החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות / הרשמה

צופן דה וינצ'י

מאת:
מאנגלית: נורית לוינסון | הוצאה: | 2004 | 464 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

0.00

רכשו ספר זה:

בעת ביקור בפריז מקבל רוברט לנגדון, מומחה לסמלים, טלפון בהול בשעת לילה מאוחרת. האוצֵר הזקן של הלובר נרצח במוזיאון, וצופן סתום נמצא ליד גופתו. כשלנגדון מנסה לפענח את החידות המוזרות בעזרת מפענחת הצפנים סופי נווה, נדהמים שניהם לגלות שורה של רמזים ביצירותיו של דה וינצ'י, שהוסוו בחכמה על ידי הצייר.
הסיכונים גוברים כשלנגדון חושף חוליה מדהימה: האוצֵר המנוח היה מעורב ב"מסדר ציון" – אגודה חשאית, שבין חבריה נמנו אייזק ניוטון, בוטיצ'לי, ויקטור הוגו וליאונרדו דה וינצ'י. לנגדון מבין שהם במצוד אחרי סוד היסטורי עוצר נשימה, מדהים ומסוכן כאחד. במירוץ מטורף ברחובות פריז וסביבותיה מוצאים את עצמם לנגדון ונווה מתמודדים עם אנשים נטולי פנים ורבי עוצמה, שצופים מראש כל מהלך שלהם. אם לא יצליחו לפענח את החידה, יאבד לנצח סודו של המסדר – ואיתו האמת העתיקה.
"צופן דה וינצ'י" הוא ספר מעשיר ואינטליגנטי, השובר את מוסכמות רומן המתח המסורתי. מן הדפים הראשונים של הספר ועד הסוף המדהים והבלתי צפוי, מוכיח המחבר, דן בראון, את גדולתו כמספר סיפורים. הספר זכה להצלחה יוצאת דופן בארה"ב, כשכבש את המקום הראשון ברשימות רבי המכר מיד עם צאתו לאור. דן בראון קרא מאות ספרים וראיין היסטוריונים רבים, לצורך כתיבת הספר, המבוסס על עובדות אמיתיות. רעייתו של בראון, היסטוריונית של האמנות, סייעה לו בתחקיר שערך בפריז, ובעיקר במוזיאון הלובר.

מקט: 4-20-51234
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרולוג
מוזיאון הלוּבְר, פריז
22:46

האוצֵר הנודע ז'ק סוֹניֶיר נע לאורך המסדרון המקומר של הגְראנד גַלֶרִי [הגלריה הגדולה] במוזיאון. הוא זינק לעבר הציור הקרוב ביותר שהצליח לראות, מעשה ידיו של קרוואג'ו. האיש בן השבעים ושש אחז במסגרת המוזהבת ומשך את יצירת המופת אליו, עד שניתקה מן הקיר, וסוֹנייר נפל אחורה תחת בד הציור.

כפי שצפה, נפל שער ברזל ברעש גדול סמוך למקום נפילתו וחסם את הכניסה. רצפת הפרקט רעדה. מרחוק החלה לצלצל האזעקה.

האוצֵר שכב לרגע, מתקשה לנשום, ובדק את מצבו. אני עדיין חי. הוא זחל החוצה ממקומו שמתחת לתמונה, וסרק את החלל המקומר למצוא בו מקום להסתתר.

קרוב מאוד אליו נשמע קול, "אל תזוז."

האוצֵר קפא במקומו על ידיו ועל ברכיו, והיטה את ראשו לאט.

ממרחק של רק חמישה מטרים ממנו, מחוץ לשער הנעול, הביטה בו צלליתו הענקית של תוקפו מבעד סורגי הברזל. הוא היה גבוה ורחב, בעל עור חיוור כרוח רפאִים ושיער לבן דליל. עיניו היו ורודות ואישוניהן אדומים כהים. הלבקן הוציא ממעילו אקדח וכיוון את קנהו דרך הסורגים, היישר אל האוצֵר. "לא היית צריך לרוץ." לא היה קל לסווג את מבטאו. "עכשיו תגיד לי איפה זה."

"כבר אמרתי לך," גימגם האוצר וכרע חסר הגנה על רצפת הגלריה. "אין לי מושג על מה אתה מדבר!"

"אתה משקר." האיש הסתכל עליו ללא כל תנועה פרט לנצנוץ בעיניו השֵדִיוֹת. "אתה ואחֶיך מחזיקים ברשותכם משהו שלא שייך לכם."

נחשול של אדרנלין גאה בקרבו של האוצֵר. מנין נודע לו הדבר?

"הלילה יחזור הרכוש אל בעליו האמיתיים. תגיד לי איפה הוא מוסתר, ותישאר בחיים." האיש כיוון את אקדחו אל ראשו של האוצֵר, "תהיה מוכן למות בשביל סוד כזה?"

סוֹנייר התקשה לנשום.

האיש היטה את ראשו והציץ דרך קנה אקדחו.

סוֹנייר הרים את ידיו כמתגונן. "חכה," אמר לאט. "אני אוֹמַר לך מה שאתה צריך לדעת." האוצֵר ברר את מילותיו הבאות בזהירות, על השקר שאמר חזר בעבר פעמים רבות... ובכל פעם התפלל שלא ייאלץ להשתמש בו.

כשסיים האוצֵר לדבר, חייך תוקפו בשביעות רצון. "כן. זה בדיוק מה שאמרו לי האחרים."

סוֹנייר נרתע. האחרים?

"מצאתי גם אותם," ליגלג הענק. "את שלושתם. הם אישרו את מה שעכשיו אמרת."

לא יכול להיות! זהותו האמיתית של האוצֵר, וזהותם של שלושת ה"סֶנֶשוֹ" [קציני־המישמר] שלו, היו מקודשים כמעט כמו הסוד העתיק שעליו שמרו. סוֹנייר הבין כעת כי קציני־המישמר שלו מילאו את ההוראה המפורשת ואמרו אותו שקר לפני מותם. זה היה חלק מן הפרוטוקול.

התוקף כיוון שוב את אקדחו. "אחרי שתמות, אני אהיה היחיד שיידע את האמת."

האמת. כהרף עין הבין האוצֵר את האימה האמיתית שבמצב. אם אמות, האמת תאבד לנצח. אינסטינקטיבית ניסה לחפש מקום מסתור.

האקדח רעם, והאוצֵר חש חום צורב כשפגע הקליע בבטנו. הוא נפל קדימה... נאבק בכאב. לאט לאט התגלגל סוֹנייר על גבו והסתכל על תוקפו דרך הסורגים.

האיש כיוון עכשיו את נשקו אל ראשו של סוֹנייר.

סוֹנייר עצם את עיניו, ומחשבותיו היו כסופה מתנחשלת של פחד וחרטה.

הקליק של בית־הבליעה הריק הידהד במסדרון.

עיניו של האוצֵר נפקחו לרווחה.

הלבקן הסתכל על נשקו ונראה כמעט משועשע. הוא הושיט יד למכה נוספת, אבל אחר כך נראה כשוקל את מעשיו, וחייך בשביעות רצון שקטה לעבר בטנו של סוֹנייר. "עבודתי כאן הסתיימה."

האוצֵר הסתכל וראה את חור הקליע בחולצת הפשתן הלבנה שלו. סביב החור נוצר מעגל קטן של דם, כמה סנטימטרים מתחת לעצם החזה שלו. הקיבה שלי. כמעט באכזריות החטיא הקליע את ליבו. כלוחם לשעבר במלחמת אלג'יר, כבר היה האוצֵר עד ראייה למוות איטי מסוג זה. למשך רבע שעה עמד לשרוד עד שחומצות קיבתו ימלאו את חלל חזהו וירעילו אותו אט אט מבפנים.

"כאב זה דבר טוב, מֶסיֶיה," אמר האיש.

והלך.

ז'ק סוֹנייר, שנשאר לבדו, הפנה שוב את מבטו אל שער הברזל. הוא היה כלוא, והדלתות לא עמדו להיפתח שנית לפחות עוד עשרים דקות. עד שיגיע אליו מישהו, הוא כבר ימות. על אף כל זאת, הפחד שאחז בו עכשיו היה גדול מפחד המוות.

אני חייב להעביר הלאה את הסוד.

כשהתאמץ לעמוד על רגליו, ראה לנגד עיניו את שלושת אֶחיו הרצוחים. הוא חשב על הדורות שחיו לפניהם... על השליחות שכולם קיבלו עליהם.

שרשרת יֶדע שאינה מתפרקת.

פתאום, עכשיו, למרות כל אמצעי הזהירות... למרות כל האבטחה... ז'ק סוֹנייר היה החוליה היחידה שנשארה, נוצרם היחיד של הסודות היקרים ביותר שנשמרו מעולם.

כולו רועד הצליח לעמוד על רגליו.

אני חייב למצוא דרך...

הוא היה כלוא בגראנד גלרי, ובעולם כולו היה רק אדם אחד שאליו היה יכול להעביר את הלפיד. סוֹנייר הסתכל על קירות כלאו המפואר. מיטב היצירות המפורסמות ביותר בעולם ניבטו אליו מן הקירות כידידים ותיקים.

הוא התכווץ מכאב, ואזר את שארית כוחותיו. הוא ידע שהמשימה הנואשת שעמדה לפניו תדרוש כל שנייה שנותרה מחייו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “צופן דה וינצ'י”