החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

חנות הספרים הרדופה

מאת:
מאנגלית: יהונתן דיין | הוצאה: | 2013 | 332 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

34.00

רכשו ספר זה:

כשפרנסוס על גלגלים יצא לאור, קהל הקוראים אהב אותו כל כך עד שכריסטופר מורלי מיד התיישב לכתוב את המשכו. בחנות הספרים הרדופה, רוג’ר והלן מיפלין הגיעו ליעדם בברוקלין, הניחו את הגלגלים ופתחו את “פרנסוס בבית”: חנות ספרים יד-שנייה קטנה ומאובקת, שמותר לעשן בה ושטמונים בה אוצרות ספרותיים סודיים. ואולם, ההרפתקאות לא נגמרו; בעידן שבו הקולנוע מתחיל לשבות את לב הציבור, מורלי שוב מצליח להוכיח שלא רק שהספרות לא מתה, היא חיה ובועטת.

חנות הספרים הרדופה נכתב מיד אחרי סוף מלחמת העולם הראשונה, ומורלי, איש עולם, ביבליופיל ופציפיסט גדול, מביט על השבר שזו הביאה על העולם מנקודת מבט של הספרות, ובכתיבתו הפשוטה והמחוכמת, הוא שוב שואל מי מביט על מ: החיים על הספרות או להפך.

בתוך רצף ספרותי עשיר ורב ערך, מורלי כהרגלו, כותב במיומנות ובשמחה, באהבה ובנדיבות, כששום מילה שלו אינה מיותרת, לאחד האדם בלא הבדלי מעמד. היכונו להרפתקה בלתי צפויה נוספת עם אדום הזקן מברוקלין.

“מתנה אמיתית למי שמאמינים שספרות היא סוג של נחמה והזמנה לאושר כאחד”. קרלוס דה אגילה

“ספר המשך ל “פרנסוס על גלגלים”, הספר הראשון שראה אור בהוצאת זיקית לפני כמספר חודשים, ושטרם נתקלתי במישהו שקרא אותו ולא דיבר עליו אחר כך במשך ימים ארוכים.” טל גולדשטיין, מגפון

כריסטופר מורלי נולד ב-1890, בהאוורפורד שבפניסילבניה. הוא למד באוניברסיטת אוקספורד שבאנגליה, שם פרסם את ספר השירה החטא השמיני והכיר את הנערה האמריקאית הלן פיירצ'יילד שעמה חזר לניו יורק; במקביל קיבל תפקיד כעורך וכפובליציסט בהוצאת דאבּלדיי האגדית. בשנת 1917 עבר מורלי לפילדלפיה ובמשך שנתיים היה העורך הראשי בעיתון נשים חשוב. באותה שנה פרסם את ספר הפרוזה הראשון שלו פרנסוס על גלגלים. הצלחתו של הספר הייתה כה גדולה עד שמורלי כתב לו מייד ספר המשך. ב-1920 החל מורלי לכתוב טור ביו יורק איבנינג פוסט וטייל ברחבי ארצות הברית כעיתונאי. הוא ייסד את ה-Saturday Review of Literature, ערך מהדורות של ה-Bartlett's Familiar Quotations, היה מייסד ב-Book-of-the-Month Club, ושל מועדון הספרים Baker Street Irregulars. ספרו קיטי פויל עובד לסרט שזכה בפרס האוסקר. על מורלי נאמר שהמעודנוּת וההומור הייחודיים שלו בעלי אופי "בריטי". הדי כתיבתו נשמעו אצל סופרים רבים, מקינגסלי אמיס ועד לטום וולף. מורלי מת בשנת 1957 והספיק להותיר אחריו מורשת של יותר ממאה ספרים.

מקט: 4-1193-16
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
קטע וידאו/אודיו קשור

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1
חנות הספרים הרדופה

אם תגיעו אי־פעם לברוקלין, אותו רובע של שקיעות נהדרות ומראות מופלאים של אבות המסיעים עגלות תינוקות, יש לקוות שתבחינו ברחוב צדדי שקט ובו חנות ספרים מיוחדת במינה.

חנות הספרים הזו, בעלת השם הלא־שגרתי "פרנסוס בבית", שוכנת באחד מאותם בנייני אבן חומים וגדולים שהיו מקור הנאה לדורי־דורות של שרברבים ותיקנים. בעל העסק עבד קשה מאוד כדי לעצב מחדש את משכנו ולהתאימו למשלח ידו — המוקדש כל כולו לספרים משומשים. אין בעולם שום חנות ספרים משומשים שתשווה לה.

השעה הייתה שש בערך בערב קר של נובמבר, ומטחי הגשם ניתזו על המדרכה כשאיש צעיר פסע במורד רחוב גיסינג ועצר מפעם לפעם להתבונן בחלונות הראווה, כאילו לא היה בטוח בדרכו. הוא נעצר למראה מסעדת בשרים צרפתית חמימה ובוהקת, והשווה את המספר החקוק מעל המשקוף לפתק שבידו. אחר כך המשיך בדרכו עוד כמה דקות, עד שהגיע לבסוף לכתובת שחיפש. שלט מעל הכניסה לכד את עינו:

פרנסוס בבית

ר. וה. מיפלין

אוהבי ספרים מוזמנים!

החנות הזאת רדופה

הוא דידה במורד שלוש המדרגות אל משכן המוזות, הפשיל את צווארון מעילו ובחן את סביבתו.

החנות הייתה שונה מאוד מחנויות הספרים שנהג לבקר בהן. שתיים מקומותיו של הבית הישן אוחדו לאחת: החלל התחתון היה מחולק לגומחות קטנות ומעליהן התרומם יציע שספרים נערמו בו עד לתקרה. באוויר הדחוס עמד הריח המענג של כריכות עור ודפי נייר ישנים, בלוויית ניחוח טבק חריף. מולו גילה כרזה ממוסגרת גדולה:

החנות הזאת רדופה על ידי

רוחותיהם של גדולי הספרות.

לא נמכור זיופים ולא בלבולי ביצים,

כאן אוהבי הספרים רצויים,

והמוכרים אינם קשקשנים,

אם על הרצפה לא תאפרו – אז בבקשה תעשנו!

דפדפו כל כמה שתרצו,

מחירי הספרים רשומים וקבועים.

אם שאלה לשאול תבקשו, את הבעלים תמצאו

במקום שמננו נפלט העשן בסלילים.

אנחנו משלמים במזומן על ספרים.

יש לנו כל מה שאתם רוצים, אם כי לא בטוח שאתם בכלל יודעים.

כושר קריאה לקוי הוא עניין חמור.

הרשו לנו לרשום לכם מרשם.

מאת ר. וה. מיפלין,

הבעלים

החנות הייתה שרויה באפלולית חמימה ונינוחה, מעין דמדומים מנומנמים שפה ושם הבליחו בהם חרוטי אור צהבהבים מאהילים ירוקים. המקום היה אפוף עשן טבק שהתאבך והסתחרר תחת אהילי הזכוכית של המנורות. כשחלף האורח במעבר הצר בין הגומחות, ראה שחלק מן התאים שרויים בעלטה גמורה; באחרים דלקו מנורות והוא הבחין בשולחן ובכיסאות. באחת הפינות, תחת השלט "מסות", ישב אדון מבוגר וקרא בדבקות ופניו הנלהבים בהקו באור החשמל. אלא שלא הייתה סביבו הילת עשן, והאורח החדש הסיק שהוא איננו הבעלים.

ככל שהרחיק הצעיר אל ירכתי החנות גברה האווירה הפלאית. מאחד האשנבים הגבוהים שמעל ראשו יכול היה לשמוע את תיפוף הגשם; אך פרט לזה היה המקום דומם לחלוטין, ואוכלס אך ורק (כך נראה) בסלילי העשן המסתחררים ובצדודיתו הבוהקת של קורא המסות; המקום דמה למקדש סודי, היכל המיועד לפולחנים משונים, וגרונו של האיש הצעיר נשנק מהתרגשות ומטבק גם יחד. מעליו התגבהו מדפים־מדפים של ספרים, שהלכו וקדרו ככל שהתקרבו לתקרה. הוא הבחין בשולחן ועליו גליל נייר חום וסליל חוטים, אביזרים שבוודאי נועדו לעטיפת הרכישות, אולם לא היה כל סימן לאיש שירות.

אולי המקום הזה באמת רדוף רוחות, חשב; ייתכן שעל ידי נשמתו המתמוגגת של סֵר וולטר ראלי,1 פטרון הטבק, ולא של הבעלים.

עיניו סרקו את רחבי החנות הכחולה והערפילית, ועיגול בהיר שזרח בזוהר משונה של ביצה צד את עיניו. הוא היה עגול ולבן ונצנץ באלומת האור התלוי מעליו, אי מבהיק בתוך גלים של עשן. הוא קרב אליו וגילה שזו קרחת.

אותה קרחת (כך ראה עכשיו) הייתה קודקודו של איש קטן וחד עיניים שנשען לאחור על כיסא מסתובב, בפינה שנראתה כמרכז העצבים של החנות. על מכתבה גדולה מרובת תאים נערמו ספרים מכל הסוגים לצד קופסאות טבק, גזירי עיתונים ומכתבים. מכונת כתיבה ישנה, דומה קצת לצ'מבלו, הייתה קבורה למחצה בדפים של כתב־יד. האיש הקטן והקירח עישן מקטרת קלח תירס וקרא בספר בישול.

"סלח לי," אמר האורח, "האם אתה הבעלים?"

מר רוג'ר מיפלין, הבעלים של "פרנסוס בבית", נשא את עיניו, והאורח הבחין בעיניו הכחולות החדות, בזקן האדום הקצר, ובארשת משכנעת שהעידה על כישרון למקוריות.

"אכן," אמר מר מיפלין, "מה אוכל לעשות למענך?"

"שמי אוֹבְּרי גילבּרט," אמר הצעיר, "אני מייצג את משרד הפרסום 'גרֵיי־מַטֶר'. ברצוני לדון אתך על הצעה לנהל את הפרסום שלך. אנו נכין לך פרסומת שנונה וקליטה ונדאג לפרסם אותך בתפוצה הרחבה ביותר. עכשיו שהמלחמה נגמרה, אתה צריך לפתוח במערכת פרסום שמתאימה לעסקים גדולים יותר."

פניו של מוכר הספרים קרנו. הוא הניח מידיו את ספר הבישול, נשף סילון ארוך של עשן ונשא עיניים מאירות.

"נערי היקר," אמר, "אני לא עושה שום פרסום."

"לא ייתכן!" קרא האחר, כאילו נבעת מאיזו גסות בלתי מוצדקת.

"לא במובן שאתה מתכוון אליו. הפרסום שאני מפיק ממנו הכי הרבה תועלת נעשה על ידי הכותבים השנונים ביותר בתחום."

"אני מניח שאתה מתכוון ל'וַייטווֹש וגילְט'?" אמר מר גילברט בעוגמה.

"כלל וכלל לא. האנשים שמפרסמים אותי הם סטיבנסון, בראונינג, קונרד ושות'."

"בחיי," אמר הנציג של "גריי־מטר", "אני בכלל לא מכיר את משרד הפרסום הזה. ובכל זאת, אני בספק אם הפרסומות שלהם מוצלחות יותר משלנו."

"נדמה לי שלא הבנת אותי. אני מתכוון שהפרסום שלי נעשה באמצעות הספרים שאני מוכר. אם אני מוכר לאדם ספר מאת סטיבנסון או קונרד, ספר שמענג אותו או מבעית אותו, האדם הזה והספר הזה הופכים לפרסומת חיה."

"אבל שיטת הפרסום מפה לאוזן כבר הופרכה," אמר גילברט, "ככה לא תזכה לתפוצה רחבה. הציבור צריך להכיר את הסמל המסחרי שלך."

"בשם עצמותיו של טאוכניץ!"2 קרא מיפלין. "שמע נא, הרי לא היית הולך לרופא, מומחה לרפואה, ואומר לו שהוא צריך לפרסם את עצמו בעיתונים ובכתבי־עת. הגוף שהוא מרפא מפרסם אותו. והנפש שאני מסעיר מפרסמת את העסק שלי. והרשה לי לספר לך שעסקי הספרים שונים מכל משלחי היד. אנשים לא יודעים שהם רוצים ספרים. רק ממבט בך אני יודע שהנפש שלך סובלת ממחסור בספרים, אבל אתה, למזלך הטוב, בכלל לא חש בזה! אנשים לא הולכים למוכר הספרים עד שתאונה קשה או מחלה נפשית מעוררות בהם את תחושת הסכנה. אז הם מגיעים לכאן. פרסום יועיל לי באותה מידה שמועיל לומר לאנשים בריאים לגמרי שהם צריכים ללכת לרופא. אתה יודע למה אנשים קוראים ספרים היום יותר מאי־פעם? כי זוועת המלחמה הנוראה אילצה אותם להבין שנפשם חולה. העולם סבל תמיד מקדחת נפשית, מכאובים ולקויות, ולא ידע את זה. היום הפצעים שלנו חשופים לגמרי. כולנו קוראים, בצימאון, בחיפזון, מנסים להבין — עכשיו, שהאסון הסתיים — מה השתבש בנפשנו."

מוכר הספרים הקטן קם עכשיו על רגליו, והאורח שלו צפה בו בתערובת של בדיחות דעת ובהלה.

"אתה יודע," אמר מיפלין, "מעניינת מאוד ההנחה שלך שמשתלם לך לבוא לכאן. זה מחזק את התפיסה שלי בנוגע לעתידם המזהיר של עסקי הספרים. אבל אני מודיע לך שהעתיד לא תלוי רק במִסחורם. הוא מצוי בהעלאת כבודו של משלח היד הזה. אין טעם ללעוג לקהל המתאווה לספרים גרועים, ספרים מזויפים, ספרים שקריים. רופא, רַפא את עצמך! הניחו למוכר הספרים להכיר ולהוקיר ספרים טובים, והוא יְלַמד את הקונים. הרעב לספרים טובים הוא גדול ויציב יותר משתוכל לדמיין. אם כי הוא עדיין לא חדר לתודעה, במובן מסוים. האנשים זקוקים לספרים, אבל הם לא יודעים שהם זקוקים להם. בדרך כלל, הם לא יודעים שהספרים שהם זקוקים להם בכלל קיימים בעולם."

"ולמה לא לספר להם את זה באמצעות פרסום?" שאל הצעיר שאלה של טעם.

"נערי היקר, אני מכיר בערך הפרסום. אבל במקרה שלי זה חסר תועלת. אני לא רוכל בסחורות אלא מומחה בהתאמה של ספר מסוים לצורך אנושי מסוים. בינינו, אומר לך שברמה המופשטת אין דבר כזה ספר 'טוב'. ספר הוא 'טוב' רק כשהוא פוגש רעב אנושי כלשהו או מפריך איזו טעות אנוש. ספר טוב בשבילי יהיה, סביר מאוד להניח, חסר כל ערך בשבילך. ההנאה שלי היא לרשום ספרים למטופלים שמעוניינים לתאר את התסמינים שלהם כשהם באים לכאן. יש אנשים שהניחו לכישורי הקריאה שלהם להתנוון, ולהם אני יכול לעשות רק ניתוח לאחר המוות. אבל רובם עדיין מתאימים לטיפול. אין כמו הכרת הטובה של אדם שהענקת לו בדיוק את הספר שנפשו נזקקה לו, בלי שבכלל ידע זאת. שום פרסומת לא חזקה יותר מלקוח אסיר תודה.

"ואומר לך עוד סיבה אחת לכך שאני לא מפרסם את עצמי," המשיך. "בימינו אלה, שבהם כל אחד מנופף בסמל המסחרי שלו לעיני הציבור, כמו שאתה קורא לזה, לא לפרסם — זה הדבר המקורי והמסעיר ביותר שאפשר לעשות כדי למשוך תשומת לב. העובדה שאני לא מפרסם היא שמשכה אותך לכאן מלכתחילה. וכל מי שמגיע לכאן חושב שהוא גילה את המקום לבדו. הוא הולך ומספר לכולם על מרתף הספרים הזה ועל הטיפוס המשוגע שמנהל אותו, והם באים לפה לפי התור לראות במה מדובר."

"אני צריך לחזור לכאן בעצמי ולדפדף קצת," אמר סוכן הפרסום, "הייתי שמח לקבל ממך מרשם."

"קודם כול, צריך לגלות מידה של רחמים. העולם מדפיס ספרים כבר ארבע מאות וחמישים שנה, ולאבק השרֵפה עדיין יש תפוצה רחבה יותר. אין דבר! דיו של דפוס היא חומר הנפץ החזק ביותר, והיא תנצח. כן, יש לי כאן כמה וכמה ספרים טובים. יש בעולם רק כשלושים אלף ספרים חשובים באמת. אני מעריך שחמשת אלפים מתוכם נכתבו בשפה האנגלית וחמשת אלפים נוספים תורגמו."

"החנות פתוחה בערבים?"

"עד השעה עשר. רבים מלקוחותיי הטובים ביותר הם מסוג האנשים שעובדים כל היום ויכולים לבקר בחנויות הספרים רק בלילה. אוהבי הספרים האמיתיים, אתה יודע, שייכים בדרך כלל למעמדות הצנועים. אדם שמתאווה לספרים, אין לו לא זמן ולא סבלנות להתעשר מרקיחת מזימות לשם הונאת חבריו."

קודקודו הקטן והקירח של מוכר הספרים זרח באור הנורה התלויה מעל השולחן. עיניו היו צלולות וכנות, זקנו האדום הקצר סמר כחוטי ברזל. הוא לבש מקטורן חום ובלוי שחסרו בו שני כפתורים.

קצת משוגע בעצמו, חשב האורח, אבל משעשע ביותר. "ובכן, אדוני," אמר, "אני מודה לך מקרב לב. אבוא שוב. לילה טוב." והוא פסע במסדרון אל הדלת.

כשהתקרב אל היציאה מהחנות הדליק מר מיפלין אשכול של אורות שנתלה בתקרה הגבוהה, והצעיר מצא את עצמו מול לוח מודעות גדול מלא גזירי עיתונים, כרזות, חוזרים, ופתקים של רשימות קצרות בכתב יד קטן ומוקפד. אחד מהם צד את מבטו:

לכל המעוניין

אם נפשכם זקוקה לזרחן נסו את "טריוויה" מאת לוגן פירסל סמית'.

אם נפשכם זקוקה למשב אוויר בריא, כחול וצלול, מפסגות הרים ומעמקים פורחים, נסו את "סיפור לבי" מאת ריצ'רד ג'פריס.

אם נפשכם זקוקה לסם חיזוק של ברזל ויין, ולתוהו ובוהו מוחלט, נסו את ה"יומנים" של סמיואל באטלר או את "האיש שהיה יום חמישי" מאת צ'סטרטון.

אם אתם זקוקים למנה גדושה של אירלנד, ולפריקת עול ההיגיון, נסו את "הגיבורים הקדמונים" מאת ג'יימס סטיבנס. זה ספר טוב יותר מהצפוי.

מומלץ לעמוד על הראש מפעם לפעם, כמו שעון חול, ולהניח לחלקיקים לזרום בכיוון הנגדי.

מי שאוהב את הלשון האנגלית יכול ליהנות מאוד ממילון לטיני.

רוג'ר מיפלין.

בני אנוש נוטים להעניק תשומת לב מועטה מאוד למה שנאמר להם, אלא אם כן מדובר במשהו שכבר ידוע להם. האיש הצעיר לא שמע על אף אחד מהספרים שרשם המומחה לביבליותרפיה. הוא עמד לפתוח את הדלת כשמיפלין נעמד לצדו.

"שמע," אמר בשמץ מבוכה, "מצאתי הרבה עניין בשיחה שלנו. אני לבד הערב — אשתי יצאה לחופשה. אולי תישאר לאכול אתי ארוחת ערב? כשנכנסת בדיוק חיפשתי מתכונים חדשים."

הצעיר היה מופתע ומרוצה כאחד מההזמנה המשונה.

"ובכן כן… זה מאוד יפה מצדך," אמר, "אתה בטוח שאני לא מפריע?"

"כלל וכלל לא," קרא מוכר הספרים, "אני שונא לאכול לבדי; קיוויתי שמישהו יקפוץ לביקור. אני תמיד משתדל להזמין מישהו לארוחת הערב כשאשתי איננה. אני מוכרח להישאר בבית, אתה מבין, להשגיח על החנות. אין לנו משרת, ואני מבשל בעצמי. זה תענוג גדול. בבקשה, תדליק לך מקטרת ותרגיש בנוח ואני אסדר כאן את הדברים בכמה דקות. בוא ותיכנס אל המאורה שלי."

על שולחן עם ספרים בכניסה לחנות הניח מיפלין פתק גדול ובו נכתב:

הבעלים אוכל ארוחת ערב

אם תרצו דבר מה

צלצלו בפעמון

לצד הפתק הציב פעמון גדול וישן, ואחר כך פסע אל ירכתי החנות.

מעבר למשרד הקטן שבו עיין המוכר המשונה בספר הבישול שלו, התנשאו גרמי מדרגות צרים משני הצדדים אל היציע. מאחורי גרמי המדרגות הובילו כמה מדרגות אל אזור המגורים הפנימי. האורח הובל אל חדר קטן משמאל, ושם דלקו גחלים באח תחת לזבז מפוחם משיש מצהיב. על הלזבז ניצבו בשורה מקטרות קלח תירס מושחרות וקופסאות טבק. מעל האח היה תלוי ציור שמן בוהק ומפתיע ובו עגלה כחולה גדולה הרתומה אל חיה לבנה וחסונה — סוס, כנראה. רקע של נוף שופע צמחייה הבליט את הטכניקה המצוינת של הצייר. הקירות היו גדושים ספרים. שני כיסאות בלויים ונוחים למראה נגררו אל שבכת האח, וכלב טרייר בצבע חרדל שכב קרוב כל כך לאש, שריח של שיער חרוך עמד באוויר.

"הנה," אמר המארח, "זה חדר הישיבות שלי, משכן הרוגע. פשוֹט את המעיל ובוא לשבת."

"באמת," אמר גילברט, "אני חושש שזה…"

"שטויות! שב בבקשה והפקד את רוחך בידי ההשגחה העליונה ותנור המטבח. אני אזדרז ואכין ארוחת ערב."

גילברט שלף את מקטרתו, ובתחושת התעלות התחיל מתכונן לערב מיוחד במינו. הוא היה איש צעיר בעל מבנה גוף נאה, נעים הליכות ורגיש. הוא היה ער לנחיתותו בכל הנוגע לשיחות ספרותיות, משום שלמד בקולג' מצוין שפעילויות המקהלה והתיאטרון שבו הותירו מעט זמן לקריאה. ועדיין אהב ספרים טובים, אם כי הכיר אותם בעיקר משמועות. הוא היה בן עשרים וחמש, והועסק במשרד הפרסום "גריי־מטר" כרעיונאי.

החדר הקטן שבו ישב עכשיו היה למעשה קודש הקודשים של מוכר הספרים, והכיל את ספרייתו הפרטית. גילברט סקר את המדפים בסקרנות. הכרכים היו בלויים ברובם, או פגומים; בלי ספק נבחרו בקפידה, אחד־אחד, והובאו אל אבוסו הצנוע של מוכר הספרים המשומשים. בכולם ניכרו סימנים של שימוש ושל הרהורים.

למר גילברט היה אותו דחף עז לשיפור עצמי שהרס את חייהם של כל כך הרבה צעירים — תשוקה שבכל זאת ראוי לשבחה בקרב אלה שחשים במגבלותיהם של מסלול הלימודים בקולג' וסמלי האחווה. לפתע צץ במוחו הרעיון לעשות לו רשימה חלקית של הספרים באוסף מיפלין, כהמלצות קריאה עבורו. הוא שלף פנקס והחל להעתיק את שמות הספרים שסקרנו אותו:

כתבי פרנסיס תומפסון (שלושה כרכים)

ההיסטוריה החברתית של העישון: אפרסון

הדרך לרומא: הילר בלוק

ספר התה: קאקוזו

מחשבות שמחות: פ. ק. ברננד

תפילותיו והרהוריו של ד"ר ג'ונסון

מרגרט אוגילבי: ג'. מ. ברי

וידויו של בריון: טיילור

קטלוג של הוצאת אוקספורד

מלחמת הבוקר: צ'. א. מונטאג

רוח האדם: עורך רוברט ברידג'ס

השיפון הצועני: בורו

שירים: אמילי דיקנסון

שירים: ג'ורג' הרברט

בית הקורים: ג'ורג' גיסינג

עד לשם הגיע, ובדיוק כשהחל לומר לעצמו שלטובת הפרסום (שהוא גבירה קנאית) מוטב לו שיחדל, נכנס מארחו לחדר, פניו הקטנים לוהטים ועיניו — נקודות אור כחולות.

"בוא, מר אובּרי גילברט!" קרא, "הארוחה מוכנה. אתה רוצה לשטוף ידיים? אז תזדרז; הביצים מוכנות וממתינות."

חדר האוכל שהאורח הובל אליו הסגיר מגע יד נשי שלא ניכר בחדר הישיבות ובשטחי החנות אפופי העשן. החלונות עוטרו בווילונות כותנה עליזים ועציצי גרניום ורודים. השולחן עמד תחת האור. הוא היה מכוסה במפת משי בוהקת בצבעי להבה, וערוך לתפארת בכלי חרסינה כסופים וכחולים. בקנקן מזכוכית מלוטשת נצץ יין אדום כהה. מכונת הפרסום החדה חשה שרוחה נתונה בעליית לחץ שאין לטעות בה.

"שב אדוני," אמר מיפלין, והניף את מכסה המגש, "אלה ביצי סמיואל באטלר, המצאה שלי, התעלות שמימית של פרי התרנגולת."

גילברט הרעיף שבחים על ההמצאה. את ביצת סמיואל באטלר אפשר לתאר, לטובת מחברות המתכונים של עקרות הבית, כפירמידה שבסיסה צנים ונדבכיה העיקריים הם פתיתי בייקון, ביצים קשות כאבנים, זר פטריות ואלומות פלפלים אדומים; על הכול מוזלף רוטב ורוד חם, שאת אופן הכנתו שומר ממציאו בסוד. לזה הוסיף אשף המטבח תפוחי אדמה מטוגנים שגזל ממנה אחרת, ומזג לאורחו כוס יין.

"זה יין קָטוּבּה, מקליפורניה," אמר מיפלין, "יקבים שגם הענבים וגם אור השמש מגשימים בהם בנעימים (ומאוד בזול) את ייעודם. אני מאחל לך שגשוג באמנות הפרסום האפלה!"

הפסיכולוגיה של אמנות הפרסום וסודותיו מצויה בהליכות ונימוסים, ובתפיסה מיידית של הנימה ודרך הדיבור ההולמות את מצב רוחו של המאזין. מר גילברט ידע זאת, וחש שמארחו אולי גאה בתחביבו כגוּרמֶה יותר מאשר במשלח ידו המקודש כאיש ספר.

"האם ייתכן, אדוני," פתח בסגנון ג'ונסוני רהוט, "שעלה בידך לרקוח סעודה אנינה שכזאת בדקות מעטות בלבד? האינך חומד לצון? האומנם אין מעבר סתרים בין רחוב גיסינג למעבדות ה'ריץ'?"

"אה, אתה צריך לטעום את התבשילים של גברת מיפלין!" אמר מוכר הספרים, "אני סתם חובבן שמקשקש בכלים כשהיא איננה. היא הלכה לבקר את אחיינה בבוסטון. היא מתחילה, בצדק, להתעייף מהטבק במוסד הזה, ופעם־פעמיים בשנה היא נהנית לנשום את השלווה והצלילות של ביקון היל. כשהיא איננה, נופלת בחלקי הזכות לחקור את הפולחנים של משק הבית. בעיניי זו פעילות מרגיעה מאוד, אחרי הריגושים והספסורים הבלתי פוסקים בחנות."

"הייתי מצפה," אמר גילברט, "שהחיים בחנות ספרים יהיו מענגים ורגועים."

"כלל וכלל לא. לחיות בחנות ספרים זה כמו לחיות במחסן של חומרי נפץ. המדפים האלה עמוסים בחומר הדליק הזדוני ביותר בעולם — מוחו של האדם. אני יכול לבלות אחר צהריים גשום בקריאה, ומחשבותיי עמלות בלהיטות ובחרדה שכאלה על בעיות אנוש עד שאני כמעט מתפרק. זה מורט עצבים. אם אדם מוקף בקרלייל, אמרסון, תורו, צ'סטרטון, שוֹ, ניטשה וג'ורג' אד, מה הפלא שהוא נסער? מה יקרה לחתולה סגורה בחדר מלא צמחי נפית? היא תשתגע!"

"בחיי, מעולם לא חשבתי על הפן הזה של מכירת ספרים," אמר האיש הצעיר. "איך ייתכן, אם כן, שספריות הן מקדשים של דממה חמורה? אם הספרים הם באמת כל כך מסעירים, כמו שאתה טוען, אפשר היה לצפות שהספרן יפלוט צווחות רמות של נביא ויקיש בהתלהבות בקסטנייטות בכוך הדומייה שלו!"

"אה, נערי, אתה שוכח את כרטיסיות האינדקס! כשם שאני פונה לעזרה אל פולחן המטבח, כך המציאו הספרנים את האביזר המרגיע הזה, המצנן את רוחם. הספרנים, אלה בהם שניחנו בכושר ריכוז, היו משתגעים כולם בלי כרטיסיית האינדקס המצננת והמרפאת כסם הרגעה. עוד קצת מהביצים?"

"תודה לך," אמר גילברט, "מי היה אותו באטלר ששמו נקשר במנת האוכל?"

"מה?" קרא מיפלין בכעס, "לא שמעת על סמיואל באטלר, מחברו של 'דרך כל בשר'? נערי הטוב, מי שמרשה לעצמו למות בלי לקרוא את הספר הזה — אותו ואת 'אֵרוֹון'3 — מחסל במכוון את סיכוייו להיכנס לגן עדן. כי גן עדן בעולם הבא אינו ודאי, אבל יש בנמצא גן עדן עלי אדמות, גן עדן שאנחנו שוכנים בו כשאנחנו קוראים ספר טוב. מזוג לך עוד כוס יין והרשה לי…"

(כאן החל לשטוח בהתלהבות את הפילוסופיה הפֶּרוֶרטית של סמיואל באטלר, שאני משמיט מתוך התחשבות בקוראיי. מר גילברט רשם בפנקסו הערות מהשיחה, ואני שמח לומר שנפשו נרעשה כשהתחוורה לו עליבותו שלו; כעבור ימים אחדים נצפה בספרייה הציבורית כשבא לבקש את "דרך כל בשר". לאחר שפקד ארבע ספריות וגילה שכל הספרים מושאלים, נאלץ לקנות אחד. הוא מעולם לא התחרט על כך).

"אבל אני שוכח את חובותיי כמארח," אמר מיפלין. "הקינוח שלנו מורכב מרוטב תפוחים, עוגיות זנגביל וקפה." הוא פינה במהירות את הכלים הריקים מהשולחן והגיש את המנה השנייה.

"הבחנתי בתזכורת שעל המזנון," אמר גילברט. "אני מקווה שתרשה לי לעזור לך הערב." הוא הצביע על שלט שהתנוסס לצד דלת המטבח:

שטוף תמיד כלים

מיד לאחר הארוחה

זה חוסך טרחה

"חוששני שלא תמיד אני מציית להוראה הזאת," אמר מוכר הספרים ומזג את הקפה. "גברת מיפלין תמיד תולה את זה שם כשהיא יוצאת לחופשות שלה, כדי להזכיר לי. אבל כפי שאומר ידידנו סמיואל באטלר, השוטה בקטנות סופו שיהיה שוטה בגדולות. לי יש תיאוריה שונה בנוגע לשטיפת כלים, ואני נהנה להיכנע לה.

"נהגתי להתייחס לשטיפת כלים כאל מטלה יומיומית בזויה, מעין תחום מאוס שחובה לבצעו במצח חרוש קמטים ורצון ברזל. כשאשתי יצאה לחופשה בפעם הראשונה, הצבתי כן קריאה ומנורה מעל לכיור וקראתי בזמן שידי עסקו מוכנית בפעולות החיטוי הבזויות. הנשמות הגדולות של הספרות נעשו שותפות לצערי, ובעודי מתבוסס ומתפלש בתוך סירים ומחבתות למדתי בעל פה חלקים גדולים מ'גן עדן האבוד', ומשיריו של וולט מייסון. נהגתי לנחם את עצמי בשתי שורות של קיטס:

"'בּסֹב הַמַּיִם, בּֽמַטּֽלַת קֽדֻשָּתָם

חוֹפֵי אַרְצוֹת־אֱנוֹש מֽטַהֲרִים,'4

"ולפתע הכתה בי השקפה חדשה על הסוגיה. אין זה אפשרי, לשום ברייה אנושית, להוסיף ולדבוק במטלה סגפנית הנעשית מתוך אילוץ. לא משנה מהי אותה מטלה, יש למצוא דרך להפוך אותה לרוחנית, לנפץ לרסיסים את התפיסה המיושנת על אודותיה ולעצבה מחדש בהתאם למשאת הלב. איך אוכל ליישם זאת בשטיפת הכלים?

"שברתי הרבה צלחות בזמן שהרהרתי בנושא. ואז התחוור לי שבדיוק כאן שוכנת הרגיעה שכה נזקקתי לה. הלוא אני טרוד בשל הלחץ הנפשי שמסבים לי כל אותם ספרים קולניים המקיפים אותי במשך כל היום, שזועקים לעברי את השקפותיהם הסותרות על אודות ייסורי החיים וגדולתם. מדוע לא אהפוך את שטיפת הכלים לצרי ומרפא?

"כשבוחנים עובדה עיקשת מזווית חדשה, מדהים לגלות איך כל קווי המתאר שלה וקצותיה החדים משנים צורה! בן רגע החלה גיגית הכלים שלי לזרוח במעין הילה פילוסופית! המים החמים, המקציפים מסבון, היו לתרופה מופלאה לניקוז דם חם מראשי; הפעולה הביתית הפשוטה של שטיפה וייבוש ספלים וצלוחיות נהפכה לסמל הסדר והניקיון שאדם כופה על העולם הפראי הסובב אותו. סילקתי את כן הקריאה והמנורה מן הכיור.

"מר גילברט," הוא המשיך, "אל תצחק לי כשאספר לך שפיתחתי פילוסופיית מטבח שלמה משלי. המטבח לדידי הוא מקדש הציוויליזציה שלנו, הלב של כל מה שראוי בחיים. הזוהר האדמדם של התנור יפה כמו השקיעה. קנקן או כף ממורקים היטב הם הגונים, שלמים ויפים כמו סונטה. מברשת הרחצה, שטופה כהלכה, סחוטה ותלויה לייבוש מאחורי הדלת, היא דרשה שלמה בפני עצמה. הכוכבים הבהירים ביותר נשקפים מדלת המטבח לאחר שארון הקרח רוּקן והמקום כולו 'מצוחצח', כמו שאומרים."

"אכן, פילוסופיה מרנינה," אמר גילברט. "ועכשיו, משסיימנו את הארוחה, אני עומד על כך שתיתן לי לעזור לך בשטיפה. אני משתוקק לנסות את פנתאיזם הכלים הזה שלך!"

"ידידי היקר," אמר מיפלין, והניח יד מרסנת על אורחו הנלהב, "רק פילוסופיה עלובה לא תסבול התכחשות מפעם לפעם. לא, לא; לא הזמנתי אותך לבלות אתי ערב בשטיפת כלים." והוא הוביל אותו אל חדר הישיבות.

"כשראיתי אותך נכנס," אמר מיפלין, "חששתי שמא אתה עיתונאי שמחפש ריאיון. כתב צעיר בא פעם לבקר אותי, והתוצאות היו עגומות מאוד. הוא מצא מסילות ללבה הטוב של גברת מיפלין ובסוף הכניס את שנינו לספר שנקרא 'פרנסוס על גלגלים', שהיה צרה לא קטנה. בספרו הוא מייחס לי כמה הבחנות רדודות ומתקתקות במה שנוגע למכירת ספרים, הבחנות שנהפכו למטרד בענף הספרים. אם כי אני שמח לבשר שהספר שלו בקושי נמכר."

"מעולם לא שמעתי עליו," אמר גילברט.

"אם אתה באמת מתעניין במכירת ספרים אתה צריך לבוא לכאן לערב מפגש של 'מועדון מקטרת התירס'. פעם בחודש מתכנסים כאן כמה מוכרי ספרים ודנים בסוגיות ספרותיות על סיידר תפוחים ומקטרות. יש לנו מבחר שונה ומשונה של מוכרי ספרים; אחד הוא קנאי לכל מה שקשור בספריות; הוא מאמין שצריך לפוצץ כל ספרייה ציבורית. אחר סבור שהקולנוע יהרוס את תעשיית הספרים. איזו שטות! הלוא כל מה שמגרה את מוחות האנשים, כל מה שמפיח בהם מוּדעות ומעורר בהם שאלות, רק יגביר את התיאבון לספרים.

"חייו של מוכר הספרים עלולים לדכא את האינטלקט," המשיך לאחר שתיקה קצרה, "משום שהוא מוקף באינספור ספרים, ואין לו סיכוי לקרוא את כולם; הוא טובל באחד ומן האחר מגרד שאריות. מוחו מתמלא אט־אט במיני פסולת, בדעות שטחיות, באלפי חצאי ידיעות. כמעט בבלי דעת הוא מתחיל לדרג את הספרות בהתאם לבקשות האנשים. הוא מתחיל לתהות שמא ראלף ואלדו טריין לא באמת גדול יותר מראלף ואלדו אמרסון, ואם ג'. מ. צ'אפל לא באמת חשוב כמו ג'. מ. ברי. ובמורד הדרך הזו אורבת התאבדות אינטלקטואלית.

"אבל דבר אחד, למצער, יש לזקוף לזכותו של מוכר הספרים הטוב. הוא סובלני. הוא סבלני כלפי כל הרעיונות והתיאוריות. מוקף, חנוק במערבולת מילותיהם של בני האדם, נכון להקשיב לכולם. אפילו ליחצ"נים של ההוצאות לאור הוא מטה אוזן קשבת. הוא מוכן שיעשקו אותו לטובת האנושות. הוא לא חדל לייחל להולדת ספרים טובים.

"העסק שלי, אתה רואה, שונה מרוב העסקים. אני מוכר רק ספרים משומשים; אני קונה אך ורק ספרים שיש להם לדעתי זכות קיום. אני משתדל לשמור את המדפים שלי נקיים מזבל, עד כמה שאפשר לסמוך על יכולת השיפוט האנושית. רופא לא סוחר בתרופות מזויפות. אני לא סוחר בספרים מפוקפקים.

"אתמול קרה דבר מצחיק. יש עשיר אחד ששמו מר צ'פמן, שפוקד את החנות שלי כבר תקופה ארוכה…"

"אני תוהה אם הוא אולי מר צ'פמן מחברת 'צ'פמן דיינטיבָּייטס'?" אמר גילברט, שחש כי רגליו נוגעות בקרקע מוכרת.

"אותו אחד, אני מניח," אמר מיפלין. "אתה מכיר אותו?"

"אה," קרא האיש הצעיר ביראת כבוד, "הנה אדם שיכול לספר לך על מעלות הפרסום. אם הוא מתעניין בספרים, הרי הפרסום הוא שאִפשר זאת. אנחנו אחראים לכל מודעות הפרסומת שלו; כתבתי הרבה מהן בעצמי. הפכנו את השזיפים המיובשים של צ'פמן למצרך חברתי ותרבותי חיוני. אני עצמי חיברתי את הסיסמה 'שזפו עיניכם בשזיפינו', פרסומת שאתה רואה בכל מגזין רציני. השזיפים המיובשים של צ'פמן ידועים בכל העולם. משפחתו של קיסר יפן אוכלת אותם פעם בשבוע. האפיפיור אוכל אותם. מה אתה יודע, בדיוק שמענו ששלושה־עשר ארגזים הוטענו על סיפונה של ה'ג'ורג' וושינגטון', לקראת מסעו של הנשיא לוועידת השלום. הצבא הצ'כוסלובקי ניזון בעיקר משזיפים מיובשים. המשרד שלנו משוכנע שמסע הפרסום שלנו לקידום שזיפי צ'פמן תרם רבות לניצחון במלחמה."

"לפני כמה ימים קראתי במודעה, מי יודע, אולי כתבת גם את זה," אמר מוכר הספרים, "ששעוני אֶלגין הכריעו את המלחמה. בכל מקרה, מר צ'פמן כבר מזמן נחשב לאחד מלקוחותיי הטובים ביותר. הוא שמע על 'מועדון מקטרת התירס', ולמרות שהוא כמובן לא מוכר ספרים, ביקש להשתתף בפגישותינו. שמחנו לארח אותו והוא הצטרף בהתלהבות לדיונים. לעתים קרובות השמיע הערות שנונות. הוא כל כך התלהב מדרך חייו של מוכר הספרים עד שלפני כמה ימים כתב לי בנוגע לבתו (הוא אלמן). היא למדה בבית ספר נחשב לבנות שבו, הוא אומר, מילאו את ראשה במושגים מגוחכים, בזבזניים ומתנשאים. הוא אומר שהמחשבות שלה על התועלת והיופי שבחיים אינן מתוחכמות משל כלב פּומֵרניאן. במקום לשלוח אותה לקולג', הוא שאל אם גברת מיפלין ואני נהיה מוכנים לארח אותה וללמד אותה למכור ספרים. הוא רוצה שהיא תחשוב שהיא עובדת למחייתה, ולכן ישלם לי באופן פרטי על מגוריה פה. הוא סבור שאם תהיה מוקפת בספרים, תיכנס קצת חוכמה לראשה. הניסוי הזה קצת מדאיג אותי, אבל זו מחמאה לחנות, לא?"

"הו, אֵלים," קרא גילברט, "איזו פרסומת אפשר לעשות מזה!"

ברגע ההוא צלצל פעמון החנות ומיפלין ניתר ממקומו. "בדרך כלל עמוס למדי בשעה הזאת," אמר, "אני חושש שאיאלץ לרדת למטה. כמה ממטופליי מחכים לראות אותי ולרכל על ספרים."

"אין מילים בפי לתאר כמה נהניתי," אמר גילברט. "אני גם מתכוון לחזור ולחקור את המדפים שלך."

"ובכן, שמוֹר בסוד את עניין הגברת הצעירה," אמר מוכר הספרים. "אני לא רוצה שכל הפרחחים הצעירים יקפצו לכאן ויטרידו אותה. אם היא תתאהב במישהו בחנות הזאת, זה חייב להיות ג'וזף קונרד או ג'ון קיטס!"

כשיצא גילברט החוצה ראה את רוג'ר מיפלין שקוע בדיון עם איש מזוקן שנראה כמו מרצה באוניברסיטה. "'אוליבר קרומוול' מאת קרלייל?!" אמר, "כן, בהחלט! בדיוק כאן! היי! זה מוזר! זה היה כאן."

1 סופר, משורר ומגלה ארצות בריטי בן המאה השש־עשרה, שנודע בחיבתו לעישון. (כל ההערות הן של המתרגם, אלא אם כן צוין אחרת.)
2 מייסד של בית דפוס והוצאה לאור גרמני מן המאה התשע־עשרה.
3 Erewhon, רומן מאת באטלר שראה אור ב־1872. הרומן "דרך כל בשר" ראה אור ב־1903 ותורגם לעברית.
4 שירו של ג'ון קיטס, "כוכב זוהר, לו איתן אני כמוך", תרגמה אליעזרה איג־זקוב (כוכב זוהר, שירים, קשב לשירה, 2013.)

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חנות הספרים הרדופה”