החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות / הרשמה

יד הנחושת

מאת: ,
מאנגלית: יעל אמכון | הוצאה: | 2016-10 | 256 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

0.00

רכשו ספר זה:

האויב קרוב. 
קרוב יותר משאתם חושבים.
החיים של קאל לא פשוטים… החבר הכי טוב שלו הוא זאב מוכה־כאוס, אבא שלו משוכנע שקאל הוא התגלמות הרוע, וגם קאל עצמו כבר לא יודע מי הוא באמת. הכול מסתבך עוד יותר כשכפפת הקסם אלקהסט נעלמת. קאל וחבריו, ארון וטמרה, יוצאים מיד לחפש את המכשיר הקסום ובדרך מעוררים את תשומת לבם של אויבים נוראים ומתקרבים לאמת מסוכנת. יחד יוכלו להתגבר על הכול, אבל מה יקרה כשיגלו שהסכנה האמיתית שוכנת בקרבם?
"הספר יד הנחושת מלא תפניות ותהפוכות, הפתעות ותגליות. כבר אין לי סבלנות לחכות לספר הבא בסדרה."
ריק ריירדן, מחבר סדרת פרסי ג'קסון

סופרות הנוער הולי בלק (ספיידרוויק) וקסנדרה קלייר (בני הנפילים, מכשירי התופת) הן חברות טובות, בין השאר בזכות אהבתן המשותפת לספרי פנטזיה. בסדרה מגיסטריום הן איחדו כוחות ויצרו סיפור על טוב ורע, ועל מה שקורה כשאדם נועד לגדולה, בין שהוא רוצה בכך ובין שלא. מבחן הברזל, הספר הראשון בסדרה, התקבל בהתלהבות על ידי קוראים בכל העולם, הופיע ברשימות
רבי־המכר של הניו־יורק טיימס ומעובד בימים אלו לקולנוע.
יד הנחושת הוא ספר ההמשך. 

"ספר יוצא מהכלל… מרגע שמתחילים לקרוא, קשה להניח אותו." הגרדיאן

"סיפור הרואי מהנה ומפתיע. קריאת חובה נה דרת." גלוב אנד מייל
"ספר התבגרות מרתק שחולק כבוד לפנטזיה ומותיר את הקוראים במתח." פבלישרז ויקלי
"התחלה מבטיחה לבחינה מורכבת של הטוב והרע, כמו גם של נאמנות בין חברים." קירקוס

מקט: 15100633
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1 קאל הוריד עיגול קטן של פפרוני שמנוני ממשולש הפיצה שלו, וידו חמקה מתחת לשולחן. מיד הוא הרגיש בליקוק הרטוב של לשונו של הַשְמידוּ, בעוד הזאב מוכה הכאוס זולל את המזון. "אל תאכיל את הדבר הזה," אמר אביו בזעף. "יום אחד המפלץ עוד יוריד לך את היד בנשיכה." קאל ליטף את ראשו של השמידו והתעלם מאביו. בזמן האחרון אָלַסְטֵייר לא היה מרוצה מקאל. הוא לא רצה לשמוע על הלימודים של קאל במָגיסְטֶרְיוּם. הוא שנא את העובדה שקאל נבחר לשוליה של רוּפוּס, המאסטר הוותיק של אלסטייר. והוא כמעט תלש את שערותיו כשגילה שקאל חזר הביתה עם זאב מוכה כאוס. לאורך כל חייו של קאל הם היו רק שניהם, הוא ואבא שלו, והסיפורים של אבא שלו על בית הספר המרושע שלמד בו — בית הספר שבו למד גם קאל עכשיו, על אף מיטב מאמציו לא להתקבל. כשחזר משנתו הראשונה במגיסטריום, צפה קאל שאבא שלו יכעס, אבל הוא לא צפה את התחושות שהכעס הזה יעורר בו. פעם הם הסתדרו נהדר. עכשיו הכול היה... מתוח. קאל קיווה שהסיבה לכל זה היא המגיסטריום. כי האפשרות האחרת היתה שאלסטייר יודע שבמהותו הנסתרת קאל בעצם מרושע. כל הרשע הנסתר הזה הלחיץ גם את קאל. הוא הלחיץ אותו מאוד. הוא התחיל לחבר רשימה בראשו — כל עדות לכך שהוא אדון האופל נאספה בעמודה אחת, וכל עדות הפוכה נאספה בעמודה שנייה. הוא פיתח לו נוהג לחשוב על הרשימה הזאת לפני שקיבל החלטה כלשהי. האם אדון האופל היה שותה את כוס הקפה האחרונה במכונה? איזה ספר אדון האופל היה שואל מהספרייה? האם בחירה בבגדים שחורים מכף רגל ועד ראש היא צעד מובהק של אדון האופל, או אפשרות סבירה ביום כביסה? החלק הגרוע ביותר בכל הסיפור היה שהיתה לו הרגשה שאבא שלו משחק באותו משחק, מסכם את נקודות אדון האופל של קאל בכל פעם שהוא מסתכל בכיוונו. אבל אלסטייר לא היה יכול אלא לחשוד. הוא לא ידע בוודאות. היו דברים מסוימים שרק קאל ידע. קאל לא הצליח להפסיק לחשוב על מה שמאסטר ג'וזף אמר לו: שבתוכו, בתוך קאלם האנט, נמצאת נשמתו של אויב המוות. שהוא אויב המוות, וגורלו להיות מרושע. אפילו במטבח החמים, הצבוע צהוב, שהוא ואביו אכלו בו אלפי ארוחות יחד — אפילו שם הצטלצלו המילים באוזניו של קאל. הנשמה של קאלם האנט מתה. לאחר שנכפה עליה לצאת מהגוף שלך, הנשמה ההיא דעכה ומתה. הנשמה של קונסטנטין מאדן מצאה אחיזה וצמחה, שלמה ובריאה, בדמות תינוק. מאז אותו היום עבדו תומכיו קשה במטרה ליצור את הרושם שהוא לא הסתלק מהעולם, במטרה לשמור על שלומך. "קאל?" שאל אבא שלו ונעץ בו מבט מוזר. אל תסתכל עלי, רצה קאל לומר. ובו בזמן רצה לשאול, מה אתה רואה כשאתה מסתכל? הוא ואלסטייר חלקו את הפיצה האהובה על קאל, פפרוני ואננס, ובדרך כלל היו מפטפטים על מעלליו האחרונים של קאל בעיירה או על התקדמותו של פרויקט השיפוץ הנוכחי של אלסטייר בחנייה, אבל אלסטייר שתק וקאל לא מצא שום דבר לומר. הוא התגעגע לחברים הטובים שלו, ארון וטמרה, אבל לא היה יכול לדבר עליהם עם אבא שלו, כי הם היו חלק מעולם הקסם השנוא על אלסטייר. קאל ירד מהכיסא שלו. "אפשר לצאת לחצר האחורית עם השמידו?" אלסטייר הסתכל בזעף על הזאב, שהיה פעם גור חמוד, ובינתיים צמח למפלץ חסר מנוח בן גיל הנעורים, ותפס הרבה מאוד מקום מתחת לשולחן. הזאב נשא מבט אל אביו של קאל בעיניים של מוכה כאוס, ולשונו משתרבבת מפיו. הוא ייבב קלות. "בסדר," אמר אלסטייר באנחה כבדה. "אבל לא להרבה זמן. ואל תתקרבו לאנשים. הדרך הטובה ביותר למנוע מהשכנים לעשות בעיות תהיה לשלוט בנסיבות שבהן יראו את השמידו." השמידו זינק ממקומו, וטפריו נקשו על רצפת הלינוליאום בעודו דוהר לעבר הדלת. קאל חייך. הוא ידע שהנאמנות הנדירה של יצור מוכה כאוס מוסיפה נקודות רבות לעמודה של אדון האופל, אבל לא היה מסוגל להתחרט על כך שהוא מגדל אותו. כמובן, סביר להניח שזאת הבעיה של אדוני אופל. הם לא מתחרטים על הדברים הנכונים. קאל ניסה לא לחשוב על זה כשיצא החוצה. בחוץ היה אחר צהריים חמים של קיץ. החצר האחורית היתה מכוסה עשב ירוק וסמיך שצמח פרא; אלסטייר היה מהאנשים שמעדיפים להרחיק מעליהם את השכנים, ולא לחלוק איתם טיפים לכיסוח הדשא, ולכן לא הקפיד במיוחד על טיפוח המדשאה. קאל העביר את הזמן בהשלכת מקל להשמידו, שהחזיר אותו בזנב מכשכש ובעיניים נוצצות. אילו היה יכול, היה קאל רץ בעצמו עם השמידו, אבל רגלו הנכה מנעה זאת ממנו. נראה שהשמידו מבין את זה, ורק לעתים נדירות התרחק מחוץ לטווח ראייה. לאחר שהשמידו החזיר את המקל כמה פעמים, הם חצו את הרחוב בכיוון הפארק, והשמידו רץ אל בין השיחים. קאל חיפש בכיסיו שקיות. אדוני אופל בהחלט לא מנקים אחרי חיות המחמד שלהם, אז כל טיול עם השמידו הוסיף נקודה לעמודה הטובה. "קאל?" קאל הסתובב בהפתעה. הוא הופתע עוד יותר כשגילה מי פנתה אליו. שערה הבלונדיני של קַיילי מַיילס היה אסוף בשתי סיכות בצורת חד־קרן, ובידה היתה רצועה ורודה. בקצה הרצועה היה משהו שנראה כמו פאה קטנה לבנה, אבל אולי זה היה כלב. "את — אה," אמר קאל. "את יודעת איך קוראים לי?" "אני חושבת שלא ראיתי אותך באזור בזמן האחרון," השיבה קיילי, שמתברר שהחליטה להתעלם מהבלבול שלו. היא הנמיכה את קולה. "אתה עברת? לבית הספר לבלט?" קאל היסס. קיילי השתתפה גם היא במבחן הברזל, בחינת הכניסה למגיסטריום, אבל הוא עבר והיא נכשלה. הקוסמים לקחו אותה לחדר אחר, והוא לא ראה אותה מאז. לא היה ספק שהיא זכרה את קאל, מכיוון שהסתכלה עליו עכשיו בהבעה מבולבלת, אבל הוא לא היה בטוח מה בדיוק היא חושבת שקרה לו. הקוסמים ודאי שינו את זיכרונותיה לפני ששיחררו אותה בחזרה לאוכלוסייה הכללית. לרגע פראי אחד הוא דמיין לעצמו איך יספר לה הכול. יספר שמבחני הכניסה היו לבית ספר לקסם ולא לבית ספר לבלט, ושמאסטר רופוס בחר אותו כשוליה אף שהציון שלו היה נמוך בהרבה משלה. האם תאמין אם יספר לה על הלימודים, ועל התחושה שמתעוררת כשמעצבים אש בידיים או עפים באוויר? הוא חשב לספר לה שארון, חברו הטוב ביותר, הוא יוצר, וזה דבר חשוב מאוד כי משמעותו שהוא אחד הקוסמים המעטים שמסוגלים לבצע קסמי כאוס. "בית הספר בסדר," הוא מילמל ומשך בכתפיו, כי לא ידע מה לומר. "מפתיע אותי שהתקבלת," היא אמרה במבט חטוף אל הרגל שלו, ואז שקעה בשתיקה נבוכה. הוא חש פרץ כעס מוכר ונזכר בבית הספר הקודם שלו, שבו אף אחד לא חשב שהוא יוכל להצטיין במשהו פיזי. כל חייו היתה רגלו השמאלית קצרה וחלשה יותר מהימנית. ההליכה הכאיבה לו, ואף אחד מהניתוחים הרבים שעבר לא ממש עזר. אבא שלו אמר שהוא נולד ככה, אבל מאסטר ג'וזף סיפר סיפור אחר. "הסוד הוא בחוזק של פלג הגוף העליון," אמר קאל ביהירות, אף שלא ידע מה זה אומר בדיוק. היא הינהנה בעיניים פעורות. "אז איך שם? בבית הספר לבלט?" "קשה," הוא אמר. "כולם רוקדים עד שהם קורסים. אנחנו אוכלים רק שייקים מביצים לא מבושלות וחלבון חיטה. בכל יום שישי אנחנו עושים תחרות ריקוד, והאחרון שנשאר על הרגליים מקבל חטיף שוקולד. ומכריחים אותנו לראות סרטי מחול כל הזמן." היא עמדה לענות, אבל את דבריה קטע השמידו שיצא מבין השיחים. בפיו הוא נשא מקל, ועיניו היו פעורות ומתערבלות — גוונים של כתום, צהוב ואדום־גיהינום. קיילי בהתה בו בעיניים ענקיות, וקאל קלט כיצד נראה בוודאי השמידו בעיניה, כמה ברור שהוא אינו כלב ולא שום חיית מחמד רגילה. קיילי צרחה. לפני שקאל הספיק לומר מילה נוספת, היא ברחה בריצה ונמלטה לאורך הרחוב, הכלב הסמרטוטי שלה בקושי עומד בקצב. טוב, אז בזה נגמרו יחסי השכנות הטובים. עד שקאל חזר הביתה, הוא הגיע למסקנה שאם מביאים בחשבון את השקרים שסיפר לקיילי ואת ההפחדה שלה, עליו להשמיט את כל הנקודות הטובות שקיבל על איסוף הצואה של השמידו. נראה שעמודת אדון האופל מנצחת היום. "הכול בסדר?" שאל אבא שלו כשראה את ההבעה על פניו של קאל בעודו סוגר את הדלת. "כן, בסדר," ענה קאל באומללות. "יופי." אלסטייר השתעל שיעול קטן. "חשבתי שאולי נצא הערב," אמר. "לסרט." קאל הופתע. הם לא עשו כמעט דבר מאז חזר הביתה לחופשת הקיץ. יום אחר יום נראה שאלסטייר שוקע עמוק יותר בעגמומיותו, ורגליו שחקו משעול קבוע בין חדר הטלוויזיה לחנייה, שבה תיקן מכוניות ישנות עד שנצצו כחדשות, ואז מכר אותן לאספנים. לפעמים לקח קאל את הסקייטבורד שלו ויצא להחליק ברחוב בלי הרבה חשק, אבל שום דבר לא היה כיף לעומת המגיסטריום. אפילו לחזזית הוא התחיל להתגעגע. "לאיזה סרט אתה רוצה ללכת?" שאל קאל ואמר לעצמו שאדוני אופל לא מתחשבים באחרים בבחירת סרטים. זה בטוח נחשב. "יש סרט חדש. עם חלליות," הפתיע אותו אביו. "אולי נוכל למסור את המפלצת שלך לבית המחסה לכלבים בדרך. נחליף אותו בפודל נחמד. או אפילו פיטבול. העיקר שהוא לא יהיה נגוע בכלבת." השמידו הסתכל על אלסטייר בזעף, וצבעים מתערבלים בעיניו המשונות. קאל חשב על כלב־הפאה של קיילי. "אין לו כלבת," אמר וליטף את עורפו של השמידו. הזאב נשכב והתגלגל על גבו בלשון משתרבבת כדי לאפשר לקאל לגרד לו בבטן. "הוא יכול לבוא איתנו? הוא יוכל לחכות במכונית אם נשאיר את החלונות פתוחים קצת." אלסטייר הניד בראשו לשלילה במצח מקומט. "בשום פנים ואופן לא. תקשור את הדבר הזה בחנייה." "הוא לא דבר. ואני בטוח שהוא יאהב פופקורן," אמר קאל. "ותולעי גומי." אלסטייר הציץ בשעון שלו והצביע על המוסך. "בסדר, נוכל לקנות קצת לדבר הזה." "לו, לא ל'דבר'!" קאל נאנח והוביל את השמידו אל בית המלאכה של אלסטייר שבחנייה המקורה. זה היה חלל גדול, גדול יותר מהחדר הגדול ביותר בבית, ועמד בו ריח שמן ודלק ועץ ישן. השלדה של מכונית סיטרואן נחה על לבנים. לא היו לה צמיגים, והמושבים הוסרו ממנה. מדריכי תיקונים מצהיבים נערמו על שרפרפים עתיקים, ופנסי מכוניות השתלשלו מקורות הגג. סליל חבל נתלה מעל אוסף של מפתחות ברגים. קאל קשר את החבל בקשר רופף סביב קולר הזאב. הוא כרע מול השמידו. "בקרוב נחזור לבית הספר," לחש לו, "עם טמרה וארון. והכול יחזור להיות כרגיל." הזאב יילל כאילו הוא מבין. כאילו גם הוא מתגעגע למגיסטריום בדיוק כמו קאל. קאל התקשה להתרכז בסרט, למרות החלליות, החייזרים והפיצוצים. הוא לא הפסיק לחשוב על האופן שבו הוקרנו סרטים במגיסטריום, כשקוסם אוויר מקרין את התמונות על קיר מערה. מכיוון שהקוסמים הפיקו את הסרטים המוקרנים, הכול היה יכול לקרות בהם. הוא ראה שישה סיומים שונים ל"מלחמת הכוכבים", וסרטים שבהם ילדים מהמגיסטריום נלחמו במפלצות, נהגו במכוניות מעופפות והפכו לגיבורי־על. לעומתם, הסרט הזה נראה קצת שטוח. קאל התרכז בחלקים בסרט שהיה עושה אחרת, וחיסל שלוש כוסות ענק של ברד תפוחים ושני דליים גדולים של פופקורן בחמאה. אלסטייר בהה במסך בזוועה קלה, ואפילו לא הסתובב כשקאל הציע לו בוטנים מסוכרים. מכיוון שנאלץ לאכול את כל החטיפים בעצמו, עד שחזרו למכונית היה קאל חסר שקט מרוב סוכר. "נהנית?" שאל אלסטייר. "זה היה לא רע," אמר קאל, כי לא רצה שאלסטייר יחשוב שהוא לא מעריך את זה שנגרר למען קאל לסרט שלעולם לא היה הולך לראות בעצמו. "הפיצוץ בתחנת החלל היה אדיר." שתיקה השתררה, לא ארוכה מספיק להפוך מביכה, ואז אלסטייר דיבר שוב. "אתה יודע, אין שום סיבה שתחזור למגיסטריום. למדת את היסודות. אתה יכול להמשיך להתאמן כאן, איתי." לבו של קאל צנח בקרבו. הם ניהלו את השיחה הזאת או גרסאות דומות שלה מאה פעמים בעבר, והיא מעולם לא נגמרה טוב. "אני חושב שכדאי שאני אחזור לשם," אמר קאל בנימה סתמית ככל האפשר. "כבר עברתי את השער הראשון, אז נראה לי שכדאי שאגמור את מה שהתחלתי." פניו של אלסטייר קדרו. "לא טוב לילדים להימצא מתחת לאדמה. כלואים בחושך כמו תולעים. העור נעשה חיוור ואפור. רמות הוויטמין די צונחות. החיוניות אוזלת מהגוף..." "אני נראה אפור?" קאל בקושי שם לב למראֶה שלו מעבר לדברים הבסיסיים ביותר — לוודא שהמכנסיים שלו לא הפוכים ושהשיער שלו לא מזדקר לכל עבר — אבל להיות אפור נשמע רע מאוד. הוא העיף מבט חשאי בידו, אבל היא נראתה בצבע בז'־ורוד רגיל. אלסטייר לפת את ההגה בתסכול כאשר פנו לרחוב שלהם. "מה אתה אוהב כל כך בבית הספר?" "מה אתה אהבת בו?" דרש קאל לדעת. "אתה למדת שם, ואני יודע שלא שנאת כל רגע. אתה פגשת את אמא שם — " "כן," אמר אלסטייר. "היו לי חברים שם. זה מה שאהבתי." קאל לא זכר שאביו הודה אי־פעם שאהב משהו בבית הספר לקוסמים. "גם לי יש שם חברים," אמר קאל. "אין לי חברים כאן, אבל יש לי שם." "כל החברים שלמדתי איתם מתים עכשיו, קאל," אמר אלסטייר, וקאל הרגיש בשיער סומר על עורפו. הוא חשב על ארון, טמרה וסיליה — ואז היה מוכרח לעצור את עצמו. זה היה נורא מדי. לא רק המחשבה שימותו. אלא המחשבה שימותו בגללו. בגלל הסוד שלו. האופל שבתוכו. תפסיק, אמר קאל לעצמו. הם הגיעו הביתה. משהו בבית נראה לא בסדר. מוזר. קאל בהה בו רגע לפני שקלט מה העניין. הוא השאיר את דלת החנייה סגורה, השמידו קשור בפנים, אבל עכשיו היתה הדלת פתוחה כמו ריבוע שחור גדול. "השמידו!" קאל תפס בידית הדלת וחצי־נפל החוצה אל המדרכה, מדקרת כאב עולה ברגלו הנכה. הוא שמע את אביו קורא בשמו, אבל לא היה אכפת לו. הוא ספק צלע ספק רץ אל תוך החנייה. החבל עדיין היה שם, אבל קצה אחד שלו היה מרוט כאילו נחתך בסכין — או בשיני זאב חדות. קאל ניסה לדמיין את השמידו לבדו בחנייה החשוכה. נובח ומיילל לקאל. קור התחיל למלא את חזהו של קאל. רק לעתים רחוקות הוא קשר את השמידו בבית, וסביר להניח שהזאב נלחץ. אולי הוא כירסם את החבל והתנגש בדלת שוב ושוב עד שנפתחה. "השמידו!" קרא שוב קאל בקול רם יותר. "השמידו, אנחנו בבית! אתה יכול לחזור!" הוא הסתובב לכל עבר, אבל הזאב לא יצא מהשיחים, לא הגיח מהצללים שהתחילו להיאסף בין העצים. השעה כבר היתה די מאוחרת. אביו של קאל הגיע מאחוריו. הוא הסתכל על החבל הקרוע ועל הדלת הפתוחה ונאנח, העביר יד בשערו האפור־שחור. "קאל," אמר בעדינות. "קאל, הדבר הזה הסתלק. הזאב איננו." "אתה לא יודע את זה!" צעק קאל והסתובב בבת אחת לעבר אלסטייר. "קאל — " "אתה תמיד שנאת את השמידו!" אמר קאל ברוגז. "אתה בטח שמח שהוא נעלם." הבעתו של אלסטייר הפכה חמורה. "אני לא שמח שאתה נסער, קאל. אבל כן, הזאב הזה מעולם לא היה אמור להיות חיית מחמד. הוא היה עלול להרוג או לפצוע קשה מישהו. את אחד החברים שלך, או חס וחלילה אותך. אני רק מקווה שהוא ברח ליער ולא רץ העירה להתחיל לנשנש את השכנים." "תסתום!" צעק עליו קאל, אף שהיה משהו מנחם במחשבה שאם השמידו יטרוף מישהו, ייתכן שקאל יצליח למצוא אותו במהומה שתתחולל. קאל הרחיק את המחשבה מראשו בתקיפוּת והוסיף אותה לעמודת אדון האופל. לא היתה תועלת במחשבות כאלה. הוא חייב למצוא את השמידו לפני שיקרה משהו נורא. "השמידו אף פעם לא פגע באף אחד," אמר במקום זאת. "אני מצטער, קאל," אמר אלסטייר. להפתעתו של קאל, נשמע שהוא מדבר בכנות. "אני יודע שרצית חיית מחמד כבר הרבה מאוד זמן. אולי אילו הייתי מסכים שתגדל את החולד העירום ההוא..." הוא נאנח שוב. קאל תהה אם אביו מנע ממנו לגדל חיית מחמד כי לאדוני אופל לא אמורות להיות חיות. כי אדוני אופל לא אוהבים שום דבר, בעיקר לא יצורים תמימים כמו בעלי חיים. כמו השמידו. קאל דמיין לעצמו כמה מפוחד השמידו בוודאי — הוא לא נשאר לבדו מאז שקאל אימץ אותו כגור. "בבקשה," התחנן קאל. "בבקשה תעזור לי לחפש את השמידו." אלסטייר הינהן פעם אחת בתנועה חדה של סנטרו. "תיכנס למכונית. נוכל לקרוא להשמידו בנסיעה איטית באזור. אולי הוא לא התרחק הרבה." "בסדר," אמר קאל. הוא הסתכל לאחור לעבר החנייה, והיתה לו הרגשה שהוא מחמיץ משהו, כאילו יראה את הזאב שלו אם רק יסתכל במבט מרוכז מספיק. אבל לא חשוב כמה פעמים הם הקיפו את השכונה, ולא חשוב כמה פעמים קראו בשמו של השמידו, הזאב לא הופיע. הלילה ירד והם חזרו הביתה. אלסטייר הכין ספגטי לארוחת ערב, אבל קאל לא הצליח לאכול. הוא הכריח את אלסטייר להבטיח שיעזור לו להכין כרזות "אבד כלב" למחרת, אף שלטענתו של אלסטייר, כל תמונה של השמידו תזיק יותר מאשר תועיל. "בעלי חיים מוכי כאוס לא אמורים להיות חיות מחמד, קאלם," אמר אלסטייר לאחר שפינה את הצלחת שקאל לא נגע בה. "לא אכפת להם מאנשים. לא יכול להיות אכפת להם." קאל לא ענה, אבל הלך לישון עם גוש בגרון ותחושת מועקה בחזה. קול יבבה גבוה העיר את קאל משינה טרופה. הוא התיישב בבת אחת במיטתו וחטף את מירי, הסכין שהחזיק תמיד על הארונית שליד המיטה. רגליו החליקו מהמיטה, והוא נרתע כשנגעו ברצפה הקרה. "השמידו?" הוא לחש. היה נדמה לו שהוא שומע יבבה נוספת אי־שם במרחק. הוא הציץ מהחלון, אבל לא ראה דבר מלבד צללי עצים וחשכה. הוא חמק למסדרון. דלת חדר השינה של אבא שלו היתה סגורה, ולא נראה מתחתיה אור. אבל קאל ידע שייתכן שהוא עדיין ער. לפעמים אלסטייר נשאר ער כל הלילה ותיקן דברים בבית המלאכה שלו למטה. "השמידו?" לחש קאל שוב. לא נשמע שום קול בתגובה, אבל צמרמורת עלתה בזרועותיו של קאל. הוא הרגיש שהשמידו נמצא בקרבת מקום, ושהזאב שלו חרד, מפוחד. קאל התקדם בכיוון התחושה למרות שלא היה מסוגל להסביר אותה. היא הובילה אותו לאורך המסדרון ועד ראש המדרגות היורדות למרתף. קאל בלע רוק, אחז בכוח במירי והתחיל לרדת. הוא תמיד חשש מעט מהמרתף, שהיה מלא חלקי רכב ישנים, רהיטים שבורים, בתי בובות, בובות שנזקקו לתיקון וצעצועי פח עתיקים, שלפעמים התעוררו לחיים בקול זמזום. פס אור צהבהב נגלה מתחת לדלת אחד מחדרי האחסון של אלסטייר, שהיה מלא גרוטאות נוספות שעדיין לא תיקן. קאל אזר אומץ, חצה את החדר בצליעה וניסה לפתוח את הדלת. היא לא זזה. אבא שלו נעל אותה. הלב של קאל הלם במהירות. לא היתה לאבא שלו שום סיבה לנעול חדר מלא חפצים ישנים, חצי־שבורים. שום סיבה שהיא. "אבא?" קרא קאל מבעד לדלת ותהה אם אלסטייר נמצא שם מסיבה כלשהי. אבל הוא שמע משהו אחר לגמרי זע מהעבר האחר של הדלת. זעם התלקח בו, זעם נורא וחונק. הוא שלף את הסכין הקטנה שלו ודחק אותה אל סדק הדלת כדי להזיז את הבריח. לאחר רגע מתוח לחץ החוד של מירי על הנקודה הנכונה והמנעול זז. הדלת נפתחה. החדר האחורי של המרתף כבר לא נראה כפי שקאל זכר אותו. כל הגרוטאות פונו, והחלל שהתקבל נראה כמו משרד של קוסם נזירי מאוד. שולחן כתיבה ניצב בפינה אחת, מוקף ערמות של ספרים חדשים ומשומשים גם יחד. בפינה אחרת היתה מיטה מתקפלת. ובמרכז החדר, קשור באזיקים ופיו סתום במחסום עור מחריד־למראה, היה השמידו. הזאב זינק לעבר קאל ביבבה, אך השלשלאות משכו אותו לאחור. קאל כרע על ברכיו, ואצבעותיו מגששות בפרוותו של השמידו בחיפוש אחר אבזם הקולר. מרוב שמחה על שמצא את הזאב, והכעס העצום על מה שאביו עשה, לרגע הוא לא הבחין בפרט החשוב ביותר בחדר. אך בעודו סורק את המקום בניסיון למצוא היכן מחזיק אלסטייר את המפתחות, הוא ראה סוף־סוף את הדבר שהיה צריך להבחין בו מיד. גם למיטה המתקפלת שליד הקיר הרחוק היו אזיקים משלה. אזיקים בדיוק בגודל המתאים לילד שבקרוב יהיה בן שלוש־עשרה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “יד הנחושת”