החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות / הרשמה

צל ועצם

מאת:
מאנגלית: נעה שביט | הוצאה: | 2014 | 304 עמ'
קטגוריות: מד"ב ופנטזיה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

0.00

רכשו ספר זה:

מאומה לא הכין את אַלינה לקראת היום הגורלי שבו נשלחה לחצות את קפֶל הצל — מדבר חשוך שורץ מפלצות מעופפות אוכלות אדם. אבל כשהשיירה שלה מותקפת וחברה הטוב מאל נפצע אנושות, פורץ מתוכה לפתע כוח כביר שישנה לא רק את עולמה אלא את גורל הממלכה כולה.
אלינה נעקרת מכל מה שהכירה ונלקחת לחצר המלכות לעבור הכשרה כבת גרישה, אליטה בעלת כוחות קסם שבראשה עומד האופל המסתורי. הוא מאמין שבעזרת כוחה יוצא הדופן של אלינה הם יוכלו סופסוף להרוס את קפל הצל. כעת צריכה אלינה למצוא דרך לשלוט בכישרונה הפראי ולהשתלב בחייה החדשים בלי מאל לצדה. אבל בעולם המפואר הזה שום דבר אינו כפי שהוא נראה. כשהאיום על הממלכה מתעצם ומשיכתה המסוכנת אל האופל מתגברת, תגלה אלינה סוד שיקרע את לבה — ואת ארצה — לשניים.
לי ברדוגו נולדה בירושלים, גדלה בלוס אנג'לס ולמדה באוניברסיטת ייל.

מקט: 4-55-2189
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1 עמדתי בשולי הדרך ההומה, משקיפה מטה אל השדות המשתפלים והחוות הנטושות של עמק טולה, והבטתי לראשונה אל קֵפֶל הצֵל. הגדוד שלי נמצא במרחק של שבועיים צעידה ממחנה הצבא בפוֹליזְניה ושמש סתווית חיממה את השמים, אך אני נרעדתי תחת מעילי כשבחנתי את האובך שהעיב על האופק כלכלוך. חייל כבד גוף התנגש בי מאחור. מעדתי וכמעט נפלתי קדימה היישר לשביל הבוצי. "היי!" צעק החייל. "תיזהרי!" "אולי תיזהר אתה עם הרגליים השמנות שלך?" התפרצתי, מרוצה מההבעה המופתעת שעלתה על פרצופו הרחב. אנשים, ובמיוחד גברים חסונים שמחזיקים רובים גדולים, לא מצפים להתחצפות מיצורים פצפונים כמוני. הם תמיד נראים מופתעים כשזה מגיע. החייל התגבר מהר על ההפתעה ונעץ בי מבט זועם, מסדר את התרמיל על גבו, ואז נבלע בשיירת הסוסים, אנשים, עגלות וכרכרות שזרמה מראש הגבעה אל העמק שמתחת. החשתי צעדיי, מנסה להציץ מעל ההמונים. איבדתי קשר עם הדגל הצהוב של עגלת המודדים לפני שעות, וידעתי שאני בפיגור גדול. תוך כדי הליכה קלטתי את ריחותיו הירוקים־זהובים של היער הסתווי, ואת הרוח הנעימה על גבי. היינו בוֵויי, הדרך הרחבה שהובילה בעבר מאוֹס־אַלְטה עד ערי הנמל העשירות שלחופה המערבי של רַבְקה, אבל זה היה לפני קפל הצל. מישהו בקהל זימר בקול. שר? מי האידיוט ששר בדרכו לקפל? הצצתי שוב בלכלוך שבאופק, מתאמצת להחניק צמרמורת שעברה בי. ראיתי את קפל הצל במפות רבות, שסע שחור שביתר את רַבְקה וניתק אותה מקו החוף היחיד שלה. לפעמים הוא הוצג ככתם, לפעמים כענן חסר צורה. והיו גם מפות שהציגו את קפל הצל כאגם ארוך וצר וכינו אותו בשם אחר, "נְשִיים", שם שנועד להרגיע חיילים וסוחרים ולעודד חצייה. נחרתי בבוז. זה עובד אולי על כל מיני סוחרים שמנים, אבל אותי זה לא מנחם בכלל. התעלמתי מהאובך מבשר הרע במרחק והשפלתי מבט אל החוות ההרוסות של טולה. העמק היה פעם ביתן של כמה מאחוזות רַבְקה העשירות ביותר. יום אחד גידלו בו איכרים יבולים וכבשים רעו בשדות ירוקים, ולמחרת היום הופיע שסע שחור בנוף, ואלומה אפלה, כמעט בלתי חדירה, שהלכה וצמחה עם כל שנה חולפת והטילה את אימתה. לאן נעלמו האיכרים, העדרים, היבולים, הבתים והמשפחות, זאת לא ידע איש. מספיק, פקדתי על עצמי בתקיפות. את רק מחמירה את המצב. אנשים חוצים את הקפל שנים... בדרך כלל באבדות כבדות, אבל בכל זאת. נשמתי עמוק בניסיון להירגע. "לא להתעלף באמצע הדרך," אמר קול קרוב לאוזני וזרוע כבדה נחתה על כתפיי וחיבקה אותי. נשאתי מבט וראיתי את פניו המוכרים של מאל, עיניו הכחולות מחייכות כשהחל לצעוד לצדי. "קדימה," אמר, "רגל אחרי רגל. את יודעת איך זה הולך." "אתה מפריע לי בתוכנית." "באמת?" "כן. להתעלף, להירמס, ולהיפצע חמורות בכל הגוף." "נשמע תוכנית מעולה." "אהה, אבל אם אפצע אנושות, לא אוכל לחצות את הקפל." מאל הנהן לאִטו. "אני מבין. אני יכול לדחוף אותך מתחת לעגלה אם זה יעזור." "אני אחשוב על זה," רטנתי, אבל מצב רוחי השתפר בכל זאת. למרות כל מאמציי הייתה למאל השפעה כזאת עליי. ולא הייתי היחידה. בחורה בלונדינית יפה חלפה על פנינו ונופפה, שולחת במאל מבט פלרטטני מעל כתפה. "היי רובִי," קרא. "נתראה אחר כך?" רובִי צחקקה ורצה אל הקהל. מאל חייך מאוזן לאוזן עד שקלט את עיניי מתגלגלות. "מה? חשבתי שאת מחבבת את רובִי." "האמת שאין לנו כל־כך על מה לדבר," אמרתי ביובש. למעשה חיבבתי את רובִי - בהתחלה. כשמאל ואני עזבנו את בית היתומים בקֶרַמְזִין כדי לעבור הכשרה צבאית בפוֹליזְניה, חששתי לקראת המפגש עם אנשים חדשים, אבל הרבה נערות שמחו להתיידד איתי, ורובִי נראתה נלהבת במיוחד. החברויות האלה החזיקו מעמד עד שהבנתי שהן התעניינו בי רק בגלל קרבתי למאל. עכשיו ראיתי אותו מותח את זרועותיו לכל עבר ונושא פנים אל שמי הסתיו, נראה שבע רצון בתכלית. אפילו צעדיו, הבחנתי בזעזוע, נראו עליזים וקופצניים מעט. "מה הבעיה שלך?" לחשתי בזעם. "כלום," אמר, מופתע. "אני מרגיש מצוין." "אבל איך אתה יכול להיות כזה... עליז?" "עליז? מעודי לא הייתי עליז, ואני מקווה שגם לא אהיה." "טוב, אז מה הקטע הזה?" שאלתי, מנענעת בידי לעברו. "נראה כאילו אתה בדרך לאכול ארוחה מצוינת ולא לקראת מוות אפשרי ושיסוע לגזרים." מאל צחק. "את דואגת יותר מדי. המלך שלח חבורת גְרישׁה פירומנים לשמור על הדוברות, ואפילו כמה מהקורעי־לב המפחידים האלה. יש לנו רובים," הוא טפח על הרובה שעל גבו. "אנחנו נהיה בסדר." "רובה לא יעזור לך הרבה במקרה של מתקפה קשה." מאל שלח בי מבט נבוך. "מה עובר עלייך בזמן האחרון? את עצבנית עוד יותר מהרגיל. ואת נראית נורא." "תודה," עיקמתי פנים. "אני לא ישֵנה טוב." "מה עוד חדש?" הוא צדק, כמובן. אף פעם לא ישנתי טוב, אבל בימים האחרונים המצב הידרדר במיוחד. הקדושים יודעים שלא חסרו לי סיבות טובות לחשוש מחציית הקפל, סיבות המשותפות לכל חברי הגדוד שלנו שמזלם איתרע להיבחר למשימה, אבל היה עוד משהו, אי־נוחות עמוקה יותר שלא ידעתי בדיוק להגדירה. הצצתי במאל. פעם הייתי מספרת לו הכול. "פשוט יש לי... מין הרגשה מוזרה." "תפסיקי לדאוג כל־כך הרבה. אולי הם ישימו את מיכאל על הדוברה. הווֹלְקְרה יראו את הבטן הגדולה והעסיסית שלו ויניחו לנו לנפשנו." זיכרון בלתי קרוא צף ועלה בי: מאל ואני יושבים זה לצד זה בכיסא בספריית הדוכס, מדפדפים בספר גדול בכריכת עור. נתקלנו במקרה בציור של ווֹלְקְרה: טפרים ארוכים מטונפים, כנפי עור ושורות שיניים חדות כתער כדי לזלול בשר אדם. דורות ארוכים של חיים וציד בקפל הפכו אותם עיוורים, אבל האגדה מספרת שביכולתם להריח דם אדם ממרחק קילומטרים. הצבעתי על העמוד ושאלתי, "מה הוא מחזיק?" עדיין יכולתי לשמוע את מאל לוחש באוזני. "נראה לי - נראה לי שזו רגל." טרקנו את הספר ורצנו בצווחות החוצה אל אור השמש... בלי משים הפסקתי ללכת וקפאתי במקומי, לא מסוגלת למחות את הזיכרון מראשי. כשמאל הבחין שאני לא לידו הוא נאנח מעומק לבו וצעד חזרה אליי, מניח את ידיו על כתפיי ומטלטל אותי בעדינות. "רק צחקתי. אף אחד לא יאכל את מיכאל." "אני יודעת," אמרתי, משפילה מבט אל מגפיי. "אתה קורע מצחוק." "אלינה, בחייך. אנחנו נהיה בסדר." "אתה לא יכול לדעת." "תסתכלי עליי." הכרחתי את עצמי לשאת את מבטי אליו. "אני יודע שאת פוחדת. גם אני פוחד. אבל אנחנו נעשה את זה, ואנחנו נהיה בסדר. אנחנו תמיד בסדר. אוקיי?" הוא חייך, ולבי הלם בחוזקה בחזי. שפשפתי באגודלי את הצלקת שחצתה את כף ידי הימנית ונשמתי עמוק במאמץ. "אוקיי," אמרתי כמי שכפאה שד, ואפילו הרגשתי איך אני מחזירה לו חיוך. "רוחה של הגברת שבה אליה!" צעק מאל. "השמש יכולה לשוב ולזרוח!" "אוי, אתה מוכן לשתוק?" הסתובבתי להכניס לו אגרוף, אבל לפני שהספקתי הוא תפס אותי והניף אותי באוויר. שאון פרסות וצעקות פילח את האוויר, ומאל הספיק להזיז אותי הצִדה לפני שמרכבה שחורה ענקית חלפה במהירות על פנינו, האנשים לפניה ממהרים להסתלק מהדרך פן יֵרמסו בפרסותיהם השועטות של ארבעה סוסים שחורים. לצד הרַכב המצליף בשוט ישבו שני חיילים במעילים שחורים כפחם. האוֹפֶל. אין מקום לטעות במרכבתו השחורה או במדי המשמר הפרטי שלו. מרכבה נוספת, הפעם אדומה בוהקת, חלפה על פנינו בקצב נינוח מעט יותר. נשאתי מבט אל מאל, לבי הולם מהתאונה שכמעט התרחשה. "תודה," לחשתי. מאל הבחין לפתע שהוא עדיין אוחז בי, ומיהר להרחיק את זרועותיו ולסגת אחורה. מחיתי אבק ממעילי, מקווה שלא יבחין בסומק בלחיי. מרכבה שלישית חלפה על פנינו, הפעם צבועה כחול, נערה נשענה החוצה מחלונה. תלתליה היו שחורים ולראשה כובע מפרוות שועל הכסף. היא סקרה את הקהל וכצפוי, מבטה התעכב על מאל. את הרי חולמת עליו בהקיץ, גערתי בעצמי. למה שאיזו גְרישׁה יפהפייה לא תעשה אותו דבר? שפתיה התרוממו בחיוך קל כשמאל השיב לה מבט, והיא צפתה בו מעל כתפה עד שמרכבתה נעלמה באופק. מאל בהה בעקבותיה במבט חולמני, פיו פעור קלות. "תסגור את הפה לפני שמשהו יעוף פנימה," התעצבנתי. מאל מצמץ, עדיין מסוחרר למראה. "ראית את זה?" הרעים קול. כשהסתובבתי ראיתי את מיכאל דוהר אלינו כשעל פניו ארשת כמעט משעשעת של יראת כבוד. מיכאל היה ג'ינג'י ענק בעל פנים רחבים וצוואר עבה עוד יותר. מאחוריו מיהר דובְרוֹב, צנום ושחרחר. שניהם היו גששים ביחידה של מאל ומעולם לא משו מצדו. "ברור שראיתי," אמר מאל, ארשת פניו החולמנית מפנה מקום לחיוך רברבני. גלגלתי עיניים. "היא הסתכלה ישר עליך!" צעק מיכאל, טופח על גבו של מאל. מאל משך כתפיים באדישות, אבל חיוכו התרחב. "זה נכון," אמר בזחיחות. דובְרוֹב נע במקומו בעצבנות. "אומרים שבנות גְרישׁה יכולות להטיל עליך כישופים." נחרתי בבוז. מיכאל הביט בי כאילו רק עכשיו הבחין שאני שם. "היי, מקלות," אמר, דוחף אותי קלות בזרוע. עיקמתי פנים לשמע הכינוי, אבל הוא כבר הסתובב חזרה אל מאל. "אתה יודע שהיא תגור במחנה," אמר במבט ערמומי. "שמעתי שהאוהל של הגְרישׁה גדול כמו קתדרלה," הוסיף דובְרוֹב. "הרבה פינות צדדיות נחמדות," אמר מיכאל, מרקיד את גבותיו מעלה ומטה. מאל צהל בקול, ושלושתם הסתלקו בלי להעיף בי מבט נוסף, צועקים ודוחפים זה את זה. "שמחתי לראות אתכם, חבר'ה," מלמלתי לעצמי. סידרתי את רצועות התרמיל התלוי על כתפיי והמשכתי לצעוד בדרך, חוברת לאחרוני המדשדשים במורד הגבעה אל קְריבירְסְק. לא טרחתי למהר. בטח אחטוף צעקות כשאגיע לאוהל המסמכים, אבל כבר לא היה לי מה לעשות בעניין. שפשפתי את המקום שבו חבט מיכאל בזרועי. מקלות. שנאתי את הכינוי. לא קראת לי מקלות כשהשתכרת מקְבַס וניסית לשלוח ידיים במדורת האביב, חתיכת גולם דביל, חשבתי בטינה. קְריבירְסְק לא נראתה מי יודע מה. הקרטוגרף הבכיר אמר שלפני הופעת קפל הצל הייתה במקום רק עיירת שוק מנומנמת עם כיכר מרכזית מאובקת, פונדק דרכים לנוסעים יגעים על הוֵויי ולא הרבה מעבר, אבל כעת היא הפכה למעין עיר נמל מאולתרת שהתפתחה מסביב למחנה קבע צבאי ולרציפי דוברות החול, שהעבירו נוסעים דרך האפלה למערב רַבְקה. חלפתי על פני מסעדות ומסבאות ומבנים שכנראה היו בתי בושת לשירות חיילי צבא המלך. ראיתי גם חנויות לממכר רובים וקשתות מוצלבות, מנורות ולפידים ושאר ציוד נחוץ לחציית הקפל. כנסייה קטנה מסוידת לבן בעלת כיפות בצל צבעוניות נראתה מטופחת להפליא. או שאולי זה לא מפליא כל־כך, שיערתי. מי שמתכנן לחצות את קפל הצל מוטב שיעצור להתפלל. עשיתי דרכי למגורי המודדים, הנחתי את התרמיל שלי על מיטה מתקפלת, ומיהרתי לאוהל המסמכים. לשמחתי הקרטוגרף הבכיר לא נראה בשטח, ויכולתי לחמוק פנימה מבלי שירגישו. כשנכנסתי לאוהל הקנבס הלבן הרגשתי רגועה כפי שלא הרגשתי מאז שראיתי את הקפל. אוהל המסמכים נראה פחות או יותר אותו דבר בכל מחנה שבו הייתי, מואר היטב ומלא שולחנות שרטוט שמעליהם רכנו שרטטים ומודדים על מלאכתם. אחרי הרעש והמולת המסע, היה משהו מרגיע ברשרוש הניירות, ריח הדיו וחריקתם החרישית של ציפורני עטים ומכחולים. שלפתי את הפנקס שלי מכיס מעילי והתיישבתי על ספסל שולחן העבודה לצד אלכסיי, שפנה אליי ולחש ברוגז, "איפה היית?" "כמעט נרמסתי תחת מרכבת האופל," השבתי, לוקחת גיליון נייר נקי ועוברת על הרישומים שלי בחיפוש אחר אחד ראוי להעתקה. אלכסיי ואני היינו שוליות קרטוגרפים, המודדים ומשרטטי המפות, וכחלק מההכשרה שלנו היינו אמורים להגיש שני שרטוטים או רישומים גמורים בסוף כל יום. אלכסיי התנשם עמוק. "באמת? ממש ראית אותו?" "באמת, הייתי עסוקה מדי בניסיון לא להיהרג." "יש דרכים יותר גרועות למות." הוא הבחין ברישום העמק הסלעי שעמדתי להתחיל להעתיק. "אוי. לא את זה." הוא דפדף בפנקס עד שמצא תבליט של רכס הרים ותופף עליו באצבעו. "הנה." בקושי הספקתי להניח עט על הנייר כשהקרטוגרף הראשי נכנס לאוהל וחלף במהירות במעבר, סוקר את מלאכתנו תוך כדי הליכה. "אני מקווה שאת מתחילה עכשיו את הרישום השני, אלינה סטרקוב." "כן," שיקרתי. "בהחלט." ברגע שהקרטוגרף המשיך הלאה לחש לי אלכסיי, "ספרי לי על המרכבה." "אני חייבת לסיים את הרישומים שלי." "הנה," אמר בייאוש והחליק אליי אחד מהרישומים שלו. "הוא יֵדע שזו עבודה שלך." "הרישום לא כל־כך טוב. תוכלי לבלף שזה שלך." "הנה האלכסיי שאני מכירה ומחבבת," רטנתי, אבל לא החזרתי לו את הרישום. אלכסיי נמנה עם השוליות המוכשרים ביותר וידע זאת. הוא חקר אותי בפרוטרוט על שלוש מרכבות הגְרישׁה. הייתי אסירת תודה על הרישום, לכן השתדלתי ככל יכולתי לספק את סקרנותו בזמן שסיימתי את תבליט רכס ההרים ושילבתי בו אומדן משוער של גובהי כמה מהפסגות. כשסיימנו כבר ירד הערב. הגשנו את העבודות שלנו והלכנו לאוהל הקפיטריה, שם עמדנו בתור לנזיד עכור שחילק לנו במצקת טבח מיוזע, ומצאנו מקומות ישיבה ליד המודדים האחרים. העברתי את הארוחה בשתיקה, מקשיבה לאלכסיי ולאחרים מחליפים רכילות על הנעשה במחנה וחששות לקראת החצייה מחר. אלכסיי דרש שאחזור על סיפור מרכבות הגְרישׁה, שהתקבל בתערובת הרגילה של התרגשות ופחד המאפיינת כל אזכור לאופל. "הוא לא טבעי," אמרה אֶווה, אחת השוליות, בעלת עיניים ירוקות יפות שלא הצליחו להסיט את תשומת הלב מאף החזיר שלה. "אף אחד מהם לא." אלכסיי עיקם את חוטמו. "בבקשה תחסכי מאיתנו את האמונות הטפלות שלך, אווה." "הרי אופל יצר את קפל הצל מלכתחילה." "זה היה לפני מאות שנים!" מחה אלכסיי. "והאופל ההוא היה מטורף לגמרי." "הנוכחי לא יותר טוב." "כפרית," פטר אותה אלכסיי בנפנוף מבטל. אווה הביטה בו בעלבון והסתובבה בהפגנתיות לדבר עם חבריה. לא אמרתי כלום. הייתי יותר כפרית מאווה, למרות האמונות הטפלות שלה. רק בזכות נדיבותו של הדוכס יכולתי לקרוא ולכתוב, אבל מתוך הסכמה שבשתיקה, מאל ואני נמנענו מלהזכיר את קֶרַמְזִין. פרץ צחוק רם העיר אותי לפתע ממחשבותיי. הצצתי מעל כתפי. מאל ניצח על שולחן מלא גששים קולניים. אלכסיי עקב אחרי מבטי. "איך בכלל שניכם נהייתם חברים?" "גדלנו ביחד." "לא נראה שיש לכם הרבה במשותף." משכתי בכתפיי. "כנראה קל יותר למצוא דברים במשותף כשאתה ילד." כמו בדידות, וזיכרונות מהורינו שהיינו אמורים להדחיק, וההנאה שבהתחמקות ממטלות כדי לשחק תופסת באחו שלנו. אלכסיי נראה כה ספקן שפרצתי בצחוק. "לא תמיד הוא היה מאל המדהים, גשש מומחה ומפתה בנות גְרישׁה." פיו של אלכסיי נפער. "הוא פיתה נערת גְרישׁה?" "לא, אבל אני בטוחה שזה עוד יקרה," מלמלתי. "אז איך הוא היה?" "הוא היה נמוך ושמנמן ופחד להתרחץ," אמרתי בסיפוק־מה. אלכסיי בחן את מאל. "כנראה שדברים משתנים." העברתי אגודל על הצלקת בכף ידי. "אני משערת שכן." פינינו את הצלחות שלנו ויצאנו מאוהל הקפיטריה אל הלילה הצונן, חוזרים למגורים בדרך עוקפת כדי לעבור ליד מחנה הגְרישׁה. היכל הגְרישׁה באמת היה בגודל של קתדרלה, מכוסה משי שחור ודגלונים כחולים, אדומים וסגולים מתנוססים מעליו. איפשהו מאחוריו הסתתרו אוהליו של האופל, נשמרים על ידי קורעי־לב קוֹרְפוֹרַלקים והמשמר האישי של האופל. כשאלכסיי סיים להציץ, עשינו דרכנו חזרה למתחם שלנו. אלכסיי השתתק והתחיל לפקוק את מפרקי אצבעותיו, וידעתי ששנינו חושבים על החצייה מחר. לפי האווירה הקודרת במגורים, לא היינו היחידים. חלק כבר שכבו במיטות ישֵנים - או לפחות מנסים להירדם - ואחרים התגודדו סביב מנורות, משוחחים בקולות מהוסים. היו גם כאלה שישבו מחזיקים צלמיות והתפללו לקדושים שלהם. פרשתי את המצעים שלי על מיטה צרה, חלצתי את מגפיי ותליתי את מעילי. אחר כך השתחלתי בין שמיכות הפרווה ובהיתי מעלה אל הגג, ממתינה לשינה שתבוא. נשארתי ערה זמן רב, עד שהמנורות כבו כולן והשיחות פינו את מקומן לנחירות חרישיות ולאוושת גופים נעים. מחר, אם הכול יתנהל כמתוכנן, נעבור בשלום למערב רַבְקה ואזכה לראות לראשונה את ים האמת. שם יוכלו מאל והגששים האחרים לצוד זאבים אדומים ושועלי ים ושאר יצורים נחשקים שנמצאים רק במערב, ואני אשאר עם שרטטי המפות באוֹס־קֶרְבוֹ להשלים את ההכשרה שלי ולעזור להעלות על הנייר כל פרט מידע שנצליח לאסוף בתוך הקפל. ואז, כמובן, איאלץ לחצות את הקפל שוב כדי לחזור הביתה. אבל התקשיתי לחשוב כל־כך הרבה קדימה. הייתי עדיין ערה לחלוטין כששמעתי את הקול. טאפ טאפ. הפסקה. טאפ. ואז שוב: טאפ טאפ. הפסקה. טאפ. "מה קורה?" מלמל אלכסיי בנמנום מהמיטה הסמוכה לשלי. "שום דבר," לחשתי, חומקת כבר מתוך מיטתי ותוחבת את רגליי במגפיים. לקחתי את המעיל שלי והתגנבתי החוצה מהמגורים בשקט ככל שיכולתי. כשפתחתי את הדלת שמעתי צחקוק, וקול נשי קרא בחלל החדר החשוך, "אם זה הגשש ההוא, תגידי לו שייכנס ויבוא לחמם אותי." "אם הוא ירצה לתפוס סִיפיל, אני בטוחה שהוא יבוא ישר אלייך," אמרתי במתיקות וחמקתי החוצה אל הלילה. האוויר הקר צרב בלחיי ואני טמנתי את פניי בצווארוני, מצטערת שלא התעכבתי לקחת צעיף וכפפות. מאל ישב על המדרגות הרעועות בגבו אליי. מלפניו ראיתי את מיכאל ודובְרוֹב מעבירים ביניהם בקבוק מתחת לפנסי השביל הזוהרים. עיקמתי פנים. "בבקשה תגיד לי שלא הערת אותי רק כדי לספר לי שאתה הולך לאוהל הגרישה. מה אתה רוצה, עצה?" "לא ישנת. שכבת ערה ודואגת." "לא נכון. בדיוק תכננתי איך לחמוק להיכל הגרישה ולתפוס לעצמי קוֹרְפוֹרַלניק חמוד." מאל צחק. היססתי בפתח. זה היה החלק הכי קשה בשהות בחברתו - מלבד תרגילי האקרובטיקה המגושמים שהוא גורם ללבי לעשות - שנאתי להסתיר כמה נפגעתי מכל מיני דברים טיפשיים שעשה, אבל יותר מכך לא רציתי שהדבר ייוודע לו. שקלתי להסתובב ולחזור פנימה. במקום זאת בלעתי את קנאתי והתיישבתי לידו. "אני מקווה שהבאת לי משהו נחמד," אמרתי. "סודות הפיתוי של אלינה לא נמכרים בזול." הוא גיחך. "תוכלי לרשום לי על החשבון?" "בסדר, אבל רק מפני שאני יודעת שיש לך כיסוי." הבטתי אל החשכה וראיתי את דובְרוֹב לוגם מהבקבוק ומיד מתכופף קדימה. מיכאל כרך סביבו זרוע לתמוך בו, וקול צחוקם נישא אליי באוויר הלילה. מאל נענע בראשו ונאנח. "הוא תמיד מנסה לעמוד בקצב של מיכאל. קרוב לוודאי שיגמור בזה שיקיא לי על המגפיים." "מגיע לך," אמרתי. "אז מה אתה עושה כאן?" בתחילת שירותנו הצבאי שנה קודם לכן, מאל נהג לבקר אותי כמעט מדי לילה, אבל כבר חודשים שלא הופיע. הוא משך בכתפיו. "אני לא יודע. נראית מסכנה כל־כך בארוחת ערב." הופתעתי לשמוע שהוא שם לב. "רק חושבת על החצייה," אמרתי בזהירות. זה לא היה בדיוק שקר. באמת פחדתי פחד מוות מהכניסה לקפל, ומאל בהחלט לא צריך לשמוע שאלכסיי ואני דיברנו עליו. "אבל הדאגה שלך נוגעת ללבי." "היי," הוא אמר בחיוך. "אני דואג לך." "אם יהיה לך מזל, איזה ווֹלְקְרה יאכל אותי מחר לארוחת בוקר ולא תצטרך לדאוג יותר." "את יודעת שבלעדייך אהיה אבוד." "בחיים שלך לא היית אבוד," גערתי בו. אני אולי משרטטת מפות, אבל מאל היה מסוגל למצוא את הצפון גם בעיניים קשורות ובעמידת ראש. הוא דחף אותי קלות בכתפו. "את יודעת למה אני מתכוון." "בטח," אמרתי. אבל לא ידעתי. לא באמת. ישבנו בשתיקה, מביטים בנשימתנו מתעבה באוויר הקר. מאל בחן את חרטומי מגפיו ואמר, "כנראה גם אני קצת לחוץ." מרפקתי אותו בעדינות והכרזתי בביטחון מעושה, "אם יכולנו להתמודד עם אנה קויה, לא צריכה להיות לנו בעיה עם כמה ווֹלְקְרה." "אם אני זוכר נכון, בפעם האחרונה שהרגזנו את אנה קויה את חטפת סטירות באוזניים ושנינו מצאנו את עצמנו מנקים זבל מהאורוות." התכווצתי. "אני מנסה להרגיע. אתה יכול לפחות להעמיד פנים שאני מצליחה." "את יודעת מה מצחיק?" שאל. "אני דווקא מתגעגע אליה לפעמים." התאמצתי להסתיר את תדהמתי. בילינו בקֶרַמְזִין יותר מעשר שנים מחיינו, אבל בדרך כלל נראה לי שמאל מנסה לשכוח את המקום לגמרי, ואולי גם אותי. שם הוא היה עוד פליט אבוד, עוד יתום שצריך להכיר תודה על כל ביס של אוכל, על כל זוג מגפיים משומשות, ואילו בצבא הוא עיצב לעצמו מקום שבו אף אחד לא צריך לדעת שפעם היה ילד קטן ובלתי רצוי. "גם אני," הודיתי. "אנחנו יכולים לכתוב לה." "אולי," אמר מאל. פתאום הוא שלח יד ותפס בידי. ניסיתי להתעלם מהזרם שעבר בגופי. "בשעה הזאת מחר, נשב לנו בנמל אוֹס־קֶרְבוֹ, צופים אל האוקיינוס ושותים קְבַס." הבטתי בדובְרוֹב מתנודד קדימה ואחורה וחייכתי. "דובְרוֹב מזמין?" "רק את ואני," אמר מאל. "ברצינות?" "זה תמיד רק את ואני, אלינה." לרגע הרגשתי כאילו זה נכון. העולם הצטמצם למדרגה הזאת, למעגל האור הזה, שנינו ריחפנו לנו בחשכה. "קדימה!" קרא מיכאל מהשביל. מאל נחרד כמו אדם המקיץ מחלום. הוא לחץ שוב את ידי ועזב אותה. "חייב לזוז," אמר, החיוך החצוף חוזר לשפתיו. "נסי לישון קצת." הוא דילג בקלילות במורד המדרגות ורץ להצטרף לחבריו. "תאחלי לי בהצלחה!" קרא מעל כתפו. "בהצלחה," אמרתי בלי לחשוב ואז רציתי לבעוט בעצמי. בהצלחה? תהנה, מאל. מקווה שתמצא גרישה יפה, ושניכם תתאהבו עד מעל לראש ותעשו ביחד הרבה תינוקות יפהפיים ומוכשרים להגעיל. ישבתי קפואה על המדרגות, צופה בהם נעלמים במורד השביל, עדיין מרגישה את חמימות ידו של מאל בכף ידי. טוב, נו, חשבתי כשקמתי. אולי הוא ייפול לתעלה בדרך לשם. התגנבתי חזרה למגורים, סגרתי את הדלת היטב מאחוריי והתכרבלתי בהכרת תודה בשמיכה שלי. האם ייתכן שאותה נערת גרישה שחורת שיער תתגנב החוצה מההיכל שלה כדי לפגוש את מאל? הדחקתי את המחשבה. זה לא ענייני, והאמת, אני גם לא רוצה לדעת. מאל מעולם לא הסתכל עליי כמו שהסתכל על הבחורה ההיא ואפילו לא כמו שהיה מסתכל על רובִי, וזה גם לא יקרה. העובדה שהמשכנו להיות חברים הייתה יותר חשובה מכך. אבל עד מתי? נדנד קול בתוך ראשי. אלכסיי צדק, דברים משתנים. מאל השתנה לטובה. הוא נהיה יותר נאה, יותר אמיץ, יותר שחצן. ואילו אני נהייתי... יותר גבוהה. נאנחתי והתהפכתי על הצד. הייתי רוצה להאמין שמאל ואני נישאר חברים תמיד, אבל נאלצתי להכיר בעובדה שאנחנו בנתיבים שונים. שכבתי בחושך, מחכה לשינה, ותהיתי אם הנתיבים האלה ילכו ויתרחקו זה מזה, ואם יגיע יום שבו נשוב להיות זרים זה לזה.
  1. :

    מרתק. ספר פנטזיה מעולה. עולם שלם מורכב לפרטי פרטים נפרש לעיני הקורא יחד עם גיבורים משכנעים. מחכה לספרים הבאים!!!!!!

הוסיפו תגובה