טיסת לילה לאין

היחסים בין בורא עולם לסגנו מתגלים לנו באסופת סיפורי הרפתקאות  הזויים ממיטת בית בחולים דרך מלחמות ומסעות על פני כדור הארץ שלנו ועד לעולמות רחוקים ומקבילים שם הלחימה בין הטוב לרע נמשכת במלא עוזה.

מקט: 1-610-1

פרק א – ז’טם בית חולים: אופטלגין נוזלי 1
אז זה ככה.
ביום שלישי בלילה, הלכתי למועדון. כן, כן למועדון.
לידי טופפה קלות חברתי הצעירה היפה הלכתי ככה, הרגשתי סחה והכל היה סבבה כזה טוב. לפתע הרגשתי כאילו מכה. או מכה, או מכה. משהו חבט בתוך ראשי ונפלתי לקרקע, לקרקע, לקרקע.
היה רטוב ואפל מסביב. שמעתי את חברתי צועקת. והופיע אמבולנס מאופר באדום, כמו זונה באמסטרדם. הכניסו אותי מאחור ונהיה חושך. פתאום ראיתי שלא טעיתי, בין חברים אני נמצא היו שם אריק, חנוך ושיסל, וגם יותי הקטן המגמגם. ישבנו שתינו כמו בימים הטובים. תפסתי ראש על הבר. והייתה גם הזמרת הזאת, אז ישבתי אצלה קרוב. אוי קרוב, קרוב, קרוב וראיתי איך מזיעה זו מזיעה. איך מזיעה זו.
הביאה לי שיר עצוב, עצוב, עצוב, עצוב. עשתה אותי מאושר או מאושר. או מאמא מאושר. אז אמרתי לה ״בואי״ אמרה לי ״תכף״, איך שהייתי מאושר יושב בין חברים וותיקים ושותה וודקה וקצת בירה וקצת יין וקצת ייגר מאייסטר וקצת בוננזה. פתאום היינו אצלה בדירה, ליקקה את אוזני והופ כיבתה ת׳מנורה.
היה חושך לפתע הרגשתי משהו נורא, לא יכולתי לנשום. שמעתי רופאים שחים ביניהם הוא רק בן אדם ולא יותר, הוא לא יחזיק מעמד ראיתי בחושך איך הדמעות זולגות על לחייה של חברתי הצעירה והיפה, זולגות הן זולגות הן, זולגות הן. ידעתי שהסוף קרוב ושאלתי האם הספקתי כבר הכול? האם ידעתי שהפרח הופך לפרי והכאב חזק, או חזק, לפתע נבהלתי נורא הרגשתי משהו שם.
בבוקר ראיתי שלא טעיתי מה ששם הרגשתי זה נכון, זה לא גברת, זה אדון. אז בטח שזה אדון אם זה לא גברת, הזמרת זה זמר, זמר. בטח שזה זמר.
אז ברחתי משם והכאב בראש גובר, והעין השלוקה הרצוצה דומעת ואיני רואה דבר. הראש מתפוצץ מכאב, והנשימה, והנשימה לא באה. אין אוויר לנשימה.
חשבתי שזה קיצי ובאו החברים להיפרד. כולם היו שם, לא רק אריק, חנוך, שיסל, באו גם צבינקי ושטוקמן ורותי הללויה ופיסטול וגרוניך, כולם בבגדי חג סגולים.
עשו אותי מאושר. ״טוב למות למען ארצנו״ צרחתי בזעם, פתאום ראיתי שאני מכוסה בסדין לבן. סדין לבן כן, כן. כבר הייתי מוכן למשלוח למסע הארוך והאחרון. סדין לבן, כן סדין לבן. ארוז למשלוח כברווז. ובחשכה לבד שמעתי לפתע איך חברתי הצעירה והיפה בוכה, איך בוכה זו איך בוכה. כאב הלב איך זו בוכה.
בבוקר ראיתי שלא טעיתי. באמת הייתי מת. ראיתי שלא טעיתי כי ראיתי את עצמי. כן, כן את עצמי מהצד ומלמעלה, פתאום הוסט הסדין והאור צרב את העיניים העצומות, העיניים העצומות לרווחה, העיניים הדומעות, השלוקות.
חברתי היפה רכנה עליי והזליפה לפי נוזל איום ונורא, ״מה זה?״ צרחתי באימה, ״אופטלגין נוזלי״ אמרה ״אתה מת, מה זה יכול להזיק כבר עכשיו״. אכן נראה לי, נראה לי הגיוני ונרדמתי. חיכיתי לרע, לרע, לרע מאד או לטוב הנפלא. לפתע נדלקו כל האורות, מוסיקה אדירה ומסביבי עשרות רופאים וצוותי רפואה פצחו בריקודים סביב מיטתי, ובפיהם שירה אדירה.
אופטלגין נוזלי. אופטלגין נוזלי, אופטלגין נוזלי. נבהלתי נורא. ״מה קרה שאלתי״ וענו כולם יחדיו ״אופטלגין נוזלי, אופטלגין נוזלי, אופטלגין נוזלי״.
אז תשמעו חברים כעת חזרתי לעצמי, ואני וחברתי הצעירה והיפה צועדים שוב ברחוב. אבל יותר לאט.
תפסתי ראש על הבר. אבל בזהירות היה ככה אבל עכשיו סחה. איך היה לי טוב לפגוש את ת׳חברים. ולפעמים כשהערב יורד מתגעגע אני לבאר שם למעלה יושבים החברים בסגול ומחכים, ג׳ימי יקירי, ג׳ניפר אהובתי, שם מוריסון ידידי, ונשיר ביחד יום אחד את המנון האופטלגין. ושאר יורדי דומה יצטרפו אלינו בשירה אדירה לצלילי גיטרות ותופים ולרגע כמו חזרה לה תהילת עולם והיינו בשר ודם והעין ראתה והאף הריח והפה אכל והיד נגעה והגוף חש ושמענו את שירת המלאכים שם במקהלה האלוהית.