משימת חילוץ לילית ארוכת-טווח אל מחוזות נסתרים, המתוארת בפי טייס צעיר, הופכת למסע אישי ולווידוי נוקב. ככל שמתמשכת הטיסה אל […]
פרק ב.
בהגיע חופשות הלימודים נהגנו לנסוע ליפו, אל ביתו של דוֹד יאנֵק. היה קשה לכנות זאת 'בית', שכן הזקן שָכַן בין קירות עבים ומתפוררים, בחורבה מטה לנפול שבסמוך לה השתרעה חצר רחבת ידיים בה טיפל בחיותיו הרבות.
אבא נהג בוויליס הצבאי עליו העמסנו ציוד ואספקה לימים אחדים, וכך נסענו מחיפה ליפו כשאחותי הקטנה אסתי ואמי שרות בדרך.
ציפיתי לביקור אצל יאנֵק מדי עונה בעונה. לעתים צלצל אלינו ואז הייתי שואל לשלום החיות, בייחוד לשלום הציפורים. נהג לענות לי שכולן מתגעגעות וממתינות לבואי. ציפורים רבות סבבוהו בחצר והוא העניק להן שמות חיבה, אף על פי שאחדות מהן מתו זמן קצר לאחר הגיען אליו. מכולן חיבבתי בייחוד את שני התוֹרים אנדז'יי ונטליה, "הם על שמם", סָתם יאנק ולא פירש, תורים ששָכְנו בחלל הגג. ודווקא שני אלה, שפר עליהם גורלם והאריכו ימים יותר מכל השאר.
בחופשות נהגו הורי לקחת אותי עמם, אך עם הזמן לא יכלו לשאת את תחינותיי ולבסוף התירו לי לשהות אצל הזקן במשך כל חופשות החג. כך הייתי בא לבקרו בכל עונות השנה: בחנוכה בחורף, בפסח באביב, בחופש הגדול בקיץ ובסוכות בסתיו. לאחר שהגענו ליפו הייתי פורק את תרמילי ומנפנף לשלום כשאמא מתרה בי בהיחבא, פן ישמע דוד יאנֵק, שעלי להיזהר שם מפני החיות ולהקפיד לשמור על ניקיון אישי.
בסביבתו של הזקן חגו חיות מכל הסוגים: ציפורים מוכות, כלבים זנוחים, תרנגולות וברווזים מאי-שם, כבשים ועזים מזי רעב, אתון ופרד קיטע אחד. דודי היה מרפא את תחלואיהן, מדבר על לִבן ואף מתרה בהן לבל תלחמנה זו בזו. היה סובב בחצר כשהן מתגודדות סביבו – מקרקרות, נובחות, מגעגעות, מייללות, נוערות, ודומה שחלקן – בייחוד התוכים המרוטים – אף ידעו לקרוא בשמו: 'יא-נאא-ק! יא-נאא-ק!'
היו מחככות בו את גופן ומחפשות אחר כפות ידיו הגדולות. נראה שכולן רצו את קירבתו, באו לחוש את ידיו המרפאות או לקבל את ניחומיו. רבות מהן חולות וחלושות, היו מדדות אליו כדי שהזקן ילחש באוזניהן עצה – מה ניתן לעשות ומהי התרופה. בעיני היה מעין מרפא חיות חביב, גרסה חדשנית של דוקטור דוליטל אותו המליכו החיות על עצמן. הזקן הישיר מבט לתוך עיניהן של חיותיו, ודי היה לו בכך כדי להבין מה מתחולל בראשו של ה'פציינט': ממה הוא מתייסר, היכן מחושיו, או אולי מעדיף החולה שיניחו לו כרגע ויבוא אל הזקן לכשיצטרך. יאנֵק התייעץ עם חיותיו מה צריך לעשות. קודם שאל רשות – אם מותר ללחוץ פה או שם – הזהיר מפני כאב שעוד מעט יבוא וביקש את סליחתן שכן חייבים לשטוף, לחטא ברקיחה צורבת, לחבוש או להעניק דקירת זריקה.
אך את רוב זמנו הקדיש להן יאנק כשהוא משמש כאח רחום במעין הוספיס של חיות, מאזין לדבריהן האחרונים של הנוטות למות. תמיד צחק כשסובב בחצרו, גם בפני אותן חיות שלאחר שניפחו את חזן בפעם האחרונה, ריפו לבסוף את שריריהן והשיבו רוחן לבורא.
בכפותיו נשא כוח מסתורי. החיות היו מביטות אליו כשהן עטופות בידיו והנה נשכחות כל צרותיהן. דומה שמידות החמלה והרחמים בכבודן ובעצמן באו אליהן לכסותן. יאנֵק היה מביט בהן ומחייך ואלו היו משיבות לו בקול ענות חלושה, עוצמות את עיניהן בשלווה ועל פניהן נסוך רוגע. אז היה דודי מניח אותן בעדינות על ערימות החציר הפזורות בחצר, נושק להן על ראשן ומזמר דברי הספד, מין טקס אבלות שהמציא, אותו ליווה בשיר פולני מסתלסל, כשכל שאר חיותיו עונות אחריו והחצר נמלאת בקולות קרקור ותפילה.
הציפורים שגידל עפו אל כל העברים להפיץ את דברו, למסור באוזני שאר החיות ביפו את תורתו, והיו מספרות על מקום בו ניתן לקבל נחמה לפני שעוזבים לעד, לפני שירקב גופן בחצרות, בבתים הנטושים או ברצועת החוף.
משום מה היה יאנק מותיר את הפגרים על ערמות החציר שעות אחדות, בייחוד בימי החורף. היה עורך תפילת אשכבה קצרה לפני שקבר אותן ברצועות החול הזהובות שעל שפת הים. אולי ביקש להעניק שהות לשאר חיותיו להיפרד מאלה שרק ימים אחדים לפני כן עוד התקוטטו עמן על חופן גרעינים או על מזון קלוקל שהזקן סילק מחנויותיהם של הירקן והקצב, לא הרחק משם, בשוליו הצפוניים של הנמל.
השכנים היו יוצאים מבתיהם, מגדפים את דוֹדי על כך שהוא מעז לזהם ולהסריח את השכונה כולה וטוענים שאיש לא התיר לו להקים גן חיות. הזקן היה נוהג לברכם לשלום בחיוך נבוך, מבטיח שהנה הוא כבר מנקה את חצרו ומרחיק את הצואה והפגרים. היה מכריז שְאַל להם לדאוג, כי הנה-הנה מיד הוא מתפנה לנקות את הרפש, מיד משקיט את החיות ולכן אנא מהם, שיתאזרו בסבלנות ולא יזעיקו את המשטרה או את פקחי העירייה.
יום אחד חלף טנדר ומישהו השליך אל החצר כבשה שעל צווארה שרשרת כדורים לבנים ובוהקים. משום מה החליט יאנק הזקן שזוהי שרשרת פנינים שבעליה חמד לצון, ואולי ענד בעליה את השרשרת לצווארה ברחמיו עליה, ביודעו שבתמורה לכך יטפל בה יאנק הרחמן בימיה האחרונים. על שם השרשרת קרא יאנק לכבשה פְרלַה או פנינה.
יאנק בדק את פרלה והסביר לי שימיה ספורים, שבהמלטה ארע סיבוך. פשטה ברחמה דלקת נוראה. השלייה לא ניתקה כראוי והזיהום לא מותיר סיכוי. הזקן ליטף את קדמת ראשה ודיבר אליה ברוך. דומה שאכן הבינה את מצבה ואישרה ליאנק במבט ממוקד ובמנוד ראש זעיר שאכן מבינה היא את חומרת מצבה, שהוא רשאי לעשות בה כרצונו – אך אנא ממנו, שיסעד אותה משֶך הימים שנותרו. כל רצונה הוא לשהות בחברת אדם מיטיב, ואולי כך יתעמעם מעט זיכרונו הנורא של בעליה הקודמים.
את החיות שנגזר גורלן, הניח הזקן במכלאה מיוחדת שם לא יוטרדו יותר, כך שעם הגיע שעתן, תנָחנה להן השאר. תמיד ידע מתי נדרש להכריז על הטקס, עוד לפני שהחלו החרחורים או לפתע שמטו את ראשן וזהו זה, נגמר. יאנק היה מתבודד עמן זמן מה. לעתים החל לפזם את שיר האשכבה המסולסל עוד לפני שנפחו את נשמתן: מין עירוב של מילים פולניות שמתוכן נתקעו במוחי "צֶ'שְץ', צֶ'שְץ'", שמשמעותן קריאת שלום. תמיד אמר שיום אחד, כשאגדל, יספר לי סיפור ואז אבין את משמעותן של צמד המילים ואדע מה הן מסמלות עבורו.
דומה שהחיות דווקא הבינו את מילות השיר. הן סימנו קלות בהינד ראש ובמבט עורג, לפי קצב זיופיו של הזקן, השיבו לו בדבר שרק דודי הסכין לפרש, שרק דודי ידע כשהביט במסכנות, מלטף אותן בידיו בעודו מצחקק.
לעולם לא התעצב אל לבו בחברתן, גם כשליווה עשרות מהן – ואולי מאות ¬– על ערש דווי. היה מפזם וצוחק בעת ובעונה אחת, כמו תינוק מונח בחיקו, בעודו מטלטל עריסה בכפותיו הענקיות, לוחש שירי ערש ומעביר את חיותיו הרחק לשם, אל עולמן האחר.
אמרתי לדודי שאינני מבין את השיר הפולני ושאלַמדוֹ שיר אחר, בעברית. חוץ מזה הוא כבר בארץ ישראל ולכן חייב הוא להחליף שיר. משהו בנוסח "נומי, נומי, ילדתי…"
יאנק שהיה מתבל בשפתו העילגת מן היידיש וגם מן הפולנית, הרוסית והגרמנית, היה מביט בי משועשע: "מה זה נומי? זה שם של גִיברת?" בלא להמתין לתשובתי, אמר: "לא מתאים! הם להבין מה אני לְדַבֵר איתם. הנה, הם לענות לי פוֹ-פוֹלסקוּ." ואז מתח אצבע מורה על פיו: "שַה… שַה… הנה, אתה גם לשמוע איך הם לדַבֵר איתי, טַאק?"
כשמתה הכבשה פרלה לאחר כמה ימי ייסורים, הניח אותה כהרגלו על ערמת חציר כשכל החצר מצטרפת לשירו. אם החלה חבורת תגרנים לריב על שיירי אוכל, נעץ בהם מבט ודי היה בכך כדי שיעניקו כבוד לטקס הקצר. אך דווקא בהלווייתה של פרלה קרה דבר מוזר, כשכל החצר מתמלאת בקולות מבעיתים במיוחד. הכלבים והחתולים החלו ליילל יחדיו, משלימים אלה את קולותיהם של אלה ונעשים מקהלה אחת. הכלבים זקפו את ראשיהם כזאבים הקוראים ללבנה והחתולים התגודדו יחדיו, שואגים ביללותיהם כלביאות המחפשות אחר גוריהן. בליל הקולות החריד את האזור, והשכנים – שתמיד היו נוחים להתפרץ ולמחות – הסתגרו בבתיהם, ממאנים לצאת אל הקולות.
אולי דווקא מותה של הכבשה פרלה נגע יותר ללבן של חיות החצר, ואולי רצו להעניק לדודי – יאנק הזקן – כבוד על מעשיו. ויתכן, יתכן שאני הוא שלמד לראשונה להאזין להן. עלתה מגרונן תרועה גדולה שניכר בה צליל תחינה ובקשה – ואני, שמלאו לי אחת עשרה שנים, עלה בידי לראשונה לפענח ולו מקצת משפתן. דודי אמר לי לא פעם שכולם ניחנו ביכולת דיבור, שאין יצור חי שאיננו יודע לשטוח את אשר מונח על לבו, שנדרש להיות רחום וחנון וכך ניתן להבין, שצריך להביט פנימה אל העיניים בניסיון להקשיב – זה הכול. שנים הסביר לי זאת בהבטיחו ללמדני את שפתן, בייחוד את שפת הציפורים אליהן נמשכתי כל כך. חזר ואמר שרק אם ארצה ואתמיד, יעלה בידי להבינן.
יאנק הניח את כפותיו על ראשי לברכני וחשתי כיצד זרמי חשמל מפלחים את גופי, מעין גלים גלים שזינקו מקצה ראשי דרך שדרתי ומטה אל אחורי.
"אַייי, אינגלה, אינגלה…" נאנח ואמר שחבל כל כך שזוגתו, "הֶלנְקה-לא-זכתה", מתה שנים מעטות לאחר שעלו ארצה. "לא-זכתה" לגדל בנים, נכדים, חיות וציפורים אהובות.
יאנק היה מקיץ אותי עם שחר, כשהוא ישוב על שולי מיטתי ומלטף את ראשי: "מַיין אַיינִיקל צריך לקום, יש הרבה טיפול בחיות." לאחר ארוחת הבוקר ירדנו אל החצר: "צֶ'שְץ', צֶ'שְץ'", בירך את חיותיו בשירה כשניקינו את החצר ואת תאי החיות החולות. לאחר פינוי האשפה ופיזור הקש, רתם הזקן את יצול העגלה לאתון קוֹחַנה.
"קוחנה פוֹ-פוֹלסקוּ – זה מותק", הכריז לא פעם כשרכבנו על העגלה אל חנויותיהם של הקצב והירקן. אלה לא תמיד נהגו בו בסבלנות: "אין היום, סבא יאנק, תבוא מחר. הקונים לוקחים הכול. זה סחורה טרייה. אולי מחר."
הזקן הנהן וצחקק אל המוכרים: "תביאו ילדים שלכם, הם לשחק אצלי עם חיות."
"בסדר, סבא יאנק. תבוא מחר!" בכך הסתכמו הדברים כשיאנק שב אל האתון: "אוֹי-וֵיי קוֹחַנה! אני לקוות חיות להבין למה אנחנו לחזור היום בלי אוכל."
קוחנה-מותק הנהנה בהסכמה והמשיכה בדרכה. הזקן לא נטל את המושכות, שכן לחש לאתון עם בוקר מהו המסלול הנבחר ולהיכן עליה לכתת את רגליה, ודי היה בכך. קוחנה-מותק משכה בעגלה לאורך הנתיב עליו הוסכם, נעצרת וממתינה לצד החנויות. משסיימה את הסיבוב היומי, חזרה ונעצרה במקום פריקת העגלה בחצר כשכל החיות מרעישות ותובעות את ארוחתן.
בימים שלא הפרישו לזקן שאריות של ירקות ובשר באזור הנמל, הרחיק יאנק עם עגלתו פנימה אל השווקים לתור אחרי מזון קלוקל עבור חיותיו. גם שם היו לעתים משיבים את פניו ריקם. עוד בהתקרבו הזעיפו פנים כלפיו: "אין כלום היום, סבא."
בשעת הרכיבה החלפנו דברים כשאני מנסה לפענח את משפטיו המשובשים:
"דוֹד יאנק, ממה אתה חי?"
יאנק צחק כלפי: "ברוך השם. משפחה להשאיר לי כסף. כולם למות אבל היה שכֶל, הם לשלוח כסף שלהם בשוויץ, עוד לפני לבוא מלחמה."
יאנק צמצם את עיניו כדי סדק צר, מאפיל עליהן בכף ידו הגרומה ומשקיף מעלה אל השמיים. רחרח באוויר והטה את אוזניו הזקופות כשם שנוהג כלב ציד החש בטרף מתקרב: "הוֹיסַה קוֹחנה! הנה, עוד קצת, הם לבוא!" מדד את פאתי השמים שבחורף נזרק בהם גוון כתום והנהן כשהגיע להסכמה עם עצמו. נהג למצמץ בחוזקה בעיניו, לנשום נשימה חפוזה ושרקנית בנחיריו ולקרוא: "הנה תורים!" משום מה קרא להם דוֹדי 'תורים', אף על פי שהיו אלה זוג יונים רגילות לכל דבר. קרא להם כך, שכן קיבל אותם מחבר בנס ציונה שציין שזהו כינויים, ודודי – שידע רק מעט עברית כשעלה ארצה – המשיך בכך.
איך ידע מתי זמן חזרתם – זאת איש לא הבין. לא היו חולפות אלא דקות ספורות, כשלפתע, משום מקום, חלפו אנדז'יי ונטליה במטס נמוך לוודא שהכול מונח במקומו ומוכן לנחיתתם.
בתחילה חשבתי שאין זו חכמה כה גדולה, שכן התורים נוהגים לשוב בשעה יעודה, בדרך כלל בערבו של יום, אך פעמים רבות שָבו דווקא לעת צהריים או לאחר גיחה קצרה בבוקר. כשנשאל שוב ושוב איך יודע הוא את שעת בואם, היה יאנק מחייך ומכריז: "אני לדעת! זהו!"
עם רדת הערב היה יאנק קורא לי אל מרפסת המטבח להאזין לסיפוריו, אלא אם היו נשמעות צווחות מהחצר והוא היה נקרא אליה בבהילות. הבדיל בין הקולות והבחין בלא קושי אם נצרכים לו: "אתם להסתדר שָמה לבד!" היה קורא מן המרפסת אל החצר, יודע מתי מתחולל שם ריב של ממש או רק תגרה שגרתית היא זו, והוא – הנוהג כהורה מנוסה – רק יזיק אם יעז להתערב.
"אתה בטח להבין, אני לא לעזוב אותם ככה לבד. אני להיות פה – אחרת מי לטפל?" היה יאנק נאנח קצרות, אך מיד מתעשת, שב לצחקק ואומר שבכל זאת אינו יכול להתלונן, אף על פי שקשר עצמו אליהן: "צריך ניקיון ואוכל שָמה, צריך לטפל בחולים, אבל מה? יש אהבה מחיות, הם לתת לי הרבה אהבה, טַאק?"
בערבים הקרירים היה משתרע לעתים על ערסלו המרופט ומעשן מקטרת ארוכה ומצחינה ששיוותה לו מראה הלקוח ממערבון אמריקאי. אך מיד ניתן היה להבחין שאינו שולט בכלי עישון, שכן היה הופך במקטרת, מנסה להצית שוב, ובסופו של דבר מתייאש ויורק גוש טבק כהה כשהוא נמלא כעס: "פה באֵרץ – טבק זִיפת! לא שווה כלום!"
משהתפנה מן המקטרת המכעיסה החל בסיפוריו: "אני לספר לך, מה היה לנו שָמה בהרים של טאטרה, זה גבול פולסקה-צ'כוסלובקיה."
הוא החל לצייר מפה באוויר, מפה שתאפשר לי להבחין בבירור בגבולותיה של פולין, כך שאבין מתוך תנועותיו הגדולות את כוונותיו: "מקום בגוֹבה. אוקטובר – להתחיל הרבה שלג. צריך לטפל בחיות, לא יהיה להם קר."
דודי היה מתאר את מחוזות ילדותו, ובייחוד את הקור בהרים. דומה שהתיאורים ציננו עוד יותר את גופו, וכשהתקשה להיחלץ מן הערסל ביקש ממני להביא לו מעיל קל: "אתה מבין, אינגלה, שָמה חיים קשים. עוד יותר מִפה, באֵרץ."
לאחר הפתיחה עבר יאנק למנות את סגולותיהן של החיות שגידלה משפחתו בהרים. תיאר את תכונותיהן, איך נדרש לגדלן, ומכאן עבר לספר – כשהוא מתמוגג כולו – על גודש האהבה שהן יודעות להרעיף. אמר שאין להחיש טיפול, שאין לרפא רק בעזרתן של תרופות, אלא שחובה על המטפל להבין את נשמתן: "זה עוד יותר מפסיכולוגיה – כמו אותו דבר צריך אצל אנשים."
אולי קיווה בסתר לבו שבסיפוריו יחבב עלי את עולמן של החיות, וכשאתבגר אלך ללמוד רפואה וטרינרית, דבר שנמנע ממנו עם פרוץ המלחמה ועל כך תמיד הצטער; ואולי הרהר הזקן מה יעלה בגורלן של חיותיו לאחר לכתו, שכן ממילא עתידן נראה עגום משום שרובן הובאו אליו כשהן כבר חולות.
על השולחן במרפסת נחו לפניו ספרים ברוסית: "זה ליטיראטורה אתה לקרוא כל חיים שלך. זה טולסטוי – הכי גדול!" יאנק הרים את הספר העליון שבערימה והכריז: "הנה ספר בעברית קוראים אותו 'מלחמה ושלום', פה הוא לַגִיד יש זמן לעשות מלחמה ויש זמן לעשות שלום. לא כמו חיות, שָמה לא להרוג סתם, שָמה יש חוקים – כל חיות לדעת."
יאנק הסביר שאת זאת – את פשר ההרג רק לשם קיום – אנו, בני האנוש, איננו מבינים.
"אנשים לגיד על מישהו 'הוא כמו חיה!' זה לא נכון! חיה להרוג מישהו אחֵר רק בשביל אוכל או טריטוריה. חבל אין 'חוק של ג'ונגל' אצל אנשים – למה אנשים לַגִיד: 'אני יותר חזק מִשֵנִי.' וככה, מי להראות הוא הכי חזק – הוא לחשוב גם הוא הכי לצדוק."
הזקן חזר ואמר שבחוסר הבנתו מבלבל האדם בין תופעות טבע ובין מערכת חוקי צדק שבנה לעצמו, ובבורותו להבין את הסובב אותו מפר את האיזון הדרוש לקיומו.
"ככה זה בלגאן בעולם. צריך ללמוד מחיות – שָמה יש סדר. נגיד אתה תרנגולת, אתה לדעת יבוא שַקַאל (תַן בפולנית) לאכול אותך. זה בסדר. אבל לא יבוא שַקֵאל להרוג תרנגולת סתם, רק בשביל לגיד הוא חזק! הוא גיבור! כל חיה לדעת מקום שלה בעולם. אתה פה, אני שָמה. יש אנשים זה לא ככה אצלם – הם לרצות עוד, לרצות הכול."
לאחר כל מונולוג ארוך הוטרד הזקן שמא אחשוב שהוא מסתייג מחברת בני אדם והיה מנסה לאזן את דבריו. וכשם שהפליג להסביר בענייני מלחמה, היה ממשיך להסביר בענייני שלום. כל זאת עשה כשכוס תה רותח בידו, כוס זכוכית דקיקה שחוט ברזל עדִין מלופף סביבה ומעטר אותה, כמו סבב בטרקלין מצועצע באחד מארמונותיה של מוסקבה הבירה, מהלך שלוב זרוע עם ידידו הדגול טולסטוי ושניהם לוגמים מן התה החם ומחליפים דעות:
"אנשים לאהוב חיות הם גם לאהוב אנשים. יש הרבה אהבה בעולם, רק צריך לחפש, בלי לגיד 'אני לִשנוא זה וזה.' בשלום יש סדר שלו. כמו תרנגולת לגיד: אני לאהוב עולם איך-הוא, לא חשוב לבוא שקֵאל. אני לאהוב עולם אפילו הוא לפעמים מקום לא טוב. אני לקבל עולם איך-הוא. לא חשוב מי יותר ליצדוק! לא לעשות חשבון!"
מכאן עבר הזקן להסביר על מהותה של האהבה, מתאר באוזניי שזו אינה יודעת גבולות, ואין זה משנה אם מדובר באנשים, חיות, שמיים או ארץ – "זה אותו דבר, כולם ביחד. אתה מבין מה אני לדבר איתך, זִיס? איפה אתה לחפש – אתה למצוא אהבה. אם אתה לרצות, יש בשבילך אהבה בעולם. יש שלום."
דוד יאנק התנשם והנהן לעצמו. סבורני שמצא זמנית מנוח לנפשו לאחר שפרס בפני את משנתו ששמעתיה לא פעם. ככל שהתמשכו שיחותינו נטיתי לדבר על ציפורים, וכשחש בכך, השלים עם התעניינותי זו והחל לספר ולהעביר לי את כל הידוע לו עליהן. נעץ בי מבט, המהם משהו והמשיך: "לא נכון מה אנשים לגיד על מישהו – 'זה יש לו שֵכֶל של ציפור.' זה לא נכון. הרבה שכֶל בראש של ציפורים, טַאק?" וכשהתכונן להמשיך ולשאת דברים ארוכים, נאנח בכבדות מספר פעמים. אמר שהציפורים אינן שייכות למקום מסוים ולכן חנן אותן הטבע בכנפיים. שיהיה באפשרותן להינשא ברוחות אל כל המקומות ולהפיץ את תורתן.
"הם לעוף איפה הם לרצות. לא כמו חיות יכולים ללכת רק ככה וככה. אתה חושב ציפורים לדעת למצוא דרך שלהם לפי מגנט בראש ומגנט איפה הפוֹלַר? לא! לא נכון! אנחנו לא לדעת, רק ציפורים לדעת. זה סוד גדול – זה סוד רק של ציפורים!"
נראה היה שהזקן מתוסכל מכך שהוא מדבר אל החיות מזה שנים, אך דווקא הן, הציפורים, אינן משיבות על שאלותיו ולא מוסרות לו את סודן. למעשה לא מוסרות לאיש. סיפר שהוא מלחש לאנדז'יי ונטליה דברי פיתוי וכך מנסה, בדרכים שונות, לחשוף לאן הם טסים – והם בשלהם. כל מה שמוכנים התורים לומר הוא שעדיין לא בא הזמן. ומתי יבוא אותו זמן, שואל אותם דודי והם עונים שבבוא היום. וכשיגיע, יגיע. זאת ולא יותר, ולא מוכנים להוסיף שום פרט.
"אני לשאול אותם מה יש שָמה גבוה איפה הם לטוס, ואז – רק שקֶט, הם לא לגיד כלום. אני, להבין צריך לִיסתכל בעיניים שלהם. אולי רק שָמה הם לגיד, בתוך עיניים שלהם. אתה, אינגלה, צריך ללמוד לִיסתכל ככה הם לא לפחוד מעיניים שלך. הם לא לחשוב אתה שַקַאל." הזקן חזר להנהן ולהסכים עם קביעותיו-שלו.
"קוחנה שקט שָמה!" צרח לפתע מערסלו אל החצר לאחר שעלו ממנה קולות נעירה ממכלאתם המשותפת של האתון והפרד הקיטע. "זה חמורה לא לעזוב מוילייזל מסכן לתת לו קצת מנוחה. אתה ליסתכל על קוחנה, אתה להבין אנשים. שָמה לא כמו אנדז'יי ונטליה, למה זה חמורה ומוילייזל. לא הולך ביחד, זה אין ילדים. אבל מה, קוחנה רוצה כבוד שלה, היא לדעת לסחוב עגלה בשביל להביא אוכל, ובשביל זה להגיע לה כבוד. בגלל היא לחשוב היא חמורה חשובה, היא לשגע את מוילייזל."
כשיאנק היה מספר התפרצתי מדי פעם בצחוק והוא היה מתנצל על העברית שבפיו. אמר כי האתון חייבת לבצע כל דבר לפני הפרד – שותפהּ למכלאה. תמיד דוחפת אותו כדי להיות הראשונה. מנצלת את מזגו הטוב של מוילייזל, וכשמשליכים אליהם חציר או משקים את השוקת, חוסמת האתון את הפרד על מנת לאכול ולשתות לפניו. קוחנה-מותק יודעת לשחרר בשיניה את בריח השער של מכלאתם, אך תמיד תמתין לפרד עד שיחפוץ גם הוא לצאת, ואז תִדָחֵף לפניו.
אחרי הטיול בחצר, כשהפרד מרפה את שרירי שלושת רגליו וחצי רגלו הנותרת, ושם פעמיו חזרה למכלאה, מפנה לו האתון את אחוריה ומכריחה אותו לעקוב אחר צעדיה. לאחר מכן נוערת נוראות וממתינה לבואו של יאנק: "זה חמורה כמו ילדה קטנה. היא לחשוב אני אבא שלה ואני צריך לשאול 'מה קרה קוחנה, מי להרביץ אותך?' ואז היא ליסתכל על מוילייזל ולגיד אותו לי שהוא עושה ככה וככה, בשביל אני לעשות למוילייזל 'נו-נו-נו, אסור!' ואחרי אני לצעוק עליה ולגיד לה 'קוחנה! מספיק עם משחקים!' היא לגיד לי היא להיעלב, ומחר היא לא לסחוב עגלה להביא אוכל לחיות. ומה אני לעשות? אני לראות קוחנה לשגע גם אותי, ואני לגיד: 'טוב קוחנה, בסדר, את חמורה טובה, את מותק', ואני לִיתן לה כבוד ולגיד גם למוילייזל בקול רם לִיתן לה כבוד."
לעתים, כשהאתון הסתלקה לרגע אל החצר, ניצל זאת יאנק והביט היטב סביב לוודא שקוחנה-מותק לא מבחינה שהוא נותר ביחידות עם הפרד, מפאת הסכנה שתשעט מיד חזרה בהתקף של קנאה. הנה נקרתה לזקן שעת כושר מתאימה לשיחה כנה, כשאין 'אישה' בסביבה: "אני ללטף רגל מסכנה שלו, ואני לגיד למוילייזל ככה, כמו לדבר גבר, והוא גבר: 'מוילייזל, אין מה לעשות, ככה זה חמורות,' והוא ליסתכל בעיניים שלי ולַגיד לי בחזרה: 'בסדר יאנק, אני לדעת אתה לעשות הכי טוב אתה יכול."
ואחרי שהפרד נער במקצת וצהל במקצת, אך לא בקול רם מדי, שחס ושלום לא תגענה נעירותיו אל אזני האתון, המשיך יאנק: "אוֹי וֵיי – זה חמורות צריך לגיד להם 'אתם הכי יפות, אתם הכי חכמות, אתם הכי טוב בעולם!"
משהסתיים ערב הסיפורים השכיבני דוד יאנק במיטה רכה במיוחד, חופן את ראשי בידיו הענקיות, מלטף ומשלח בי זרמים. הבטיח כי אם ברצוני לשמוע עוד סיפורים לפני לכתי לישון, הרי שהוא מוכן בחפץ לב להמשיך. כשהבחין בפיהוקי, נשק למצחי ואמר: "מחר, מַיין קינד, אני ללמד אותך איך אנדז'יי ונטליה לעוף בשמיים."
אין עדיין תגובות