החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

סיפורים ממחנה פיקצ'ו 2: צייד הפוקימונים הגדול

מאת:
מאנגלית: ארז אשרוב | הוצאה: | 2016-10 | 192 עמ'
קטגוריות: ילדים ונוער

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

המתח במחנה פיקצ'ו עולה. כדי לנצח במשחק הילדים יוצאים לצוד פוקימונים. עליהם לתפוס את קְרֵסֶלְיָה הפוקימונית האגדית באי הברזל, שהדרך היחידה אליו היא באמצעות אומגה עצומה.
קבוצת טריקו נחושה להצליח, אבל משום־מה היא לא מפסיקה להיתקל בקשיים. כשמגיע אתגר האומגה, תום הוא היחיד שמסוגל להמשיך. חבריו סומכים עליו שיעבור אל אי הברזל וישלים את המשימה. הם לא יודעים שגבהים הם הסיוט הכי הגדול שלו. האם יצליח תום להתגבר על הפחד ולהוביל את הקבוצה שלו לניצחון?

עוד הרפתקת קיץ במחנה פיקצ'ו עם חברים, אתגרים ופוקימונים מפתיעים!

מקט: 15100648
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


אמא ואבא היקרים,

האתגר השבועי של הצוות שלנו במחנה פיקצ'ו ממש כיפי — ניווּטֵי פוקימון! אנחנו הולכים ביער, שטים בקָאנוּ באגם, ואפילו סורקים מערה כדי למצוא פוקימונים שהמדריכים החביאו לנו. אם ננצח את צוות פֵנֵקִין, ניכנס להיכל התהילה של המחנה!

אבל… יש בעיה אחת קטנה:

מחר אנחנו צריכים לנסות ללכוד את קְרֵסֶלְיָה, הפוקימונית האגדית, בְּאי הברזל. כדי להגיע לאי צריך לחצות את האגם. על אומגה!

וטוב, אתם יודעים כמה אני אוהב גבהים…

תום נקש על סנטרו בעיפרון וקרא מחדש את מה שכתב. הוא נאנח ומחק את השורות האחרונות. אז הוא כתב משהו אחר:

מחר אנחנו גולשים באומגה! מגניב! מזל שכבר אין לי פחד גבהים, נכון? איזו הקלה!

תום קרא את המכתב מחדש. הפעם זה נשמע די טוב. אילו זה רק היה נכון, חשב בעצב. כשהפך את העיפרון כדי למחוק את הפִסקה שהחליט לוותר עליה, הוא קרע חור גדול בנייר.

נפלא.

תום קימט את המכתב וקם כדי להשליך אותו לפח בדיוק כששותפו לבקתה, ליאור, נכנס בסערה דרך הדלת. ״בוא נזוז, חבר! הגיע הזמן לניווּטים!״

הלחיים של ליאור היו סמוקות ושְׂערו החום הבהיר היה פרוע, כרגיל, כיאה לילד שתמיד בתנועה. הוא אפילו לא סגר את הדלת מאחוריו.

לפני שתום הספיק לקום ולסגור אותה, נועה ומאיה, החצי השני של צוות טריקו, נכנסו במהירות. נועה תָחבה את החולצה בצבע הלימונית לתוך המכנסיים הצרים שלה, והציצה בפנקס שעל שולחנו של תום. ״אתה כותב מכתב לפוקימון וינְגָל?״ היא שאלה.

הוא משך בכתפיו. ״אני מנסה, אבל… זאת אומרת, עוד אין הרבה מה לכתוב. אולי בהמשך.״

מאיה הִטתה את ראשה הבלונדיני כמו גורה סקרנית. ״וינְגָל באמת מסוגל לשגֵר מכתבים הביתה, כמו יונת דואר?״

״אל תהיי טיפשונת, אין דבר כזה וינְגָל,״ אמרה נועה בעדינות. ״ככה המדריכים שלנו קוראים לתיבת הדואר, כדי שכתיבת מכתבים תישמע יותר כֵּיפית.״

תום הסתיר חיוך. מאיה היתה המחנאית הכי צעירה ובעלת הדמיון הכי עשיר, ולפעמים נראה שמחנה פיקצ׳ו מעורר את הדמיון שלה עוד יותר מהרגיל. אבל זה קורה גם עם הדמיון שלי, הוא הזכיר לעצמו, וחשב על מתקן האומגה.

בכל פעם שעצם את העיניים, הוא דמיין את עצמו על האומגה — משתלשל מכֶּבל בגובה קילומטר מעל המים. אל תסתכל למטה! היה אומר לעצמו. אבל הוא תמיד הסתכל — רגע לפני ששמע את הקליק ואת הזְוויפּ של הרִתמה שלו, המשתחררת מהכֶּבל.

החלומות בהקיץ של תום תמיד הסתיימו באותה הצורה — נפילה. הקיבה שלו התהפכה רק מהמחשבה.

״אתה בסדר?״ שאלה נועה בעיניים מוּצָרות.

״אה, כן,״ אמר תום. ״נראה לי שאכלתי יותר מדי פנקייק הבוקר.״

היא טָפחה על בטנה. ״כן, גם אני.״

אז תום הבחין בכפפות על הידיים שלה. כפפות? באמצע הקיץ? לפני שהספיק לשאול אותה מה פֵּשר הדבר, ליאור צץ במרכז הקבוצה ובידו מצלמה אדומה נוצצת.

״תגידו ׳חיוך׳! זאת אומרת, תגידו ׳טריקו׳!״

״ליאור!״ צחקה נועה. ״הפּוֹקִיֶדָע הזה מיועד לניווּט.״ אבל היא נצמדה אל מאיה לצילום המשותף.

״הלוואי שזה באמת היה פּוֹקִיֶדָע,״ אמר ליאור ובדק את הצילום על צַג המצלמה.

״אבל מגניב שהיא פועלת גם מתחת למים,״ ציין תום. הוא היה חסר סבלנות לקחת את המצלמה לאגם.

״ומגניב גם שקיבלנו את זאת האדומה, כמו אָש בסרטי האָנימה,״ הודה ליאור. ״צוות פֵנֵקִין נתקע עם שחורה משעממת.״

״הי! בואו נקרא לה ׳יֶדַע׳!״ אמרה מאיה.

עיניו של ליאור אוֹרו. ״כן! רעיון טוב, מאיה!״

היא קָרנה כאילו קיבלה את המַחמאה הכי גדולה בעולם. היא עשתה צעד לעֶברו, והוא מיהר להתרחק ממנה בצעד גדול עוד יותר. נראה שהצטער שהוציא את המילים מהפה. הוא הסתובב אל תום בעיניים פעורות שזעקו, ״הצילו!״

תום ציחקק. כולם ידעו שמאיה דלוקה על ליאור, ובגדול. הוא כיחכח בגרונו. ״אז, יש לנו כל מה שצריך להיום?״ הוא שאל. ״מישהו הביא את המַפה?״

״אצלי,״ אמרה נועה וטָפחה על כיסה.

״מה בנוגע למַצפן?״

גבותיו של ליאור התרוממו. הוא נעץ את ידו בכיסו השמאלי ואז בימני. ״אצלי!״ הוא אמר ושלף את מַצפן הפלסטיק העגול.

״ואצלי נמצא שעון העֶצר,״ אמר תום, והוציא אותו מהכיס. ״תזכרו לא לאבד אף אחד מאמצעֵי הניווּט שלנו — פרופסור בירץ׳ אמר שמורידים ניקוד על זה.״ הוא תלה את המַצפן על השְׂרוך סביב הצוואר ושאל, ״צריך להביא משהו מהפּוֹקימַרקֶט?״

״כבר היינו שם,״ אמרה מאיה. ״נועה קנתה ׳מַרְחִיקוּש׳. הוא מונע מפוקימונים פראיים לתקוף אותנו, או משהו כזה.״

נועה הוציאה את התַרסיס הירוק הקטן מהתַרמיל שלה. ״במילים אחרות,״ היא אמרה, ״הוא מֵגן מפני יַתושות.״

״כן, נכון,״ אמרה מאיה בהִנהון. ״וקניתי גם עוגיות לַבָּה.״

״ממש מפתיע,״ אמר תום בחיוך. מאיה היתה חובבת דברי הַמתיקה הגדולה בצֶוות. למרבה המזל היא נטתה לחלוק את הממתקים שלה — בעיקר עם ליאור. ״בלי פּוֹקִיפָּאף היום?״ הוא שאל. זה היה השם המפואר שנתנו לעוגות אישיות במחנה פיקצ׳ו.

מאיה נָדה בראשה. ״יותר קל להביא עוגיות לַבָּה,״ היא אמרה. ״הן לא נמעכות.״

תום לא היה יכול להתווכח עם זה.

כשנועה ניערה את מְכל המַרְחִיקוּש, הוא שוב הבחין בידיה העטויות כפפות. ״מה הסיפור של הכפפות?״ הוא שאל. ״לא שמת לב שיש היום שלושים מַעלות בחוץ?״

נועה רק נאנחה ותָחבה את ידיה לכיסי המכנסיים. מאיה ענתה במקומה.

״היא מנסה להפסיק לכסוס ציפורניים. אבל זה קשה, כי המוח שלה לא עובד אם היא לא כוססת ציפורניים. והיא צריכה את המוח שלה כדי לחשוב על המצאות טובות בשבילנו, כדי שנוכל לנַצח.״

נועה שלחה אל מאיה מבט.

״מה?״ שאלה מאיה ופרשׂה את ידיה לרוחב. ״זה נכון!״

ליאור היה כולו אוזן. ״מה המצאת לנו הפעם? משהו שמתפוצץ? או עף? אולי איזה רובוט? בבקשה, בבקשה, בבקשה תגידי שזה רובוט!״ הוא לָפת את ידיו בדרמטיות הרגילה שלו.

נועה נָדה בראשה. ״אני לא מגלה עד שלא נזדקק להמצאות באמת. מה אם הן לא יעבדו? סתם תתאכזבו!״

״הן יעבדו,״ אמרה מאיה. ״ההמצאות שלך תמיד עובדות.״ היא קירבה את פניה לאוזנו של ליאור ולחשה, ״באחת מהן היא השתמשה במשקפי תלת־מֵמַד.״

״מאיה!״ נזפה נועה. ״אל תגלי את הסוד.״

״לא גיליתי!״ אמרה מאיה, ״סיפרתי רק על המשקפיים.״

נועה נאנחה. ״בסדר,״ אמרה. ״אני אראה לכם את משקפי ראיית הלילה.״

״משקפי ראיית לילה?״ עכשיו גם תום היה סקרן.

״כן, הם בשביל הניווט במערה,״ היא הסבירה.

היא הוציאה מהתיק זוג משקפי תְלת־מֵמַד מקרטון, שתום זיהה מיד מהסרט שראו במֶרכז המֶדְיָה בְערב היום הקודם. אבל נועה הצמידה נורה כלשהי לחֵלק העליון של המשקפיים.

״חיברתי את העדשות הכחולות והאדומות משני זוגות של משקפי תְלת־מֵמַד, ואז הוספתי את נורית האופניים האִינְפְרָה־אדומה.״ היא הרימה מֶתג במשקפיים, והאור נדלק.

״מדליק!״ אמר ליאור. הוא לקח את המשקפיים והרכיב אותם. ״רגע, אני לא ממש רואה משהו.״

״הרי אמרתי לך שֶאֵלה משקפי ראיית לילה,״ צחקה נועה. ״הם לא עובדים בחדר מוּאר, אבל היום אחר הצהריים, כשנהיה במערה, הם אמורים לעבוד טוב.״

״אבל יש לך רק זוג אחד?״ שאל ליאור. ״אַת צריכה להכין יותר! אני חושב שעוד יש לי את משקפי התְלת־מֵמַד מאתמול בערב.״ הוא נשכב על המיטה וראשו נעלם מתחתיה. כשצץ בחזרה, הוא החזיק זוג משקפי קרטון. ״טה־דה!״

״אני לא בטוחה שיש לי מספיק זמן,״ אמרה נועה ולקחה ממנו את המשקפיים. ״אצטרך להכין אותם במהלך ארוחת הצהריים. אבל אני יכולה לנסות. לך יש את המשקפיים שלך, תום?״

הוא העביר את ידו על הראש בהרהור. ״אולי הם על השולחן.״ אבל הדבר היחיד שמצא שם היה מכתב מְקוּמט שהביט לו בפרצוף. ״ואולי זרקתי אותם.״ כמו שאולי כדאי לי לעשות גם עם המכתב הזה.

תום לקח את המכתב, יצא מהבקתה ונעצר ליד פח אשפה מִמַתכת.

ואכן, משקפי הקרטון הצהובים שלו ביצבצו מתחת לכריך אָכוּל למֶחצה וקליפת בננה. תום סתם את האף ביד אחת ובַשנייה שלף את המשקפיים. ״אַת עדיין רוצה אותם?״ הוא שאל בקול מְאַנפף.

נועה אחזה את המשקפיים בשתי אצבעות, כאילו היו דג מת. ״נראה לי שכן, תודה.״

ואז זרק תום את המכתב המְקוּמט שלו לפח. הוא היה שמח לוּ היה לוֹ למי לספר — להורים, לחברים, למי שלא יהיה — עד כמה הוא מבוהל מהגלישה באומגה. אבל מה הטעם? הוא תהה. זה לא ישַנה כלום, כי אני עדיין אהיה פחדן מושלם.

כשכדור הנייר ניתר לתוך פח האשפה, תום הבחין בתנועה מְרַצדת מאחורי המְכל.

לפני שעיניו הספיקו להתמקד, משהו יילל וניתר עליו — הֶבזֵק פרווה צהובה שנע באוויר לעֵבר פניו.

תום צָווח, ניתר לאחור בהפתעה, מעד ונפל על הקרקע. בעודו מתאמץ לחזור לעמוד, חלף על פניו חתול צהוב תוך נפנוף זנבו העקום.

ליאור פרץ בצחוק. ״מיאו עשה לך תרגיל!״ הוא אמר והצביע על תום.

שוב, חשב תום באנחה. לא משנה כמה פעמים הוא נתקל במיאו, החתול הרַגזן שגר במחנה פיקצ׳ו, היצור תמיד הצליח לתפוס אותו לא מוכן.

הוא ניסה להרגיע את לבו הדוהר בעזרת כמה נשימות עמוקות, אבל לא היה מסוגל להסתכל על ליאור, שעדיין התגלגל מצחוק.

אני מת מפחד מהאומגה, חשב תום, ועכשיו החברים שלי חושבים שאני מְפַחד גם מחתולים. זה יהיה סוף שבוע מ-מ-ש ארוך.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סיפורים ממחנה פיקצ'ו 2: צייד הפוקימונים הגדול”