החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות / הרשמה

זיכרונותיי מן העתיד

מאת:
מאנגלית: כנרת היגינס-דוידי | הוצאה: | 2013 | 306 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

מה היית עושה לו היתה ניתנת לך האפשרות לחיות את חייך מחדש?
רק במקרה הפכה רות להיות המלאכית השומרת של מרגו דלקרואה, בת התמותה שרות עצמה היתה.
וכך, רות חיה מחדש את החיים שהיו שלה – מלידה טראומתית, דרך ילדות רווית כאב ועד לבגרות מלאת אהבה והתמכרויות מסוכנות. רות מקבלת על עצמה את ארבעת הציוויים של המלאכים השומרים: לצפות, להגן, לתעד ולאהוב. היא מעניקה למרגו תמיכה והגנה, ומנסה למנוע ממנה להתאהב במי שיהיה בעלה – אך מתאהבת בו מחדש. היא מנסה לשנות את מהלך חייו של בנה, אבל מה תוכל לעשות כאשר מרגו בוחרת דרכים שיובילו אותה לאבדון?
ברומן עתיר דמיון ומציאותי להפליא מאפשרת לנו קרולין ג'ס־קוק לבחון את השאלות הגדולות של החיים מכיוון אחר לגמרי. שאלות על גורל ואמונה, על אהבה ואמון ועל חיים ומוות, מקבלות מענה מקורי ושובה לב.

מקט: 4-20-52838
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1
להפוך לרות

אני לא זוכרת את הנחיתה במים. אני לא זוכרת שיצאתי במאמץ בצידו השני של האגם. אבל מה שקרה בזמן ההטבלה הקצרה שלי אל העולם הרוחני, היה טבילה בתוך ידע. אני לא יכולה להסביר איך זה קרה, אבל כאשר מצאתי את עצמי במסדרון אפלולי, נוטפת מים על המרצפות השבורות, ההבנה של מי אני ומהי מטרתי פיעפעה בי כמו אור שמש החודר מבעד לענפי העץ. רות. שמי הוא רות. מרגו מתה.

חזרתי לכדור הארץ. בלפסט, צפון אירלנד. הכרתי את המקום משנות חיי הראשונות, המעצבות, ולפי הצליל המיוחד במינו של להקות המסדר הכתום המנגנות בלילה, ניחשתי שהחודש הוא יולי, אבל לא היה לי מושג באיזו שנה.

צעדים מאחוריי. הסתובבתי. נאנדיטה, זוהרת בחשכה בכל צבעי הקשת, גון שמלתה אינו מושפע מאורו החיוור של פנס הרחוב. היא רכנה לעברי, ופניה הכהות אומרות דאגה.

״ישנם ארבעה כללים,״ היא אמרה וסימנה את המספר באצבעותיה. ״הראשון – את עדה לכל דבר שהיא עושה, לכל דבר שהיא מרגישה, לכל דבר שהיא חווה.״

״כלומר, לכל דבר שאני חוויתי,״ אמרתי.

היא הניפה מייד את ידה בתנועת ביטול, כאילו הערתי היתה לא יותר מאשר בלון דיבור שהיא סילקה מדרכה.

״זה לא כמו לצפות בסרט,״ היא הבהירה. ״החיים שאת זוכרת הם רק חתיכה קטנה בפאזל. עכשיו תוכלי לראות את התמונה המלאה. ויש כמה חתיכות שתוכלי לשים במקומן בעצמך. אבל את חייבת להיזהר מאוד. עכשיו תני לי להמשיך עם הכללים.״

הינהנתי בהתנצלות. היא נשמה עמוק.

״הכלל השני הוא שאת צריכה להגן עליה. כוחות רבים ינסו להתערב בבחירותיה ובהחלטותיה. את צריכה להגן עליה מפניהם, זה חיוני.״

״רגע אחד,״ אמרתי והרמתי את ידי. ״למה את בדיוק מתכוונת ב׳להתערב׳? אני כבר בחרתי את הבחירות שלי, ככה הגעתי לפה…״

״את לא מקשיבה לי?״

״כן, אבל-״

״שום דבר לא מקובע, אפילו לא כשחוזרים אחורה בזמן. את לא יכולה להבין את זה עכשיו, אבל…״

היא היססה וניסתה להחליט אם אני חכמה מספיק להבין מה היא אומרת. או חזקה מספיק כדי להתמודד עם זה.

״תמשיכי,״ אמרתי.

״אפילו זה, עכשיו, את ואני – זה כבר קרה. אבל את לא נמצאת בעבר במובן שאת זוכרת איך הרגשת את העבר. הזמן כבר לא קיים. את נוכחת כאן, וראיית העתיד שלך מעורפלת עדיין. כך שאת תחווי הרבה, הרבה דברים חדשים, ואת חייבת לשקול היטב את ההשלכות.״

כאב לי הראש. ״בסדר,״ אמרתי. ״מה הכלל השלישי?״

נאן הצביעה על הנוזל הנובע מאחורי גבי. הכנפיים שלי, אפשר לומר.

״הכלל השלישי הוא שאת מתעדת הכול: יומן, אם תרצי, של כל מה שקורה.״

״את רוצה שאני אכתוב כל מה שקורה?״

״לא, זה הרבה יותר קל מזה. אם תצייתי לשני הכללים הראשונים, לא תצטרכי לעשות כלום. הכנפיים יעשו את זה בשבילך.״

פחדתי לשאול מה הכלל הרביעי.

״והכלל האחרון,״ היא אמרה והחיוך שב לפניה, ״תאהבי את מרגו. תאהבי את מרגו.״

היא נשקה לקצות אצבעותיה והצמידה אותן למצחי, עצמה את עיניה ומילמלה תפילה בשפה שלמיטב ניחושי היתה הינדית. הזזתי את רגליי באי נוחות והרכנתי את ראשי. לבסוף היא סיימה. כשפקחה את עיניה, החלק הכהה של אישוניה הפך לאור לבן.

״אני אבקר אותך שוב,״ היא אמרה. ״אל תשכחי שאת מלאכית עכשיו. את לא צריכה לפחד.״

האור הלבן בעיניה התפשט לכל פניה והיה בפיה, על צווארה ועל זרועותיה, עד שהיא נעלמה בהבזק אדיר של אור.

הבטתי סביבי. שמעתי גניחה חלשה מקצה המסדרון שלימיני. בניין דירות. קירות לבנים חשופים, פה ושם גרפיטי. דלת צרה היתה פתוחה אל הרחוב, ולידה לוח אינטרקום שטוח שהיה מכוסה בשכבה דביקה של גינס. בתחתית המדרגות שכב שיכור מכורבל בתוך עצמו.

עמדתי שם כמה שניות וסקרתי את הסביבה. הדחף הראשון: לצאת לרחוב וללכת הכי רחוק שאפשר מהמקום הזה. אבל אז השתלט עלי דחף ללכת בעקבות הקול, הגניחות בקצה המסדרון. כשאני אומרת דחף, אני לא מתכוונת לסקרנות או לחשד – אני מתכוונת למשהו שהוא בין אותו סוג של אינטואיציה הדוחף אֵם לוודא את שלומו של בנה הפעוט שהיה שקט מדי זמן רב מדי, רגע לפני שהוא מכניס את החתול למייבש הכביסה, ובין סוג של תחושת בטן עמוקה שאומרת לך ששכחת לנעול את הבית, שעומדים לפטר אותך, שאת בהיריון.

מכירים?

מצאתי את עצמי פוסעת במסדרון, מדלגת מעל השיכור ושלוש מדרגות. לאורך המסדרון: חמש דלתות, שתיים מכל צד ואחת בקצה. כולן צבועות בשחור. הרעש – נהמה חייתית ועמוקה – היה קרוב יותר עכשיו. צעדתי צעד נוסף. קריאה. שם. קול של אישה, בכי קטוע. הלכתי אל הדלת ועצרתי.

פתאום הייתי בפנים. סלון. אורות כבויים, חושך של אמצע הלילה. הצלחתי לראות ספה וצורה מרובעת קטנה של טלוויזיה. החלון היה פתוח והווילון התעופף ונחבט לסירוגין באדן החלון ובשולחן, לא בטוח אם הוא רוצה להיות בפנים או בחוץ. נהמה ארוכה ומיוסרת. איך זה שאף אחד אחר לא שומע את זה? חשבתי. למה השכנים לא פורצים את הדלת? ואז הבנתי. מזרח בלפסט בעונת המצעדים. כולם בחוץ, מריעים לתזמורות הצועדות ברחובות.

בחוץ החלה התפרעות. סירנות של משטרה נשמעו מכמה כיוונים. בקבוקים מתנפצים. צעקות, רגליים רצות על המדרכה. חציתי את הסלון לכיוון צרחותיה של האישה.

חדר שינה, מואר בנורה מהבהבת על השידה שליד המיטה. טפט מתקלף בצבע לילך, כתמי עובש ורטיבות מנקדים את הקיר הרחוק כמו פיח. מיטה מבולגנת. צעירה בלונדינית בחולצת טי כחולה, לבדה, כורעת לצד המיטה, כמו בתפילה, מתנשפת. זרועותיה רזות כמקלות ומלאות סימנים, כמו אחרי קטטה. לפתע הזדקפה לישיבה על ברכיה, עצמה את עיניה חזק, והקשיתה את פניה אל התקרה בלסת חשוקה. ראיתי שהיא בהיריון מתקדם. ברכיה וקרסוליה היו מוקפים בשלולית של מים אדומים.

ברצינות? חשבתי. מה אני אמורה לעשות, ליילד את התינוק? להזעיק מישהו? אני מתה. אני לא יכולה לעשות כלום חוץ מלראות את הבחורה המסכנה הזו הולמת על המיטה באגרופיה.

הציר שיחרר אותה לרגע מאחיזתו. היא הניחה לגופה להישמט על המיטה, עיניה עצומות למחצה ומתגלגלות לאחור לתוך ראשה. כרעתי על ברכיי לצידה ובהיסוס רב הנחתי יד על כתפה. אין תגובה. היא התנשפה עם הציר הבא, שהלך וגאה, עד שהקשיתה את גבה לאחור וצרחה במשך דקה שלמה, ואז דעכה הצרחה לכדי הקלה, והיא שבה להתנשף.

הנחתי את ידי על זרועה והרגשתי כמה חורים קטנים. הסתכלתי מקרוב. סביב מרפקה היה מקבץ של עשרה עיגולים סגולים, קטנים ממטבע של פני. דקירות מחטים. עוד ציר. היא הזדקפה על ברכיה והתנשפה בכבדות. החולצה עלתה למותניה. עוד סימני דקירות על ירכיה הלבנות. סרקתי את החדר במהירות. כפיות ותחתיות על השידה. שני מזרקים מציצים מתחת למיטה. או שהיא חולת סוכרת חובבת תה או שהיא מכורה להרואין.

השלולית לרגליה הלכה וגדלה. עפעפיה ריפרפו עכשיו, והגניחות נחלשו במקום להתחזק. ראשה התגלגל הצידה, פיה הקטן והרטוב היה פתוח ברפיון. ״הֵיי,״ אמרתי בקול. אין תגובה. ״היי!״ כלום.

קמתי והתחלתי לפסוע בעצבנות. מדי פעם התעוות גופה של הבחורה קדימה ולצדדים. היא ישבה על ברכיה, פניה החיוורות מופנות אלי, זרועותיה הדקות ישרות לצידי גופה, ומפרקי ידיה מתחככים בשטיח המזוהם ושורץ הפשפשים. היה לי פעם ידיד שהיה לו עסק משגשג של אדם אחד שבו הציע את שירותיו כמחיֵה נרקומנים. שעות ארוכות נהג לבלות על הספה שלנו, ולתאר בפרטי פרטים כיצד הושיע סלבריטי זה או אחר ממוות בטוח, בעזרת מזרק טעון אדרנלין שננעץ בחזותיהם כיד ארוכה המושטת אל הגיהינום, ומושכת אותם ממש מחיקו של השטן. מן הסתם, לא זכרתי כיצד בדיוק אמורה להתבצע פעולה זו. אני בספק אם הידיד שלי הציל פעם נרקומנית בצירי לידה. בטח לא כשהוא מת.

לפתע החליקה הנערה ושכבה על צידה בזרועות צמודות, כאילו היו כבולות זו לזו. ראיתי שדם זורם ממנה עכשיו. התכופפתי מייד ופישקתי את ירכיה. בין רגליה ראיתי כיפה מכוסה שיער כהה. הרגשתי בפעם הראשונה את המים הנובעים מגבי, קרים ורגישים כצמד גפיים נוסף, דרוכים לכל דבר המתרחש בחדר – ריח של זיעה ושל אפר ושל דם, עצב מוחשי, קולו של ליבה הדועך של האישה הצעירה, לאט יותר ויותר, פעימות ליבו הדוהרות של הוולד…

משכתי את רגליה אלי בחוזקה, ועיגנתי את כפות רגליה על הרצפה. משכתי כרית מהמיטה, תלשתי את הסדין הכי נקי מהמזרן ופרשתי אותו מתחת לירכיה. כרעתי בין רגליה ותחבתי את ידיי מתחת לישבנה, כשאני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי. בכל זמן אחר, הייתי בורחת קילומטר מדבר כזה. נשימותיי היו מהירות, הרגשתי מסוחררת וממוקדת להפליא בעת ובעונה אחת, נחושה מסיבה נעלמה להציל את החיים הקטנים האלה.

ראיתי את גבותיו של הוולד ואת גשר האף. הנחתי את ידי על בטנה של האישה ולחצתי. עוד מים הרטיבו את הכרית מתחת לישבנה. ואז במהירות, כמו דג, החליק מתוכה כל הגוף, כה מהר שהייתי צריכה לתפוס אותו – את הראש הכהה והרטוב, הפנים המעוכות, הגוף הזעיר והכחול, מכוסה שכבת ורניקס לבנה. בת. עטפתי אותה בסדין והמשכתי להחזיק ביד אחת את חבל הטבור העבה והכחול, בידיעה שבעוד דקות אחדות איאלץ למשוך שוב, ולהנחות את השליה בדרכה החוצה.

התינוקת ייללה בזרועותיי, פיה הקטן מכווץ כמקור, פתוח, מחפש. בעוד רגע אניח אותה על שדה של אמה. אבל קודם, היה עלי לטפל באיזה עניין. עניין שקשור בלשמר את נשמתה האומללה של אמה בתוך גופה המובס.

הרגשתי את חבל הטבור מתרפה בידי. משכתי בו משיכה קלה, והרגשתי את השק הגדול בקצהו השני. זה הזכיר לי דַיג. עוד משיכה, פרפור קל. לאט ובנחישות משכתי את השליה החוצה, עד שהיא נחתה בערימה של דם ורקמות על הכרית. עברו כמעט עשרים שנה מאז שעשיתי את זה. מה עשתה המיילדת אז? חתכה את חבל הטבור קרוב לטבור. הבטתי סביבי וחיפשתי משהו חד. על השידה ראיתי אולר קפיצי. הוא יעשה את העבודה. אבל רגע. משהו אחר. המיילדת בחנה את השליה. אני זוכרת שהיא הראתה לנו שהיא יצאה שלמה, ששום חלק ממנה לא נשאר בפנים, וזה היה השלב שבו מיהר טוֹבּי אל הכיור הקרוב ורוקן אליו את ארוחת הצהריים שלו.

השליה כאן לא היתה החומר דמוי המוח, בצבע אדום עשיר, שזכרתי. היא היתה קטנה ומצומקת, כמו פגר בצד הכביש. דם רב זרם עדיין מבין רגליה של הנערה. נשימתה היתה שטחית והדופק חלש. הייתי חייבת ללכת לחפש מישהו.

קמתי והנחתי את התינוקת על המיטה, אבל כשהסתכלתי עליה ראיתי שהיא כחולה. כחולה כמו וריד. פיה הקטן כבר לא חיפש. פני הבובה היפות שלה החלו לשקוע בשינה. במפלי המים הזורמים מגבי כמו כנפיים ארוכות, הרגשתי עכשיו בכי, כאילו כל טיפה נובעת ממקום עמוק בתוכי. הכנפיים סיפרו לי שהיא גוססת.

הרמתי את התינוקת וכרכתי את קפלי שמלתי הארוכה – לבנה, בדיוק כמו של נאן, כאילו בגן עדן יש רק חייט אחד – סביב גופה הקטן. היא היתה רזה בצורה מעוררת רחמים. בקושי שני קילוגרמים. ידיה הזעירות, שהיו קפוצות אל חזהּ, החלו להישמט, כמו עלי כותרת הנושרים מהגבעול. רכנתי מעליה, כיסיתי את פיה בפי ונשפתי לתוכו חזק. פעם אחת. פעמיים. בטנה הקטנה התנפחה כמו מזרן זעיר. הנחתי את אוזני על חזה ודפקתי עליו קלות. כלום. ניסיתי שוב. פעם. פעמיים. שלוש פעמים. ואז, תחושה של אינטואיציה. אינסטינקט. יד מכוונת. הניחי את ידך על ליבה.

הרמתי אותה והשכבתי אותה על זרועי, ופרשתי את כף ידי על חזה. ולאט לאט, לתדהמתי, התחלתי להרגיש את ליבה הקטן, כאילו היה בחזי שלי, מנסה לעבוד כמנוע מגמגם ומקרקש, כספינה המיטלטלת בין הגלים. מתוך ידי, אור קטן. הבטתי שוב בפליאה. בערפל הכתום והחשוך של החדר המגעיל, היה פתאום אור לבן בין ידי ובין חזה של התינוקת.

הרגשתי את ליבה רוחש, משתוקק להתעורר. עצמתי את עיניי בחוזקה וחשבתי על כל דבר טוב שעשיתי אי־פעם בחיי, ואילצתי את עצמי להתחרט על כל דבר רע שעשיתי בחיי, מעין תפילה, הסכמה מהירה לשרת בתפקיד המלאכית השומרת שהתינוקת הזו זקוקה לה ברגע זה, להיות ראויה ליכולתי להשיבה אל החיים באמצעות הכוח ששכן בגופי, מה שזה לא היה.

האור הלך וגבר עד שמילא את החדר כולו. הלב הקטנטן פעם באי יציבות, כמו עגל בן דקה שמנסה לרוץ ורגליו מכשילות אותו. ואז הוא הלם בחזי שלי, חזק ובכוח, כה רועש באוזניי שממש צחקתי בקול, וכשהסתכלתי ראיתי את החזה כולו עולה ויורד, פנימה והחוצה, שפתיה הוורידו שוב, והתכווצו עם כל נשימה שעשתה את דרכה לתוך הפה הקטן וממנו.

האור דעך. עטפתי אותה בסדין והנחתי אותה על המיטה. האם שכבה בשלולית דם, שערה הבלונדיני ורוד, ולחייה הלבנות צבועות באדום. חיפשתי פעימות לב בין שדיה. כלום. עצמתי את עיניי וניסיתי להביא שוב את האור. החזה היה קר. התינוקת התחילה ליילל. היא רעבה, חשבתי. הרמתי את חולצתה של האם וקירבתי את התינוקת אל שדהּ לרגע. בעיניים עצומות עדיין היא נצמדה אל הפטמה וינקה, וינקה.

אחרי כמה דקות הנחתי אותה שוב על המיטה. מיהרתי להניח את ידי על חזה של אמה. כלום. קדימה! צעקתי. הנחתי את שפתיי על פיה ונשפתי, אבל האוויר ניפח את לחייה ויצא מפיה כלעומת שנכנס.

״עזבי אותה,״ אמר קול.

הסתובבתי. ליד החלון, אישה אחרת. אישה אחרת לבושה בלבן. הצבע הנפוץ באזור.

״עזבי אותה,״ אמרה האישה שוב, הפעם בשקט. מלאכית. היא היתה דומה לאישה השוכבת על הרצפה, אותו שיער בלונדיני עבות, אותו פה מלא. אולי קרובת משפחה, חשבתי, שבאה לקחת אותה הביתה.

המלאכית הרימה את האישה והלכה אל הדלת עם הגופה שמוטת האיברים בזרועותיה, אבל כשהסתכלתי שוב על הרצפה, הגופה עדיין היתה שם. המלאכית הביטה בי וחייכה. היא הסבה את מבטה אל התינוקת. ״קוראים לה מרגו,״ היא אמרה. ״טפלי בה יפה.״

״אבל,״ אמרתי. במילה היתה חבויה שאלה.

כשהסתכלתי, המלאכית כבר לא היתה שם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “זיכרונותיי מן העתיד”