החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

סונטה

מאת:
הוצאה: | 2010 | 208 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

בנוף המגובב, הממוחזר עד לזרא, של הסיפורת הישראלית העכשווית, חולף סונטה, הרומן החדש של לילי פרי, כמו רכבת לילה מהירה שאינה נעצרת לרגע. ברכבת שתי דמויות. אלכסנדרה סוסקין, אישה חריפה, נבונה, המתנסחת במשפטים חדים כאבחות חרב, ועם זאת אישה פגועה, שאינה מסוגלת לקיים זוגיות ואף לא הורות תקינה. לעומתה סונטה, מי ששרדה את השואה כחיית מחמד מינית הן של הרוצחים והן של המושיעים מידיהם, הנכנסת מדי פעם למחלקה סגורה שבבית החולים לחולי נפש. השתיים, מאוימות על ידי העולם התחתון הישראלי אך גם נעזרות בו, בורחות מהמציאות החולה של ישראל לאי יווני ספק ממשי ספק חלומי.
למעשה, הבורחת היחידה היא אלכסנדרה. סונטה, שנעשתה לה מעין אם ואחות, מלווה אותה בתקווה שיעלה בידה להצילה ברגע האחרון מן הבריחה חסרת השחר. דווקא סונטה החולה היא המגלמת בסיפור את ההיגיון, המוסר והאיזון הפנימיים, והיא המעלה אותם אל מעל לסיפורי העוול שמעוללת חברה אכזרית וחסרת רגישות לחלשים, ובעיקר לנשים. סונטה משמיעה בסיפור את הטונים הבהירים של המוזיקה הקלאסית, לעומת הדיסונאנסים והקצבים הטרופים, המודרניסטיים לעילא, של אלכסנדרה, ולעומת מוזיקת הפופ המתוקה המיוצגת על ידי אחיה של אלכסנדרה (הוא ואשתו – שתי נוסחאות של הקיטש), שגזל ממנה את ירושת הוריה.
הרומן סונטה, המוצג כסיפור של שוטרים וגנבים בנוסחה ישראלית עכשווית, נשען  על מתווה מוזיקלי ברור, חסכוני, עקרוני. בה בעת הוא קרב אל סף ההפשטה המטאפיזית כרומן־מחזה של האבסורד, מעין "מחכים לגודו" ישראלי, שבימת ההתרחשות שלו היא אזור החולות בין בת ים לאשדוד. לילי פרי, מחברת הרומן פורץ הדרך גולם במעגל, מגישה לנו רומן מסחרר הכתוב בשפה ספרותית שנונה, משוחררת מנטל של תיאורים פסיכולוגיסטיים והרהורים ספרותיים, שפה של חוכמה שקולה וחדה כתער, הנמצאת דרך קבע בכתיבתה.
דן מירון

מקט: 15100650
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר שפורסם על הספר
סקירת הספר באתר סימניה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

אני נוקשת על דלתה של סונָטה, שניים קצרים, שניים ארוכים. את והמזל שלך, אני ממלמלת כמו שלמדתי מֵאזור האש שלוש בבת ים. לא תפתחי דלת, לא תראי אותי יותר. פעם אחרונה. לא תפתחי, תישארי בלעדי, ואולי עדיף ככה. תפתחי, נצא מהבלוק לים הגדול ולא נחזור.

היא לא פותחת, ואני תוהה אם החליטה להישאר בבלוק שהיא רגילה, וזה בסדר גמור. אבל קודם כול אני צריכה להיות בטוחה שהיא שומעת את הנקישות. אם היא לא שומעת, אז שהמזל שלה יחליט בשבילה.

פעם אחרונה, אחת־שתיים, אחת ו־שתיים.

אני פותחת ארון חשמל להוציא מפתח לשעת חירום ולא מחכה.

מספיק, אני אומרת. מספיק, יאללה הלאה. אני זורקת את הצרור לכיס בתרמיל, בודקת שיש נייד, מאה שקלים שיחזיקו אותי למקרה של צרה עד אשדוד. רק לעלות על הסירה הלבנה ויותר לא אצטרך כלום מאף אחד, לו יהי לו יהי.

יאללה הלאה, אני מעודדת את עצמי כשאני סוגרת את השיבר של המים ומעקמת קצת את הקרסול. אין דבר, אני לוחשת, לא קרה כלום, הכול למזל וברכה, יאללה הלאה. אני דופקת רגל מעוקמת ברצפה ואז מציצה סונטה בחריץ שפתחה בדלת שלה ממול לדלת שלי.

שלום סונטה, אני מברכת אותה במבטא מגבול רומניה־הונגריה, שלום, התעוררת?

בטח, היא מותחת צוואר שלא ממש התקמט בשבעים וארבע שנה. הנה, מראה שהתרמיל הקטן שלה היה מוכן כבר מהבוקר. אמרה שחיכתה לי בסלון מאז צאת השמש.

לא שמעתי כלום חוץ מארון חשמל שנפתח ונסגר, אמרה בדאגה שעלתה בעיניה הכחולות.

לא שמעת אחת־שתיים בדלת?

כלום, אמרה, לא שמעתי כלום.

הורדתי את התרמיל לרצפה וחיבקתי חזק. היא הניחה ראשה על כתפי וככה הרגשתי כמה היתה מתוחה כל היום הארוך הזה בכורסה.

המפתחות, אני אומרת ומתיישרת, צריך להשאיר את המפתחות של הדירה שלך למטה, אצל פאול וקלרה פרידמן. הם כבר ייתנו אותם לרומי מקור והיא יודעת מה לעשות עם המפתחות. רומי אחראית כמו אבא שלה, מותניים צרים כמו לאמא.

נעלת? תסובבי עוד פעם במנעול, תוציאי, תיזהרי. אין חשמל בירידה, רגל אחת, עוד רגל, לסגור, כמו בטנגו, אני ראשונה. רגל ימין, עכשיו שמאל, ולסגור, אני אומרת בחדר מדרגות חשוך גם כשהשמש מונחת באמצע השמים.

את מאחורי? ושמאל, ולסגור.

אני מצלצלת בפעמון כדי שמשפחת פרידמן תשמע. אני אומרת בקול, אלכסנדרה סוסקין מלמעלה, והדלת נפתחת קצת. ראשון ד'ומנו פאול פרידמן. מאחוריו, גבוהה וצעירה משבעים שנותיה, ד'ואמנה קלרה פרידמן, שהפסידה לסונטה במבטי הגברים באזור הבלוק של הרומנים וההונגרים חוץ ממשפחת בוכריס, נטע זר.

הנה המפתחות מהדירה של סונטה, אני מרשרשת לעברם למקרה שלא שומעים, ומצביעה עליה. רומי תבוא לקחת את המפתחות, אני אומרת ומצביעה על עצמי כדי שיהיה ברור שיבואו לקחת את המפתחות מטעמי.

חולכת לבית חולים?

היום לא, אבל אי אפשר לדעת, אני אומרת כאילו אני לא מסתלקת לתמיד.

נו, בסדר, אומר ד'ומנו פרידמן, ולאן חולכת? חייכה ד'ואמנה פרידמן.

אנחנו הולכות קצת ברגל, שעה־שעתיים, אני אומרת כדי שירגישו שאנחנו בשגרה.

עכשיו, ברגל? לא רוח בחוץ? ד'ואמנה פרידמן גילגלה מחשבות במוחה והיה ברור שהיא מתקשה, וככל שגילגלה ככה ד'ומנו התעצבן, מה אכפת לך, חולכות וגמרנו.

גם ד'ואמנה סונטה? התעלמה הד'ואמנה.

כן, גם ד'ואמנה סונטה, היא באה איתי, שלום, תרגישו טוב. שלום, אני נפרדת תוך כדי העמסת התרמיל על גבי וירידה אחרונה בהחלט במדרגות של הבלוק.

תיזהרי, אני אומרת ומסמנת לסונטה לרדת אחרי, אם תיפול שהכול יבוא עלי. יורדים, אני לוחשת בחדר המדרגות שהאור פסח עליו ועל חמש משפחות מרומניה, אחת בוכריס, דור שלישי מירושלים, דור ראשון בבת ים.

בזהירות אני מסמנת לה להחזיק במעקה לפני שהיא מורידה רגל שנייה.

יאללה הלאה, אני אומרת ולרגע נחרדת: היומן, אסור שהבנות יקראו ביומן.

היומן נשאר אצלי, אמרה סונטה.

לא טוב, דאגתי.

זה טוב, החזירה, והמעטפות?

יש. יש מעטפה עבה, ויש גם פתק מסודר וברור. הדירה ברחוב עולי הגרדום שמונה אָלף נמסרת בזאת לרשע ויקטור מרציאנו כנגד הלוואות שקיבלתי מדוד, ממוריס, מבַּבּי, משוקי ומאלי עטיה, לא כולל חברים שהתרחקו לעזאזל. מסמך מפורט ומסודר ממתין חתום במשרד עורכי הדין להב ושות'. יש לתאם איתם באמצעות משרד הפרסום של חנינה שמאי, להגיד שהמעטפה עם המפתחות והמסמכים מטעם אלכסנדרה סוסקין.

יפה וכשר למהדרין, אני מתחכמת עם סונטה. הפתק מסביר הכול ולא יותר מדי, כמו שצריך כשהחיים נכנסים לסדרים מאולצים והמושיע חי באזור האש חמש באשדוד.

קדימה, אני מעודדת את סונטה, יש דרך ארוכה. ספרתי חמישים צעדים ראשונים, תשעים צעדים ראשונים, מאתיים, שלוש מאות והתחשלתי בכל צעד שהשארתי מאחורי בלי לקחת שום צעד למזכרת עולם.

קדימה, אחת־שתיים, אחת ושתיים, אני מכתיבה את קצב היציאה משכונת הבלוקים הגובלת עם בית החולים לפגועי נפש. הכי קדימה, סונטה, לא להתעכב על השניים באוטו הלבן. הם לא מסוכנים, הם באים, הם מסתכלים והם נוסעים הלאה, ככה זה עם חנינה שמאי והקשרים שלו. עוד מעט יעזבו אותנו ואנחנו אותם.

לא יעזבו, אומרת סונטה ואני מצטמררת לרגע.

די, אני אומרת לה, שכחת שאנחנו מאמינות בבורא עולם?

במי מאמינות? נעמדה על מקומה ולחייה חיוורות מעט.

אמרתי, יאללה הלאה, ובדיוק האוטו הלבן עם שני הבחורים כיבה מנוע בפינת הרחוב.

קחי כמה נשימות עם האבק הזה של הסתיו ונתקדם, אני מזרזת אותה שלא תחשוב שעוקבים אחרינו. לרגע עולה בדעתי שאולי היא חוששת שמחפשים אותה לצורכי אשפוז במחלקה הסגורה של שרידי השואה. סונטה אמנם לא נחשבת בין החולים הקבועים, הגמורים, בלשון המקצועית, אבל היא גם לא נחשבת ממש בין החיים. היא סוג של רפסודה שזורמת על היבשה ונתקעת, לפעמים מסתבכת עם מותר ואסור להגיד דברים קשים לשוטרים ורופאים, מה שהביא לה כבוד בבלוקים שרובם יוצאי שואה.

שתי תרנגולות קופצות אחרינו, אני אומרת בהתרגשות קלה, כאילו יש כאן סימן חיובי משמים. הנה עוד תרנגולת, זאת של פרנקה זוגלובק, איך הגיעה עד כאן מהבלוק האחרון?

היא יודעת לבוא, היא יודעת הרבה, אומרת לי סונטה על התרנגולת המתבודדת של פרנקה זוגלובק מגטו בוכנוולד.

גם מושיק בוכריס כאן, היא מסתכלת ישר בלי להזיז שריר.

איפה את רואה את הילד?

הוא מסתכל מהחלון של הבית, הוא רואה, הוא שלח אחרינו תרנגולות.

חייכתי והאמנתי לה בלי לראות אותו.

יש לנו צנצנת דבש לדרך, אני מנסה להפשיר מתח שנולד בגלל התרנגולות שמושיק שלח, או לא שלח. יש צימוקים ותמרים, הוספתי תוך תיפוף בחזה. עוד חצי שעה, שעה, נרגיש יותר טוב, הבטחתי, ודבר מה בתוכי התפוצץ ונפל. אף פעם לא אצליח להסתגל לשינויים אצלי באותה קלות שאני מקבלת שינויים אצל אחרים.

מושיק ואיציק בוכריס, אומרת לי סונטה ואני לא רואה אותם.

הם מסתכלים עלינו מהחלון, אמרה.

ראית אותם?

הרגשתי אותם על ידנו.

הכול בסדר איתם?

עכשיו כן, בבוקר שום דבר לא היה בסדר.

התרנגולות הפריעו?

הפריעו, אבל עכשיו כל התרנגולות במקום.

לפני שנים היה מושיק, הבן של איציק בוכריס, מבריח את התרנגולות של הניצולים לכביש הראשי, שיידרסו. ערב אחד הבחין בסונטה נחה לבד על ספסל ובוכה. אמרה לו, הרוח תיקח אותך, על זה אני בוכה, לא על התרנגולות שאתה הורג. הוא הבין כל מילה ומשמעות, ומאז היה שומר על כל תרנגולת בשכונה כאילו חייו תלויים בה. היו מקרים שהיה מכנס כמה תרנגולות שיקפצו ויקרקרו לפניה, שתצחק, שתגיד איחולים וברכות. האמין בחוזק שלה להשפיע, כמו שגם אומללים אחרים בשכונה האמינו. היה מתיישב לידה עם כל התרנגולות והיא כיבדה אותו בסוכריות ובמילים שיש בהן תקווה.

היו שנים שבין הבלוקים בשכונה הסתובבו יותר תרנגולות מניצולים ובני משפחותיהם המעטים. הניצולים הללו האמינו בעיקר בביצים ובתרנגולות אבל גם בבעלי חיים אחרים. הפקידים בארצם החדשה איימו עליהם לא פחות מהאויבים בנֵכר. ולא היו להם שום מילים טובות על האדמה הקדושה שניסו לשתול בזיכרונם, או על ארץ זבת חלב ודבש.

החלב בלי טעם, אמרו ביניהם, ומה זה, זה גבינה?

אפילו התפוזים חמוצים על הלשון, היו מרכלים, אפילו הקלמנטינות.

ככל שגבר השכנוע שהמדינה טובה להם, כך עלה וטיפס אצלם החשד שהמדינה עומדת לרמות אותם מעשה אחר מעשה. אמרו, המדינה מנצלת את אסונם כדי להתעשר. שיננו עם סונטה, מדינה רעה, מדינה רעה. רבים מביניהם האמינו יותר ויותר בבעלי חיים שיושיעו אותם בימים של רעב או אסון אחר. הם אפילו עשו ניסיון להוסיף לשכונה תיש, שני טלאים ופרה בשבוע אחד של בחירות לעירייה. עד מהרה הופיעו שליחים של העירייה והמשטרה, והם הולידו מהומה בין הניצולים מהמחנות השונים, עד כדי כך שהיה נחוץ לאשפז ניצולים בוולפסון ובמוסד ממול שאף אחד לא אומר את השם שלו בקול. לא רק של המוסד, גם של הרחוב שעל שמו.

אחרי יומיים של מהומות התערבו הניצולים של טרנסילבניה כדי להביא שלום לשכונה. הלכו מבלוק לבלוק, נכנסו לכל ארבע הכניסות של כל בלוק, דיברו, הקשיבו, ניסו לפשר, והניצולים ויתרו. הם הבטיחו להסתפק בתרנגולות ובאפרוחים בין הבלוקים, כמה חתולים, כמה כלבים, לא פרות ולא טלאים. זה מה ששמעתי שהוותיקים מספרים מדור לדור.

גם אם העתיד שלך יתלוצץ, את מוגנת במדינת הרשעים שלנו, אני לוחשת ומנגנת קלות על כתפה של סונטה.

כל דבר שיהיה שקשור בך מסודר עד הסוף, הבנת? אני מנשקת את ראשה, שואלת, זה בסדר שאת יוצאת לדרך הארוכה?

זה בסדר גמור, אמרה ולחצה ידי בתוך ידה, שכחת שכבר נהייתי אמיצה?

וגם עכשיו את לא מפחדת?

אני מפחדת הרבה פעמים, אבל לא מדרך ארוכה.

ואם יקרה לנו משהו?

זה מרגש, אמרה ברצינות.

חשבתי קודם שאולי את רזה מדי, ונבהלתי.

לרגע מציף אותי אושר קטן שלפני שנרתעתי מקיומו עוד הספקתי לנשק אותה כמה פעמים. אמרתי, אני שמחה שאת איתי, וחשבתי, רק לידה למדתי להיות שייכת בלי תנאים שיכולים למרר חיים שלמים.

שיהיה לנו ערב קל, אומרת סונטה.

שלא נפחד מכלום בדרך לאשדוד, אני מחזירה.

שנזכה לשמוע את מדאם באטרפלַי, היא מוסיפה.

בטח, אני אומרת, תוהה, מי עוד פעם? ואני שולחת יד לכיס, מורידה את עוצמת הצלצול, ואומרת, לא חשוב, זה הרופא שלך, זה האבא של הבת שלי.

למה לא ענית לו?

עוד מעט הוא יצלצל שוב, לא יעזוב. ירצה להגיד מה הוא חושב בקשר לדיאטה של הבת שלו, או בקשר לחיסון שהיא צריכה לעבור באביב.

הוא מתוח מזה שהיא תתחתן עם אלמן זקן, אמרה.

למה שתתחתן עם זקן אלמן?

בגלל שלא נשארו הרבה פנויים בתל אביב, ככה אמר לך כמה פעמים.

הוא צריך לחזור למכון כושר, ההפסקות עושות לו רע, אמרתי. הוא מצוין כשאומרים לו מה לעשות, חשבתי והסתכלתי על השעון. מוזר, רון מקור מקפיד לצלצל רק אחרי שהשבת יוצאת, והשבת עוד נוסעת בשמים, לא מראה סימני יציאה לשבוע גדול וחדש. לא נאה לגבר שקול ויציב בדעותיו לשנות את מנהגיו אפילו אם הוא נאהב.

יכול להיות שראה מהחלון של המטבח שאנחנו יוצאות לדרך? יותר מעשרים שנה אנחנו גרושים, הורים של רומי, והוא לא עזב את השכונה כמו שעשו כל אלו שהסתדרו טוב בעבודה ובמשפחה. חשבתי, לרון מקור היה חשוב לשמור איתי על קשר, אפילו קשר רע מאוד, קשר שלא הרפה ממני ליותר מיממה. הכול רק כדי שיוציא עלי כמה מילים חזקות שיכולות להכות כהוגן, להשכיח ממני ימים, ימי חג ומועד.

מכות וחגיגות קשורות אלה באלה, אמרתי לסונטה.

אחרי שדוד חיים ודודה סופי מתו הייתי יכולה להישאר רק עם המכות, אז הורדתי ראש יותר מדי נמוך, בעיקר ליד הבנות החמודות שלי.

היית יכולה לתקן? שאלה.

לא, אמרתי, הייתי אומללה, והבנתי שאם אין לי מיליונים בבנק אף אחד לא יסלח לי בקלות כמו שנהוג במשפחות של בעלי חסכונות ופיקדונות.

אפילו מיליון אחד בבנק היה עוזר לכמה סליחות, הסכימה איתי והחזירה חיוך טוב לב בפה חצי סגור.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סונטה”