החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על שלמה שקולניקוב

שלמה שקולניקוב הוא יליד ברית המועצות לשעבר. גדל והתבגר בעיר לנינגרד (סנקט פטרבורג). שירת שירות סדיר בצבא הסובייטי. אחרי שחרורו למד עריכת ספרים ועבד בבית דפוס. עלה ארצה בתחילת שנות השבעים. עם השנים החליף כמה מקומות עבודה ומגורים. במשך עשרים ... עוד >>

זיכרונות שלא עושים טוב לאף אחד

מאת:
הוצאה: | 2017 | 60 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

זה התחיל מנקודה קטנה.

קטנה אבל טורדנית.
התחילה לגדול עד שנהפכה לפרונקל ענק המשתלט על מוחי…
ואז הפרונקל התפוצץ באלפי מילים, ים של מילים…
יכולתי לטבוע בים הזה, אבל הצלחתי לצאת אל החוף…
רק כמה מילים נשארו בידיי…
המילים הנכונות?

שלמה שקולניקוב – יליד ברית המועצות. גדל והתבגר בלנינגרד (סנקט פטרבורג). עלה ארצה בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים.
את הספר התחיל לכתוב ברוסית ורק יותר מאוחר עבר לעברית.

מקט: 001-3090-001
זה התחיל מנקודה קטנה. קטנה אבל טורדנית. התחילה לגדול עד שנהפכה לפרונקל ענק המשתלט על מוחי… ואז הפרונקל התפוצץ באלפי […]
  1. הזמנה

אחרי עשר שנים שחי בארץ, קיבל מכתב. כתובתו של השולח לא הייתה רשומה. בעצם הייתה כתובת כלשהי: 3934, תל-אביב. בלי שם, מעין דואר צבאי. ד”צ 3934, כאילו. גם תוכן המכתב היה כמו צו-קריאה: “מר לדיז’נסקי, עליך לסור אלינו ב28- באפריל, בשעה 9:00, לרחוב רמ”ס 3”. גם החתימה לא הייתה ברורה. איפה נמצא רחוב רמ”ס הזה? לא היה לו שום מושג. לקח את מפת העיר ולמד אותה לעומק, עד שמצא סמטת רמ”ס במרכז, לא רחוק מרחוב גורדון.

ב28- באפריל לא הלך לעבודה ויצא לחפש את הסמטה. הלך ברגל כי ידע שקשה למצוא חניה. הסמטה הייתה קטנה מאוד, אולי שישה בתים בסך הכול. בפינה, על השלט, תחת השם רמ”ס, הבחין באותיות דהויות, מחוקות במקצת, וקרא: “רחוב המרגלים הסובייטיים”.

הופה! חשב, סוף-סוף ברור עם מי יש לנו עסק! נזכרו בכל זאת.

 

  1. מעצר

למרות הליכתו המהירה לא הצליח להתרחק מהאדם שעקב אחריו. מן האספלט עלה קול נקישות, כקול פרסות-סוס.

אולי זה באמת סוס? חשב.

ראה סביבו למרחק כמה אמות בלבד. ערפילים כיסו את הנהר והמדרכה האפורה הייתה אפופה מעין קרעי צמר-גפן לבן. בעצם היה יום, אבל נראה כלילה, כאילו שום דבר לא קיים מסביב, פרט לקולות הנקישה שהתחלפו מהליכה לריצה ומיד אחר-כך לדהירה. פחד אחזוֹ והקפיא בו כל רצון להסתלק. נעצר כמעט. מעל ראשו חש ברשרוש כנפיים.

מולו הופיע גמד בשִׁינֶל כחול ובמגפי-עור מבריקים להפליא. על ראשו חבש כובע-קוֹלפַּק מוקיוני עם ציצית מעל האוזן השמאלית. על כל אחת מכותפותיו שזורות הזהב הבהיקו ארבעה כוכבי אודם.

דרגת סרן, חשב.

הופתע מקולו הנמוך והצרוד כשנשאל: “האזרח לדיז’נסקי?” בלי לחכות לתשובה המשיך הגמד: “בוא אחרי!”

שני “זאבים” אפורים הגיחו מתוך הערפל, תפסו בו בחוזקה, גררוהו אל מכונית הווֹלְגָה השחורה, דחפוהו פנימה. נסעו. הגיעו לשדרות ליטייני. ערפל כבר לא היה פה, אנשים רבים מילאו את המדרכות. הוולגה חלפה במהירות על פני החשמליות האיטיות, שנוסעיהן שלחו בה מבטים חסרי עניין.

רצה לצעוק שה”זאבים” כאן, אבל מיד התחרט. למי אכפת מזאבים?

ראה רק את ציצית כובעו של הגמד, שישב ליד הנהג. הגיעו ל”בית הגדול” והמפחיד, אותו בניין מפורסם של הק.ג.ב. שבשדרות ליטייני.

חזק נדפקתי, חשב, על הפנים ממש!

הרכב נכנס לחצר. מאחוריהם נסגרו ברעש צורם שערי ברזל ירוקים.

בפנים, בחדר גדול, ישב גבר אפור. שפתיו הצרות לא כיסו את שיניו הצהובות, המצופות אבית.

מין שיני-סוס כאלה, חשב.

על השולחן ניצבה מנורה עם אהיל עשוי זכוכית ירוקה. מנורה זו הייתה היחידה שהפיצה אור. הגבר קם ממקומו וצלו נמתח כלפי מעלה.

לא, לא סוס, חשב, חמור.

“טוב!” אמר הגבר והתיישב שוב במקומו. “לדיז’נסקי ויקטור ולדימירוביץ’? שנת לידה 1948? מקום לידה…?”

וכך זה התחיל. בסוף חתם, הסגיר את כל החברים והסכים להיות מרגל. נתן את הכול, את כל מה שרצה ה”חמור”. לא ניסה להתנגד אפילו. מלכתחילה ידע שיסכים לכול, שייתן את נשמתו, העיקר שיעזבו. והם עזבו אותו. הניחו לו לצאת מן הבית הגדול. הניחו לו אפילו לעזוב את המדינה. זאת אומרת, אמרו שייתנו.

כשהובילוהו החוצה, בשעה שירד במדרגות, חשב: “היום יום כיפור. גמר חתימה טובה, חברי היקר, שטינקר טרי!”

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “זיכרונות שלא עושים טוב לאף אחד”