החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות / הרשמה

על נעמי נוביק

נעמי נוביק קוראת ספרות פנטסיה בהתלהבות כבר מגיל שש, כאשר צלחה בראשונה את "שר הטבעות". לנוביק יש גם חיבה מיוחדת להיסטוריה, במיוחד לתקופה הנפוליאונית והיא מעריצה את ג'יין אוסטן ופטריק אובראיין. נוביק למדה ספרות אנגלית באוניברסיטת בראון, ומדעי המחשב באוניברסיטת ... עוד >>

עקורה

מאת:
מאנגלית: יעל אכמון | הוצאה: | 2016-11 | 608 עמ'
קטגוריות: מד"ב ופנטזיה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

45.00

רכשו ספר זה:

יצירת המופת עטורת הפרסים מגיעה בעברית בשנה לאחר צאתה באנגלית.

אגניישקה תמיד ידעה שהדרקון, המכשף שמגן על העמק בו שוכן הכפר השליו שלה, ייקח את קאשה, חברתה הטובה. הדרקון לוקח נערה בת שבע עשרה מהעמק כל עשר שנים, וקאשה היא היפה ביותר, המוכשרת ביותר, האמיצה ביותר.

אבל כשהדרקון מגיע לטקס הבחירה, הוא לא בוחר בקאשה. הוא בוחר באגניישקה.

"עקורה" הוא סיפור על שורשים ויער, על מסורת עממית לעומת ידע כתוב, על מה שנמצא מאחורי האופל של היער האפל. זה סיפורה של גיבורה נהדרת, שמגלה שיש בעצמה יותר מכפי שחשבה.

"עקורה" זכה בפרס לוקוס לספר הפנטסיה הטוב של השנה, בפרס נביולה לספר הטוב של השנה, בפרס הפנטסיה הבריטית לספר הטוב של השנה, ופרס הספרות המיתופואטית. הוא היה מועמד לפרס הוגו ולפרס הפנטסיה העולמית.

"פנטסיה מהנה מאד, עם תחושה של קלאסיקה מודרנית"

– ניו יורק טיימס

"מרגש, שובר לב ומספק לחלוטין, עקורה הוא ספר הפנטסיה שחיכיתי לו כל חיי"

– NPR

"עוצר נשימה … סיפור מפואר ואלגנטי, אך ארצי וצנוע, מוכר כמו מעשייה של האחים גרים, ובעת ובעונה אחת רענן ומקורי… נועד להיות ספר חובה לחובבי פנטסיה למשך שנים".

מקט: 4-1396-3
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר שפורסם על הספר
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

הדרקון שלנו לא אוכל את הנערות שהוא לוקח, ולא משנה מה מספרים מחוץ לעמק שלנו. אנחנו שומעים את הסיפורים לפעמים, מפי עוברי אורח. כאילו אנחנו מקריבים קורבנות אדם, והוא דרקון אמיתי. זה לא נכון, כמובן: הוא אולי קוסם ובן אלמוות, אבל בן אדם, והאבות שלנו היו מתאגדים והורגים אותו אילו היה רוצה לאכול אחת מאיתנו כל עשר שנים. הוא מגן עלינו מפני היער, ואנחנו אסירי תודה לו, אבל לא עד כדי כך אסירי תודה.

הוא לא באמת טורף אותן; רק נדמה שזה מה שקורה. הוא לוקח נערה למגדל שלו, וכעבור עשר שנים משחרר אותה, אבל בשלב זה היא כבר מישהי אחרת. הבגדים שלה יפים מדי והיא מדברת כמו אשת חצר וחיה לבדה עם גבר במשך עשר שנים, אז מובן שהיא מחוללת, למרות שכל הבנות אומרות שהוא לא נגע בהן. ומה כבר יוכלו לומר? וזה לא הגרוע ביותר – אחרי הכול, הדרקון נותן להן ארנק מלא מטבעות כסף כנדוניה כשהוא משחרר אותן, אז כל אחד היה שמח לשאת אותן, מחוללות או לא.

אבל הן לא רוצות להינשא לאיש. הן לא רוצות להישאר כלל.

“הן שוכחות איך לחיות כאן,” אמר לי אבא שלי פעם, פתאום. אני נסעתי לצדו על מושב העגלה הגדולה והריקה, בדרך הביתה לאחר שחילקנו את עצי ההסקה לאותו שבוע. גרנו בדְוֶורְניק, שלא היה הכפר הגדול ביותר בעמק וגם לא הקטן ביותר, או הקרוב ביותר ליער: נמצאנו אחד-עשר קילומטרים ממנו. אבל הדרך עברה מעל גבעה גדולה, וביום בהיר יכולת להשקיף מפסגתה לאורך הנהר עד הרצועה האפורה-הבהירה של אדמה חרוכה בקצהו הקרוב ביותר, והחומה המוצקה והאפלה של היער מעבר לה. המגדל של הדרקון נמצא מרחק רב בכיוון ההפוך, גוש גיר לבן נטוע למרגלות הרי המערב.

אני עדיין הייתי צעירה מאוד – בת חמש לכל היותר, אני חושבת. אבל כבר אז ידעתי שלא מדברים על הדרקון או על הבנות שהוא לוקח. אז כשאבא שלי הפר את הכלל, הדברים שאמר נחקקו בזיכרוני.

“הן זוכרות לפחד,” אמר אבא שלי. זה הכול. ואז ציקצק בלשונו לסוסים והם נשאו אותנו הלאה, במורד הגבעה ובחזרה אל בין העצים.

זה לא היה הגיוני בעיני. כולנו פחדנו מהיער. אבל העמק שלנו היה הבית. איך אפשר לעזוב את הבית? ובכל זאת, הנערות מעולם לא נשארו כשחזרו. הדרקון שיחרר אותן מהמגדל והן שבו למשפחותיהן לזמן קצר – לשבוע, לפעמים לחודש, לעולם לא הרבה יותר מזה. הן לקחו את כסף הנדוניה שלהן והסתלקו. רובן הלכו ללמוד באוניברסיטה בקְראליה. רבות התחתנו עם גבר מהעיר, והשאר היו למלומדות או לחנווניות, אף שהיו שהתלחשו על ידוויגה באך, שנלקחה לפני שישים שנה, ואמרו שהיא הפכה לקורטיזנה ולפילגש של ברון ושל דוכס. אבל בתקופתי היא לא היתה אלא זקנה עשירה ששלחה מתנות נפלאות לכל אחייני-הרבא ואחייניות-הרבתא שלה ולעולם לא באה לבקר.

כך שזה ממש לא היה כמו למסור את הבת שלכם להיטרף, אבל גם לא דבר משמח. הכפרים בעמק אינם רבים כך שהסיכויים אינם קטנים מאוד – הוא לוקח רק בנות שבע-עשרה, שנולדו בין אוקטובר לאוקטובר. בשנה שלי היו אחת-עשרה בנות כאלה, סיכויים גרועים יותר מאשר בהטלת קובייה. כולם אומרים שהאהבה שלך לבת-דרקון משתנה ככל שהיא מתבגרת; זה בלתי נמנע, מעצם הידיעה באיזו קלות עלולים לאבד אותה. אבל זה לא היה כך עבורי, עבור ההורים שלי. עד שהייתי מבוגרת מספיק להבין שאני עשויה להילקח, כולנו ידענו שהוא ייקח את קאשָה.

רק עוברי אורח, שלא ידעו, החמיאו להוריה של קאשה או אמרו להם כמה יפה בתם, כמה חכמה, כמה נחמדה. הדרקון לא בהכרח לקח את הנערה היפה ביותר, אבל תמיד את המיוחדת ביותר באופן כלשהו: אם נערה אחת היתה באופן מובהק היפה ביותר, או המבריקה ביותר, או הרקדנית הטובה ביותר, או טובת לב במיוחד, איכשהו הוא תמיד בחר אותה, אף שבקושי החליף מילה עם הנערות לפני שבחר.

וקאשה היתה כל אלה. היה לה שיער מלא, זהוב כחיטה, שקלעה בצמה עד המותן, ועיניה היו חומות וחמימות, וצחוקה כמו שיר שעורר בך רצון לשיר אותו. היא חשבה על המשחקים המוצלחים ביותר, וידעה להמציא סיפורים וריקודים חדשים; היא היתה מסוגלת לבשל ארוחה מפוארת, וכשטוותה את צמר הכבשים של אבא שלה, החוט נמתח מהכישור חלק ואחיד ללא קשר או סיבוך.

אני יודעת שאני גורמת לה להישמע כמו דמות מתוך סיפור. אבל זה היה בדיוק להפך. כשאמא שלי סיפרה לי סיפורים על הנסיכה הטווה או על נערת האווזים האמיצה או על עלמת הנהר, במחשבתי ראיתי את כולן דומות מעט לקאשה; כך תפשתי אותה. ולא הייתי מבוגרת מספיק להיות חכמה, ולכן אהבתי אותה יותר, לא פחות, כי ידעתי שתילקח ממני בקרוב.

היא אמרה שלא אכפת לה. היא גם היתה חסרת פחד: אמה וֶנְסָה דאגה לזה. “היא תהיה חייבת להיות אמיצה,” אני זוכרת ששמעתי אותה אומרת פעם לאמא שלי בעודה דוחקת בקאשה לטפס על עץ שנרתעה ממנו, ואת אמא שלי מחבקת אותה בדמעות.

גרנו במרחק שלושה בתים בלבד זו מזו, ולא היתה לי אחות, רק שלושה אחים מבוגרים ממני בהרבה. קאשה היתה אהובת לבי. שיחקנו יחד מהעריסה, תחילה במטבחים של האמהות שלנו משתדלות שלא להסתבך להן בין הרגליים ואז ברחובות שמחוץ לבית, עד שהיינו מבוגרות מספיק להתרוצץ ביערות. מעולם לא רציתי להימצא בתוך הבית כשיכולנו לרוץ יד ביד מתחת לענפי העצים. דמיינתי שהעצים כופפים זרועות מטה לגונן עלינו. לא ידעתי איך אוכל לשאת זאת, כשהדרקון ייקח אותה.

ההורים שלי לא היו חוששים לי, לא ממש, גם אלמלא קאשה. בגיל שבע-עשרה עדיין הייתי סייחה כחושה מדי עם כפות רגליים גדולות וסבך שיער בצבע חום-אדמה, והמתת היחידה שלי, אם ניתן לכנות זאת כך, היתה היכולת שלי לקרוע או להכתים או לאבד בתוך יום כל פריט ביגוד שלבשתי. עד שהגעתי לגיל שתים-עשרה, אמא שלי כבר נואשה ממני, והכריחה אותי להחליף בגדים עשרים דקות בלבד לפני צאתנו מהבית, ולשבת על הספסל שליד הדלת עד שנלך לכנסייה. ועדיין היה קשה לדעת אצליח להגיע למדשאת הכפר בלי שבגדי יסתבכו באיזה ענף, או שיינתז עליהם בוץ.

“תהיי חייבת להתחתן עם חייט, אַגְניֶישְקָה קטנה שלי,” אבא שלי היה אומר וצוחק עם חזרתו מהיערות בלילה, כשרצתי לקדם את פניו בפנים מלוכלכות, עם חור אחד לפחות בבגדַי וללא מטפחת. הוא בכל זאת היה מניף אותי בזרועותיו ומנשק אותי; אמא שלי היתה רק נאנחת קלות: איזה הורה יצטער באמת על כמה מגרעות בבת-דרקון?

*

הקיץ האחרון שלנו לפני הלקיחה היה ארוך וחמים ומלא דמעות. קאשה לא בכתה, אבל אני כן. התמהמהנו בין העצים, מותחות כל יום זהוב עד כמה שניתן, ואני הייתי חוזרת הביתה רעבה ועייפה והולכת מיד לשכב בחושך. אמא שלי היתה באה ומלטפת את שערי, שרה לי חרש בעודי בוכה עד שנרדמתי, ומשאירה לי צלחת אוכל ליד המיטה למקרה שאתעורר באמצע הלילה רעבה. היא לא ניסתה לנחם אותי בשום דרך אחרת: כיצד היתה יכולה? שתינו ידענו שעד כמה שהיא אוהבת את קאשה, ואת אמה של קאשה וֶנְסָה, היא אינה יכולה אלא לחוש פקעת קטנה של שמחה בבטן – לא הבת שלי, לא יחידתי שלי. וכמובן, לא יכולתי לרצות באמת שהיא תרגיש אחרת.

היינו רק קאשה ואני יחד, כמעט כל אותו קיץ. כך היה כבר זמן רב. כילדות קטנות הסתובבנו עם ילדי הכפר, אך כשהתבגרנו, וקאשה יפתה, אמה אמרה לה: “מוטב שלא תרבי להיפגש עם הבנים, לטובתך ולטובתם.” אבל אני לא הרפיתי ממנה, ואמא שלי באמת אהבה את קאשה ואת וֶנְסָה ולא ניסתה להפריד בינינו בכוח, אף שידעה שזה רק יכאב יותר בסופו של דבר.

ביום האחרון מצאתי לנו קרחת יער באזור שעדיין היו בו עלים על העצים, זהובים ואדומים-כלהבה מעלינו, וערמונים בשלים זרועים מכל עברינו. הקמנו מדורה קטנה מזרדים ועלים יבשים לקלות בה חופן. מחר יהיה האחד באוקטובר, והמשתה הגדול ייערך לחלוק כבוד לפטרון אדוננו. מחר יבוא הדרקון.

“יכול להיות נחמד להיות זמרת נודדת,” אמרה קאשה, בעודה שוכבת על גבה בעיניים עצומות. היא זימזמה לעצמה קלות: זמר נודד הגיע לכפר לכבוד הפסטיבל, והתאמן בשיריו במדשאת הכפר הבוקר. עגלות המס הגיעו כל אותו בוקר. “להסתובב ברחבי פּוֹלְנִיה ולשיר עבור המלך.”

היא אמרה את זה מתוך מחשבה, לא כילדה הטווה חלומות; היא אמרה את זה כמו מישהי שבאמת שוקלת לעזוב את העמק, להסתלק לתמיד. הושטתי יד ואחזתי בשלה. “ותבואי הביתה כל יום אמצע החורף,” אמרתי, “ותשירי לנו את השירים שלמדת.” נאחזנו זו בזו בכוח, ואני לא הנחתי לעצמי לזכור שהבנות שהדרקון לקח מעולם לא רצו לחזור.

באותו רגע רק שנאתי אותו בלהט, כמובן. אבל הוא לא היה אדון רע. מהעבר האחר של הרי הצפון, היו לברון הביצות הצהובות צבא של חמשת אלפים איש להילחם במלחמות פולְנִיה, וטירה עם ארבעה צריחים, ואישה שענדה תכשיטים בצבע דם ולבשה גלימה מפרוות שועל לבנה, וכל זה באזור שלא היה עשיר יותר מהעמק שלנו. הגברים נאלצו לעבוד יום בשבוע בשדות הברון, שנמצאו בשטח הפורה ביותר, והוא לקח בנים מוצלחים לצבא שלו. ובגלל כל החיילים ששוטטו שם, הבנות נאלצו להישאר בתוך הבית ולעולם לא לבדן מרגע שהיו לנשים. ואפילו הוא לא היה אדון רע.

לדרקון היה רק המגדל היחיד, ואף לא חייל אחד, או אפילו משרת, פרט לנערה האחת שלקח. לא היה לו צורך בצבא: השירות שנתן למלך היה כולו מעשה ידיו, בקסם שלו. הוא נאלץ לבקר בחצר מדי פעם ולחדש את שבועת הנאמנות שלו, ואני מניחה שהמלך היה יכול לזמן אותו למלחמה, אבל בדרך כלל הסתכמה חובתו בכך שנשאר כאן והשגיח על היער, לגונן על הממלכה מרשעותו.

פזרנותו היחידה היתה בספרים. כולנו היטבנו לקרוא יחסית לבני כפר, כיוון שהוא שילם בזהב אפילו על כרך גדול יחיד ומוכרי הספרים עברו כולם אצלנו אף שהעמק שלנו נמצא בשולי פולְנִיה. ואם כבר הגיעו, הם גם מילאו את שקי האוכף שעל הפרדות בכל הספרים הבלויים או הזולים שהיו ברשותם ומכרו לנו אותם בפרוטות. רק בבתי העניים ביותר לא הוצגו בגאווה לפחות שניים-שלושה ספרים.

כל זה נשמע אולי זעום וקטנוני, ממש לא סיבה מספקת לוותר על בת, אבל רק אם אינך גר קרוב מספיק ליער להבין. אבל אני הייתי בחיים במה שמכונה “הקיץ הירוק”, כשרוח חמה נשאה אבקנים מהיער מערבה, מרחק גדול אל לב העמק, אל שדותינו וגינותינו. היבולים צמחו שופעים ופראיים, אך משונים ומעוותי-צורה. כל מי שאכל מהם נתקף חמת זעם רצחנית, הרים יד על משפחתו ובסופו של דבר נמלט ליער ונעלם אם לא קשרו אותו.

אני הייתי בשעתו בת שש. ההורים שלי ניסו לגונן עלי כמיטב יכולתם, ובכל זאת זכרתי היטב את תחושת החשש הדביק והצונן בכל מקום, כולם מפוחדים, ואת מדקרות הרעב התמידיות. בשלב ההוא כבר נגמר המזון שאגרנו בשנה הקודמת, מתוך ציפייה ליבול חדש באביב. אחד משכנינו אכל כמה תרמילי שעועית, מעשה שטות מתוך רעב. אני זוכרת את הצרחות מהבית שלו באותו לילה, ואיך הצצתי מהחלון וראיתי את אבא שלי רץ לעזור, חוטף בדרכו את הקלשון שנח שעון על קיר האסם שלנו.

יום אחד באותו קיץ, בהיותי צעירה מדי להבין את גודל הסכנה, חמקתי מהשגחתה של אמי העייפה והרזה ורצתי אל בין העצים. מצאתי שיח קוצני מת למחצה, בגומחה ללא רוח. נדחקתי בין הענפים הנוקשים והמתים עד המרכז המוגן וקטפתי חופן נפלא של פירות פטל שלא היו מעוותים כלל, שלמים ועסיסיים ומושלמים. כל אחד מהם היה פרץ של אושר בפי. אכלתי שני חופנים ומילאתי את חצאיתי; מיהרתי הביתה כשהם מכתימים את שמלתי בכתמים סגולים, ואמי התייפחה באימה כשראתה את פני המוכתמות. אבל אני לא חליתי: השיח ניצל איכשהו מקללת היער ופירות הפטל היו טובים לאכילה. אבל דמעותיה הפחידו אותי מאוד; מאותו יום והלאה לא בא פטל אל פי.

הדרקון נקרא לחצר באותה שנה. הוא חזר מוקדם מהצפוי ורכב הישר אל השדות, וזימן אש-קסם לשרוף את כל היבול המושחת, כל צמח מורעל. הדבר היה מחובתו, אבל לאחר מכן הוא גם נכנס לכל בית שחלה בו מישהו ונתן להם לגימה מתמצית קסם שהשיבה להם את צלילות דעתם. הוא הורה לכפרים המערביים יותר, שלא נפגעו מהקללה, לחלוק את יבוליהם איתנו, ואפילו ויתר על המס לאותה שנה על מנת שאיש מאיתנו לא ירעב. באביב הבא, ממש לפני עונת הזריעה, הוא עבר שוב בשדות לשרוף את השרידים המושחתים האחרונים לפני שיכו שורש מחדש.

אך אף שהציל אותנו, אנחנו לא אהבנו אותו. הוא מעולם לא יצא מהמגדל שלו לשתות עם הגברים בזמן האסיף כפי שעשה ברון הביצות הצהובות, או לקנות פריטים קטנים ביריד כפי שהרבו לעשות גבירתו של הברון ובנותיו. להקות שחקנים נודדות העלו לפעמים מחזות, וזמרים הגיעו במעבר ההרים מרוֹסיה. הוא לא בא לצפות ולהאזין. כשהעגלונים הביאו לו את המס, דלתות המגדל נפתחו מעצמן והם השאירו את כל מטענם במרתף בלי לראותו כלל. הוא מעולם לא החליף יותר מקומץ מילים עם ראשת הכפר שלנו, או אפילו עם ראש העיר של אוֹלְשַנְקָה, העיירה הגדולה בעמק שהיתה סמוכה מאוד למגדל שלו. הוא לא ניסה להתחבב עלינו כלל; איש מאיתנו לא הכיר אותו.

וכמובן, היה גם עניין הכשפים האפלים. ברקים הבזיקו סביב המגדל שלו בלילות בהירים, אפילו בחורף. שברירים קלושים ששילח מחלונותיו ריחפו לאורך הדרכים ובמורד הנהר עם לילה, ונכנסו ליער לפקוח עין עבורו. ולפעמים כשהיער לכד מישהו – רועה שהתקרבה מדי לגבולו, בעקבות העדר שלה; צייד ששתה מהמעיין הלא נכון; עובר אורח ביש-מזל שהגיע במעבר ההרים כשהוא מזמזם פיסת נעימה שנעצה טפרים בראשך – ובכן, גם במקרים אלה היה הדרקון יורד מהמגדל שלו; ואלה שלקח לא חזרו מעולם.

הוא לא היה מרושע, אך כן מרוחק ונורא-הוד. והוא עמד לקחת את קאשה, ולכן שנאתי אותו, והדבר נמשך שנים על גבי שנים.

רגשותי לא היו שונים באותו לילה אחרון. קאשה ואני אכלנו את הערמונים שלנו. השמש שקעה והמדורה שלנו דעכה, אבל אנחנו השתהינו בקרחת היער כל עוד המשיכו הגחלים ללחש. הדרך שציפתה לנו בבוקר לא היתה ארוכה. משתה האסיף נערך בדרך כלל באולשנקה, אבל בשנת בחירה הוא נערך תמיד בכפר שבו חיה לפחות אחת הבנות, כדי להקל מעט על משפחותיהן. ובכפר שלנו היתה קאשה.

שנאתי לדרקון היתה עמוקה מתמיד באותו יום, בעודי לובשת את שמלתי הירוקה החדשה. ידיה של אמא שלי רעדו בעודה קולעת את שערי. ידענו שקאשה תיבחר, אך אין זה אומר שלא פחדנו. אבל אני הרמתי את חצאיתי גבוה מעל לקרקע וטיפסתי לעגלה בזהירות רבה ככל יכולתי. נזהרתי כפליים משבבים והנחתי לאבא שלי לעזור לי. הייתי נחושה בדעתי לעשות מאמץ מיוחד. ידעתי שאין בזה טעם, אבל רציתי שקאשה תדע שאני אוהבת אותה במידה כזאת שאני מנסה להעניק לה סיכוי הוגן. לא התכוונתי לגרום לעצמי להיראות מטונפת או פוזלת או שפופה, כפי שעשו לפעמים אחדות מהבנות.

נאספנו במדשאת הכפר, כל אחת-עשרה הבנות בשורה. שולחנות המשתה הוצבו בריבוע, עמוסים מדי כיוון שלא היו גדולים דיים לשאת את המס של עמק שלם. כולם נאספו מאחוריהם. שקי חיטה ושיבולת שועל נערמו בפינות בפירמידות. אנחנו היינו היחידות שעמדנו בעשב, עם בני משפחותינו ועם ראשת הכפר שלנו דאנְקה, שצעדה הלוך ושוב מולנו ופיה נע בדממה בעודה מתרגלת את ברכת קבלת הפנים שלה.

כמעט לא הכרתי את הבנות האחרות. הן לא היו בנות דוורניק. כולנו עמדנו שותקות ונוקשות בבגדינו הנאים ובשיערנו הקלוע, משקיפות על הדרך. מהדרקון עדיין לא היה סימן. תרחישים דמיוניים התרוצצו בראשי. דמיינתי שאני משליכה את עצמי מול קאשה עם בוא הדרקון ואומרת לו שייקח אותי במקומה, או מכריזה שקאשה לא רוצה לבוא איתו. אבל ידעתי שאיני אמיצה דיי לעשות דבר מאלה.

ואז הוא הגיע, באופן נורא. הוא לא נסע כלל בדרך אלא התגשם הישר מחלל האוויר. אני הסתכלתי בכיוון ההוא כשהגיע: אצבעות נגלו באוויר, ואז זרוע ואז רגל ואז חצי איש, מחזה כה בלתי אפשרי ולא טבעי שלא יכולתי להסיט את המבט אף שהקיבה שלי התהפכה שוב ושוב. לאחרות היה יותר מזל. הן אפילו לא הבחינו בו עד שצעד לעברנו צעד ראשון וכל הסובבים אותי ניסו לא להירתע בהפתעה.

הדרקון לא דמה לשום גבר בכפר שלנו. הוא היה אמור להיות זקן כפוף ומכסיף, שהרי חי במגדל שלו מאה שנה; אבל הוא היה גבוה, זקוף, נטול זקן, עורו חלק. במבט חטוף ברחוב ייתכן שהייתי חושבת אותו לגבר צעיר, מבוגר ממני רק מעט: מישהו שהייתי עשויה לחייך אליו מעבר לשולחנות המשתה, ושהיה עשוי להזמין אותי לרקוד. אבל היה דבר-מה בלתי טבעי בפניו: קמטים בזוויות עיניו, כאילו השנים לא יכלו לגעת בו אך החיים השאירו חותם. הן לא היו פנים מכוערות, אך הקור שהביעו הפך אותן בלתי נעימות: כל פרט ופרט בו הכריז, איני אחד מכם ואיני רוצה להיות.

בגדיו היו מפוארים, כמובן; הבד הרקום של אדרת הז’וּפַּן שלו היה יכול לפרנס משפחה שלמה למשך שנה, גם ללא כפתורי הזהב. אך הוא היה רזה כמו אדם שהיבול שלו כשל שלוש שנים מתוך ארבע. גינוניו היו נוקשים, באנרגיה המתוחה של כלב ציד, כאילו יותר מכל היה רוצה להסתלק מכאן במהירות. זה היה היום הגרוע ביותר בחיינו, אך לו לא היתה סבלנות אלינו; כשראשת הכפר שלנו דאנקה קדה ואמרה לו: “הלורד, הרשה לי להציג בפניך את –“ הוא קטע אותה ואמר: “כן כן, בואו נתקדם.”

ידו של אבא שלי היתה חמה על כתפי בעודו עומד לצדי ומשתחווה; ידה של אמי לפתה את שלי מהצד האחר. הם נסוגו לאחור באי רצון עם ההורים האחרים. כולנו, כל האחת-עשרה, הצטופפנו בלי דעת קרוב יותר זו לזו. קאשה ואני עמדנו קרוב לקצה השורה. לא העזתי לאחוז בידה, אבל עמדתי קרוב מספיק להניח לזרועותינו לגעת, והסתכלתי על הדרקון ושנאתי אותו ושנאתי אותו בעודו מתהלך לאורך השורה ומטה מעלה את פניה של כל נערה במגע תחת סנטרה, להסתכל עליה.

הוא לא פנה בדברים לכל אחת. הוא לא אמר מילה לנערה שלידי, זאת שהגיעה מאולשנקה, אף שאביה בוריס היה מרביע הסוסים המוכשר ביותר בעמק, והיא לבשה שמלת צמר שנצבעה אדום עז ובשערה השחור הקלוע בשתי צמות ארוכות ויפות שזורים סרטים אדומים. כשהגיע תורי הוא העיף בי מבט בפנים זועפות – עיניים שחורות וצוננות, פה חיוור קפוץ – ואמר: “שמך, ילדה?”

“אַגְנִיֶישְקָה,” אמרתי, או ניסיתי לומר; גיליתי שפי יבש. בלעתי. “אגניישקה,” אמרתי שוב, בלחישה. “הלורד.” פני הסמיקו. השפלתי מבט. ראיתי שעל אף כל מאמצי, שלושה כתמי בוץ גדולים מתגנבים ועולים משולי חצאיתי.

הדרקון עבר הלאה ואז עצר והסתכל על קאשה, כפי שלא עצר מול אף אחת אחרת. הוא נותר שם וידו תחת סנטרה, חיוך דק של שביעות רצון מעקל את פיו הדק והנוקשה, וקאשה הסתכלה עליו באומץ ולא נרתעה. היא לא ניסתה להשוות לקולה גסות או צפצפנות וענתה לו בקול יציב ומוזיקלי: “קאשה, הלורד.”

הוא חייך אליה שוב, לא בנועם אלא כמו חתול שבע רצון. הוא המשיך עד קצה השורה רק לצאת ידי חובה, בקושי מעיף מבט בשתי הבנות שאחריה. שמעתי את וֶנְסָה שואפת אוויר בקול שהיה כמעט יפחת בכי, מאחורינו, בעודו מסתובב וחוזר להסתכל על קאשה, עדיין במבט שבע הרצון. ואז הוא הזעיף פנים שוב, והפנה את ראשו והסתכל ישירות עלי.

אני לא הבחנתי שאחזתי בכוח בידה של קאשה. לחצתי עליה, והיא לחצה על שלי. עכשיו היא מיהרה להרפות ממני ואני שילבתי ידיים מולי במקום זאת, סומק בלחיי, מפוחדת. הוא רק הביט בי שוב בצמצום עיניים. ואז הרים את ידו ובין אצבעותיו לבש צורה כדור זעיר של להבה לבנה-כחולה.

“היא לא התכוונה,” אמרה קאשה, אמיצה אמיצה אמיצה, כפי שאני לא הייתי עבורה. קולה רעד אך נשמע, בעוד שאני רעדתי כמו ארנבת מפוחדת בעודי לוטשת מבט בכדור. “בבקשה, הלורד –“

“שקט, ילדה,” אמר הדרקון והושיט את ידו אלי. “קחי אותו.”

“אני – מה?” אמרתי, מבולבלת יותר משהייתי אילו השליך אותו בפני.

“אל תעמדי שם כמו שוטה,” הוא אמר. “קחי אותו.”

ידי רעדה כל כך כשהרמתי אותה שלא הצלחתי למנוע ממנה לגעת קלות באצבעותיו בזמן שניסיתי לקטוף מביניהן את הכדור, אף שהמגע היה מתועב; עורו נדמה לוהט כמו מתוך קדחת. אבל כדור האש היה צונן כמו גולה, ומגעו לא הכאיב לי כלל. מופתעת מרוב הקלה, אחזתי בו בין אצבעותי ובהיתי בו. הוא הסתכל עלי בהבעה חסרת סבלנות.

“טוב,” אמר באופן לא נעים, “אז זאת את, אני מניח.” הוא לקח את הכדור מידי וסגר עליו את אגרופו לרגע; הכדור נעלם בזריזות כפי שנוצר. הוא הסתובב ואמר לדאנקה: “הביאו את המס כשתוכלו.”

אני עדיין לא הבנתי. איני חושבת שמישהו הבין, אפילו לא הורי, הכול קרה מהר כל כך, והייתי המומה מעצם העובדה שמשכתי את תשומת לבו. אפילו לא הספקתי להסתובב ולהיפרד לשלום לפני שהוא פנה לאחור ותפס במפרק ידי. רק קאשה הצליחה לזוז; הסתכלתי לאחור אליה וראיתי אותה עומדת להושיט אלי יד במחאה, אולם הדרקון משך אותי בדחיפות ובחוסר סבלנות בעודי כושלת אחריו, וגרר אותי איתו אל חלל האוויר.

ידי האחרת כיסתה בכוח על פי בקיבה מתהפכת כשחזרנו ויצאנו מהאוויר הריק. כשהוא הרפה ממני שקעתי על ברכי והקאתי אפילו בלי להבחין היכן אני נמצאת. הוא השמיע רטינה של גועל – הקיא ניתז על הבוהן הארוכה והאלגנטית של מגף העור שלו – ואמר: “פשוט חסרת תועלת. הפסיקי עם זה, ילדה, ונקי את הטינופת.” הוא התרחק וצעדיו מהדהדים על אבני המרצפת, ונעלם.

אני נשארתי שם רועדת עד שהייתי משוכנעת שלא אקיא עוד דבר, ואז ניגבתי את פי בגב היד והרמתי ראש לבהות סביב. נמצאתי על רצפת אבן, ולא סתם אבן אלא שיש צחור עם עורקים של ירוק עז. החדר היה קטן ועגול, עם חלונות חרך צרים שהיו גבוהים מדי להשקיף מהם, אבל מעל ראשי היתה התקרה מקומרת עמוקות. נמצאתי בראש המגדל.

לא היו כל רהיטים בחדר, ושום דבר שיכולתי להשתמש בו לנגב את הרצפה. בסופו של דבר השתמשתי בחצאית השמלה שלי: היא ממילא היתה מלוכלכת. ישבתי שם זמן-מה בפחד שהלך והתעצם, אך כשלא קרה דבר, קמתי והתגנבתי בהיסוס לאורך המסדרון. הייתי מעדיפה לצאת מהחדר בכל דרך אחרת ורק לא בזאת שבחר הוא, אילו היתה כזאת. אבל לא היתה.

אבל הוא כבר המשיך בדרכו. המסדרון הקצר היה ריק. גם שם התמשכה אותה רצפת שיש נוקשה וקרה, מוארת באור לבן חיוור, בלתי ידידותי, של המנורות התלויות. הן לא היו מנורות של ממש אלא גושים גדולים של אבן שקופה ממורקת שקרנה מהפנים החוצה. היתה במסדרון רק דלת אחת, ובסופו קשת שהובילה אל גרם מדרגות.

פתחתי את הדלת והצצתי פנימה בחשש, כיוון שהעדפתי לדעת מה יש בפנים ולא לעבור על פני הדלת בעיוורון. אבל מאחוריה לא היה אלא חדר קטן וחשוף, עם מיטה צרה ושולחן קטן ואגן רחצה. מולי היה חלון גדול ומבעדו נגלו לי השמים. רצתי אליו ורכנתי מעבר לאדן החלון.

המגדל של הדרקון ניצב למרגלות ההרים, בגבול המערבי של אדמותיו. כל העמק הארוך שלנו השתרע ממזרח, על כפריו וחוותיו, ובעודי עומדת בחלון נגלה לעיני נהר הפלך שהתמשך כחול-כסוף במרכז העמק, והדרך החומה המאובקת לצדו. הדרך והנהר התמשכו יחד עד הקצה האחר של אדמות הדרקון, נכנסים אל בין העצים ויוצאים שוב במקומות שבהם עמדו הכפרים, עד שהדרך הלכה וצרה ופסקה ממש לפני הסבך השחור והעצום של היער. הנהר המשיך בדרכו לבדו אל בין מעמקיו ונעלם, ולא הגיח ממנו שוב.

והנה אולשנקה, העיירה הקרובה ביותר למגדל, שם נערך השוק הגדול בימי ראשון: אבא שלי לקח אותי לשם פעמיים. מעבר לה פּוֹנְיֶיץ, ורָדוֹמְסְקוֹ המעוקל סביב חוף האגם הקטן שלו, והנה דוורניק שלי עם המדשאה הירוקה הרחבה. יכולתי לראות אפילו את השולחנות הלבנים הגדולים שנערכו לקראת המשתה שהדרקון לא רצה להישאר בו, ואני שקעתי על ברכַי והשענתי את המצח על אדן החלון ובכיתי כמו ילדה.

אבל אמא שלי לא באה להניח את ידה על ראשי; אבא שלי לא הקים אותי להצחיק אותי ולהניס את הדמעות. התייפחתי עד שראשי כאב מכדי שאמשיך לבכות. היה לי קר, גופי היה נוקשה מהישיבה על הרצפה הקשה להכאיב, והאף שלי דלף ולא היה לי דבר לקנח בו.

השתמשתי לשם כך בחלק אחר של החצאית שלי, ואז התיישבתי על המיטה וניסיתי לחשוב מה אעשה. החדר היה ריק אבל מאוורר ונקי, כאילו בדיוק פינו אותו. וסביר להניח שכך היה. נערה כלשהי גרה כאן במשך עשר שנים, לבדה, משקיפה על העמק. עכשיו היא חזרה הביתה להיפרד לשלום ממשפחתה, והחדר היה שלי.

ציור יחיד במסגרת מוזהבת גדולה היה תלוי על הקיר מול המיטה. לא היה בזה היגיון, הוא היה מפואר מדי על מידות החדר הקטן: לא ממש ציור, רק יריעה רחבה של ירוק חיוור, חומה-אפרפרה בשוליה, עם קו אחד בכחול-כסוף מבהיק שהתמשך לרוחב מרכזה בעיקולים עדינים וקווים כסופים צרים יותר שהתמשכו מהשוליים לקראתו. בהיתי בתמונה ותהיתי אם גם היא מעשה קסם. מעולם לא ראיתי דבר כזה.

אבל מעגלים היו מצוירים פה ושם לאורך הקו הכסוף, במרחקים מוכרים, ולאחר רגע הבנתי שהציור גם הוא העמק, רק משוטח כפי שהיתה ציפור עשויה לראותו מגובה רב. הקו הכסוף היה נהר הפלך, שהתמשך מההרים אל תוך היער, והמעגלים היו הכפרים. הצבעים היו עזים, הצבע מבריק ומתרומם בפסגות קטנות. כמעט יכולתי לראות אדוות על פני הנהר, את נצנוץ אור השמש על המים. הציור משך את העין ועורר בי רצון להסתכל עליו עוד ועוד. אך בו בזמן הוא לא מצא חן בעיני. הוא היה ארון שסגר על העמק החי, כולא אותו, וכשהסתכלתי עליו הרגשתי כלואה בעצמי.

הסבתי מבט. הרגשתי שלא אוכל להישאר עוד בחדר. לא אכלתי דבר לארוחת הבוקר, או בארוחת הערב ביום הקודם; הכול נדמה סר-טעם. התיאבון שלי היה אמור להתמעט עוד יותר עכשיו, לאחר שקרה לי דבר גרוע מכל מה שיכולתי לדמיין, אך במקום זאת חשתי מדקרות רעב. לא היו משרתים במגדל כך שאיש לא יגיש לי ארוחת צהריים. ואז עלתה בי המחשבה הגרועה ביותר: מה אם הדרקון מצפה ממני שאגיש לו את שלו?

ואז מחשבה גרועה עוד יותר: ומה אחרי ארוחת הצהריים? קאשה אמרה תמיד שהיא מאמינה לנשים שחזרו, כשאמרו שהדרקון לא נגע בהן. “הוא לוקח נשים כבר מאה שנה,” היא אמרה תמיד נחרצות. “לפחות אחת מהן היתה מודה בזה, והשמועה היתה מתפשטת.”

אבל לפני כמה שבועות היא ביקשה מאמא שלי, בפרטיות, שתספר לה מה קורה כשנערה מתחתנת – שתאמר לה את מה שאמה שלה היתה אומרת בערב חתונתה. שמעתי אותן מבעד לחלון כשחזרתי מהיערות, ועמדתי לצד החלון והקשבתי כשדמעות לוהטות זולגות על פני, כועסת, כל כך כועסת בשם קאשה.

עכשיו זאת תהיה אני. ואני לא הייתי אמיצה – לא נראה לי שאצליח לנשום נשימות עמוקות, ולהימנע מלהתכווץ, כפי שאמרה אמא שלי לקאשה לעשות על מנת שזה לא יכאב. מצאתי את עצמי מדמיינת לרגע נורא אחד את פניו של הדרקון קרובות כל כך לשלי, אפילו יותר משהיו כשבחן אותנו בשעת הבחירה – עיניו השחורות צוננות ומבריקות כמו אבן, אצבעותיו הנוקשות כברזל, על חומן המשונה, מסיטות את השמלה מעורי, בעודו מחייך מעלי את החיוך החלקלק הזה, המרוצה מעצמו. מה אם כולו לוהט בחום קדחת, ואני ארגיש בו כמעט יוקד כמו גחלת על פני כל גופי, בעודו שוכב מעלי ו –

הרחקתי מעלי את המחשבות הללו ברעדה וקמתי. הסתכלתי על המיטה, וסביב על החדר הקטן והסגור שאין בו מקום מסתור, ומיהרתי לצאת ולחזור למסדרון. בקצהו היה גרם מדרגות, שהיה לולייני וצר כך שלא יכולתי לראות מעבר לעיקול הבא. נשמע מטופש לפחד לרדת במדרגות, אבל אני הייתי מבועתת. כמעט חזרתי בכל זאת לחדר שלי. בסופו של דבר הצמדתי יד לקיר האבן החלק וירדתי באיטיות, כשאני עוצרת בשתי רגליים על כל מדרגה ומאזינה לפני שירדתי עוד קצת.

לאחר שהתגנבתי כך סיבוב שלם ודבר לא הסתער עלי, התחלתי להרגיש מטופשת והאצתי בצעדי. אבל עברתי סיבוב נוסף ועדיין לא הגעתי למישורת; ועוד אחד, ושוב התחלתי לפחד, הפעם שהמדרגות קסומות ויתמשכו עד אינסוף ו… כן. התחלתי לרדת יותר ויותר מהר, ואז החלקתי שלוש מדרגות אל המישורת הבאה והתנגשתי בדרקון.

הייתי רזונת, אבל אבא שלי היה האיש הגבוה ביותר בכפר ואני הגעתי עד כתפו, והדרקון לא היה גבר גדל-גוף. כמעט התגלגלנו במורד המדרגות יחד. הוא אחז במעקה ביד אחת, במהירות, והאחרת תפסה בזרועי, ואיכשהו הצליח למנוע מאיתנו ליפול. מצאתי את עצמי נשענת עליו בכבדות ונאחזת במעיל שלו, ועיני נעוצות ישירות בפניו המופתעות. לרגע הוא היה מופתע מכדי שיחשוב, ונראה כמו גבר רגיל שהופתע ממשהו שהסתער עליו, קצת מטופש וקצת רך, פיו פתוח ועיניו פעורות.

אני עצמי כל כך הופתעתי שלא זזתי, רק עמדתי שם בוהה בו בחוסר אונים, והוא מיהר להתאושש; זעם הציף את פניו והוא ניתק אותי ממנו והעמיד אותי על רגלי. רק אז קלטתי מה עשיתי ופלטתי בבהלה, לפני שהספיק לדבר: “חיפשתי את המטבח!”

“באמת,” הוא אמר בקול חלק כמשי. פניו לא נראו עוד רכות אלא נוקשות וזועמות, והוא לא הרפה מזרועי. אחיזתו היתה לופתת, מכאיבה; הרגשתי בחום המגע מבעד לשרוול השמלה שלי. הוא משך אותי לעברו ורכן אלי – אני חושבת שהיה רוצה להיתמר מעלי, וכיוון שלא הצליח כעסו רק גבר. אילו היה לי רגע לחשוב הייתי נרתעת לאחור ומתכווצת, אבל הייתי עייפה ומפוחדת מדי. אז במקום זאת היו פניו ממש מולי, קרובות כל כך שחשתי בנשימתו על פני והרגשתי בלחישתו הצוננת והאכזרית לא פחות מששמעתי אותה: “אז אולי כדאי שאקח אותך לשם.”

“אני יכולה – אני יכולה –“ ניסיתי לומר, רועדת כולי, בניסיון להירתע ממנו. הוא הסתובב בבת אחת וגרר אותי אחריו במורד המדרגות, סביב סביב סביב, חמישה סיבובים הפעם לפני שהגענו למישורת הבאה, ועוד שלושה סיבובים אל הבאה בתור, האור הולך ומתעמעם סביבנו, ושם גרר אותי לבסוף אל הקומה התחתונה של המגדל, שלא היתה אלא צינוק גדול יחיד שקירותיו החשופים עשויים אבן חצובה, עם אח ענקית שצורתה כמו פה זועף, מלאה להבות אימים מלחשות.

הוא גרר אותי לעברה, וברגע אחד של אימה מסמאת הבנתי שכוונתו להשליך אותי פנימה. הוא היה כל כך חזק, חזק בהרבה משהצדיק גודלו, וגרר אותי בקלות מועדת אחריו במורד המדרגות. אבל לא הייתי מוכנה להניח לו להשליך אותי לאש. לא הייתי נערה שקטה ומנומסת; כל חיי התרוצצתי ביערות, טיפסתי על עצים ורמסתי קוצים, והבהלה החדירה בי כוחות אמיתיים. צרחתי בעודו גורר אותי אל האח והתחלתי להשתולל, נאבקתי ושרטתי והתפתלתי, כך שהפעם באמת הפלתי אותו לרצפה.

אני נגררתי מטה איתו. ראשינו נחבטו יחד על אבני המרצפת, ולרגע שכבנו מטושטשים ואיברינו סבוכים זה בזה. האש זינקה והתפצחה לידינו, וכשהאימה שלי התחילה להתפוגג הבחנתי פתאום שבקיר לצדה יש דלתות קטנות של תנור ברזל, ומולה שיפוד לצלייה, ומעליה מדף רחב ידיים עמוס סירי בישול. זה בסך הכול היה המטבח.

לאחר רגע הוא אמר, בנימה של פליאה כמעט: “את מטורפת?”

“חשבתי שאתה רוצה להשליך אותי לתנור,” אמרתי, עדיין מטושטשת, ופרצתי בצחוק.

זה לא היה צחוק אמיתי – בשלב הזה הייתי חצי היסטרית, מותשת מכל בחינה ורעבה, קרסולַי וברכַי חבולים מהגרירה במורד המדרגות וראשי כואב כאילו סדקתי את הגולגולת, ופשוט לא הצלחתי להפסיק.

אבל הוא לא ידע את זה. מבחינתו, נערת הכפר הטיפשה שבחר צחקה עליו, אדונה, הדרקון, הקוסם האדיר ביותר בממלכה. איני חושבת שמישהו צחק עליו זה מאה שנים. הוא הזדקף לישיבה, בועט ברגליו לשחרר אותן ממני, וקם כשהוא בוהה בי מלמעלה, זועם כחתול. צחוקי רק גבר, והוא הסתובב בפתאומיות והשאיר אותי צוחקת על הרצפה, כאילו לא מצליח להעלות בדעתו דבר אחר לעשות בי.

אחרי שהלך הצחקוקים שלי הלכו ונרגעו, ואיכשהו הרגשתי קצת פחות חלולה ומפוחדת. בסופו של דבר הוא לא השליך אותי לתנור, או אפילו סטר לי. קמתי והסתכלתי סביב. היה קשה לראות, כי האח היתה כה בוהקת ולא היה בחדר כל מקור אור אחר, אבל כשעמדתי בגבי לאש התחלתי לזהות את פרטי החדר הענקי: הוא בכל זאת היה מחולק לאזורים בקירות נמוכים ובגומחות, והיו בו מדפים עמוסים בקבוקי זכוכית מבריקים – בקבוקי יין, כך הבנתי; הדוד שלי הביא פעם בקבוק לבית סבתי, לכבוד יום אמצע החורף.

מכל עבר היה מזון: חביות תפוחים ארוזים בקש, תפוחי אדמה וגזרים ולפתות בשקים, שרשראות קלועות ארוכות של בצלים. על שולחן במרכז החדר מצאתי ספר ולצדו נר כבוי וקסת דיו עם קולמוס, וכשפתחתי אותו מצאתי יומן עם רישום של כל המלאי, כתוב בכתב יד בוטח. בתחתית העמוד הראשון היתה הערה בכתב יד קטן מאוד; כשהדלקתי את הנר ורכנתי אל היומן בצמצום עיניים הצלחתי לפענח אותה:

ארוחת הבוקר בשמונה, ארוחת הצהריים באחת, ארוחת הערב בשבע. השאירי את הארוחה בספרייה חמש דקות קודם לכן, ולא תצטרכי לפגוש אותו – לא היה צורך לומר את מי – כל היום. חזקי ואמצי!

עצה שלא תסולא בפז, וה”חזקי ואמצי” הזה היה כמו מגע יד חברה. חבקתי את הספר אל חזי והרגשתי פחות לבד מאשר בכל היום הזה. נראה שבערך צהרי היום עכשיו, והדרקון לא אכל בכפר שלנו, אז התחלת להכין את ארוחת הצהריים. לא הייתי טבחית דגולה, אבל אמא שלי הכריחה אותי להמשיך ולנסות עד שידעתי לבשל ארוחה, והייתי מלקטת האוכל של המשפחה אז ידעתי להבחין בין הטרי לרקוב, ומתי הפרי בשל. מעולם לא היה לי מלאי כזה לבישול: היו אפילו מגירות תבלינים שריחם כמו עוגת ליל אמצע החורף, וחבית שלמה מלאה מלח טרי שצבעו אפור רך.

בקצה החדר היה מקום קר באופן לא מוסבר, ומצאתי שם בשר תלוי: צבי שלם ושתי ארנבות גדולות; היה שם גם ארגז קש מלא ביצים. מול האח היתה כיכר לחם טרי שכבר נאפה עטופה בד ארוג, ולצדה גיליתי סיר מלא נזיד ארנבת וכוסמת ואפונים. טעמתי ממנו: זה היה כמו משהו שהוכן ליום משתה, מלוח ומעט מתוק, והבשר נמס בפה; עוד שי של היד האלמונית מהספר.

לא ידעתי להכין מזון כזה, ורעד עבר בי למחשבה שהדרקון יצפה לו. אך בכל זאת הייתי אסירת תודה עד ייאוש על הסיר המוכן. החזרתי אותו אל מדף האח להתחמם – מעט ממנו ניתז על שמלתי – והנחתי שתי ביצים בצלחת בתנור להתבשל, ומצאתי מגש וקערה וצלחת וכף. כשנזיד הארנבת היה מוכן הנחתי אותו על המגש וחתכתי את הלחם – נאלצתי להגיש אותו חתוך משום שבצעתי את קצה הכיכר ואכלתי אותו בעצמי בזמן שחיכיתי לארנבת שתתחמם – ושמתי על המגש גם חמאה. אפילו אפיתי תפוח בתבלינים: אמא שלי לימדה אותי לעשות זאת לארוחות הערב החורפיות של ימי ראשון, והתנורים היו כה מרובים שיכולתי לעשות זאת בזמן שכל השאר התבשל. אפילו חשתי גאווה מסוימת כשהכול נח מסודר על המגש: זה נראה כמו משתה, גם אם מסוג משונה מאחר שהכמות הספיקה לאדם אחד בלבד.

נשאתי את המגש בזהירות במעלה המדרגות, אך באיחור הבנתי שאיני יודעת היכן נמצאת הספרייה. לו הייתי מקדישה לכך מעט מחשבה ייתכן שהייתי מסיקה שהיא לא תימצא בקומת הקרקע, והיא אכן לא היתה שם, אבל גיליתי זאת רק לאחר ששוטטתי סביב עם המגש בידי באולם עגול ענקי, שחלונותיו מכוסים וילונות ובקצהו כיסא כבד דמוי כס. היתה דלת נוספת בקצה, אבל כשפתחתי אותה מצאתי רק את המבואה ואת דלתות המגדל הענקיות, שגובהן פי שלושה מגובה ראשי והן מוגפות בקורת עץ עבה על תומכות ברזל.

הסתובבתי וחציתי בחזרה את האולם לעבר המדרגות, ועליתי בהן קומה נוספת, ושם מצאתי את רצפת השיש מכוסה בד פרוותי רך. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי שטיח. זאת הסיבה שלא שמעתי קודם לכן את צעדיו של הדרקון. התגנבתי בחשש לאורך המסדרון והצצתי בדלת הראשונה. נסוגותי בחיפזון: החדר היה מלא שולחנות ארוכים, בקבוקים מוזרים, שיקויים מבעבעים וניצוצות צבעוניים משונים שלא עלו משום אח; לא רציתי להישאר רגע אחד נוסף בחדר הזה. אבל השמלה שלי בכל זאת נתפסה בדלת ונקרעה כשיצאתי.

הדלת הבאה, מהעבר האחר של המסדרון, נפתחה סוף סוף אל חדר מלא ספרים: מדפי עץ עמוסים מרצפה ועד תקרה. שרר בחדר ריח אבק, ורק כמה חלונות צרים הכניסו אור. מרוב שמחה על כך שמצאתי את הספרייה, תחילה לא הבחנתי שהדרקון נמצא שם: הוא ישב בכיסא כבד וספר מונח על שולחן קטן על ירכיו, ספר כה גדול שגובה כל עמוד היה כאורך זרועי, ומנעול זהב אדיר משתלשל מכריכתו הפתוחה.

קפאתי לוטשת בו מבט, והרגשתי נבגדת בידי העצה מהיומן. הנחתי שהדרקון ייעדר באופן נוח עד שאסיים לערוך את ארוחתו. הוא לא הרים את ראשו להסתכל עלי, אך במקום שפשוט אגש בשקט עם המגש אל השולחן שבמרכז החדר, אערוך אותו ואסתלק, נשארתי בפתח ואמרתי: “אני – אני הבאתי ארוחת צהריים,” כי לא רציתי להיכנס ללא רשותו.

“באמת?” הוא אמר בעוקצנות. “בלי ליפול לבור בדרך? אני המום.” רק אז הוא הרים מבט ופניו הזדעפו. “או אולי כן נפלת לבור?”

השפלתי מבט. על החצאית שלי היה כתם ענקי ומכוער של קיא – ניגבתי אותה כמיטב יכולתי במטבח אבל הכתם לא יצא – ועוד אחד מקינוח האף. היו בה שלושה-ארבעה כתמים נוטפים מהנזיד, ונתזים מגיגית שטיפת הסירים. שולי השמלה היו מוכתמים בבוץ כבר מהבוקר, וכמה חורים נוספים נפערו אפילו בלי שהרגשתי. אמא שלי קלעה את השיער שלי בבוקר, ליפפה אותו סביב הראש והצמידה בסיכות, אבל הצמה גלשה ברובה מראשי והיתה כעת לקשר גדול וסבוך שהידלדל עד אמצע העורף.

לא הבחנתי בכל זה עד עכשיו; זה לא היה יוצא דופן עבורי, פרט לעובדה שמתחת לכל הבלגן הזה הייתי לבושה שמלה יפה. “אני – אני בישלתי, וניקיתי –“ ניסיתי להסביר.

“הדבר המלוכלך ביותר במגדל הזה הוא את,” הוא אמר – אמת, ובכל זאת אכזרי. הסמקתי וניגשתי לשולחן בראש מושפל. ערכתי הכול ובחנתי את מעשה ידי, ובלב כבד גיליתי שבמהלך שיטוטי הממושכים הכול התקרר, פרט לחמאה שהיתה לגוש רך ונוזל בצלחתה. אפילו התפוח האפוי הנהדר שלי נקרש כולו.

בהיתי בכל זה במורת רוח בניסיון להחליט מה אעשה; האם כדאי שאקח הכול בחזרה למטה? או אולי לא יהיה אכפת לו? הסתובבתי להסתכל וכמעט נפלטה מפי צווחה: הוא עמד הישר מאחורי והציץ במזון מעבר לכתפי. “אני מבין למה חששת שאצלה אותך,” הוא אמר ורכן להרים כף מהנזיד. הכף חדרה את שכבת השומן המתקרר שעל הנזיד והוא שב ושמט אותה פנימה. “את היית ארוחה טובה יותר מזאת.”

“אני לא טבחית מעולה, אבל –“ התחלתי לומר, וכוונתי היתה להסביר שאני לא נוראה בזה, פשוט לא ידעתי את הדרך, אבל הוא השמיע נחרה וקטע אותי.

“יש משהו שאת מסוגלת לעשות?” שאל בלעג.

אילו היו מכשירים אותי טוב יותר לשרת, אילו הייתי חושבת ברצינות שיש אפשרות שאבָּחֵר ומתכוננת טוב יותר; אילו הייתי קצת פחות אומללה ועייפה, ואלמלא חשתי גאווה מסוימת במעשה ידי במטבח; אלמלא עקץ אותי על הרישול שלי כפי שעשה כל אדם שאהב אותי, אך בנבזיות במקום בחיבה – אלמלא כל הדברים הללו, ואם לא הייתי נתקלת בו במדרגות, ומגלה שהוא לא מתכוון להשליך אותי לאח, סביר להניח שרק הייתי מסמיקה ונמלטת.

אך במקום זאת הטחתי את המגש בשולחן בלהט והצטעקתי: “אז למה לקחת אותי? למה לא לקחת את קאשה?”

סגרתי את פי ברגע שאמרתי זאת, מלאת בושה ומבועתת. עמדתי לפתוח אותו שוב ולמהר לחזור בי, לומר לו שאני מתנצלת, שלא התכוונתי לזה, שלא התכוונתי שיחזור וייקח את קאשה במקומי; אני אלך ואכין לו מגש חדש –

הוא שאל בחוסר סבלנות: “את מי?”

הבטתי בו בפה פעור. “את קאשה!” אמרתי. הוא רק הסתכל עלי כאילו אני ממשיכה לספק הוכחות לטמטומי, ומרוב בלבול השתכחו ממני כוונותי הנאצלות. “אתה עמדת לקחת אותה! היא – היא חכמה, ואמיצה, וטבחית נהדרת, ו –“

הוא נראה חסר סבלנות יותר מרגע לרגע. “כן,” קטע אותי בחדות, “אני זוכר את הנערה: לא היו לה פני סוס והיא לא היתה מטונפת, ואני מתאר לעצמי שהיא לא היתה מקשקשת עכשיו: מספיק. אתן נערות הכפר כולכן משמימות בהתחלה במידה שווה, פחות או יותר, אבל את מתבלטת כדוגמה ומופת לחוסר כישרון.”

“אז אין סיבה שתשאיר אותי כאן!” התפרצתי, זועמת ופגועה –“פני סוס” היה צורב.

“לצערי הרב,” הוא אמר, “את טועה.”

הוא תפס במפרק ידי וסובב אותי בכוח: ואז נעמד קרוב מאחורי ומתח את היד שלי מעל למזון שעל השולחן. “לירינְטאלֶם,” אמר, מילה משונה שהתגלגלה נוזלית מלשונו והצטלצלה בחדות באוזנַי. “אמרי את זה איתי.”

“מה?” אמרתי; מעולם לא שמעתי את המילה הזאת. אבל הוא נדחק קרוב יותר אלי, הצמיד את פיו לאוזני ולחש בקול נורא: “אמרי את זה!”

רעדתי, ורק על מנת שירפה ממני אמרתי איתו: “לירינְטאלֶם,” בעודו מחזיק את ידי מעל לארוחה.

האוויר הבליח מעל למזון, מחזה נורא, כאילו העולם כולו הוא ברֵיכה שהוא יכול להשליך אליה חלוקי אבן. כשהאדוות שככו, המזון השתנה כליל. היכן שהיו הביצים המבושלות היה עכשיו עוף צלוי; במקום קערת נזיד הארנבת, ערמה של שעועית ירוקה, זעירה וטרייה, אף שנמצאנו שבעה חודשים מעבר לעונה; במקום התפוח האפוי, עוגת פירות מלאה פרוסות תפוחים דקיקות כנייר וצימוקים שמנמנים, מזוגגת בדבש.

הוא הרפה ממני. כשלתי מאובדן משקל-הנגד ונאחזתי בשולי השולחן, בריאות ריקות כאילו התיישב מישהו על חזי; הרגשתי כאילו סחטו ממני את המיץ כמו מלימון. כוכבים הבזיקו בשולי שדה הראייה שלי ואני התכופפתי חצי מעולפת, מודעת רק במעורפל לכך שהוא משפיל מבט אל המגש ועל פניו הבעה משונה כאילו מופתע ורגוז בו זמנית.

“מה עשית לי?” לחשתי כשהצלחתי לנשום שוב.

“די לילל,” הוא אמר בביטול. “זה בסך הכול קסם קטן.” ההפתעה שאולי הרגיש התפוגגה; הוא החווה בידו קצרות לעבר הדלת בעודו מתיישב אל השולחן לארוחת הערב שלו. “בסדר, לכי. אני יכול לראות שעוד תבזבזי כמויות אדירות מזמני, אבל הספיק לי להיום.”

לפחות להוראה הזאת שמחתי לציית. לא ניסיתי לקחת את המגש, רק התגנבתי באיטיות מהספרייה כשאני מערסלת את היד שלי כנגד גופי. עדיין כשלתי מרוב חולשה. נדרשה לי כמעט חצי שעה לגרור את עצמי בחזרה במעלה המדרגות אל הקומה העליונה, ושם נכנסתי לחדר הקטן וסגרתי את הדלת, גוררת את השידה לחסום אותה, וצנחתי על המיטה. אם הדרקון ניגש לדלת בזמן שישנתי, אני לא שמעתי דבר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עקורה”