החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות / הרשמה

צל האזדרכת

מאת:
הוצאה: | 2016-06 | 255 עמ'
זמינות:

20.00

רכשו ספר זה:

"הוא לא היה גבוה או יפה תואר באופן מיוחד, אבל בניגוד שבין מראהו הפראי לבין הטון השקט ואופן הדיבור הרהוט והשנון היה משהו כובש. לא התנגדתי כשנטל את ידי וליטף בעדינות את כפי, וגם כאשר טייל באצבעותיו החשופות על זרועי וידו עלתה אל מתחת לחולצה. נשאתי ראשי אל חלונם המואר של הוריי ולרגע אחד קם החינוך השמרני אל מול תחושות העונג שזרמו בי. ריח משכר שלא ידעתי כמוהו עם איש ריחף מעלינו ושפתותינו נפגשו. הנשיקה התמה והמגע העדין על עורי לאחריה הבעירה בי אש של תשוקה. נרתעתי לאחור, חוששת מעצמי ומתאוותיי."

כך מתחיל סיפור אהבתם של אבשי וליאורה. ליאורה מחליטה לממש את אהבתה למרות התנגדותם הנמרצת של הוריה, ובכך היא מטלטלת את מערכת היחסים בינה לבין אחיותיה. תסכולים ישנים וסודות שנטמנו עמוק נחשפים ומזעזעים את המשפחה ומעוררים את שאלת הנאמנות המשפחתית, והאם דם באמת סמיך ממים.

עלילת הספר מתרחשת בין חיפה לעכו ולבוסתן הגליל, לשם נודדת המשפחה בעקבות רצונו של אב המשפחה להגשים את חלום הציונות ולהיות איכר בארץ ישראל. חלומו המנופץ מחזיר את המשפחה לחיפה.

ולשכונה נטולת השם – בין רחוב עיראק לעיר התחתית שממנה ביקש להימלט.

יוסיפיה פורת, ילידת 1944 – אם לשלשה וסבתא ל-עשרה נכדים. מתגוררת כיום בנהריה. זהו ספרה השלישי למבוגרים. כתבה גם שני ספרי ילדים. אחד מהם תורגם לאנגלית ונמכר באתר הבינלאומי של אמזון.

סיפורים מפרי עטה ראו אור ב ynet ו'מאזניים' של אגודת הסופרים ובכתבי עת שונים.

מקט: 4-800-1605101

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


א

1

צפירת אמבולנס החרידה את השכונה השלווה בצהרי יום שבת, וחובשים בחלוקים הלבנים העלו את נחום פלדמן, אבא שלי, על אלונקה.

בבוקר יצא אבי במצב רוח מרומם לבית הכנסת. נכדו הצעיר הגיע למצוות ועולה לתורה והוא לא יניח לשום דבר לפגום בשמחתו, הרהר בעודו פוסע בצעדים קלילים על המדרכה. על הכאבים בחזה שפקדו אותו בימים האחרונים לא סיפר לאיש, אף לא לרעייתו מרים שנפשה שברירית, והוא קיווה שאלו יחלפו במהרה. רוח מהססת של שעת בוקר מוקדמת עקצצה את פניו בעת שפנה אל שביל האספלט הכבוש למחצה בינות לחצרות האחוריות של מבני המגורים הכעורים. מטרים ספורים בלבד צעד על השביל עד שפנה לשמאל וטיפס במעלה המדרגות המובילות לרחוב הראל, שבקצהו שכן בית הכנסת ‘פאר התהילה’. בעברו הרחוק ידע בית הכנסת ימים יפים ושמו נישא ברחבי חיפה. בחגים נרכשו המושבים זמן רב לפני כן ובעלי השמחות חויבו להזמין מקומות לאירועים המשפחתיים כמה שבועות מראש תמורת סכום לא גדול שנתרם לרווחת המתפללים. עתה ביקרו בו קומץ מתפללים בלבד, ורוב ימות השנה הפעילות בו הייתה דלה. הצעירים נטשו את השכונה לטובת הפרברים החדשים, ובמקומם הגיעו עולים מברית המועצות, חלקם הגדול חילוניים שלא לומר אפיקורסים גמורים. הנותרים הזדקנו והתקשו לעשות דרכם עד לקצה הרחוב ולטפס במדרגות שהוליכו אליו.

המבנה המרשים שימש בעברו כבית קולנוע והייתה בו ערבוביה חיננית של סגנון הבאוהאוס והמודרניזם. חזיתו – גזוזטרה חיצונית עגולה שהקיפה אותו נסכה נופך של פאר ישן שהתנוסס בהדר מעל בתיה המלבניים והאפורים של השכונה חסרת החן. פנים בית הכנסת שופץ באהבה בידי תלמידי הישיבה הסמוכה ובעידודו של הרב שעמד בראשה – צעיר ג’ינג’י נמרץ ואדום פנים. בחגים או באירועים כמו עליה לתורה ושבת חתן ניאותו חסידי הרב – צעירים בשטריימלים ובחליפות שחורות – להתפלל עם האורחים וקרובי המשפחה של החתנים, וכך התמלאו הספסלים ומקצת מתהילתו של בית הכנסת שבה אליו.

דקירה חדה כשל להב סכין משוננת פילחה את חזהו של נחום בלי התרעה מוקדמת. תחת עיניו, שהתערפלו ברגע, נפרשה השכונה המנומנמת העטופה בעצלות של בוקר שבת. שביליה הצרים היו שוממים מאדם, ומלבד חתולה מוכתמת אחת שקפצה מתוך השיחים ביללה ונעצה בו זוג עיניים ירוקות, לא נראתה עליהם נפש חיה.

נחום נשען על מעקה המדרגות ואמד את הדרך שעוד נותרה. הכאב בחזה המשיך להעיק והמרחק הקצר נדמה בעיניו כיעד מרוחק ובלתי ניתן להשגה. לרגע אחזה בו בהלה. ביד רועדת הוציא מכיס חולצתו את הכדור הקטנטן שנשא עמו למקרים כגון אלה והניח אותו תחת לשונו בהתאם להמלצת רופאו. דקות ארוכות עמד שעון בגבו על המעקה, שואף ונושף, נושף ושואף, בניסיון נואש להרגיע את קצב נשימותיו המהירות עד שחש הקלה. את שארית הדרך עשה בצעדים קטנים ובנשימות מדודות. לבסוף עמד מול הדלת החומה קלופת הצבע וכשסובב את המפתח ונכנס פנימה אורו עיניו.

בחדר שעד לפני כמה ימים היה ריק מרהיטים העמידו תלמידיו של הרב שולחן – שני משטחי עץ כבדים הנתמכים בחמורי ברזל – ואת כיסאות הפלסטיק הלבנים הניחו מסביב לו. אם כך, העבודה הקשה נחסכה ממנו, וכל שנותר היה להכין את המקום לסעודה שלאחר העלייה לתורה. החום והאוויר הדחוס הקשו על תנועותיו, ואלה נעשו אטיות מהרגיל. זיעה קרה כיסתה את מצחו, וכשפרש את המפות הלבנות על השולחנות חש בצמרמורת העולה מעצם הזנב ועד צווארו ואת גרונו לפתה תחושת מחנק. החדר כולו חג סביבו. רגליו כשלו.

מאוחר יותר, ניסה לזכור מה קדם למה וכמה זמן חלף מהרגע שבו נאחז בקיר עד ששמע את קולותיהם המתקרבים של חתן בר המצווה ואביו. ‘נחום,’ סח עם עצמו כהרגלו במקרי דחק, ‘תנשום עמוק ותיקח את עצמך בידיים. אין מקום להתפנק ביום שמח שכזה ואין צורך להדאיג איש,’ שב ואמר בקול.

הרעד בידיים והפנים החיוורות לא נעלמו מעיניו של זאביק, שנכנס באותה שעה פנימה.

“הכול בסדר אבא?” שאל בדאגה.

“וודאי שהכול בסדר״, הרגיע אותו, “יש לנו בר מצווה להכין ואין זמן לשיחות חולין בטלות״, השיב בקול שאינו משתמע לשני פנים. “תן גם אתה יד, גיליניק’ה״, פנה אל נכדו, “יחד נסיים את ההכנות בזמן”.

נחישותו של אבא לא הותירה מקום לוויכוחים, וכולם נרתמו למלאכה. גילי חילק את הבייגלך והחטיפים המלוחים, וזאביק פרס את עוגת הספוג הצהבהבה לפרוסות שמנמנות. את הקוגל הניחה דיתה לתפארה במרכז השולחן. אדי הקוגל שהתחמם כל השבת על הפלטה היתמרו אל על, וריח שכבת הקרמל הפריכה העוטפת את עיסת האטריות הרכה והמתקתקה המתובלת קלות בפלפל שחור התפזר סביב. לא היה בלבה ספק כי הקוגל עתיד להיות גולת הכותרת של האירוח.

שבע רצון הביט אבא בשולחנות הערוכים.

“תהיה לך יופי של סעודת בר מצווה״, אמר והביט בחיבה בנכדו. התספורת הקצרה שהתחדש בה, החולצה הבהירה המכופתרת והמכנסיים הכהים והארוכים הפכו אותו באחת מילד ביישן לנער. דיתה גיסתי, לא אהבה אירועים רבי משתתפים. משכך, הרימה גבה משהביע בנה את רצונו הנחוש לחגוג את מסיבת בר המצווה באולם. הצורך לעטות בגדים מיופייפים לחייך חיוך מעושה ולהיות נחמדה גם למי שאינו חביב עליה הרתיע אותה והיא העלתה בפניו רעיונות והצעות חילופיות, אך כולן נדחו במחי יד צעירה, “כאשר אבדנו, אבדנו״, אמרה דיתה חצי בייאוש, חצי בצחוק.

אך בכך לא היה די. “לא חייבים״, פלטה דיתה בעת שישבו אל שולחן האוכל וגיל הביע רצונו לקרוא גם את ההפטרה בבית הכנסת. נטייתו לגמגם בעת התרגשות הדאיגה אותה, אולם גם הפעם עמד על דעתו בנחרצות לא אופיינית והיא נאלצה לוותר.

לא פעם תהיתי איך לזאביק ולדיתה, זוג מוחצן ושופע ביטחון, יצא ילד מופנם ורגיש כל כך. רצונו לעלות לתורה בבית הכנסת התמיה את כולנו.

“גילי נחוש להצליח״, סיפרה דיתה כמעט בכל הזדמנות. “בכל ערב הוא עומד מול המראה, מתכונן ועושה חזרות״.

ואבא, שלימד את כל נכדיו את ההפטרה, התגייס בשמחה למשימה. “פרשת השבוע שלו ארוכה והוא עומד בה יפה. זה בסדר גמור להתרגש, גם אני נרגש״, טפח על כתפו של נכדו בשעה שהכין את הקרקע למופע.

נוכחותו של אבא החדירה בגילי ביטחון. הוא קרא ושר בקול רם וצלול בלי לזייף ובלי שחיכך בגרונו ולו פעם אחת. אבא התמוגג מנחת, זאביק הזדקף על מקומו והביט בנוכחים במבטי תוכחה ודיתה הזילה דמעה.

אמה קינחה את אפה בממחטת הנייר שהוציאה מכיס שמלתה. “תראו אותו״, התפעלה. “בן לילה הפך לגבר של ממש”, הביעה את רחשי לבה בקול, ורות, אימה של דיתה, הנהנה. “מי היה מאמין…” מלמלה. הרדיד הירקרק גלש משערה וירד עד כתפיה הדקות. לעומתה נראתה אימא חגיגית במיוחד בשמלתה המנוקדת בלבן ובכובע הברט הכחול שחבשה. שתי הסבתות ישבו סמוכות זו לזו ומדי פעם הטו את גופן אל מעבר למעקה כדי לצפות מקרוב בנעשה למטה. דורק’ה, שרק’ה, תמי ואנוכי, דודותיו, הצטופפנו בספסל העץ שמאחוריהן.

“המכנסיים עברו בשלום את משמרת הצניעות של אבא?” זקפה דורק’ה גבה על לבושי.

“תתפלאי!” אמרתי. “ובינינו, הם צנועים בהרבה מהשמלות שיש לי בארון…״.

“ואני רצתי לקנות בגדים חדשים…״ אמרה והחליקה בכף ידה על חצאיתה, “לידך אני נראית כמו ה’רבצען’…״

“לא נורא״, הגבתי בחיוך, “את יפה בכל לבוש״.

“קצ’קס! ששש… אתן מפריעות!” נחפזה שרק’ה להשתיק אותנו. מטפחת המשי הלבנה שכרכה לראשה ונקשרה מאחור וחולצתה הבהירה שיוו לה מראה נקי וחף מגנדרנות. תמי, שהייתה שקועה בסידור תפילותיה, הרימה לרגע את עיניה אך מיד חזרה לעקוב אחר קריאת הפרשה ולא התערבה בשיחה.

בסיום התפילה ולאחר שנאספו סוכריות הטופי שהעתרנו עליו מעזרת הנשים, נדחקו המתפללים בחדר הקטן ועטו על הכיבוד ועל הקוגל כמורעבים שלא בא אוכל אל פיהם ימים רבים. אבא התהלך ביניהם גאה כטווס וחיוך של אושר זרוע על פניו. רק אימא הביטה בו בדאגה. “הוא לבן כמו סיד ונוטף זיעה״, חיוותה דעתה בקול שמנבא את העתיד. “אני חוששת לו, הוא נראה חולה״.

חששה של אימא היה מוצדק. עוד בטרם אספו המתפללים את השאריות המתוקות של הקוגל איבד נחום פלדמן, אבא שלי, את שווי משקלו והתמוטט על רצפת בית הכנסת הקרה.

“את הרי מכירה אותו״, התנצל זאביק בפני אימא, “הוא הצליח לעבוד עליי. האמנתי לו כשטען שהוא מרגיש מצוין״.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “צל האזדרכת”