמד בראש המכון לרפואה משפטית בפרנקפורט, לא נראה מוטרד מהערותיה. הוא לבש בשלווה את הסרבל החד־פעמי, החליף את נעלי העור המבריקות במגפי גומי ומשך את הברדס מעל ראשו.

"נתתי הרצאה," הוא השיב. "ואז היה פקק תנועה על יד גני התערוכה. מצטער. מה יש לנו כאן?"

"שלד באחד ממכלי הדלק הסילוני התת־קרקעיים. צוות ההריסה מצא אותו לפני שעתיים בערך."

"הזיזו אותו?"

"אני לא חושבת. הם סילקו רק את הבטון והעפר, ואז חתכו את החלק העליון של המְכל כי הם לא יכולים להעביר את הדברים האלה בחתיכה אחת."

"טוב." קירכהוף הינהן, אמר שלום לצוות הזיהוי הפלילי, והתכונן לרדת לבור שמתחת ליריעת הברזנט, שבו היה ממוקם חלקו התחתון של המכל. הוא היה בלי ספק האיש המתאים ביותר למלאכה הזאת, מאחר שהיה אחד האנתרופולוגים המשפטיים המעטים בגרמניה, ועצמות אדם היו המומחיות שלו. הרוח העיפה עכשיו את הגשם כמעט בצורה אופקית על פני מסלול ההמראה. פיא קפאה. המים נטפו ממצחיית הכומתה שלה וכפות רגליה נהפכו לגלידי קרח. היא קינאה בגברים של צוות ההריסה, שהסתובבו בטלים מעבודה בתוך ההאנגר ושתו קפה חם מתרמוסים. כרגיל, הנינג עבד בקפדנות. ברגע שהיו לפניו עצמות מסוג כלשהו, הזמן וכל דבר אחר איבדו את משמעותם בשבילו. הוא כרע בקרקעית המכל, גחן מעל השלד ובדק את העצמות בזו אחר זו. פיא חדלה להביט מתחת לברזנט ונאחזה בסולם כדי לא ליפול לתוך הבור.

"שלד שלם," צעק אליה הנינג. "נקבה."

"זקנה או צעירה? כמה זמן זה כבר נמצא כאן?"

"אני לא יכול לומר בדיוק. במבט ראשון לא נשארו שום רקמות, אז כנראה שנתיים לפחות." הנינג הזדקף ועלה בחזרה בסולם. אנשי הזיהוי הפלילי התחילו את עבודתם בהגנה על העצמות ועל הקרקע המקיפה אותן. יעבור זמן־מה עד שיהיה אפשר להעביר את השלד למעבדת הרפואה המשפטית, שבה הנינג ועמיתיו יבדקו אותו ביסודיות.

עצמות אדם תמיד התגלו באתרי חפירות. היה חשוב לקבוע בדייקנות כמה זמן היו הגופות קבורות שם, מאחר שתקופת ההתיישנות על פשעים אלימים, ובכללם רצח, פגה אחרי שלושים שנה. לא היה שום טעם לבדוק את תיקי האנשים הנעדרים לפני שנקבע גילו של הקורבן בזמן המוות וכמה זמן היה השלד מונח באדמה. התנועה האווירית בשדה התעופה הצבאי הישן נפסקה מתישהו בשנות החמישים, וזאת היתה הפעם האחרונה שהמכלים האלה מולאו. ייתכן שהשלד שייך לחיילת אמריקאית מבסיס אמריקני שהיה ממוקם בקרבת שדה התעופה עד אוקטובר 1991, או שהוא של מישהי מבית־המחסה למבקשי מקלט, שהיה ממוקם פעם מצידה השני של גדר התיל החלודה.

"אולי נלך לאיזה מקום לשתות קפה?" הנינג הסיר את משקפיו וניגב אותם, ואז התקלף מהסרבל הרטוב. פיא נתנה בגרוש שלה מבט מופתע. ביקורים בבתי־קפה בשעות העבודה פשוט לא היו הסגנון שלו.

"משהו לא בסדר?" היא שאלה בחשדנות.

הוא כיווץ את שפתיו ואז פלט אנחה.

"אני ממש בצרה," הוא הודה. "ואני זקוק לעצה שלך."

הכפר הצטופף בעמק ומעליו התנשאו שתי מפלצות מכוערות שנבנו בשנות השבעים, בימים שכל קהילה ראויה לשמה אישרה הקמת בניינים רבי־קומות. על המדרון מימין היתה "גבעת המיליונרים", כמו שקראו המשפחות הוותיקות לשני הרחובות שבהם התגוררו כמה תושבים חדשים בווילות על מגרשים רחבי ידיים. הוא הרגיש שליבו הולם בעצבנות ככל שהתקרב אל בית הוריו. חלפו אחת־עשרה שנים מאז היה כאן בפעם האחרונה. מימין ניצב הבית הקטן שחציו קורות עץ, שהיה שייך לסבתא דומברובסקי. שנים רבות הוא נראה כאילו עדיין עמד שם רק מפני שהיה דחוס בין שני בתים אחרים. קצת הלאה משם היה המשק עם האסם של השופט. וממול באלכסון היתה מסעדת 'תרנגול הזהב' שבבעלות אביו. טוביאס בלע את רוקו כשנדיה עצרה מול הבית. הוא סקר בתדהמה את החזית המתפוררת עם הטיח המתקלף, התריסים המוגפים והמרזבים השקועים לאורך הגג. עשבים פילסו להם דרך מבעד לאספלט, והשער היה תלוי עקום על ציריו. הוא כמעט ביקש מנדיה להמשיך לנסוע – מהר, מהר, רק להסתלק מכאן! אבל הוא התגבר על הפיתוי, הודה לה בקצרה, יצא החוצה ולקח איתו את המזוודה מהמושב האחורי.

"אם אתה צריך משהו, תתקשר אלי," אמרה נדיה ואז לחצה על דוושת הגז ונעלמה במהירות. למה הוא ציפה? לקבלת פנים עליזה? הוא עמד לבדו באזור החניה הקטן בחזית הבניין, שהיה פעם המרכז של החור המדכדך הזה. הטיח שהיה פעם לבן היה עכשיו ישן ומתפורר, והשם 'תרנגול הזהב' נראה בקושי. שלט היה תלוי מאחורי לוח הזכוכית החלבית הסדוקה שבדלת הקדמית. "סגור זמנית", נאמר שם באותיות דהויות. אביו סיפר לו שהוא ויתר על המסעדה, ותלה את האשמה בפריצת הדיסק שלו, אבל לטוביאס היתה תחושה שמשהו אחר הביא אותו להחלטה הקשה הזאת. הַרְטמוּט סַרטוֹריוּס היה דור שלישי לפונדקאים שנתן את גופו ונשמתו לעסק. הוא ביצע את השחיטה והבישול בעצמו, הוא סחט את הסיידר שלו במו ידיו, ומעולם לא הזניח את המסעדה אפילו יום אחד בגלל מחלה. אין ספק שהלקוחות פשוט חדלו לבוא. איש לא רצה לאכול ארוחת ערב או לחגוג אירוע מיוחד במוסד שמנהלים אותו הורים של אדם שהורשע ברצח כפול. טוביאס נשם נשימה עמוקה וצעד אל שער החצר. נדרש מאמץ כלשהו לפתוח את השער. מצב החצר זיעזע אותו. בקיץ, שולחנות וכיסאות ניצבו פעם מתחת לענפים הפרושים של עץ ערמון אדיר ופרגולה ציורית מכוסה גפן בר, ומלצריות נחפזו משולחן לשולחן. עכשיו שלט כאן חורבן עצוב. מבטו של טוביאס חלף על פני ערימות פסולת מפוזרות, רהיטים שבורים ואשפה. הפרגולה קרסה בחלקה והגפן נבלה. איש לא טיאטא את העלים הנופלים מעץ הערמון, ופח האשפה כנראה לא הוצא אל הרחוב כבר שבועות רבים, כי שקיות אשפה הצטברו לצידו בערימה מצחינה. איך יכולים הוריו לחיות בצורה כזו? טוביאס הרגיש שטיפת האומץ האחרונה שלו התנדפה גם היא. אט־אט הוא עשה את דרכו אל המדרגות שהובילו אל הדלת הקדמית, ואז הושיט את ידו ולחץ על הפעמון. ליבו הלם בגרונו כשהדלת נפתחה בהיסוס. מראה אביו העלה דמעות בעיניו, ועם זאת צמחה בתוכו תחושת זעם על עצמו ועל האנשים שעזבו את הוריו לאנחות לאחר שהוא נשלח לכלא.

"טוביאס!" חיוך ריפרף על פניו השקועות של הרטמוט סרטוריוס, שהיה צל בלבד של הגבר שהיה פעם מלא חיים וביטחון עצמי. שערו הכהה, הסמיך, הקליש והאפיר, וקומתו הכפופה הסגירה את כובד העול שהטילו עליו החיים.

"אני… באמת הייתי צריך לנקות קצת, אבל לא היה לי זמן ו–" הוא השתתק וחיוכו נמוג. הוא רק עמד שם, איש שבור, מבויש, נמנע ממבטו של טוביאס, מפני שהוא ידע מה רואה בנו.

טוביאס לא היה יכול לשאת זאת. הוא שמט את המזוודה, פרש את זרועותיו לרווחה, וחיבק בתנועה מגושמת את הזר האפור המצומק שרק בקושי זיהה בו את אביו.

זמן קצר לאחר מכן הם ישבו במבוכה זה מול זה אל שולחן המטבח. היה הרבה מה לומר, ובכל זאת כל מילה נשמעה מיותרת. השעוונית הצעקנית על השולחן היתה מכוסה פירורים, זגוגיות החלון היו מטונפות, וצמח נבול בעציץ על יד החלון הפסיד זה מכבר במאבק ההישרדות. המטבח היה לח והדיף ריח לא נעים של חלב חמוץ ועשן סיגריות ישן. שום רהיט לא הוזז ממקומו, שום תמונה לא הוסרה מהקיר, מאז שנעצר ב-16 בספטמבר 1997 ועזב את הבית. אבל אז הכול היה מסודר ונקי ומצוחצח למשעי; אמו היתה עקרת בית יעילה. איך היא מאפשרת הזנחה כזו, איך היא יכולה לשאת זאת?

"איפה אמא?" שאל טוביאס לבסוף ושבר את השתיקה. הוא הבין מייד שהשאלה גרמה לאביו מבוכה נוספת.

"אנחנו… אנחנו רצינו לספר לך, אבל… אבל אז חשבנו שיהיה טוב יותר אם לא תדע," אמר הרטמוט סרטוריוס לבסוף. "עבר כבר די הרבה זמן מאז שאמא שלך… עזבה. אבל היא יודעת שאתה בא הביתה היום והיא מצפה לראות אותך."

טוביאס שלח אל אביו מבט מבולבל.

"מה זאת אומרת – היא עזבה?"

"לא היה לנו קל אחרי שאתה… הלכת. הרכילות לא פסקה. בסוף היא פשוט לא יכלה לשאת את זה יותר." לא היתה שום תוכחה בקולו, שנעשה רועד וחלוש. "התגרשנו לפני ארבע שנים. היא גרה בבאד זוֹדֶן עכשיו."

טוביאס בלע את רוקו במאמץ.

"למה אף אחד מכם לא סיפר לי על זה?" הוא לחש.

"אה, זה לא היה משנה שום דבר. לא רצינו להדאיג אותך."

"אז זה אומר שאתה גר כאן לגמרי לבדך?"

הרטמוט סרטוריוס הינהן, דחף את הפירורים שעל המפה לכאן ולכאן, סידר אותם בדוגמאות סימטריות ושב ופיזר אותם.

"מה עם החזירים? והפרות? איך אתה יכול לעשות את כל העבודה לבדך?"

"נפטרתי מהחיות לפני שנים," ענה האב. "אני עדיין עושה קצת עבודה חקלאית. ומצאתי עבודה ממש טובה במטבח באשבורן."

טוביאס קפץ את ידיו לאגרופים. איזה טיפש היה כשחשב שהוא היחיד שהחיים הענישו אותו. הוא בכלל לא ידע כמה גדול היה כנראה גם הסבל של הוריו. בביקורים שלהם בכלא הם תמיד התנהגו כאילו כלל לא נפגעו, אבל הכול היה תרמית. באיזה מאמץ זה בוודאי עלה להם! זעם חסר אונים לפת את טוביאס בגרונו, מנסה לחנוק אותו. הוא קם, ניגש אל החלון, והביט החוצה במבט ריק. תוכניתו ללכת לאיזה מקום אחר, אחרי שהות של כמה ימים עם הוריו, כדי שיוכל להתחיל חיים חדשים הרחק מאלטנהיין, התפוררה עכשיו. הוא יישאר כאן. בבית הזה, במשק הזה, בכפר המחורבן הזה שבו כולם מיררו את חיי הוריו אף על פי שהם היו לגמרי חפים מפשע.

מסעדת 'הסוס השחור' היתה מלאה עד אפס מקום, ורמת הרעש היתה גבוהה בהתאם, למרות חיפויי העץ על קירותיה. מחצית אלטנהיין נאספה מסביב לשולחנות ולבר, חיזיון לא רגיל בערבי חמישי. אָמֶלי פרוֹיליך עשתה את דרכה אל שולחן 9 עם שלוש מנות שניצל ברוטב על המגש. היא שירתה את הלקוחות ואיחלה להם בתיאבון. מתקין הגגות אוּדוֹ פּיטְש וחבריו נהגו בדרך כלל לזרוק אליה כמה הערות מטופשות, שכוונו אל הופעתה הביזארית, אבל היום אמלי יכלה אפילו לשרת אותם בעירום, ואיש כנראה לא היה שם לב. האווירה היתה מתוחה כמו במשחק הגביע העולמי. אמלי זקפה את אוזניה כאשר גֶרדָה פיטש גחנה לעבר השולחן הסמוך שאליו ישבו הריכטרים, שניהלו את חנות המכולת ברחוב הראשי.

"ראיתי אותו מגיע," אמרה מרגוט ריכטר. "איזו חוצפה להראות את הפרצוף שלו כאן, כאילו שום דבר לא קרה!"

אמלי חזרה למטבח. רוזְוויטה חיכתה על יד הדלפק כדי לקבל את ההזמנה של פְריץ אוּנגר בשולחן 4, סטייק פילה עם בצלים וחמאת תבלינים.

"על מה כל המהומה הלילה?" שאלה אמלי את המלצרית המבוגרת, שחלצה אחת מנעליה האורתופדיות ושיפשפה בחשאי את כף רגלה הימנית מעל הוורידים הנפוחים בקרסולה השמאלי. רוזוויטה העיפה מבט באשת הבוס שלה, שהיתה עסוקה מדי בהכנת כל המשקאות שהוזמנו, ולא הקדישה תשומת לב יתרה לעובדות שלה.

"הבן של סרטוריוס יצא היום מהכלא," אמרה לה רוזוויטה בקול נמוך. "הוא ישב עשר שנים על רצח שתי הבנות ההן."

"אה!" עיניה של אמלי התרחבו בהפתעה. היא הכירה את הרטמוט סרטוריוס היכרות קלושה. הוא גר לבדו במשק הגדול והמוזנח ההוא, לא הרחק מביתה, במורד הגבעה, אבל היא לא ידעה שום דבר על בנו.

"כן." רוזוויטה הינהנה לעבר הבר, אל הנגר מנפרד וגנר שישב שם, בוהה בחלל, עיניו מזוגגות, ובידו כוס הבירה העשירית או האחת־עשרה לערב הזה. בדרך כלל נדרשו לו שעתיים נוספות להגיע למספר כזה של בירות. "לאוּרה, הבת של מנפרד, היא זאת שטוביאס הרג. והבת של שניברגר. עד היום הוא לא סיפר לאף אחד מה הוא עשה עם הגופות שלהן."

"סטייק פילה עם חמאת תבלינים ובצלים!" קרא קורט, עוזר הטבח, ודחף את הצלחת דרך אשנב ההגשה. רוזוויטה תקעה את כף רגלה בחזרה לתוך הנעל, ותימרנה את גזרתה הגמלונית במיומנות במסעדה הדחוסה אל שולחן 4. טוביאס סרטוריוס – אמלי מעולם לא שמעה את השם הזה לפני כן. היא הגיעה לאלטנהיין רק חצי שנה קודם לכן, מברלין, ולא מבחירה. הכפר ותושביו עניינו אותה כמו שק אורז בסין, ואם לא היתה מתקבלת לעבודה במסעדה הודות למעסיק של אביה, היא עדיין לא היתה מכירה כאן נפש חיה.

"שלוש בירות חיטה, אחד דיאט קולה קטן," צעקה ג'ני יגיילסקי, אשתו של הבוס, שהיתה אחראית על המשקאות. אמלי תפסה מגש, הציבה עליו את הכוסות, והעיפה מבט מהיר במנפרד וגנר. הבת שלו נרצחה בידי הבן של הרטמוט סרטוריוס! זה היה ממש מרתק. כאן, בכפר הכי משעמם בעולם, נפערה פתאום תהום שלא חלמה עליה. היא הניחה את שלוש הבירות על השולחן שאליו ישב יורג ריכטר, אחיה של ג'ני יגיילסקי, עם עוד שני גברים. בעצם הוא היה אמור להגיש את המשקאות במקום ג'ני, אבל רק לעיתים רחוקות הוא עשה את מה שהיה אמור לעשות. היא הניחה את הדיאט־קולה מול גברת אונגר בשולחן 4. ואז היה לה זמן לעצירה קצרה במטבח. כל הלקוחות קיבלו את מבוקשם, ורוזוויטה ליקטה כמה פרטים חדשים תוך כדי סיבוב נוסף במסעדה. בלחיים בורקות וחזה מורם היא חזרה עכשיו באוזני קהלה הסקרן על מה שנודע לה.

אמלי, עוזרי הטבח קוּרט ואָכים וגם וולפגנג הטבח הראשי זקפו אוזניים. חנות המכולת של מרגוט ריכטר – אמלי הופתעה לשמוע שכולם באלטנהיין אמרו, "אנחנו הולכים למרגוט," אף על פי שליתר דיוק, החנות היתה שייכת לבעלה – ניצבה ממש מול מסעדת 'תרנגול הזהב' הישנה. זאת הסיבה לכך שמרגוט והספרית שלה, אינגה דומברובסקי, שנכנסה למכולת היום אחר הצהריים לשיחה קלה, היו עדות לשובו של הבחור הזה. הוא יצא מתוך מכונית פאר כסופה ונכנס לבית הוריו.

"יש לו חוצפה לא קטנה," התקצפה רוזוויטה. "הבנות מתות, והבחור הזה מופיע לו כאן כאילו שום דבר לא קרה!"

"אבל לאן הוא יכול ללכת?" העיר וולפגנג בנונשלנטיות ולגם מהבירה שלו.

"אני לא חושבת שהבנת," אמרה לו רוזוויטה. "איך היית מרגיש אם הרוצח של הבת שלך היה מופיע פתאום כאן ממש מולך?"

וולפגנג משך בכתפיו באדישות.

"מה עוד?" רצה אכים לדעת. "לאן הוא הלך?"

"לתוך הבית, כמובן," אמרה רוזוויטה. "הוא בטח הופתע כשהוא ראה איך זה נראה עכשיו."

דלת המטבח הדו־כיוונית נפתחה. ג'ני יגיילסקי נכנסה למטבח בצעד נמרץ והניחה את ידיה על ירכיה. כמו אִמה, מרגוט ריכטר, היא סברה שהעובדים שלה זוממים לשדוד את הקופה מאחורי גבה או לבצע איזו תרמית אחרת. שלושה הריונות ברצף מהיר הרסו את גזרתה של ג'ני, שהיתה גוצה מלכתחילה. עכשיו היא היתה עגולה כחבית.

"רוזוויטה!" היא קראה בקול חד אל האישה שהיתה מבוגרת ממנה בשלושים שנה לפחות. "שולחן 10 מחכה לחשבון."

רוזוויטה נעלמה בצייתנות, ואמלי ניסתה לצאת בעקבותיה, אבל ג'ני יגיילסקי עצרה בעדה.

"כמה פעמים אמרתי לך להוריד את כל הפירסינג המגעילים האלה ולהבריש את השיער כמו בן־אדם כשאת באה לעבודה?" כל פניה התפוחות הביעו מורת רוח. "ותלבשי חולצה במקום הגופייה הקצרה הזאת. את לא יכולה להגיש אוכל בתחתונים. אנחנו מסעדה מכובדת, ולא איזה דיסקו אוונגרדי בברלין!"

"אבל הגברים אוהבים את זה," ענתה אמלי. עיניה של ג'ני הצטמצמו וכתמים אדומים הופיעו כמו סימני כווייה על צווארה השמן.

"זה לא מעניין אותי," היא הטיחה. "תקראי את תקנות ההיגיינה."

היתה לאמלי תשובה עוקצנית על קצה לשונה, אבל בשנייה האחרונה היא הצליחה לשלוט בעצמה. גם אם יגיילסקי היתה מכוערת בעיניה, מהסלסול התמידי הזול שלה ועד קרסוליה העבים שנראו כנקניקי בשר חזיר, אמלי היתה צריכה לבלום את פיה. היא היתה זקוקה לעבודה הזאת ב'סוס השחור'.

"ואתם?" הבוסית נעצה את מבטה הזועם בטבחים. "אין לכם שום דבר שאתם צריכים לעשות?"

אמלי יצאה מהמטבח בדיוק כשמנפרד וגנר התמוטט והפיל על עצמו את כיסא הבר.

"היי, מאני," קרא אחד הגברים משולחן הקבועים. "עכשיו רק תשע וחצי!" האחרים צחקו בעליזות. איש לא התרגש מזה; אותו חיזיון עצמו, או משהו דומה, התרחש כמעט בכל לילה, אבל בדרך כלל לא לפני אחת־עשרה. הם היו קוראים אז לאשתו של השיכור, שהיתה באה כעבור כמה דקות, משלמת את החשבון וגוררת את בעלה הביתה. אבל הערב וגנר שינה את הכוריאוגרפיה. האיש הזה, שהיה בדרך כלל רגוע כל כך, חזר ונעמד על רגליו בלא עזרה, הסתובב, תפס את כוס הבירה שלו והטיח אותה ברצפה. כל הדיבורים פסקו כשהוא התנדנד לעבר שולחן הקבועים.

"אידיוטים," הוא מילמל בלשון עבה מרוב משקה. "אתם יושבים לכם ומברברים כל מיני שטויות כאילו שום דבר לא קרה. לאף אחד לא אכפת מכלום!"

וגנר נאחז במסעד של כיסא והביט סביב בפראות, בעיניים אדומות. "אבל אני, אני צריך ל… להסתכל על החזיר הזה… ולחשוב על…" דיבורו נקטע וראשו צנח מטה. יורג ריכטר קם והניח את ידו על כתפו של וגנר.

"תירגע, מאני. אל תעשה בעיות. אני אתקשר לאנדריאה והיא…"

"אל תיגע בי!" נהם וגנר ודחף אותו הלאה ממנו באלימות כזו, עד שהגבר הצעיר איבד את שיווי משקלו. הוא אחז בכיסא סמוך והפיל ארצה את האיש שישב עליו, יחד איתו. ואז, בבת אחת, פרצה מהומה.

"אני הולך להרוג את החזיר הזה!" המשיך וגנר לשאוג שוב ושוב. הוא חבט לכל עבר; הכוסות המלאות על השולחן נפלו, ותכולתן נשפכה על בגדי האנשים והתפשטה על הרצפה. אמלי צפתה במתרחש כמוקסמת מאחורי הקופה, בשעה שעמיתתה נלחמה על חייה באמצע התגרה. התכתשות מהסרטים ב'סוס השחור'! סוף־סוף קורה משהו בחור הנידח הזה. ג'ני יגיילסקי חלפה על פניה במהירות ונכנסה למטבח.

"מסעדה מכובדת," מילמלה אמלי בלעג, וזכתה למבט מלוכלך. כעבור כמה שניות יצאה הבוסית בסערה מהמטבח עם קורט ואכים בעקבותיה. שני הטבחים התגברו על השיכור כהרף עין. אמלי תפסה מטאטא ויעה והתחילה לאסוף את שברי הזכוכית משולחן הקבועים. מנפרד וגנר חדל להיאבק והובל החוצה בלי התנגדות, אבל על יד הדלת הוא נחלץ מלפיתתם של שני הטבחים והסתובב. הוא עמד מתנודד, והרוק נטף מזוויות פיו אל תוך זקנו הפרוע. כתם כהה התפשט בקדמת מכנסיו. הוא בטח שיכור לחלוטין, חשבה אמלי. היא אף פעם לא ראתה אותו משתין על עצמו. פתאום היא חשה רחמים על האיש הזה שתמיד לעגה לו בחשאי. האם רצח בתו הוא הסיבה שבגללה הוא משתכר עד אובדן חושים בהתמדה כזו בכל לילה? דממת מוות נפלה במסעדה.

"אני הולך לתפוס את הממזר!" צרח וגנר. "אני אכה את ה… את ה… רוצח המזוין הזה עד מוות."

ראשו צנח לפנים והוא התחיל להתייפח.

טוביאס סרטוריוס יצא מהמקלחת והושיט את ידו למגבת. הוא ניגב בידו את הראי שהתכסה באדים, והביט בפניו באור העמום שהפיצה הנורה המתפקדת האחרונה בחדר האמבטיה. הפעם האחרונה שהביט בראי היתה בבוקר 16 בספטמבר 1997. אחר כך, בערב, הם באו לעצור אותו. כמה מבוגר הוא הרגיש אז, בקיץ ההוא אחרי שסיים את בית־הספר התיכון. טוביאס עצם את עיניו והשעין את מצחו על המשטח הקר. כאן, בבית הזה, כשכל פינה וסדק מוכרים כל כך, עשר השנים ששהה בכלא נעלמו כמדומה. הוא זכר כל פרט מהימים האחרונים ההם כאילו הכול קרה אתמול. מדהים כמה תמים הוא היה. אבל עד היום יש לו חורים שחורים בזיכרונו, אף על פי שבית־המשפט סירב להאמין לזה. הוא פקח את עיניו, נעץ את מבטו בראי, ולשנייה אחת הופתע לראות את הפנים הזוויתיות של בן שלושים. בקצות אצבעותיו הוא נגע בצלקת החיוורת שנמתחה לאורך עצם הלחי והסנטר. הפצע נגרם בשבוע השני שלו בכלא, והיה הסיבה שבגללה הוא ישב עשר שנים בבידוד, כמעט בלי שום מגע עם אסירים אחרים. בהייררכיה הקפדנית של חיי הכלא, רוצחן של שתי נערות צעירות ניצב בדרגה גבוהה רק בקושי מזו של החלאה הנמוכה ביותר, רוצח ילדים. דלת חדר האמבטיה כבר לא נסגרה עד הסוף; משב רוח קר היכה בעורו הרטוב והרעיד אותו.

הוא שמע קולות שעלו מהקומה הראשונה. לאביו יש כנראה אורח. טוביאס הסתובב ולבש תחתונים, ג'ינס וחולצת טריקו קצרה. לפני כן הוא סקר את השארית המדכאת של המשק הגדול, והבין שהחלק הקדמי נראה ממש ייצוגי בהשוואה לאזור האחורי. הוא ויתר לגמרי על התוכניות העמומות שלו לברוח מאלטנהיין מהר ככל האפשר. הוא בשום אופן לא יוכל להשאיר את אביו לבדו בתוך הבלגן הזה. מאחר שלא יוכל למצוא עבודה בזמן הקרוב, כדאי שיקדיש את הימים הקרובים לעבודה שתחזיר למשק את צורתו. ואז הוא יראה מה קורה. הוא יצא מחדר האמבטיה, חלף על פני הדלת הסגורה של חדרו וירד למטה, ומתוך הרגל פסח על המדרגות החורקות. אביו ישב אל שולחן המטבח עם האורח שגבו היה מופנה אל טוביאס. אבל הוא זיהה את האיש מייד.

כאשר אוליבר פון בודנשטיין, רב־פקד וראש החטיבה לחקירת פשעים אלימים ביחידה הפלילית המחוזית בהוֹפהיים, חזר הביתה בתשע וחצי, הוא גילה שכלבו הוא היצור החי היחיד בבית. קבלת הפנים שזכה לה נראתה נבוכה יותר מעליזה – סימן שאין לטעות בו של מצפון לא נקי. ובודנשטיין הריח את הסיבה לפני שראה אותה. היה לו יום מלחיץ של ארבע־עשרה שעות עבודה. קודם היתה פגישה מייגעת ביחידת החקירות; דיון בשלד שהתגלה באשבורן שהבוסית שלו, רב־ניצב ד"ר ניקולה אנגל, כינתה "מקרה בלתי מפוענח"; ולבסוף מסיבת פרידה לעמית שהועבר להמבורג.

בטנו של בודנשטיין רטנה, מפני שהוא אכל רק מעט צ'יפס עם כמות נכבדה של אלכוהול. הוא פתח בתסכול את המקרר ולא ראה בפנים שום דבר שישביע את פקעיות הטעם שלו. למה קוזימה לא יכלה לקנות משהו מוכן, אם היא לא התכוונה לבשל לו ארוחת ערב? איפה היא בכלל? הוא הלך לאורך המסדרון, מתעלם מהערימה המצחינה ומהשלולית שהשאיר הכלב, שהודות להסקה התת־רצפתית כבר התייבשה לכתם צהוב דביק. ואז עלה למעלה, לחדרה של בתו הצעירה. מיטתה של סופיה היתה ריקה, כמצופה. קוזימה בוודאי לקחה את הילדה הקטנה איתה, לאן שהלכה. הוא לא יטלפן אליה אם היא לא טרחה להשאיר לו הודעה או לפחות לשלוח לו מסרון. בדיוק כשסיים להתפשט ונכנס לחדר האמבטיה כדי להתקלח, הטלפון צילצל. הטלפון האלחוטי כמובן לא היה בתחנת העגינה שלו, על שידת המגירות בהול, אלא אי־שם במקום אחר בבית. במורת רוח גוברת הוא התחיל לחפש את הטלפון, מקלל לאחר שדרך על צעצוע שהושאר על רצפת הסלון. בדיוק כשאיתר את הטלפון על הספה, הצלצול פסק. באותו רגע הסתובב המפתח במנעול הדלת הקדמית, והכלב התחיל לנבוח בהתרגשות. קוזימה נכנסה, נושאת בזרועותיה את בתם המנומנמת וזר פרחים ענקי.

"אה, אתה בבית," אמרה. אלה היו מילות הברכה היחידות שלה. "למה לא ענית לטלפון?"

זה עורר את כעסו מייד.

"כי לא יכולתי למצוא אותו. איפה היית בכלל?"

היא לא ענתה, מתעלמת מהעובדה שהוא לבוש בתחתוניו בלבד, וחלפה על פניו בדרך למטבח. היא הניחה את הזר על השולחן ואז הושיטה לו את סופיה. הילדה היתה ערה לגמרי וייבבה מרה. בודנשטיין לקח את בתו הקטנה בזרועותיו. על פי הריח ידע שהחיתול שלה מלא.

"שלחתי לך כמה מסרונים וביקשתי שתאסוף את סופיה מלורנץ וטורדיס." קוזימה פשטה את מעילה. היא נראתה עייפה וסחוטה, אבל הוא לא חש אשמה.

"לא קיבלתי שום מסרון."

סופיה התפתלה בזרועותיו והתחילה לבכות.

"כי הנייד שלך היה כבוי. ידעת טוב מאוד כבר כמה שבועות שהיום אחר הצהריים אני אהיה במוזיאון הקולנוע, לפתיחה של תערוכת הצילומים על גינאה החדשה." קולה של קוזימה היה חד. "בעצם הבטחת להישאר בבית הערב ולהשגיח על סופיה. היות שלא הגעת והטלפון שלך היה סגור, לורנץ אסף אותה."

בודנשטיין נאלץ להודות שבאמת הבטיח לקוזימה לחזור הביתה מוקדם. הוא שכח, וזה עיצבן אותו עוד יותר.

"החיתול שלה מלא," אמר והרחיק מעט את הילדה מגופו. "והכלב חירבן בתוך הבית. יכולת לפחות להוציא אותו לפני שהלכת. והאם זה מוגזם לבקש שתעשי קצת קניות כדי שאני אוכל למצוא משהו לאכול במקרר אחרי יום ארוך בעבודה?"

קוזימה לא ענתה. במקום זאת היא נתנה בו מבט מתחת לגבות עיניים מורמות, שממש הצית את זעמו, כי הוא הרגיש גם חסר אחריות וגם מושפל. היא לקחה ממנו את התינוקת הבוכייה ועלתה למעלה להחליף לה חיתול ולהשכיב אותה לישון. בודנשטיין עמד מהסס במטבח. עמוק בתוכו התחולל קרב בין גאווה לשכל ישר, ולבסוף ניצח האחרון. הוא הוציא באנחה אגרטל מהארון, מילא אותו במים ושם בתוכו את הפרחים. מתוך המזווה הוא הוציא דלי וגליל מגבות נייר והתחיל לנקות את מה שהשאיר הכלב במסדרון. הדבר האחרון שרצה היה ריב עם קוזימה.

"שלום, טוביאס." קלאודיוס טֶרלינדֶן שלח אליו חיוך ידידותי. הוא קם מכיסאו והושיט את ידו. "יופי לראות אותך שוב בבית."

טוביאס לחץ בקצרה את היד המושטת אבל לא אמר דבר. אביו של מי שהיה פעם חברו הטוב ביותר, לארס, ביקר אותו כמה פעמים בכלא והבטיח לו שיעזור להוריו. טוביאס מעולם לא הצליח להסביר את המניעים לידידותיות הזאת, כי בזמן החקירה הוא גרם לטרלינדן לא מעט צרות. האיש כמדומה לא נטר לו טינה; להפך, הוא מייד שכר עורך דין פלילי מהטובים ביותר בפרנקפורט, כדי שיגן על טוביאס. אבל אפילו הוא לא היה יכול למנוע את העונש הכבד ביותר.

"אני לא רוצה להטריח אותך יותר מדי, באתי רק להציע לך הצעה," אמר קלאודיוס טרלינדן ונשען לאחור על כיסא המטבח. הוא כמעט לא השתנה בשנים שחלפו. רזה ושזוף אפילו עכשיו בנובמבר, עם שיער מאפיר קלות ומסורק לאחור, אם כי תווי פניו שהיו פעם מסותתים בחדות תפחו מעט. "ברגע שתתמקם כאן, אם לא תוכל למצוא עבודה, אתה יכול לבוא לעבוד בשבילי. מה אתה אומר על זה?"

הוא הביט בטוביאס בציפייה מעל מסגרת משקפי הקריאה שלו. הוא לא היה אדם מרשים מבחינת גודלו הפיזי או יפי מראהו, אבל הוא הקרין ביטחון עצמי רגוע של יזם מצליח. כמו כן היתה לו סמכות פנימית שגרמה לאנשים אחרים להתנהג בנימוס, ואפילו בהתרפסות, בנוכחותו. טוביאס לא התיישב אלא המשיך להישען על פתח הדלת בזרועות שלובות. לא שהיה יכול לראות חלופות רבות להצעתו של טרלינדן, אבל משהו בכל הדבר הזה עורר את חשדו. קלאודיוס טרלינדן, בחליפה היקרה, במעיל הקשמיר ובנעליו המצוחצחות עד ברק, היה כמו נוכחות זרה במטבח העלוב. טוביאס הרגיש תחושה מכרסמת של חוסר אונים. הוא לא רצה להיות חייב לאיש הזה. עיניו נשלחו אל אביו, שישב שם בכתפיים שחוחות ונעץ את מבטו האילם בידיו השלובות, כמו אריס מסור מול אדון האחוזה. התמונה הזאת לא מצאה חן בעיני טוביאס, בלשון המעטה. אביו לא צריך לקוד לאף אחד, בייחוד לא לקלאודיוס טרלינדן. חצי הכפר הרגיש אסיר תודה לו על נדיבותו הזחוחה, מאחר שאיש לא היה מסוגל להחזיר לו. אבל טרלינדן היה תמיד בעמדת יתרון. כמעט כל צעירי אלטנהיין עבדו בשבילו בשלב זה או אחר או יצאו נשכרים מעזרתו בדרך כלשהי. טרלינדן, בתמורה, ציפה רק להכרת תודה. מאחר שמחצית מהאנשים בכפר הועסקו אצלו ממילא, הוא נהנה ממעמד של סנדק בעיירה הנידחת הזאת. השתיקה התחילה להעיק.

"בסדר." טרלינדן קם, והרטמוט סרטוריוס זינק מייד ונעמד. "אתה יודע איפה למצוא אותי. תגיד לי מה החלטת."

טוביאס רק הינהן. הוא נשאר במטבח בשעה שאביו ליווה את האורח אל הדלת.

כשחזר אביו כעבור שתי דקות, הוא אמר, "הוא מתכוון לטוב."

"אני לא רוצה להיות תלוי בנדיבות שלו," השיב טוביאס בתוקפנות. "הוא נכנס לכאן כמו… כמו מלך שמעניק מטובו לנתינים שלו. כאילו הוא יותר טוב מאיתנו!"

סרטוריוס נאנח. הוא מילא את הקומקום והעמיד אותו על הכיריים.

"הוא עזר לנו הרבה," הוא אמר חרש. "אף פעם לא חסכנו כלום, תמיד השקענו הכול במשק ובמסעדה. עורך הדין עלה המון כסף, ואז אנשים הפסיקו לבוא לכאן לאכול. בסופו של דבר לא יכולתי לעמוד בתשלומי המשכנתה. הבנק איים לעקל את הרכוש. קלאודיוס טיפל בחובות שלנו לבנק."

טוביאס הביט באביו באי־אמון.

"אתה רוצה להגיד שכל המשק שייך בעצם… לו?"

"לאמיתו של דבר, כן. אבל יש לנו חוזה. אני יכול לקנות את המשק בחזרה בכל זמן, ויש לי הזכות לחיות כאן עד יום מותי."

טוביאס נזקק לזמן כדי לעכל את החדשות האלה. הוא סירב לתה שאביו הציע לו.

"כמה אתה חייב לו?"

הרטמוט סרטוריוס היסס לרגע. הוא הכיר היטב את המזג המתלקח של בנו. "שלוש־מאות וחמישים אלף אירו. זה מה שאני חייב לבנק."

"הקרקע לבדה שווה לפחות כפליים מזה!" אמר טוביאס, מתאמץ לשלוט בעצמו. "הוא ניצל את המצב שלך ועשה עסקה במחיר מציאה שלא תיאמן."

"קבצנים לא יכולים להיות בררנים." הרטמוט סרטוריוס משך בכתפיו. "לא היתה לנו ברירה. אחרת הבנק היה מעמיד את המשק למכירה פומבית, ואנחנו היינו נזרקים לרחוב."

טוביאס נזכר פתאום במשהו. "מה עם האדמה של שילינג?" הוא שאל.

אביו הסיט את מבטו הצידה, אל הקומקום.

"אבא!"

"נו, באמת." הרטמוט סרטוריוס הרים את מבטו. "זה היה רק שדה!"

טוביאס התחיל להבין. החתיכה החסרה נפלה למקומה הנכון. אביו מכר את אדמת שילינג לקלאודיוס טרלינדן, וזאת הסיבה לכך שאמא עזבה אותו! זה לא היה סתם שדה, אלא הנדוניה שהיא הביאה איתה לנישואיה. השדה הזה היה מטע תפוחים בעל ערך מועט. אבל אחרי שינוי ייעוד הקרקע ב-1992, הוא נעשה כנראה לחלקת האדמה בעלת הערך הגבוה ביותר באזור אלטנהיין, כי הוא השתרע על כ-1,500 מטרים רבועים בדיוק באמצע פארק התעשייה המתוכנן. טרלינדן שם עין על הנכס הזה לפני שנים רבות.

"כמה הוא שילם בשביל זה?" שאל טוביאס בקול נמוך.

"עשרת אלפים אירו," הודה אביו והשפיל את ראשו. מגרש גדול כל כך באמצע פארק תעשייה היה שווה פי חמישים מהסכום הזה. "קלאודיוס נזקק לו בדחיפות, לפרויקט הבנייה החדש שלו. אחרי כל מה שהוא עשה בשבילנו, לא יכולתי לסרב. הייתי חייב למכור לו."

לסתו של טוביאס התהדקה יחד עם אגרופיו שנקמצו בזעם אין־אונים. הוא לא היה יכול לנזוף באביו, כי הוא היה האשם במצב המצער הזה שלתוכו נפלו הוריו. פתאום תקפה אותו הרגשה שהוא עלול להיחנק בבית הזה, בכפר הארור הזה. ואף על פי כן הוא יישאר – כל הזמן שיידרש לו כדי לגלות מה באמת קרה לפני אחת־עשרה שנים.

אמלי עזבה את 'הסוס השחור' זמן קצר לפני אחת־עשרה, בדלת האחורית של המטבח. היא היתה רוצה להישאר עוד קצת, כדי שתוכל לשמוע עוד על הנושא המרכזי של היום. אבל ג'ני יגיילסקי הקפידה בחומרה על תקנות העבודה הנוגעות לקטינים, מאחר שאמלי היתה בת שבע־עשרה בלבד והיא לא רצתה להסתכן בשום הסתבכות עם הרשויות. לאמלי לא היה אכפת; היא שמחה שיש לה עבודה במלצרות ושהיא יכולה להרוויח כסף למחייתה. אביה התגלה כקמצן, בדיוק כמו שאִמה תיארה אותו תמיד, וסירב לתת לה את הכסף לקניית מחשב נייד חדש. הוא אמר לה שהישן טוב מספיק.

שלושת החודשים הראשונים בכפר האומלל הזה היו איומים. אבל עכשיו, כאשר סוף שהותה הזמנית הכפויה באלטנהיין כבר נראה באופק, היא החליטה להפיק את המרב מחמשת החודשים הבאים עד יום הולדתה השמונה־עשר. ממילא ב-21 באפריל היא תעלה לרכבת הראשונה שתחזיר אותה לברלין. ואז איש לא יוכל לעצור אותה.

אמלי הציתה סיגריה והביטה סביבה בחושך כדי לראות את תִיס, שהמתין לה בכל לילה כדי ללוות אותה הביתה. הידידות שנקשרה ביניהם היתה נתח עסיסי לרכילאי הכפר. השמועות הפרועות ביותר עשו להן כנפיים, אבל לאמלי ממש לא היה אכפת. תיס טרלינדן בן השלושים עדיין התגורר עם הוריו מפני שהיה לא לגמרי בסדר בראש, כמו שהתלחשו בחשאי אנשי הכפר. אמלי הכתיפה את תרמיל הגב שלה ויצאה לדרך. תיס עמד מתחת לפנס הרחוב על יד הכנסייה, ידיו תקועות עמוק בכיסי הז'קט, מבטו נעוץ בקרקע, אבל הוא הצטרף וצעד לצידה כשחלפה על פניו.

"איזה בלגן היה שם הלילה," אמרה אמלי. ואז היא סיפרה לתיס על מה שקרה במסעדה ועל מה ששמעה על טוביאס סרטוריוס. היא התרגלה לא לקבל כמעט אף פעם תשובה מתיס. אנשים אמרו שהוא טיפש ולא יכול לדבר; הם קראו לו שוטה הכפר. אבל זה לא היה נכון. תיס לא היה טיפש כלל, הוא היה רק… שונה. גם אמלי היתה שונה. אביה לא אהב את העובדה שהיא מתרועעת עם תיס, אבל הוא לא היה יכול לעשות שום דבר בעניין הזה. מדי פעם בפעם השתעשעה אמלי במחשבה הצינית שאביה הבורגני בוודאי מתחרט מרה על כך שהציל את בתו המטורללת מנישואיו הראשונים הקצרים. הוא עשה את זה רק בגלל התעקשותה של אִמה החורגת. בעיניה של אמלי, אביה לא היה אלא כתם כדורי אפור חסר פינות, זוויות או עמוד שדרה, איש שהתנהל בזהירות בשגרת חייו המשמימה כמנהל חשבונות, נזהר תמיד לא לטלטל את הסירה. בתו בת השבע־עשרה, שסבלה מבעיות התנהגות וכבר הספיקה לשבת בכלא, שפניה היו מעוטרות ברבע קילו מתכת ושלבשה רק בגדים שחורים, היתה בוודאי סיוט גמור בשבילו. מבחינת השיער והאיפור, היא היתה יכולה להיות הדוגמה לביל קאוליץ מלהקת טוקיו הוֹטֶל.

אין ספק שהיו לאַרנֶה פרויליך סיבות מצוינות להתנגד לידידות של בתו עם תיס, אם כי הוא מעולם לא הציב אולטימטום. לא שזה היה מועיל. אמלי התעלמה מדעותיהם של אחרים כל חייה. היא חשבה שהסיבה האמיתית לסובלנות האילמת של אביה כלפי ידידותם היא העובדה שתיס הוא בנו של הבוס שלו. היא העיפה את הסיגריה שלה לתוך פתח ניקוז, והמשיכה לחשוב בקול רם על מנפרד וגנר, טוביאס סרטוריוס והנערה המתה.

במקום ללכת לאורך הרחוב הראשי המואר, היא פנתה לשביל אפל וצר שהתחיל בכנסייה והמשיך מעבר לבית־הקברות ולחצרות האחוריות של הבתים, עד שהגיע לקצה היער. כעבור הליכה של עשר דקות היא ותיס הגיעו לוואלדשטראסה, שרק שלושה בתים ניצבו בו, קצת גבוה יותר משאר בתי הכפר, על חלקות אדמה גדולות. באמצע היה הבית שבו התגוררה אמלי עם אביה, אמה החורגת ושני אחיה־למחצה הצעירים יותר; מימין עמד הבית של לאוטרבך; וקצת הלאה משם משמאל, מוקפת במשטחים ירוקים כמו בפארק, היתה הווילה הישנה הגדולה של משפחת טרלינדן, ממש בשולי היער. במרחק מטרים ספורים בלבד משער הברזל המחושל של אחוזת הטרלינדנים היתה הכניסה האחורית למשק של סרטוריוס, שהשתרע על כל מדרון הגבעה עד הכביש הראשי. לפני שנים זה היה משק של ממש, עם פרות וחזירים. כיום היה המקום כולו חזירייה אחת גדולה, כמו שאביה של אמלי אהב לומר במורת רוח. גועל נפש.

אמלי עצרה לרגלי המדרגות. בדרך כלל היא ותיס נפרדו כאן, והוא היה ממשיך ללכת בלי לומר מילה. אבל היום הוא הפר את שתיקתו כשאמלי עמדה לעלות במדרגות.

"כאן היו גרים השניברגרים," הוא אמר בקולו החדגוני. אמלי הסתובבה בתדהמה. בפעם הראשונה הערב היא הישירה מבט אל ידידה, אבל כרגיל הוא הסב את עיניו.

"באמת?" היא שאלה באי־אמון. "אחת הבנות שטוביאס סרטוריוס הרג גרה בבית שלנו?"

תיס הינהן בלי להביט בה.

"כן. כאן גרה שלגייה."

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שלגייה חייבת למות”