הבחורה העיקרית

"תמיד יש בסרטים האלה גם בחורות סתם, כאלה שלא יפות במיוחד ולא קורה להם שום דבר מיוחד וכל התפקיד שלהם זה להראות כמה הבחורה העיקרית היא מיוחדת ואיך הכול קורה אצלה כמו שאמור לקרות, אפילו אם חלק מהזמן זה דברים רעים ואם נדמה לה שזה לא הולך בכיוון הנכון… ואפילו שרוב הבנות שרואות את הסרט יותר דומות לבחורות האחרות, אלה הסתם, בכל זאת אף אחת לא חושבת שהיא כמו הבחורות הסתם."

סילבי היא אחת מהבחורות האלה, האחרות, שאף אחד לא ילהק לתפקיד הבחורה העיקרית. היא עובדת בתור מפעילת טלפרומפטר בחדר חדשות, מזינה את הקריינים במילים שהם עצמם העבירו אליה, מתהלכת בתוך עולם שבו היא רואה הכול ובלתי נראית על ידי כול. היא גרה בדירה קפואה בירושלים, יש לה חבר שמתקשה לדבר על דברים וחברה שלא יודעת מתי לסתום את הפה, וסבתא אחת אהובה מאוד רחוק בחיפה.

לתוך חייה הקטנים והשמורים של סילבי פורצים לווייתן גוסס, צלם פלרטטן ומבצע צבאי בעזה, ופורעים את כל הסדרים.

ברומן הביכורים שלה מפליאה ענבל מלכה לברוא דמות ראשית שהיא גיבורת משנה.

בעוד סילבי משקיפה מן הצד על חייה שלה ועל החיים החולפים לצדה, מצליחה מלכה להכניס אותנו ללא כל סינון או היסוס היישר לתוך תודעתה של סילבי, שכובשת את הלב בפשטות, ובעוד אנחנו חיים בעורה, היא נכנסת עמוק מתחת לעורנו והופכת להיות הבחורה העיקרית שלנו.

מקט: 15100161

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ביקורת על הספר

מאמר שפורסם על הספר

1

נכנסתי לבניין קצת אחרי ארבע והעברתי אצבע במכונה. הרמתי את הראש לטלוויזיה שמעל המכונה ולרגע נבהלתי. זה נראה כאילו התוכנית של חמש כבר התחילה, המגיש ישב באולפן ודיבר עם מישהו שעמד ליד הים, ולא הבנתי איך הוא יודע מה לשאול אם אין לו טלפרומפטר. אפילו שידעתי שזה לא יכול להיות, הרגשתי איך בשנייה הדם יורד לי מהצוואר לקצות האצבעות. רק אחרי כמה שניות שמתי לב שזה לא אותו מגיש, ושגם האולפן לא דומה בכלל לאולפן של החדשות, ובכל זאת לקח ללב שלי זמן לחזור לדפוק בקצב רגיל. נשארתי מול הטלוויזיה בשביל להיות בטוחה ולהירגע. מה שהראו שם היה רק טיפה פחות מוזר. במקום להראות את האנשים שמדברים היה ווֹיס של לווייתן ששוחה בים של חיפה. הוא היה מצולם כל כך מקרוב שכמעט לא ראו בכלל שזה לווייתן. הוא נראה כמו גוש שמן מבריק והוא שחה במים שנראו לא עמוקים, בין כמה אוניות או סירות שהיו מסביב. ברקע המנחה של התוכנית סיפר שמוקדם בבוקר דייגים התקשרו לספר שהם ראו משהו גדול שוחה במים שמדרום לחיפה, ואחר כך אנשים של הגנת הטבע באו לשם בשביל לחפש אותו אבל הם לא מצאו, ועכשיו הוא איכשהו הצליח להיכנס לתוך המפרץ וכבר אפשר לראות שהוא לווייתן. הוא המשיך להגיד שהם מנסים עכשיו לעזור לו לצאת מהמפרץ, אחרת הוא לא ישרוד, אבל הם לא מצליחים. הסתכלתי על הלווייתן וניסיתי לראות על הפנים שלו אם הוא מפחד או עצוב, אבל הוא לא היה כמו חיות אחרות שאפשר לראות עליהם. כמעט לא ראו אצלו תווי פנים בגלל שהם היו מתחת למים רוב הזמן, וגם מתי שראו היה קשה לדעת מה הוא מרגיש. הסתכלתי על המסך ושמתי לב שהעייפות שהרגשתי בהסעה עברה כמעט לגמרי, ושאני כבר לא צריכה להתאמץ להשאיר את העיניים שלי פתוחות. אפילו ששרפו לי העיניים הם היו עכשיו פתוחות לגמרי ונשארו דבוקות לצורה של הלווייתן על המסך — לפעמים ברורה ולפעמים סתם כתם שחור מתחת למים. רציתי להישאר לבד מול הטלוויזיה ולשמוע עוד ממה שהאנשים באולפן הסבירו — איך יודעים שלווייתן במצוקה, ולמה חשוב להבריח אותו לים גם אם הוא לא רוצה. רציתי לדעת איך הם מתכוונים להבריח אותו. רציתי שיראו תמונות שלו מעיף מים למעלה כמו בסרטים מצוירים, אבל לא הראו, רק אמרו שהוא עשה את זה כל כמה דקות אחרי שהוא עלה לנשום. לא יודעת למה אבל זה היה לי חשוב באותו זמן ורציתי להישאר איתו לבד. אחר כך עברו לנושא אחר, ואני המשכתי להסתכל על המסך עד שכבר ראיתי הכול מטושטש ואחר כך עליתי לקונטרול.

לפעמים מתי שבאות קבוצות של אנשים שרוצים לראות איך זה להיות מהצד השני של הטלוויזיה, אז עושים להם סיור בקונטרול ומראים להם איפה כל אחד יושב ומה עושה כל כפתור מתי שלוחצים עליו. הם מגיעים לקצה של השורה האחורית, איפה שאני יושבת, הם מתקרבים אלי מאחורה ואז אומרים להם, “וכאן זה הטלפרומפטר, הוא מראה למגישים את מה שהם צריכים להגיד”. בגלל שאני יושבת עם הגב אליהם אני אף פעם לא יודעת על מה בדיוק הם מסתכלים ועל מי מבינינו מצביעים מתי שאומרים להם את זה. הייתי רוצה לשאול פעם מישהו, אולי לתפוס אחד מהם אחרי שהקבוצה מתרחקת ולשאול אותו על מי בדיוק הצביעו — עלי או על המכשיר, פשוט בשביל להיות בטוחה אם באמת מתכוונים אלי בזמן שמדברים עליו, ואולי אני נמצאת כאן כל כך הרבה זמן שלא שמתי לב שהפכתי להיות חלק ממנו, או שלהפך — אולי הוא מצמיח מין ענפים שזוחלים עלי ומחבקים אותי בלי שאני שמה לב.

זאת לפחות ההרגשה שהיתה לי מתי שהתחלתי לעבוד במקום הזה. זאת היתה הפעם הראשונה שעבדתי בעבודה של גדולים, עם משכורת שבאותו זמן נראתה לי ענקית. כל העבודות שהיו לי לפני זה היו חצי משרה, לפעמים רבע, לפעמים שליש. אחרי שקיבלו אותי לחדשות הרגשתי כאילו עשיתי משהו עם החיים שלי, ואם לא הייתי בטוחה בזה בעצמי, התגובה של סבתא שלי שיכנעה אותי שזה נכון. זה גם בגלל שזאת עבודה שנמצאים בה יותר שעות מאשר בכל מקום אחר, בטח אם לא סופרים את השעות שישנים. שנמצאים בה יותר מאשר לא נמצאים בה. אחרי כמה זמן בחדשות אפשר להתבלבל ולחשוב שמה שקורה פה זה החיים האמיתיים ושכל השאר לא חשוב, אבל אני כבר יודעת שזה לא נכון. מתי שאני גומרת לעבוד אני רוצה רק להשאיר את הבניין של החדשות מאחורי ולשכוח שכל היום הזה קרה. לא תמיד זה מצליח.

השעה ארבע שלושים וחמש, בעיקרון יש לי מספיק זמן אבל אני מחליטה להתחיל מוקדם היום. בדרך לדסק אני עוברת ליד הקפה ורואה שם את העורכת עם התלתלים, זאת שחושבת שהיא מכירה אותי מאיזשהו מקום ושאלה אותי כבר פעמיים מאיפה אני במקור ואיך אמרתי שהגעתי לעבוד בחדשות. בהתחלה עוד האמנתי לה שאני מוכרת לה, אבל אחרי הפעם השנייה התחלתי לחשוב שיש לה סיבה אחרת לשאול.

מתי שאני מגיעה לשולחן שלי בדסק השעה ארבע שלושים ושש ושתים־עשרה שניות בדיוק. אני מנסה לחשב בדיוק כמה זמן נשאר עד תחילת התוכנית, אבל תוך כדי שאני מחשבת העיניים שלי דבוקות לשעון האדום והשניות כל הזמן עוברות, גם מתי שנדמה לי שאני מתחילה להשיג את המחוג הוא בבת אחת בורח ואני מתחילה מחדש, ובכל זאת אני ממשיכה לנסות עד שהמפיקה עוברת מאחורי וצועקת “ליין־אפ!”

אני מנערת את עצמי ומסתובבת אליה. כנראה שעוד פעם יש לי את המבט הזה, כי היא מסתכלת עלי קצת יותר מדי זמן בפנים מיואשים או עייפים, אף פעם אי אפשר לדעת עליה, ומתרחקת מהר. אני מסתכלת עליה מתרחקת ובלי לשים לב אני נוגעת בידית של המגירה ליד הברך שלי ומושכת. היא עדיין נעולה, כמו כל יום מאז שבאתי וגיליתי שהמפתח נעלם והמגירה לא זזה גם אם אני מושכת בכל הכוח, אבל כל פעם אני שוכחת ומנסה שוב.

אני לוקחת את הליין־אפ והולכת אל המכונת צילום הגדולה. אני שמה את הדף, לוחצת על ארבע־עשרה ומפעילה. עוד לא יוצא אפילו צילום אחד ואני שומעת קימוט עצבני מתוך המכונה, ואז את הצפצוף העולה ויורד שמתחיל עם האור האדום. מבט בשעון. עוד יש לי כמעט עשרים דקות, אז אני מחליטה לא להתקשר לראאד ולפתור את זה בעצמי. גם ככה עד שהם באים זה לוקח שעות. אני מסתכלת מסביב לראות שאף אחד מהם לא עובר בסביבה, שלא יצעקו עלי למה אני מתעסקת עם המכונה, ואז מתכופפת ופותחת את הדלת הקדמית. לפעמים אפשר ישר לראות את הדף שתקוע ופשוט למשוך אותו החוצה, אבל הפעם לא. אני חוזרת לעמוד ובודקת את הלוח האלקטרוני כדי לראות איפה הבעיה. אזורים איי, בי, סי, די ואי מהבהבים, וזה אומר שיש סתימות של דפים בכל המקומות שיכולים להיות.

אני מחליטה לדאוג למכונה אחר כך ולהתחיל לבדוק מה עם הטקסטים. בדיוק בחמישה לחמש אני צריכה להיות בקונטרול עם כל הטקסטים חתוכים ומודבקים בגליל אחד. בינתיים כבר ארבע ארבעים ואחת ואין לי שום דף. אני הולכת מהר לחפש את המגיש בחדר איפור. תמיד אני מתביישת להסתכל עליו ישר, מתי שהוא יושב שם עם הסינור הקטן הזה ונותן למאפרת לכסות אותו עם מייקאפ, אז אני נשארת קצת מאחורי הדלת ואומרת בקול מספיק חזק בשביל שהוא ישמע, “לא הוצאת לי אף טקסט, כבר אחרי עשרים ל־”. הוא לא עונה ואני חוזרת למקום שלי בדסק. אני לא יושבת כי אני מפחדת מדי. אני מוודאת שיש לי מספיק סלוטייפ ספייר וסרגל ליד המדפסת וממשיכה לחכות. למזלי הוא יוצא אחרי שתי דקות, מתיישב מול המחשב שלו ומתחיל להדפיס. לפני כל אייטם שהוא מדפיס הוא מודיע לי, “הוצאתי לך פיגוע בחוף, הוצאתי לך ועדת חוץ וביטחון, הוצאתי לך ביקור הנשיא” — כאילו שזה משנה לי. אני רואה את השם של הטקסט, מוחקת מהליין־אפ, ממספרת ומסדרת בערמה לפי הסדר. עם כל משפט שהוא צועק לי אני צועקת בחזרה “תודה!”. בגלל הרעש של המדפסת לידי אני במילא לא שומעת מה הוא אומר, אני רואה את השפתיים שלו זזות וצועקת בחזרה “תודה! תודה!”

ההדפסה נפסקת. אני בודקת מה המצב בליין־אפ. אני צועקת לו איזה אייטמים חסרים לי והוא אומר שהוא עובד על זה. הוא אומר את זה חזק מדי. האצבעות שלו מתקתקות מהר על המקלדת והפה שלו פתוח, ובכל זאת הוא עוד לא נראה לי מספיק לחוץ. אני לא מבינה את זה. בינתיים אני מחליטה לרוץ לדסק־חוץ בשביל לצלם את הדפים שיש לי ולמצוא שם מישהו שיכול לעזור. תוך כדי אני נותנת מבט בשעון האדום. ארבע חמישים ואחת, המחוג של השניות עבר את השלוש. הדסק־חוץ ריק. אין שם אף אחד שיעזור לי, אבל אף אחד גם לא תופס את המכונת צילום. אני דוחפת למעלה את הערמה שלי ולוחצת על ארבע. אחרי שחבילה אחת מוכנה אני לוקחת אותה ורצה בחזרה לשולחן שלי בדסק. אם גם המכונה הזאת תיתקע שום דבר כבר לא יוכל לעזור לי. אני לא יודעת מה יקרה במצב כזה ואני גם לא רוצה לחשוב על זה אז אני מפסיקה. הידיים קצת רועדות לי. אני לוקחת את הסרגל שעל השולחן, מהדקת מתחת לשורה האחרונה בדף ותולשת את היתר. ככה אני עוברת דף אחרי דף עד שכל החלקים הריקים תלושים. אחר כך אני לוקחת את המתקן של הסלוטייפ ומתחילה להדביק כל התחלה של דף בדיוק אחרי סוף הדף שלפניה. אפילו עם ידיים רועדות אני שומרת שזה יֵצא ישר, אחרת זה ייתקע בטלפרומפטר והטקסט לא יתגלגל, או שהוא יתגלגל באלכסון ואז המגיש לא יראה אותו טוב.

הכול מודבק. אני מתיישרת בשביל להסתכל בשעון. ארבע חמישים וחמש, המחוג של השניות בדיוק זז מהשתים־עשרה. אני מגלגלת מהר את כל הטקסטים לגליל אחד ארוך ורצה אל המדרגות המסתובבות. בדרך אני עוברת ליד המפיקה שנתנה לי ליין־אפ, שעכשיו יושבת מול המחשב עם הגב אלי. אני צועקת, “חבילות במכונה בדסק־חוץ, לאולפן ולקונטרול, מהר.” היא מסובבת את הראש ואני רואה שהיא מבינה, כי היא נעמדת ומתחילה לרוץ גם כן. הלב שלי דופק כמו משוגע. מלמעלה אני שומעת מישהו צועק, “איפה הטלפרומפטר”. אני מגיעה, מבקשת סליחה, רצה למקום שלי. אני מסדרת את ההתחלה של הגליל על המכשיר, מגלגלת עם הגלגל שבצד לראות שזה זז בסדר. תוך כדי אני שמה את האוזנייה, לפני שהבמאי יראה שאני עוד בלי. בינתיים המפיקה מגיעה עם החבילות, עוברת בריצה בין העורך, הבמאי והעוזרת במאי. אחר כך היא נעמדת עם פרצוף מבולבל ולא זזה. יש לה חבילה אחת ביד. אני צועקת, “לאולפן.” היא מבינה שאני מתכוונת אליה, ורצה למדרגות המסתובבות. מתי שהיא נעלמת בסיבוב מתחיל האות של התוכנית.

היום נגמר ואני אוספת את הדברים שלי והולכת מהר לכיוון היציאה. לפעמים במשמרת חצות אני אפילו שוכחת להעביר אצבע בשעון נוכחות מרוב שבא לי כבר להיות בחוץ. בימים שהזמן לא עובר אני סופרת אחורה את השעות והדקות, את הכוסות קפה, הפעמים שהייתי בשירותים, הפתיתים על הצלחת בארוחת צהריים או הרֹאשנים על העניבה של המגיש. כל מה שאפשר לספור אני סופרת, כאילו שיש לי דוח למלא ומתי שאני אגמור אותו אני אוכל ללכת הביתה. בימים יותר טובים אני לא צריכה לספור שום דבר, בכלל בלי להרגיש. המחשבות עוברות לי כמו הגליל של הדפים שמכניסים לטלפרומפטר ומגלגלים לפי הקצב. וכמו בטלפרומפטר, שאני מעבירה תוכנית שלמה מילה אחרי מילה לפי הקול של המגיש והקצב של הדיבור שלו, וחמש דקות אחרי שהתוכנית נגמרת אני כבר לא זוכרת אף מילה שיצאה לו מהפה — ככה גם המחשבות שלי מתגלגלות בלעדי ולא מצליחות להיכתב לי בתוך הראש. אבל לא משנה אם היום עובר לי מהר או לאט, מתי שהתוכנית האחרונה נגמרת אני תמיד רצה מהר החוצה בשביל לשכוח שהוא קרה. אם המשמרת נגמרת ועוד יש אור בחוץ, אני לפעמים מוותרת על ההסעה בחזרה לעיר והולכת ברגל עד הצומת למטה בשביל לחכות לאוטובוס. אפילו לא אכפת לי לבזבז כסף על הנסיעה ולהגיע הרבה יותר מאוחר הביתה, העיקר להיות קצת בשקט ולא לשמוע את הדיבורים האלה שחוזרים על עצמם כל פעם בדיוק אותו דבר ובאותם מילים. אני לא רוצה להיות בעבודה יותר. ובמילא אין לי למה למהר. מהרגע שאני יוצאת מהעבודה אין לי יותר לוח שידורים להספיק וקולות שצריך לשמוע בקולם. כמה שאני יותר מתרחקת מהעבודה ויותר מתקרבת הביתה, הקצב שלי נהיה יותר איטי והדברים בתוך הראש שלי מתחילים לאט־לאט להתרחק אחד מהשני ולקבל צורות משל עצמם. אני מרגישה כאילו נושב בתוכי אוויר אחרי הרבה שעות שהכול היה חנוק. אני אוהבת את ההרגשה המאווררת הזאת. ובגלל זה לא אכפת לי לטייל קצת בדרך הביתה, לעצור להסתכל על חנויות או על בתים מבחוץ, אפילו אם נהיה קר ואפילו אם יורד גשם. אני צריכה לאסוף מספיק אוויר בחוץ לפני שאני עוד פעם חוזרת להיות בפנים. אני חושבת שהרבה פעמים החלק הכי טוב ביום שלי זה מתי שאני בדרך בין המקומות, אפילו אם לא קורה לי שום דבר מיוחד ואני לא חושבת על שום דבר חשוב. יש כאלה שאוהבים לקרוא ספר באוטובוס או לשמוע מוזיקה באוזניות. אני לא יכולה לקרוא כי זה עושה לי בחילה, אבל זה לא משנה לי כי גם לשמוע מוזיקה אני לא רוצה. אני מעדיפה להסתכל החוצה דרך החלון ולאסוף שקט, כאילו שזה דבר שאפשר לשים בשקית ולשמור לאחר כך, לפני שחוזרים שוב לרעש.