החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הנער האבוד

מאת:
מאנגלית: עודד וולקשטיין | הוצאה: | 2012 | 124 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

34.00

רכשו ספר זה:

בנער האבוד של תומס וולף נמצאים קרוב לוודאי העמודים היפים והעזים ביותר בספרות האמריקאית שראו אור בשפה העברית בעשורים האחרונים.

היכונו למפגש עם ארצות הברית הישנה, עם כיכר רווית שמש בעיירה דרומית, עם יריד עולמי היסטורי, עם משפחה אחת ועם מחשבות רבות. כתיבתו של וולף עתירת רבדים, עד כדי כך שנובלה קצרה זו מקבלת נופך של רומן גדול. זהו שיעור בסגנון וחגיגה לאוהבי ספרות.

אנו עומדים מול נובלה בעלת ארבע מערכות, ארבע נפשות וארבע עדויות, שעם כל אחת מהן צולל הקורא צלילה ספרותית מזווית שונה, בניסיון ללכוד את הבלתי ניתן ללכידה: הזמן, הזיכרון ומה שאבד. ואמנם, עד תום הקריאה הולך ונבנה הרושם שהניצוץ הספרותי של תומס וולף עוצמתי עד כדי כך שהוא מצליח להשיג את הבלתי אפשרי ולהחזיר לדמויות, ולך קורא יקר, את הגלגל לאחור. האם אפשר לכנות זאת “נס”?

“אחת השאיפות הגדולות ביותר של כל אחד מאתנו היא לכתוב דברים בעלי שיעור קומה ובעלי הפואטיקה של ‘הילד האבוד’.” ג’ק קרואק

“בארצות הברית ישנם שלושה סופרים גדולים: הראשון הוא וולף, השני הוא אני והשלישי הוא המינגווי.” ויליאם פוקנר

“הנובלה של וולף משקפת את הקסם שמהלכים על וולף הזמן והזיכרון.” פַּבּלישרס וויקלי

“היכונו למפגש עם ארצות הברית הישנה, עם כיכר רווית שמש בעיירה דרומית, עם יריד עולמי היסטורי, עם משפחה אחת ועם מחשבות רבות. כתיבתו של וולף עתירת רבדים, עד כדי כך שנובלה קצרה זו מקבלת נופך של רומן גדול. זהו שיעור בסגנון וחגיגה לאוהבי ספרות.” ירין כץ, קורא בספרים

“הספר מספר סיפור ילדוּת פשוט, אבל לא פחות מהסיפור חשוב הרטט, החשמל המופשט של גילוי פיסת זמן שחלף, של פתיחת החלל החיצון הזה הקרוי עברֵנו.” דרור בורשטיין, הארץ

“העלילה חותכת ברגש כמו בבשר החי, והסגנון הפואטי סוגר על הכל כמו קסם עמוק.” עמיחי שלו, וינט

“אפלטון כתב שהדרך המובילה לפילוסופיה מתחילה בהשתוממות פשוטה. יצירתו של וולף היא בהתאם לכך יצירה פילוסופית מאד בכך שהיא מושתתת על שתי פליאות: פליאה על החלל ופליאה על הזמן.” אריק גלסנר, ידיעות אחרונות

“כשהתחלתי לקרוא את תרגומו של עודד וולקשטיין חזרו אלי מיד המשפטים המוכרים על המוסיקה האלגית שלהם והחוויה שבקריאת הטקסט הזה בעברית גרמה לי אושר. שמחתי להיווכח שעודד וולקשטיין עשה צדק עם הטקסט הנפלא של וולף והוציא מתחת ידיו טקסט עברי נהדר.” רות אלמוג, הארץ

“השפה בהירה ומצועפת בעת ובעונה אחת, תיאורית ונטולת מטאפורות אך גם עשירה ופואטית.” יונתן אמיר, ישראל היום

תומס וולף, נולד בהאשוויל שבנורת' קרוליינה בשנת 1900. הוא נחשב לאחד מגדולי הסופרים האמריקאים של המאה העשרים. וולף הותיר אחריו יצירות מופת בלתי נשכחות כגון הבט הביתה, מלאך (1929), על הזמן והנהר (1935), You Can’t Go Home Again(1940). הנובלה הנער האבוד הרואה אור בעברית בהוצאת זיקית בפעם ראשונה מאז פרסומה בשנת 1937, היא לדברי רבים פסגת יצירתו של וולף. סופרים רבים העריכו את תומס וולף והושפעו מכתיבתו. אם נזכיר רק כמה מהם נציין את בטי סמית', ג'ק קרואק, פיליפ רות וריי ברדבורי. ויליאם פוקנר החשיב את וולף "הסופר הטוב בדורו". סינקלייר לואיס ציטט אותו כאשר קיבל את פרס הנובל לספרות. ואולם, מותו של וולף ב-1938 בבולטימור והוא רק בן 38, פגע במעמדו בהשוואה לסופרים בני דורו כגון המינגוואי ודוס-פאסוס, והשכיח את יצירתו. וולף כתב רומנים גדולים, סיפורים קצרים ונובלות. סוגה אחרונה זו הובאה על ידי וולף לשיא חדש של יופי צורני ואסתטי. בכוונתנו להגיש כמה מהיצירות הללו לקורא העברי.

מקט: 4-1193-2
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
סקירה על הספר בבלוגיה
קישור אל הספר בגוגל-בוקס
מאמר שפורסם על הספר
סקירה
סקירת הספר באתר סימניה
הספר באתר עברית

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

אור בא והלך ובא שוב, הצלצולים הרועמים של השעה שלוש הכו ברחבי העיירה גלים של בדיל מן הפעמון של בניין הרשות, רוחות אפריל קלות הפיחו זהרורים ססגוניים במזרקה עד שנוצת המים חזרה ופעמה בשעה שגרוֹבֶר פנה לכיכר. הוא היה ילד, כהה־עיניים ומרצין, כתם לידה טבוע בצווארו — גרגר־יער חום־חמים — ופניו עדינים, שקטים וקשובים מכפי שנותיו. נעלי הנער השחוקות, הגרביים עבי־העורקים המהודקים בביריות בברכיים, המכנסיים הגזורים בקו הברך, ששלושה כפתורים קטנים תלויים בצדם ללא הועיל, חולצת המלחים, הכובע הישן, החבוט לבלי הכר, שנח במלוכסן על פלומת שיער עוֹרבָנית, תיק הבד הישן והמטונף המשתלשל מן הכתף, ריק עכשיו, אך מחכה לגיליונות הטריים של אחר הצהריים — אותם בגדים ידידותיים ועלובים שנוצרו בדמותו של גרובר, ביטאו אותו. הוא פנה וחצה את צדה הצפוני של הכיכר, וברגע ההוא ראה בזיווגם של לעד ושל עכשיו.

אור בא והלך ובא שוב, נוצת הענק של המזרקה פעמה, ורוחות אפריל זרו אותה על פני הכיכר במלמלות רסס ססגוניות. הסוסים של תחנת הכבאים תופפו על הרצפות ברקיעה נוקשה, אקראית, זנבותיהם הנקיים המחוספסים התנופפו בצליפות יבשות. קרונות החשמלית נשאבו לכיכר מכל עבר, נעצרים בכל רבע שעה כמו צעצועי קפיץ, במהלך קצוב ומוכר. עגלת גרוטאות נהוגה בידי סוס גרום שקשקה מעבר לכביש, מול חנותו של אביו. הפעמון של בניין הרשות רעם להתריע שלוש והכול היה כשהיה מאז ומעולם.

הוא ראה אותה בְּלִילה של צורות מסוכסכות בעיניים שקטות — אותה תאונה עלובה של לבֵנים ואבן, ערבוביה של סגנונות ארכיטקטוניים מגובבים שצרה על הכיכר, והוא לא הרגיש אבוד. כי “הנה,“ חשב גרובר, “הנה הכיכר כפי שהייתה מאז ומעולם — והחנות של אבא, תחנת הכבאים ומועצת העיר, המזרקה הפועמת עם נוצת המים, האור שבא והולך ובא שוב, העגלה הישנה המקרקשת בחולפה על פניך, הסוס הזקן מחצר הגרוטאות, החשמליות הבאות והנעצרות במהלכן הקצוב, ושם בפינה החנות לכלי מתכת, ובסמוך אליה הספרייה, עם הצריח ואשנבי הירי הפעורים לרוחב הגג כאילו הייתה טירה עתיקה, ושורת בנייני הלבֵנים הישנים בצד הזה של הרחוב, העוברים ושבים והמכוניות החולפות, והאור שבא ומשתנה ושעתיד לחזור תמיד, וכל דבר שבא והולך ומשתנה בכיכר, ועדיין עתיד להיות כשהיה — הנה,“ חשב גרובר, “הנה הכיכר שאינה משתנה לעולם, שתהיה תמיד כפי
שהנָה. הנה חודש אפריל 1904. הנה הפעמון של בניין הרשות והשעה שלוש. והנה גרובר עם שק העיתונים שלו. הנה גרובר הזקן, כמעט בן שתים־עשרה שנים — והנה הכיכר שלעולם אינה משתנה, הנה גרובר, הנה החנות של אביו, והנה הזמן.“

כי כך נדמָה בעיניו מרכזו הקטן של יקומו הזעיר, תאונת בניינן של עשרים שנים, פרי גיבובם האקראי של זמן ושל מאבקים שנקטעו באִבם. בעיני רוחו זה היה ציר הארץ, ליבת החלמיש של אי־ההשתנות, המקום הנצחי שכל הדברים באו אליו ועברו בו והוא עצמו הווה לעד ולא ישתנה לעולם.

הוא חלף על פני הצריף הישן בפינה — מלכודת האש שבתוכה ניהל ס. גולדברג את דוכן הנקניקיות שלו. ובסמוך לו החנות של “זינגֶר“, עם תצוגה נוצצת של מכונות תפירה חדשות, ולוח שנה מרתק עם תמונות של “מפעלי זינגר“ — בניינים עצומים צבועים באדום מסעיר, חלקות דשא שוקקות ירקוּת עזה להדהים, רכבת משא נהדרת בעלת קטר כמו צעצוע, מגיחה משביליו המתפתלים של כפר־צעצוע מושלם, מגדל מים ענק, מושלם גם הוא כצעצוע, וכן, דשא ירוק בכול. ולפני המפעל היו מזרקות משׂחקות, ושׂדרות נפלאות עם תנועת מרכבות מלאות זוהר, כרכרות גאות רתומות לסוסים שלוחי־רגליים ונשואי־צוואר, נהוגות רַכָּבים חבושי מגבעת ומסיעות גברות נהדרות האוחזות שמשיות.

זה היה מקום נהדר וגרובר נמלא שמחה כל אימת שהתבונן בו. זו הייתה ניו ג‘רזי, פנסילבניה או ניו יורק. זה היה מקום שמעולם לא ראה, מקום ששם הדשא ירוק יותר, הלבֵנים אדומות יותר, רכבת המשא ומגדל המים, הסוסים הטופפים בגאווה, הסימטריה המופלאה השוררת בכול, ואפילו בטבע, כל אלה התעלו על כל מה שראה מימיו והשפיעו עליו הרגשה טובה. זה היה הצפון, הצפון, הצפון הקורן והקסום, הצפון של הדשא הירוק, האסמים האדומים והבתים המושלמים, הצפון הנעים והסימטרי, שם אפילו רכבות המשא והמנועים לובשים תמיד כסות של צבע רענן. זה היה הצפון, שם אפילו פועלים לובשים סרבלים כחולים מגוהצים, מוקפדים כמדי חיילים, הנהרות כחולים כאבני ספיר וכל הפינות רכות ומעוגלות. זה היה הצפון, הצפון המושלם, הקורן, השמח והסימטרי. זה היה הצפון, ארץ מוצאו של אביו, שאליה הוא ילך ביום מן הימים. הוא השתהה רגע והתבונן בעד החלון; הארץ הפורה המשוחה מלוא־מכחול מילאה אותו כתמיד נחמה וציפייה.

הוא גם ראה את שלמותן הבהירה של מכונות התפירה. הוא ראה אותן והעריץ אותן אך לא חש כל עליצות. הן העלו באוב זמזום עמלני של עבודות בית ושל נשים תופרות, מקלעת אריג ותֶפר, מסתרי סגנון ותבנית, זכר נשים רוכנות על מחטים נוצצות, מדרַך־רגל מדוּוש, מַשָּק חישור סחרחר. הוא ידע כי יש בכל זה תעלומה שלעולם לא יצליח לתפוס. נשים הפיקו מזה איזו חדווה שלעולם לא יהיה בידו להבין. זו הייתה מלאכת נשים; היא עוררה בו הדים חסרי פשר של שיעמום ושל דיכאון עמום. וכתמיד חש גם נקיפת אימה רגעית, כי עינו הכהה תמיד יצאה בעקבות אותה מחט העולה ויורדת במהירות כה רבה עד שלעולם אין בכוחה של העין לעקוב אחר תנועתה. ואז נזכר איך סיפרה לו פעם אמו שהמחט ננעצה באצבעה, ותמיד בעוברו על פני המקום הזה הוא נזכר, ולהרף־עין מכווץ את צווארו ומפנה הצדה את ראשו.

בתוך החנות ראה את אדון ת‘רָש, המנהל. אדון ת‘רָש היה גבוה וכחוש ומגויד. היו לו שיער צהבהב כמו חול, שפם צהבהב כמו חול, ושיני סוס גדולות. הייתה לו לסת שרירית שנעה בלי הרף בשעה ששיני הסוס שלו נחשפו בהעוויות מהירות. אדון ת‘רָש כמו נמתח על חוטי־עצב סמויים מעין, וכל תנועותיו היו חטופות ועצבניות וגם קולו היה חטוף ועצבני. ואף על פי כן ידע גרובר שאדון ת‘רָש הוא איש טוב. הוא חיבב את אדון ת‘רָש. היה בו משהו טוב וזריז וחזק כמו חול.

כעת ראה אדון ת‘רָש את גרובר וחשף את שיני הסוס הגדולות שלו לשבריר שנייה ונופף אליו בידו, פרקי אצבעותיו צהבהבים כמו חול, והסתובב ופנה כאילו נמתח על חוטים. וגרובר תהה תמיד איך נקלע אדון ת‘רָש לעסק הנשי הזה של מכונות תפירה. ואז ראה את התמונות הנהדרות של “מפעלי זינגר“ וחיבר אותן במחשבתו לאדון ת‘רָש. ושוב הרגיש טוב.

אחר כך עבר הלאה משם, אך נאלץ לשוב ולעצור לפני החנות השכנה, שבה הוצגו כלי נגינה. תמיד נאלץ לעצור ליד המקומות שהיו בהם דברים נוצצים ומושלמים. הוא אהב חנויות לכלי מתכת וחלונות ראווה מלאים במכשירים מדויקים והנדסיים. הוא אהב חלונות ראווה מלאים בפטישים, במסורים ובמַקצוּעוֹת. הוא אהב חלונות ראווה מלאים במגרפות ובצינורות חדשים וחזקים, ידיות שטרם אחזה בהן יד, עשויות עץ לבן ללא רבב שחותמו של היצרן טבוע בו, נוקב וברור. הוא אהב ארגזי כלים מלאים במכשירים חדשים־נוצצים. הוא אהב לראות דברים כאלה בחלונות ראווה של חנויות לכלי מתכת. והוא טרף את הכלים בעיניו, וחשב בלבו שביום מן הימים תהיה לו מערכת כזו משלו.

הוא אהב מקומות שהדיפו ריחות טובים. הוא אהב להציץ לתוך אוּרווֹת של סוסים להשכרה ולראות מה מתרחש בתוכן. הוא אהב את רצפת האוּרווֹת האלה העשויה קורות עבות, שקועות וחפורות וכתושות מפרסות הסוסים. הוא אהב לראות את הכושים מטפלים בסוסים, לראות את הכושים מברישים את הסוסים במברשות ברזל, לראות את הכושים טופחים לסוסים על אחוריהם הבוהקים ונוהמים בשפת־סוסים של כושים “הוֹאָה — לך לשמה!“ הוא אהב לראות את הכושים מתירים את הרתמה ומוליכים את הסוס הלאה מיצול העגלה.

הוא אהב גם את המשרדים הקטנים שבצד האוּרווֹת האלה. הוא אהב את המשרדים הקטנים העלובים עם החלונות המלוכלכים, עם תנורי הברזל הקטנים, רצפת הקורות, המזווה הקטן החבוט, הכיסאות החורקים קעורי־המשענת, ריחות הסוסים, הרתמות והעור ספוג־הזיעה, ואת עובדי האוּרווֹת האלה, גברים סמוקי פנים שעורם רענן ושוקיהם מחותלות עור, ולשונם גסה וצחוק חזק ושמן פורץ מתוכם פתאום. הוא אהב דברים כאלה.

הוא לא אהב את מראַם של בנקים, של משרדי נדל“ן ושל סוכנויות ביטוח, הוא אהב בתי מרקחת שריחותיהם נקיים וצורבים, נוסטלגיים, ובחלונותיהם צנצנות גדולות של מים צבועים וכדורים לבנים, עולים ויורדים. הוא לא אהב חלונות ראווה מלאים תרופות חדישות ובקבוקי מים חמים, משום מה הם דכדכו אותו. הוא אהב מסְפרות, חנויות טבק, אבל לא חלונות של בתי לוויות. הוא לא אהב את המכתבה עם המכסה הנגלל ולא את התעודה שהתנוססה מעליה, ולא את הצמח בעציץ ולא את השרך המידלדל. הוא לא אהב את מראה האפלה שנפערה מאחוריו. הוא לא אהב בתי לוויות, ולפיכך מעולם לא עצר לפניהם.

הוא לא אהב גם את מראם של ארונות קבורה, אף שהיו מרשימים והדורים. ובכל זאת אהב פסנתרים, גם אם תמיד הזכירו לו קצת ארונות קבורה. הוא לא אהב את ריחם של ארונות קבורה, ובכל זאת אהב את ריחם של פסנתרים גדולים. הריח הזכיר לו את הבית, את ריחו הסגור והעבש במקצת של חדר המגורים, ריח שאהב. הוא הזכיר לו את חדר המגורים, את השטיח בחדר המגורים, עבה וחום ודהה, שהקפידו להבריש בכל בוקר. הוא הזכיר לו את נברשת הזכוכית, עם כל התליונים הזעירים־זוהרים, איך נצצו ותססו בכל פעם שמישהו נגע בהם.

הוא הזכיר לו את פרי השעווה שעל לזבז האח בחדר המגורים, עם חופת הזכוכית המכסה עליו, ואת מדף התווים שגלף מעץ ישן כהה, ואת השולחן עם פיסת השיש המפוספסת שאביו חצב במו ידיו, ואת ספר התנ“ך הכביר, העצום והכבד עד שבקושי יכול להרימו, ואת האלבום הגדול העבה בעל אבזמי המתכת, ואת תצלומי אביו בעודו נער עם כל האחים והאחיות והאנשים האחרים, לחייהם מוכתמות בוורוד קלוש.

הוא הזכיר לו את הסטריאוסקופּ, ואת כל התמונות שלא עייף מלהתבונן בהן, להיות לבדו בשעות אחר הצהריים השקטות ולהתבונן מבעד לסטריאוסקופ בלי לדעת שובע, בתמונות מגֶטיסבּרג, מהרי הסֶמִינָרִי, מ“מאורת השטן“, פזורות כולן לפניו אפורות וכחולות.

ולבסוף הזכיר לו הריח את הפסנתר הגדול בחדר המגורים, סוחף בכנפו הגדולה, הדוּר כארון מתים, ריח עשיר עולה ממנו. ואיך לפני שנעשה גדול מדי לדברים ילדותיים כאלה, אהב לזחול מתחת לפסנתר העצום ולשבת שם על השטיח, לינוק את הריח ולחשוב, להרגיש ולשאוב תחושה של בדידות מסעירה, של בידוד ושל בעלוּת גאה, מעין נחמה משונה אפלה — הוא לא ידע מדוע.

לכן נעצר תמיד גם לפני החנות לכלי נגינה ופסנתרים. זו הייתה חנות נהדרת. בחלון הראווה עמד כלב קטן ולבן על רגליו האחוריות, ראשו המרצין מוטה באלכסון, כלב קטן ולבן שלא זז, מעולם לא נבח, אלא כרה את אוזנו אל אפרכסת בוהקת לשמוע את “קול אדוניו“ המדבר אליו מתוך החצוצרה — חצוצרה דוממת לעד, קול שאינו מדבר לעולם. ובתוך החנות, צורותיהם העשירות הבוהקות של הפסנתרים האדירים השרו שפע והדר על הכול. ולאורך אחד הקירות דלפק, ומאחוריו עמד אדון מַארקהַם.

הוא חיבב גם את אדון מארקהם. גבר קטן ונמרץ וכל כולו אומר ניקיון וחיות. היה לו שפם קטן ונמרץ, אפור־קצוץ. גם שׂערו היה מאפיר, והוא הניח לו לגדול סבוך ושופע. אבל בדרך כלשהי אפילו שׂערו נראה קצוץ ונמרץ, כאילו כל שׂערה ושׂערה הזדקרה מעלה נקייה ונמרצת. תווי פניו של אדון מארקהם היו קטנים ונקיים ונמרצים גם הם, ועדינים מאוד. הוא היה יאנקי, ודיבר כדרך היאנקים — הכול חד וברור ונמרץ ואומר החלטה חותכת — וכאשר חיכה למישהו עמד מאחורי הדלפק, אצבעותיו שלובות וראשו מוטה הצדה נמרצוֹת בעודו מקשיב לבקשת הלקוח. אחר כך, מששמע את הדברים עד תום, נד בראשו נמרצות, בחטף ציפורי, ואמר במקצוענות, “אה־הה,“ כמו רופא שיניים האומר לך כי אתה רשאי לירוק, ואז פנה בצעד מהיר ונמרץ למלא את שליחותו של הלקוח.

נדמָה כי מעולם לא נתפס לספק. אם הפריט המוסיקלי נמצא ברשותו הוא ידע זאת מיד, כשם שידע בדיוק היכן למוצאו. ואז פנה מיד, בצעד מהיר ונמרץ, למקום ששם הייתה המוסיקה. ואם המוסיקה לא נמצאה ברשותו, נד בראשו לשלילה במהירות, העלה חיוך נעים, מדויק בנגיעה חטופה של צער, ואמר, “אני מצטער, אבל זה לא במלאי.“ כל מה שאדון מארקהם עשה היה כזה — נקי ונמרץ ובטוח. הוא היה איש קטן ומשונה. אך הוא שעשע ושימח את גרובר. גרובר חיבב אותו. הוא אהב לעצור ולהתבונן בו, לראותו עומד מאחורי הדלפק, אצבעותיו שלובות, ראשו ומוטה כראש ציפור, והוא מקשיב.

בסמוך לשם הייתה המכולת של גארֶט, וגרובר היה חייב לעצור גם כאן. זה היה מקום יפה, חנות רחבה ויפה שהשתרעה עד לרחוב הבא, מלאה ריחות נעימים. משמאל הייתה חבית המלפפונים הכבושים הגדולים והמתוקים, ובהמשך הייתה חבית גדולה עוד יותר של מלפפונים כבושים בשמיר. ועל הדלפק מימין הייתה תמיד גבינה צהובה עגולה וגדולה, שחתיכה משולשת זה אך נחתכה ממנה. ולצד הגבינה הייתה מטחנת הקפה, ולצד מטחנת הקפה היו המאזניים. ומאחורי הדלפק היו קופסאות גדולות לקפה, אורז וגריסי שיפון מלוא הכף. ומשני הצדדים, עד התקרה, מדפים־מדפים, צפופים ועמוסים שפע מהמם של דברים, קופסאות שימורים ואבקות ג‘לי, תבלינים ומלפפונים כבושים, קטשופ, סרדינים וסלמון משומר, עגבניות משומרות, תירס ואפונה ובשר חזיר ושעועית. וכל מה שתוכל לרצות אי־פעם, ויותר מכפי שטעמת אי־פעם, יותר מכפי שתוכל אי־פעם להעלות בדעתך או לצרוך. מספיק לעיר שלמה, חשב גרובר. מספיק, דימה, להאכיל כל איש ואישה בעיירה.

ובירכתי החנות נערמו שקי קמח, ונתחי בשר ושומן חזיר שטוחים וארוכים, מתגבהים עד התקרה כערמת קרשים.

ומאחורי כל זה היו חלונות גבוהים וצרים, לא נקיים במיוחד, מוגנים בסורגי ברזל. החלונות עוררו בו מחשבה על ירכתיה של חנות באמריקה, כל חנות באמריקה — קיר הלבנים האטום, משטח ההעמסה — ממש כפי שהדברים נראו באמריקה מאז ומעולם — הבניינים האלה שהיו כאן מאז ומעולם — כל זה הזכיר לו בדרך כלשהי את מלחמת האזרחים, את חייליו של שרמן נכנסים לאטלנטה, כמה קרונות מטען פזורים על המסילות, חורבות תחנת הרכבת והקטר עם ארובת־המשפך, וחיילים שוטפים וחולפים על פני בניינים כמו זה, לבֵנה מתפוררת וקיר שומם ושלט, “ג‘. וילסון, בית דפוס“ — או “מכולת“ — ומאחור חלונות ישנים, צרים וחסומים, משטח ההעמסה והחֵמר האדום. כל זה נסך בו קצת דכדוך וקצת שמחה. אפשר שהדבר היה תלוי בעונה ובאור. כי האור בא והלך — וכשהאור היה נכון אפילו לבֵנה מתפוררת וטפח שומם הזדהרו לפֶּלא — היה קשה לבטא זאת — וילד שטרם מלאו לו שתים־עשרה שנים לא יכול לבטא זאת. די לומר שזאת אמריקה, זה הדרום; מוּכּר כמו עצמך ובשרך — מוּכּר כמו רוחות הפרא של חודש מרס — כמו גרון מודלק או כמו אף דולף — חֵמר אדום בוצי ושיממון — או אפריל, אפריל ויופי פראי — די לומר שזה כל זה — פראי, גולמי, שומם, יפה, לירי, מלא בְּפלא — די להגיד שהיה קשה לבטא זאת — אמריקה, לבֵנה ישנה מתפוררת, מכולת ואפריל — והדרום. והדרום.

ועל כל, ואל כל, ודרך כל, חודר את כל הדברים עד כי דומה שהסתפג בלוח העץ שעל הדלפק, חלחל פנימה וירד עד שורש הרצפה ותיבל את הקורות, ריח אחד, יחידי, ריח־על מרובה פנים, מורכב, כולל־כל, בלתי מוגדר ונהדר — ריח שאין לדבר בו כי אין מילים בעבורו, ריח שאי אפשר לתארו כי אין לשון בעבורו, ריח שלעולם לא ייקרא בשם כי אין בעבורו שם. כל שתוכל לומר הוא כי יש בו ריח של גבינה צהובה, עזה וחריפה, ריח של חבית מלפפונים כבושים מתוקים וריח שמיר, ריח קפה טחון טרי וריח תה, ריח קותלי חזיר ונתח כפרי, ריח חמאה וחלב, ריחם של כל הדברים הטובים והעסיסיים שהיו מעולם, דבר לעצמו, נפרד ומובדל, וכל הדברים מעורבבים ובלולים ומזוגים לניחוח משגע, ריח־על כביר זה שאין בעבורו שם.

כי ריחות אלה לא נשאו רק את זכר הדברים המזוהים על סגולותיהם הנבדלות. הם נשאו עמם יותר, הרבה יותר מזה — את קסם המחשבות הנובעות בשרשרת, תשוקה שופעת של אי אפשר. הם הביאו אליו, הוא לא ידע כיצד — ידע רק שניתנו לו — את ריח הודו וברזיל, ריח הדרום האפל וריח המערב, מוזהב ולא־נודע, ריח הצפון, כביר ומשכר, ריח אנגליה וצרפת, ריח נהרות אדירים ומטעים עצומים, ריח עמים לא־נודעים ושפות זרות, כל תהילת העולם שלא ידע, כל שגב העולם שרגלו לא דרכה בו, כל הסוד והיפעה והתפארת של ארץ כבירה, מזוגים בתוך תמונות זוהרות בחזונו הגא והלוהב של ילד.

כעת היה עליו לעצור ולהתבונן רגע, הוא לא יכול להמשיך. זה היה כמו לצלוח את חצי האי ערב. מול החנות עמדו הסוס וקרון המשלוחים, הסוס הזקן האפור, כורע כחושות מכובד המשקולת שנקשר אליה. מעת לעת הרים הסוס הזקן את אחוריו הגרומים וחפר במרץ. הוא היטיב להכיר את הסוס הזקן, תמיד עורר בו זיכרון נעים — זיכרון של קיץ, וגשם שניתך פתאום. באותו היום הוא חצה את הכיכר. היה חם. העננים התקבצו בבת־אחת. הם התקהלו ממש, אִיום זרחני ומחשמל נבע מהם. וכבר האוויר היה טעון בסערה. האור נעשה סגול, הענן הלך והתאסף, עד שפת הרעם. ופתאום הבריק ברק, וסערה התרסקה על העולם.

היא באה בבת־אחת, בשִצפה קוצפת שכמותה לא ראה מימיו. היא נשפכה על הראשים כאילו נהר המיסיסיפי פרץ מן השמים. היא נפלה עליהם כך, פתאומית וכבדה. ובן רגע התרוקנה הכיכר כולה מחיים ודמתה לשרידים של עיר עתיקה. הגשם התנפל על תעלות הניקוז המקציפות, המדרכות זרמו כמו סכרים שנפרצו, מכסי הביוב ירקו שטפונות מציפים. וגרובר התכופף לתפוס מחסה בפתח המכולת. הוא התבונן באותה שִצפה קוצפת, בכיכר השוממה. הוא שמע סופה גדולה משתברת, וחש שמחה.

בכיכר לא נותר דבר מלבד קרון המכולת והסוס הזקן האפור. הסערה הצליפה בקרון, יריעות־יריעות של גשם הציפו את הגג. המים ניתכו בסוס, הסוס הזקן הרכין את ראשו. הגשם נמטר והלם במותניו של הסוס. הוא קיפץ והתנפץ על טור העצמות הארוך בגב הגרום. הוא ניתז מצלעותיו הכחושות בעננים עשֵנים, ובא בשקעי ירכיו הגרומות. הסוס הזקן הרכין את ראשו בסבלנות, והמבול שטף. הגשם יילל מלוא הכיכר וביתר אותה ביריעות מסנוורות. הוא עקר וקרע סככות, נופל על הבניינים כמפולת, ניתך ומטיח עד שהכיכר כולה הייתה ליריעה של מים.

ואז, בבת־אחת, הסערה חלפה כלעומת שבאה. החשכה הסמיכה נסחפה הלאה משם, אור שב והפציע בכיכר, המים התנקזו לתעלות מגרגרות. והסוס הזקן עמד שם, ספוג ומהביל ומעין הכרת־טובה סחוטה מסתמנת על פניו, הרים את ראשו הזקן, את צווארו הארוך, האפור, והתנער נוּקשוֹת ונעץ את פרסתו במדרכה.

וגרובר עמד שם והתבונן וראה הכול. וכל זה מילא אותו פליאה וקסם ושמחה. והוא אינו מסוגל לשכוח את שמי הדיו והגופרית, את הריונם החשמלי הלוט בעננים, אור חשוך אומר לבקוע את קליפתם, מעין שיכרון חושים ממתין רדום בקרביו בעודו מחכה.

ואז התרסקותה המרהיבה של הסערה, ושאגת קִצפה השוטף. והסוס הזקן כורע כנגד הסערה כמו סלע עתיק יומין. והוא אינו מסוגל לשכוח; כל אימת שיראה את הסוס הזקן האפור או יהרהר בו, יזכור את הזמן, את האור המכשף, את פלא בואה של הסערה באותו יום קיץ אבוד, את השמחה הפרועה, הפראית, את כל הריחות, את האפלולית ואת האנשים המחכים במכולת.

וכעת שב וראה את הסוס והרהר בו והתבונן פנימה בחנות מתוך אותו ריגוש עמוק וחסר־שם שעוררה בו החנות תמיד. הוא נשם עמוקות, וינק את ריחה הנפלא המחלחל פנימה לריאותיו. הוא הביט בה בגעגוע, באושר, בפליאה נעלָמָה וגם בהומור ובחיבה. הוא לא ידע מדוע, אך האנשים בחנות, אדון גארט והזבנים, העירו בו תמיד הומור וחיבה שכאלה. אפשר שהיה זה שמן לשונם — שמן זך שהיה משוח על לשונם כשדיברו אל הלקוחות, איזו נעימה חלקה שהייתה מנגינה את שפתם, כאילו חמאה מחליקה את לשונותיהם. כה רכי־נימה, כה חלקי לשון, כה משכנעים בדיבורם.

בעודו מביט צלצל הטלפון, ואדון גארט נפנה לקבל את ההזמנה. בתנועה מורגלת אחת נטל את השפופרת מן התושבת ואת העיפרון מאוזנו. הוא החל לרשום את ההזמנה בדפדפת. גבר באמצע שנות הארבעים לחייו, שׂערו מפוסק לשתי כנפיים בדיוק במרכז קודקודו. ומשום מה זה שעשע את גרובר תמיד — כל כך הולם היה הדבר בעיניו. למותניו חגר סינר לבן ארוך, ועל אמות ידיו ענד חפתים מקש. הקמטים במצחו השטוח התקמרו מעלה במעין ביישנות בשעה שדיבר בטלפון — חמאה מחליקה את לשונו של אדון גארט, איך שהוא מדבר! “כן גברתי, כן גברתי… בדיוק כך, גברת ג‘ארביס… בדיוק כך. או הם יופי, ממש תענוג… כן, גברתי. בדיוק קיבלנו אותם הבוקר. …כן גברתי. שני תריסרי ביצים… שתי חבילות חמאה. כן גברתי, היא נהדרת. שפתיים יישקו. חצי תריסר שימורי עגבניות… כן גברתי, כן גברתי. או, שופרא דשופרא. תאווה לחך. אצלנו לא מתפשרים על איכות, לא ולא. חבילה של קותלי חזיר לארוחת בוקר. כן גברתי.“ …ואז רך־רך, שמן זית זך, “וקפה… מה בדבר טעימה של קפה, גברת ג‘ארביס? יש לנו מכירה מיוחדת השבוע, תערובת מיוחדת; זולה בשני סנטים מהקודמת, אבל אני ממליץ לך עליה בלב שלם…“ וכך הלאה והלאה, עד שמַנה את כל המלאי, זך כשמן, מושח את אוזנה בצייתנות חנפה, שׂשׂ לכול, חמאה מחליקה את לשונו, די לשמוע אותו מדבר על קפה ועל חמאה ועל קותלי חזיר ותכף מטיף פיך ריר.

“שפתי־חמאה!“ חשב גרובר, וחיוך קלוש רפרף לרגע על פניו השקטים. “כן, יש לנו עגבניות נהדרות — ויש לנו תפוחי אדמה טריים ונהדרים — ויש לנו בצלים טריים ונהדרים — ואולי תרצי קלחי תירס טריים לצלייה, תירס יפה ישר מהשדה, טרי־טרי — ישר מהשדה, טרי־טרי — “ חשב, “כן גברתי — ישר מהשדה, טרי־טרי — כל־מה־שתרצי!“ ופנה לדרכו.

ועתה, אכן, הוא היה לכוד, מסומר למקומו. משב אוויר חמים רווי שוקולד מילא את נחיריו. הוא ניסה לעבור על פני החזית הלבנה של החנות הקטנה, מהלך שני מטרים ומחצה; הוא נעצר, נאבק במצפונו; הוא לא יכול להמשיך. זאת הייתה חנות הממתקים הקטנה של קרוֹקֶר הזקן ואשתו. וגרובר לא יכול לעבור על פניה.

“הקרוקרים הזקנים הקמצנים האלה!“ חשב בבוז. “אני לא אלך לשם יותר. הם כאלה קמצנים, שהם עוצרים את השעונים בלילה. אבל — “ ניחוחו המטריף של שוקולד דשן מתבשל שב ונגע בו — “אני רק אסתכל בחלון ואראה מה יש להם.“ הוא נעצר לרגע, מביט בעיניו הכהות השקטות לתוך חלון הראווה של חנות הממתקים הקטנה. מאחורי החלון הנקי ללא רבב היו מגשים עמוסים ממתקים טריים. עיניו נחו על מגש של כפתורי שוקולד. בבלי דעת ליקק את שפתיו. אתה מניח אחד מהם על לשונך והוא נמס לו שם כנטף דבש. ואז המגשים המלאים פאדג‘ דשן מאפה־בית. הוא התבונן בערגה במעמקי גופו של פאדג‘ השוקולד, במבט מהורהר על פאדג‘ אגוזי המלך המזוגג בשכבת מייפל, במידה של ביקורת ועדיין בערגה על מגדלוני המנטה, אצבעות הנוגט וכל יתר המעדנים.

“הקרוקרים הזקנים הקמצנים האלה!“ מלמל גרובר פעם נוספת, ופנה ללכת. “אני לא נכנס לשם יותר.“

ובכל זאת — בכל זאת — הוא לא הלך משם. “הקרוקרים הזקנים הקמצנים האלה“, זה נכון; ועדיין, הם עושים את הממתקים הכי טובים בעיירה, בעצם, הכי טובים שטעם מעודו.

והוא הביט מבעד לחלון הראווה אל תוך החנות הקטנה וראה שם את גברת קרוקר. לקוח נכנס וקנה משהו, וגרובר ראה את גברת קרוקר עם ידי הציפור הקטנות שלה, פני הציפור הקטנים שלה, שפתיה הקפוצות, תוויה הקמוצים, גוחנת ובוחנת בקפידה את המאזניים. היא אחזה פיסת ממתק באצבעותיה הנקיות, הגרומות, הקטנות — חתיכת פאדג‘ אגוזים ומייפל, הבחין גרובר. ובעודו מתבונן שברה אותה, בקפדנות, בידיה הקטנות הגרומות. היא הטילה פיסה אל המאזניים. אלה נבהלו לצנוח, והשפתיים הדקות נקפצו. היא חטפה את פיסת הפאדג‘ מן המאזניים ושברה אותה בקפידה פעם נוספת. הפעם המאזניים התנודדו, ירדו באיטיות רבה, שבו והתאזנו. גברת קרוקר החזירה בזהירות את פיסת הפאדג‘ שהצליחה להציל אל המגש, תחבה את השאר בשקית נייר, קיפלה, הושיטה ללקוח, הקפידה לספור את הכסף וטמנה את המטבעות במגירת המזומנים — מטבעות של סנט מכאן, מטבעות של חמישה סנט מכאן.

גרובר עמד שם והתבונן בבוז. “הקרוקרית הזקנה הקמצנית — שחס וחלילה לא תיתן פירור בחינם!“

הוא נחר בבוז ושוב פנה ללכת. אך כעת צד פרט אחר את תשומת לבו. אדון קרוקר הגיח מן הכוך הקטן ששם עשו את כל הממתקים, נושא בידיו השדופות מגש של פאדג‘ שזה עתה יצא מן התנור. קרוקר הזקן התנדנד לאורך הדלפק אל חזית החנות והניח את המגש. הוא באמת התנדנד. הוא היה נכה. וכמו אשתו, הוא היה יצור כחוש וכמוש, בעל ידיים גרומות, שפתיים דקות, פנים קמוצים וזועמים. אחת הרגליים הייתה קצרה בכמה וכמה סנטימטרים מן האחרת, וניתנה במגף עצום, עב־סוליה, שעליו הורכב מין מתקן עץ דמוי כיסא־נדנדה, גובהו חמישה־עשר סנטימטרים לפחות, כדי לפצות על המום. בעריסת עץ זו התנדנד אדון קרוקר הלוך ושוב. זאת הייתה הדרך היחידה לתאר זאת. דמות קטנה וקמוצה וכחושה, שידיה גרומות ותוויה זעומים, הולך הלוך והתנדנד, שפתיו מתוחות בחיוך קטן וחרד, כאילו חשש שהוא עומד לאבד דבר־מה.

“קרוקר הזקן הקמצן!“ מלמל גרובר. “פחחח! כלום הוא לא ייתן לך!“

ועדיין לא הלך משם. הוא השתהה, מסוקרן, מציץ מבעד לחלון הראווה, פניו הכהים והעדינים מרוכזים ומכוּונים, דרוכים ומסוקרנים, אפו פחוס כנגד הזגוגית. בבלי דעת גירד אריג עב־עורקים של רגל גרובה בחרטום בלה ושחוק של נעל ישנה. הניחוח הטרי והחמים של הפאדג‘ שזה אך יצא מן התנור הגיע עד אליו. הוא היה נפלא. קצת מטריף. בבלי דעת כמעט, עודו מתבונן בחלון ואפו נלחץ לזגוגית, החל למשש באחד מכיסיו ושלף את ארנקו, שחור וישן ובלוי ובעל אבזם מעוקם. הוא פתח את הארנק וחיטט בפנים.

ממצאיו לא היו מעוררי השראה — מטבע של חמישה סנטים ועוד שניים של סנט אחד, וגם — הוא שכח אותם — הבולים. הוא הוציא את הבולים ופרשׂ אותם. היו שם חמישה בולים בשווי שני סנטים ועוד שמונה בשווי סנט אחד — כל מה שנשאר מאוסף בשווי דולר ושישים סנט שֶריד, הרוקח, נתן לו בתמורה לכמה שליחויות לפני שבוע או שבועיים.

“קרוקר הזקן,“ חשב גרובר, ושלח מבט קודר בַּצֶלֶם הקטן והמעוּות המתנדנד בחזרה אל תוך החנות, סביב לדלפק ומעבר לו, לצדו הנגדי.

“טוב — “ הוא שב והביט בהיסוס בבולים שבכף ידו — “הוא כבר קיבל את כל השאר. שייקח גם את אלה.“

כך, קונה את מצפונו בשלמונים של בוז, נכנס לחנות והתבונן במגשים בתיבת התצוגה ולבסוף החליט. הוא הורה באצבע מלוכלכת קצת על המגש של פאדג‘ השוקולד שיצא זה עתה מן התנור, ואמר, “אני אקח מזה חתיכה של חמש־עשרה סנט, אדון קרוקר.“

הוא השתהה רגע, נאבק במבוכה, ואז הרים את פניו הכהים ואמר בשקט, “ובבקשה, אני אצטרך לתת לך בולים עוד פעם.“

אדון קרוקר לא ענה. הוא לא הביט בגרובר. הוא קפץ את שפתיו בחומרה. הוא התרחק, מתנדנד, נטל את כף הממתקים, חזר, פתח את תיבת התצוגה, שָלה את הפאדג‘ בכף, התנדנד אל המאזניים והחל לשקול את הממתק. גרובר התבונן בו בשתיקה. הוא ראה אותו ממצמץ ומצמצם את עיניו, קופץ וקומץ את שפתיו, נוטל פרוסת פאדג‘ ושובר אותה לשניים. ואז שב ושבר את שני החלקים לשניים. קרוקר הזקן שקל, מצמצם את עיניו ומרחף מעל למאזניים, עד שנדמה היה לגרובר כי בכנותו את גברת קרוקר קמצנית בזבז עליה את התואר. בהשוואה לבן זוגה, הרהר הנער, היא הייתה קרן שפע ואלת פיריון. אך סוף סוף ראה בהקלה עצומה כי המלאכה נשלמה. המאזניים התנודדו בחרדה על קצות העצבים, כאילו חששו אפילו הם כי תנועה אחת נוספת של קרוקר הזקן תמוטט אותם ארצה.

אדון קרוקר נטל את הממתק, תחב אותו בשקית נייר, ובעודו מתנדנד לאורך הדלפק לעבר הנער אמר ביובש: “איפה הבולים?“ גרובר נתן לו את הבולים. אדון קרוקר התיר את השקית מלפיתת ציפורניו והניח אותה על הדלפק. גרובר לקח את השקית ושׂם אותה בשק הבד שלו, ואז נזכר. “אדון קרוקר,“ — שוב חש במבוכה הישנה שהייתה כמעט כמו כאב חזק — “נתתי לך יותר מדי,“ אמר גרובר. “נתתי לך בולים בשמונה־עשרה סנט. אתה — אתה יכול פשוט לתת לי שלושה בולים בחזרה.“

מר קרוקר לא ענה. ידיו הקטנות והגרומות טרחו ביישור הבולים ובפרישׂתם על דלפק הזכוכית. משהשלים את המעשה לטש בהם מבט חד, כשהוא מטיח את צווארו הכחוש לפנים ומריץ את עיניו מעלה מטה, כמנהל חשבונות המסכם טורי מספרים.

משסיים, לא הביט בגרובר. הוא אמר בחמיצות: “אני לא אוהב את הסידור הזה. אם אתה רוצה ממתקים, אתה צריך שיהיה לך כסף בשביל זה. אני לא בעסקי הבולים. אני לא סניף דואר. אני לא אוהב את הסידור הזה. בפעם הבאה שתבוא הנה ותרצה משהו תצטרך לשלם לי בכסף.“

זעם חם גאה בגרונו של גרובר. פני הזית שלו הוצפו סומק רותח. עיני הזפת שלו הפיקו ברק שחור. המילים הרותחות עלו לא־קרואות אל שפתיו. הוא כמעט אמר: “אז למה לקחת את שאר הבולים שלי? למה אתה אומר לי עכשיו, אחרי שלקחת את כל הבולים שהיו לי, שאתה לא רוצה אותם?“

אבל הוא היה נער צעיר, נער בן אחת־עשרה, נער שקט, עדין, מהורהר־מרצין, והוא למד נימוסים טובים, ולימדו אותו לכבד את המבוגרים. לכן הוא רק עמד שם, מתבונן בעיניו השחורות כזפת. קרוקר הזקן חשק את שפתיו וכיווץ את פיו, ובלי לפגוש את מבטו של גרובר חפן את הבולים באצבעותיו הרזות המיובשות, והסתובב והתנדנד הלאה משם, אל מגירת המזומנים, עם הבולים בידו.

הוא נטל את הבולים שערכם שני סנטים וקיפל אותם והניח במדור אחד, ואז נטל את הבולים שערכם סנט אחד וקיפל אותם והניח במדור סמוך. אחר כך סגר את המגירה והתחיל מתנדנד הלאה משם, אל הקצה האחר של החנות. גרובר, פניו שקטים ורציניים עכשיו, הוסיף להביט בו, אבל אדון קרוקר לא הביט בגרובר. תחת זאת נטל כמה תבניות קרטון מוטבעות והתחיל מקפל אותן לְקופסאות.

כעבור רגע אמר גרובר, “אדון קרוקר, אתה יכול לתת לי בבקשה את השלושה בולים?“

אדון קרוקר לא ענה. הוא הוסיף לקפל קופסאות, שפתיו הדקות נינוֹעוֹת במחול תזזיתי. אולם גברת קרוקר, גבה מופנה לבעלה וגם היא מקפלת קופסאות בידי הציפור שלה, מלמלה בחמיצות: “פחחח. אני לא הייתי נותנת לו כלום!“

אדון קרוקר הרים את עיניו, הביט בגרובר, אמר, “לְמה אתה מחכה?“

“אתה יכול לתת לי בבקשה את השלושה בולים?“ אמר גרובר.

“אני לא אתן לך כלום,“ אמר אדון קרוקר.

הוא הניח לקופסאות והתקרב מתנדנד לפנים לאורך הדלפק. “עכשיו תעוף מפה! שלא תיכנס לפה יותר עם הבולים האלה,“ אמר אדון קרוקר.

“הייתי רוצה לדעת מאיפה הוא משיג אותם — זה מה שאני הייתי רוצה לדעת,“ אמרה גברת קרוקר.

היא לא הרימה את מבטה כשאמרה זאת. היא הטתה את ראשה הצדה מעט אל אדון קרוקר, והוסיפה לקפל את הקופסאות באצבעותיה הגרומות.

“תעוף מפה!“ אמר אדון קרוקר. “ושלא תחזור לפה עם עוד בולים… מאיפה השגת את הבולים האלה?“

“זה בדיוק מה שאני חשבתי,“ אמרה גברת קרוקר. “זה בדיוק מה שאני חשבתי כל הזמן.“

“אתה בא לפה בשבועיים האחרונים עם הבולים האלה,“ אמר אדון קרוקר. “זה לא מוצא חן בעיניי. מאיפה השגת את הבולים האלה?“

“זה מה שאני חשבתי,“ אמרה גברת קרוקר בפעם השנייה.

גרובר הלבין מבעד לעור הזית שלו. הברק סר מעיניו. הן נראו כמו שני כדורי זפת הלומים. “מאדון ריד,“ אמר. “קיבלתי את הבולים מאדון ריד.“ ואז התפרץ נואש: “אדון קרוקר — אדון ריד יכול לספר לך איך השגתי את הבולים. עשיתי קצת עבודה בשביל אדון ריד, הוא נתן לי את הבולים האלה לפני שבועיים.“

“אדון ריד,“ אמרה גברת קרוקר בארס. היא לא הפנתה את ראשה. “זה מה שנקרא הצחקת אותי.“

“אדון קרוקר,“ אמר גרובר. “אולי פשוט תיתן לי את השלושה — “

“תעוף מפה!“ צעק אדון קרוקר, והתחיל מתנדנד קדימה אל גרובר. “שלא תיכנס לפה יותר, בחור! כל העסק הזה לא מוצא חן בעיניי! זה לא נראה טוב,“ אמר אדון קרוקר. “אם אתה לא יכול לשלם כמו כולם, אני לא רוצה אתך שום עסק.“

“אדון קרוקר,“ אמר גרובר שוב, ומבעד לעור הזית היו פניו אפורים, “אולי פשוט תיתן לי את השלושה — “

“תעוף מפה!“ צעק אדון קרוקר, מתנדנד אל קצה הדלפק. “אם לא תעוף מפה, בחור — “

“אני הייתי קוראת לשוטר, זה מה שאני הייתי עושה,“ אמרה גברת קרוקר.

אדון קרוקר התנדנד מעבר לדלפק. הוא התנדנד עד לגרובר. “עוף מפה!“ אמר.

הוא אחז בנער ודחף אותו בידיו הגרומות הקטנות, וגרובר האפיר כולו וחללי בטנו גאו בבחילה.

“אתה אמור לתת לי את השלושה בולים,“ אמר.

“תעוף מפה!“ צווח אדון קרוקר. הוא שלח ידו אל דלת הכניסה, פתח אותה, ודחף את גרובר החוצה. “שלא תחזור לפה,“ אמר, משתהה רגע, שפתיו נקפצות, עמֵלות במרץ. הוא פנה והתנדנד בחזרה פנימה. דלת הכניסה נטרקה מאחוריו. גרובר עמד על המדרכה. ואור בא והלך ובא שוב אל הכיכר.

הנער עמד שם, עגלה משקשקת חלפה על פניו. כמה אנשים עברו. נהג קרון המשלוחים של גארט יצא עם ארגז עמוס מצרכים והניח אותו בקרון וטרק את המכסה. אך גרובר לא השגיח בהם, ומאוחר יותר לא יכול להיזכר בהם. הוא עמד שם, לא־רואה, אפור מבעד לשכבת הזית, באשמורת השמש, מרגיש כי הנה הזמן, הנה הכיכר, הנה מרכז היקום, ליבת החלמיש של אי־ההשתנות, מרגיש כי הנה גרובר, הנה הכיכר, הנה העכשיו.

אך משהו הלך ואיננו. הוא חש אותה אשמה מציפה, הופכת־נשמה, שכל הילדים, כל בניה הטובים של האדמה, חשים משחר הזמן. ואפילו הכעס גווע, צָלל וטבע בנחשול האשמה הגואה, ו“הנה הכיכר,“ חשב גרובר כמלפנים, “הנה העכשיו. הנה החנות של אבא שלי. וכל זה הווה כשהיה מעולם — לבד ממני.“

והכיכר הסתחררה שיכורה מסביבו, אור זרה גרגרים עיוורים־אפורים על עיניו, המזרקה התנפצה לזהרורים ססגוניים ושבה והתגבשה, נוצה גאה ופועמת. אבל כל הבהירות הלכה ואיננה, ו“הנה הכיכר, והנה ההתמדה, והנה הזמן — וכל זה הווה כשהיה מעולם, לבד ממני.“

המגפיים השחוקים של הנער האבוד הלכו ומעדו בגישוש עיוור. כפות הרגליים המאולחשות חצו את המדרכה — הגיעו לרחוב המרוצף אבנים, הגיעו לכיכר המרכזית הערוכה חלקות־חלקות — חלקות דשא וערוגות פרחים, עוד רגע יוצפו פרחי גרניום אדומים.

“אני רוצה להיות לבד,“ חשב גרובר, “במקום שלא אוכל להתקרב אליו… אלוהים, אני מקווה שהוא לעולם לא ישמע, שאיש לא יגלה לו לעולם — “

נוצת המים פרחה, וזהרורי הרסס הססגוניים נשבו עליו. הוא גישש לצדה האחר של הכיכר וחצה את הכביש, ו“אלוהים, אם זה יגיע לאבא…“ חשב גרובר בעוד רגליו המאולחשות מטפסות במדרגות לחנות של אביו.

הוא מצא את המדרגות, הרגיש בהן — ברוחבן ובעוביין של קורות העץ הישנות, שישה מטרים אורכן — העגלונים השרועים בעבר האחר, השוטים הארוכים מתפתלים כנחשים על המדרכה, הכיכר המתכנסת במקום הזה, אבני המדרכה, גסות וחזקות, גרם המדרגות הצדדי המוביל לבית המעצר; למטה, שער השוק של השעה שלוש, החלקה המשופעת לחניית העגלות והקרונות, השקע והעלייה, ערוצי החֵמר המצולקים של רובע הכושים, בקתות ובתים, ומעבר להם שולי גבעה, סמוכים־סמוכים, מוריקים לתוך אפריל.

הוא ראה הכול — את עמודי הברזל בכניסה לחנות של אביו, עלובי־מראה בשחור־ירוק משמים ולא־טבעי שהוא מנת־חלקם של כל עמודי הברזל בארץ הזאת ובאקלים הזה; שני מלאכים נקודי־זבובים וגל של אבנים. חלונו נקוד הזבובים של הצורף, אדן החלון, המונוקל המוברג שלו, ובפנים, גדר העץ הקטנה המקיפה את מקום מושבו, מצחו הכביר, תווי פניו הצהובים הקמוטים, וכספת, וציבורי אבק ועיתון מצהיב־מזמן.

סביב סביב, בחנותו של סתת־המצבות, צורות קרות של לובן משויש, אבנים מעוגלות, מלאך נרפה מוציא מן השיש זרועות של אהבה.

המשרד של אביו היה מאחורי החנות, מופרד ממנה במחיצה. הוא המשיך במעבר, הצורות הלבנות מזדקרות סביבו. הוא המשיך לירכתי הסדנה. הוא הכיר את תנור הברזל הישן בפינה השמאלית, חום, מצופה שכבת לכלוך קרושה ומגודל שלפוחיות־חם,
חצובתו הארוכה שלוחה לאורך החנות; את החלון הגבוה והמלוכלך הנשקף לכיכר השוק ולרובע הכושים שמעבר לו; את האצטבה הישנה שעיצובה גס ומדפיה קרשים — עץ עבה ולא־משוּפֶה, בשרני כאניצי פרוותה של חיה; ועל המדפים אזמלים בכל הגדלים ושכבה של אבק מצבות; וגלגל עשוי צור־לוטשים עם דוושת רגל; ודלת המובילה לסמטה, אלא שהסמטה נמצאת ארבעה מטרים למטה מכאן. משתנָה מפח, מכוסה קרום נחושתי, מסריחה, מחופה במסגרת עץ או ביריעת כותנה קרועה. פה בחדר הזה, שני חמורים עשויים עץ גס ודוקרני שמצבות נחות עליהם, ואצל אחד מאלה אביו בעבודתו.

הנער התבונן וראה שהשם הוא קריזמן: ראה את מחשֶבֶת גילופו של “ג‘ון“, ורגשות אציליים מלוטשים ביד אוּמן, יושרן הסימטרי של האותיות, עדנת הרגש האצורה בתיבה קריזמן, נובמבר — אלף תשע־מאות — ושלוש; והרבה עפר גס והרבה שלף חום והרבה אורנים והרבה חֵמר אדום מכסים לו להשכיבו.

גאנט הרים את מבטו. הוא היה גבר בן חמישים ושלוש, פניו ארוכים, קצוץ שפם, ארוך עד מאוד וגבוה וכחוש. הוא התנשא בוודאי לגובה מטר ותשעים סנטימטר או יותר. הוא לבש בגדים טובים, בגדים שחורים טובים — כהים, כבדים — אלא שלא לבש סרבל עבודה. הוא עבד בחולצה ומקטורן, שרשרת שעון חזקה נמתחת לרוחב חזהו, צווארון כנף ועניבה שחורה, פיקת גרוגרת, מצח גרמי, אף גרמי, עיניים בהירות, אפורות־ירוקות, קרות ושטוחות, אפופות בדידות, סינר מפוספס כרוך מלפנים סביב כתפיו וחפתים מעומלנים. וביד אחת קורנס עץ מעוגל, לא פטיש, אלא קורנס עץ כביר, מעוגל ועצום כמו אלת קצבים; ובידו האחרת אזמל חזק וקר.

“מה שלומך, בן?“

הוא לא הרים את מבטו בשעה שדיבר. הוא דיבר בשקט, בהיסח הדעת. הוא עבד באזמל ובקורנס העץ, כשען העמל על שעון, אלא שבאיש ובקורנס העץ היה גם כוח.

“מה העניין, בן?“ אמר.

הוא נע סביב השולחן והחל לעבוד שוב על האות “ג‘“.

“אבא, לא גנבתי את הבולים,“ אמר גרובר.

גאנט הניח מידיו את הקורנס, הרפה מן האזמל. הוא בא ממקומו מאחורי החמור.

“מה?“ אמר.

גרובר מצמץ בעיניו השחורות כזפת, הן ברקו ודמעות רותחות פרצו החוצה. “לא גנבתי את הבולים,“ אמר.

“הה? מה זה?“ אמר אביו. “איזה בולים?“

“שאדון ריד נתן לי, כשהילד השני היה חולה ואני עבדתי שמה שלושה ימים… וקרוקר הזקן,“ אמר גרובר, “הוא לקח את כל הבולים. והיום הוא לקח ממני את כל שאר הבולים. ואני אמרתי לו שאדון ריד נתן לי אותם. ועכשיו הוא חייב לי שלושה בולים — וקרוקר הזקן אומר שהוא לא מאמין שהם שלי. הוא אומר — שבטח לקחתי אותם מאיזשהו מקום,“ פלט גרובר במהירות.

“הבולים שריד נתן לך — הה?“ אמר סתת־המצבות. “הבולים שאתה — “ הוא לחלח את בוהנו בשפתיו, יצא מן הסדנה ונכנס אל המחסן וכחכח בגרונו וצעק “ג‘אנָדוֹ — “ אבל ג‘אנָדוֹ, הצורף, לא היה שם.

כמעט בו־ברגע חזר, וכשעבר על פני הקרש הישן הצבוע אפור ששימש כמחיצה במשרדו, כחכח בגרונו ולחלח את בוהנו ואמר, “עכשיו תשמע — “

אחר כך פנה וצעד שוב בנחישות אל החזית וחלף על פני המשבצת הקטנה, המגודרת, המלוכלכת של ג‘אנָדוֹ וכחכח בגרונו ואמר, “תשמע עכשיו — “ הוא סב לאחוריו וצעד בחזרה, וכשהגיע למעבר שהמצבות ערוכות בטורים משני צדדיו אמר בשפל־קול, “בשם אלוהים, עכשיו — “

הוא אחז בידו של גרובר והם חצו את הכיכר. הם טסו לאורכו של המעבר בין כל המצבות, על פני המלאכים נקודי הזבובים המחכים במורד מדרגות העץ, העגלונים והמדרון המרוצף, המדרגות הצדדיות לבית המעצר, בניין העירייה, השוק, הכיכר על ארבעת אגפיה הלא־סימטריים, מבנים ולבנים — על כל זה ריחפו ולא השגיחו.

המזרקה פעמה, הנוצה השיבה עליהם זהרורים ססגוניים; סוס אפור זקן שמבט שליו ריחף על שפתיו השסועות לגם מן השוקת מי מזרקה קרירים בשעה שגרובר ואביו חצו את הכיכר.

האיש נטל את היד — ידו של בנו הקטן, ידו של הילד הייתה אסורה בידו של סתת המצבות, והם צעדו במעבר וחלפו על פני גושים של שיש קר, חצו את הכניסה שניצבו בה שני המלאכים, ירדו במדרגות וחלפו על פני העגלונים שישבו שם.

הם חצו את הכיכר ועברו מבעד למסך של זהרורי רסס, והלאה לצד האחר והלאה לחנות הממתקים. גאנט עדיין לבש את סינרו הארוך המפוספס, עדיין אחז בידו של גרובר. הוא פתח את דלת החנות ונכנס פנימה.

“תן לו את הבולים,“ אמר גאנט.

אדון קרוקר הגיח מתנדנד מאחורי הדלפק, מבטו הַזהיר נדרך במין חיוך. “זה פשוט רק — “ אמר.

“תן לו את הבולים,“ אמר גאנט, וזרק כמה מטבעות על הדלפק.

אדון קרוקר התנדנד קדימה ולקח את הבולים. הוא התנדנד בחזרה. “פשוט לא ידעתי — “ אמר.

סתת המצבות לקח את הבולים ונתן אותם לנער. אדון קרוקר לקח את המטבעות.

“זה פשוט רק ש — “ החל שוב אדון קרוקר וחייך.

האיש בסינר כחכח בגרונו: “אף פעם לא היית אבא,“ אמר. “אף פעם לא ידעת מה זה רגשות של אבא או מה זה להבין רגשות של ילד; בגלל זה התנהגת כמו שהתנהגת. אבל משפט השמים עליך. אלוהים קילל אותך. הוא הטיל בך מום. הוא עשה אותך נכה וחשוך־ילדים, ונכה, וחשוך־ילדים, והאיש האומלל והנידח שאתה, כזה תרד לקברך ותישכח מן העולם!“

ואשתו של קרוקר פכרה את ידיה הקטנות הגרומות ואמרה בתחינה, “הו לא — לא אל תגיד את זה, בבקשה אל תגיד את זה.“

סתת המצבות, נשימתו עוד צרודה בקרבו, עזב את החנות, עודו אוחז בחוזקה בידו של הנער. אור חזר ובא אל היום.

“זהו, בן,“ אמר, והניח את ידו על גבו של הנער. “זהו, בן,“ אמר. “עכשיו תעזוב.“

הם חצו את הכיכר, זהרורי רסס ססגוניים נשבו עליהם, הסוס גמע מן השוקת, ו“זהו, בן,“ אמר סתת המצבות.

והסוס הזקן התרחק במורד, פרסותיו מצלצלות במרצפות האבן.

“זהו בן,“ אמר סתת המצבות פעם נוספת. “תהיה ילד טוב.“

והתרחק גם הוא, גומא את הדרך בצעדיו העצומים, וחזר לחנות.

הנער האבוד ניצב על שפת הכיכר, אבן בפתח חנותו של אביו.

“הנה הזמן,“ חשב גרובר. “הנה גרובר, הנה הזמן — “

ואור בא והלך ובא שוב — אך שוב לא כדרך שבא והלך ובא לפנים. הנער ראה את קווי המתאר של הצורות המוכרות וידע כי הן הוות כפי שהיו מעולם. אך משהו הלך ואיננו, ומשהו בא שוב. בהירוּת מסוימת פגה מרְאוּתן של העיניים השקטות האלה, ואל רְאוּתן בא גוון מסוים עמוק יותר. הוא לא ידע לומר, הוא לא ידע בעד אילו צללים הופכי־ארץ עברו החיים במהלך אותה רבע־שעה. הוא ידע רק כי משהו אבד — ומשהו נמצא לעולמים.

ובאותו רגע ממש הגיחה כרכרה לכיכר, ובעורפה נעוצה כרזה, והיא קוראת “סנט לואיס“ ו“מסע“ ו“יריד“.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הנער האבוד”