"קורה משהו. אני לא יכולה לספר אותו לאף אחד. אבל חייבת לספר אותו למישהו." אף פעם אי אפשר לדעת מה באמת מתרחש מאחורי הדלת של השכנים. שלושה וידויים עוצרי נשימה של שלושה דיירים בבניין אחד במרכז הארץ משתלבים זה בזה וחושפים את הסודות והשקרים שבלעדיהם משפחות לא יכולות להתקיים. אשכול נבו נוטל הפעם את הז'אנר הקלאסי של הווידוי, צולל עמו אל זרמי המעמקים של החברה הישראלית ומוכיח שוב את כישרונו המזהיר למשוך בחוטי הסיפור ולהאיר את הפינות הנסתרות ביותר בנפש האדם. "שלוש קומות" הוא ספר מסחרר, המשליך את גיבוריו שוב ושוב לתוך מלכודות מוסריות ומזמין את הקורא לשאול: מה אני הייתי עושה במקומם? ספריו הקודמים של אשכול נבו – ובהם: "ארבעה בתים וגעגוע", "משאלה אחת ימינה", "נוילנד" ו"המקווה האחרון בסיביר" – היו לרבי–מכר וזכו לשבחי הביקורת בארץ ובעולם.
קטגוריות: מבצעי החודש, המלצת הצוות, סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:
27.00 ₪
"קורה משהו. אני לא יכולה לספר אותו לאף אחד. אבל חייבת לספר אותו למישהו." אף פעם אי אפשר לדעת מה […]
קומה ראשונה
מה שאני מנסה להגיד לך זה שמתחת להפתעה היה עוד עניין שאיילת ואני לא העזנו לדבר עליו, והוא שבאיזשהו מקום ידענו — אתה יודע מה, אני ידעתי — שזה יכול לקרות. הסימנים היו שם כל הזמן אבל העדפתי להתעלם. מה יותר נוח משכנים ששומרים לך על הילדה? תחשוב על זה. חמש דקות לפני שאתה צריך לצאת אתה פשוט לוקח אותה, כמו שהיא, בלי תיקים, בלי עגלות, דופק על הדלת ממול, וזהו. היא מאושרת ללכת אליהם. הם מאושרים לקבל אותה. ואתה מאושר להתפנות לעניינים שלך. וזה יוצא גם יותר זול מבייביסיטר רגיל. כאילו, לא נעים לדבר על דברים כאלה, אבל אין לי כוח לצנזר, אז אני פשוט אספר לך הכול, ואתה תבטיח לי שלא תכניס את זה לאחד מהספרים שלך, הא?
לזוג כזה של פנסיונרים אין מושג מה המחיר של שעת בייביסיטר בשוק החופשי. הם לא חלק מרשת המידע של הבייביסיטרים. מה שאומר שאתה יכול לקבוע איזה מחיר שבא לך. אז קבענו להם. עשרים שקלים לשעה. לפני תשע שנים זה עוד היה סביר. נמוך אבל סביר. בינתיים המחיר הממוצע באזור שלנו טיפס לארבעים, ואנחנו נשארנו על עשרים. מדי פעם איילת היתה מזכירה לי, אנחנו צריכים להעלות להם, אתה יודע. ואני הייתי אומר, כן, ברור, נעלה להם. אבל נשארנו על עשרים. והם לא אמרו כלום. אנשים מנומסים כאלה, יקים, הוא מסתובב בבית עם חליפה ועניבה, היא מורה לפסנתר בקונסרבטוריון, משתמשת במילים כמו במטותא. גם אם הם רצו להגיד משהו, הכבוד היקי שלהם לא נתן להם. ואנחנו אמרנו לעצמנו — טוב, אולי לא אמרנו בקול רם, אבל חשבנו — מה כבר יש להם בחיים המשעממים שלהם, אלה. שיגידו תודה. הם אלה שצריכים לשלם לנו על הזכות להיות עם עופרי.
אני לא זוכר בת כמה בדיוק היא היתה בפעם הראשונה ששמנו אותה אצלם, אבל זה היה בגיל די מוקדם. כמה זמן לוקח עד שאפשר לשכב עם אישה אחרי שהיא יולדת? חודש? חודש וחצי? מזה זה התחיל. מהקטע של הסקס. בחודש האחרון של ההיריון לאיילת כבר היתה רעלת. ואי אפשר היה לגעת בה. חודש אחרי הלידה עוד היו לה דימומים. ואני, אני כבר חרוך בקצוות מרוב חרמנות. כמו הברכות יום הולדת שהיו מכינים פעם, זוכר? בחיים לא היה לי דבר כזה, באמצע פגישה הייתי יכול לבהות באיזו לקוחה ולחשוב איך אני תופס אותה, מכניס אותה לשירותים וקורע לה את הבגדים. והקטע הוא שנשים קולטות את הרעב הזה. מלא התחילו איתי בתקופה ההיא. מלא. וזה לא שאני איזה בראד פיט. קיבלתי מהמדריכה של הספינינג אס־אם־אסים שאתה לא מאמין. אני אראה לך בהזדמנות. אבל התאפקתי. נשכתי את השפתיים חזק, ואיילת מצִדה העריכה את זה. היא לא אמרה, "אני מעריכה את זה," היא לא תגיד דבר כזה. אבל כל הזמן היא היתה אומרת לי: אני מתגעגעת למגע שלך, זה חסר לי כמו שזה חסר לך. וערב אחד היא הציעה: בוא נשים אותה אצל הרמן ורות לכמה דקות. והעבירה לי אצבע על הכתף, לאט. שזה מין סימן שיש לנו.
זה היה רעיון שלה. אני סגור על זה. את הפעם הראשונה איילת יזמה. ניגשנו ביחד ודפקנו להם בדלת ושאלנו אם הם יכולים לקחת את עופרי לכמה דקות. אני חושב שהם הבינו בדיוק מה קורה. מה הדחיפוּת. הם מהזוגות הוותיקים האלה שאתה יכול לראות שעדיין יש ביניהם איזה גחל. הרמן גבוה כזה, זקוף. נראה כמו קנצלר גרמניה. ולרות יש שיער לבן, ארוך, שאסוף תמיד בקוקו, וזה גורם לה להיראות יותר אישה מאשר זקנה. היא שאלה את איילת מתי עופרי אכלה בפעם האחרונה, ואיילת אמרה שהיא לא אמורה להיות רעבה, ובכל מקרה, זה רק לכמה דקות. היא שאלה אם היא לוקחת מוצץ וביקשה שנשאיר לה גם חיתול, ליתר ביטחון. ואז הרמן התחיל לעשות לעופרי קולות מצחיקים כאלה ודיגדג לה בבטן עם הקצה של העניבה שלו. עופרי חייכה אליו. החיוכים בגיל הזה אינסטינקטיביים, לא אמיתיים, אתה יודע. ובכל זאת אמרתי לאיילת, תראי איך היא מחייכת אליו. ורות אמרה, ילדים משתגעים על הרמן.
עופרי לא היתה מוכנה ללכת עם כל אחד, שתבין. אפילו עם סבתא שלה היא היתה בוכה בתור תינוקת. אבל איך ששמנו אותה על רות היא התרפקה עליה, הניחה ככה את הראש על החזה שלה ושיחקה לה בשיער הארוך שלה עם האצבעות. רות אמרה, שה, שה, שה, וליטפה לה את הלחי, ואיילת התכופפה לגובה של רות ואמרה לעופרי, עוד כמה דקות אנחנו חוזרים, טוב, מתוקה? ועופרי הסתכלה עליה במבט החכם שלה ואז העבירה את המבט אלי. והיה נראה שהיא הולכת לבכות. אבל לא. היא רק התחפרה יותר עמוק בחזה של רות, שאמרה, אנא מכם, במטותא, הסירו דאגה מלבכם, הרי גידלנו שלושה ילדים וחמישה נכדים, ואיילת עוד פעם אמרה, זה רק לכמה דקות, וליטפה את עופרי ליטוף אחרון, על הלחי.
איך שהדלת של הדירה שלנו נטרקה מאחורינו תפסתי לה את התחת, אבל היא קפאה ואמרה: רגע, אתה לא שומע בכי? עצרנו והקשבנו, אבל חוץ מהקולות הרגילים של גרירת רהיטים אצל האלמנה שגרה מעלינו לא שמענו כלום. חיכינו עוד כמה שניות, ליתר ביטחון, ובסוף איילת לקחה לי את היד ואמרה, רק אנא ממך, במטותא, בלי פוֹר פּליי, הא? ומשכה אותי אחריה לחדר השינה.
הנכדים של הרמן ורות מפוזרים בכל העולם. שניים בווינה. שניים בְּפּאלו אלטו. והגדולה חיה עם אמא שלה בפריז ובאה לבקר כל קיץ ומשגעת את הנערים של השכונה עם המיני הגזור שלה והעור השזוף והעיניים הירוקות. הם מחכים לה מתחת לבניין כמו חתולים מיוחמים, והיא משחקת איתם. נוגעת בהם ככה, עם היד, תוך כדי דיבור, אבל לא נותנת להם לגעת בה. צרפתייה קטנה כזאת. כבר הולכת עם עקבים. שמה בושם של מבוגרות. בקיץ שעבר רות שלחה אותה לבקש מאיתנו ביצים ופתחתי לה בלי חולצה, אז היא אמרה לי, במבטא צרפתי, מיסייה ארנו, תשים חולצה, זה לא מכובד ככה עם גברת, וציחקקה מין צחקוק כזה, פלרטטני. הבאתי לה את הביצים בלי לצחוק בחזרה, וחשבתי שמרגישים שאין לשרלילה הזאת אבא. שאם הייתי אבא שלה הייתי אומר לה להוריד את המיני הזה. אבל עזוב, עוד נגיע אליה.
גם הנכדים האחרים של הרמן ורות באים לבקר פעם־פעמיים בשנה. ואז הבית שלהם, שבדרך כלל לא שומעים מהכיוון שלו כלום חוץ מצלילים של פסנתר ואת הסאונד של הערוץ הגרמני בכבלים, נהיה פתאום רועש ומלא חיים. הרמן בונה להם כל מיני מתקני שעשועים בגינה. לפני הפנסיה הוא עבד בתעשייה האווירית, אז יש לו טאצ' לדברים האלה. הוא עושה להם נדנדות ומגלשות וסולמות ובונה להם גם טיסנים קטנים שהם יכולים להפעיל עם שלט רחוק. אם זה קיץ אז הוא מוציא להם מהמחסן ברֵכה. ענקית כזאת, מפלסטיק קשיח. ובתוך הברֵכה הוא מרכיב נושאת מטוסים שעליה הם צריכים לנסות להנחית את הטיסנים. אחר כך הוא שולף את הנושאת מטוסים החוצה והם מחליפים לבגדי ים ונכנסים לברֵכה ומשפריצים אחד על השני. אבל בלי להשתולל. ילדים מחונכים כאלה. לא מכאן. אוכלים עם סכין ומזלג. אומרים לך שלום בחדר מדרגות.
כשהנכדים שלהם טסים בחזרה למדינות שלהם הרמן ורות בדיכאון. זה ממש נוהל. יום אחרי הטיסה הדלת שלהם נעולה וברור לך שאין מה לדפוק. אי אפשר להסביר את זה, כאילו יש בדלת איזה כובד שמשדר: לא עכשיו. יומיים אחרי שהנכדים נוסעים הם בעצמם דופקים בדלת שלנו ואומרים שאם אנחנו רוצים אנחנו יכולים להביא להם את עופרי. הרמן אומר לעופרי: תני להרמן נשיקה. ומתכופף לגובה שלה ומפנה אליה את הלחי. והיא מנשקת אותו בזהירות, בשביל לא להידקר מהזיפים. ורות אומרת לאיילת: אפשר גם לזמן קצר. בלי כסף. ומוסיפה בקול שקט, כמעט בלחש, להרמן כל כך קשה כשהנכדים עוזבים אותנו. יומיים שהוא לא ישן, לא אוכל, לא מתגלח. אינני יודעת מה לעשות איתו.
הקטע של הנשיקה, למשל. כשאמרתי לךָ קודם שהיו סימנים — התכוונתי לדברים כאלה. זה התחיל מזה שהוא היה מבקש מעופרי נשיקה כשהיא היתה מגיעה אליהם. וכשהיא היתה נפרדת מהם. שתי נשיקות. אחת על כל לחי. אבל בשנה האחרונה הוא היה יכול פתאום לפתוח את הדלת סתם ככה, כשאנחנו בחדר המדרגות, בדרך החוצה, או בדרך חזרה הביתה, להתכופף ולקרוא לה: הי, עופרי, תני להרמן נשיקה.
כשאני מספר לך את זה עכשיו בא לי למות: יש יותר כתובת־על־הקיר מזה? אבל לא רצינו לראות את הכתובת, זה מה שאני מנסה להגיד לך. אמא של איילת היא לא בן אדם שאתה רוצה להשאיר לבד עם ילדים. ההורים שלי יצאו לפנסיה ונסעו לחוץ לארץ כל הזמן. נסיעות ארוכות כאלה. דרום אמריקה. סין. נזכרו פתאום להיות מוצ'ילרים. ובדיוק אז יעלי נולדה. והיה לה את הסיבוך הזה בדרכי הנשימה. בילינו שבועות ב"שניידר" ליד המיטה שלה, עשינו משמרות, איילת ואני, ולמי שהיה במשמרת היה אסור להירדם, כי אולי בדיוק בשנייה שנעצום עין היא תפסיק לנשום, ומהמשמרת אתה רץ ישר לעבודה, אין אפילו זמן לעבור בבית להחליף בגדים. אני לא מתרץ, אני רק אומר שהיינו זקוקים להרמן ורות יותר ויותר. אחרי הצהריים, בערב, בסופי שבוע. לפעמים היינו שמים אצלם את עופרי רק לגשר של חצי שעה. לפעמים לחצי יום.
פתאום אני נזכר — איזה קטע, שכחתי מזה לגמרי — בוקר אחד, כשאיילת הגיעה להחליף אותי במשמרת בוקר ב"שניידר", היא סיפרה לי חלום שהיא חלמה בלילה: שנינו מחכים מחוץ לחדר הניתוח. אבל הילדה שמנותחת, הילדה שבסיכון, היא עופרי ולא יעלי. והיא לא בת שבע בחלום, אלא בת שנה. והרופא המנתח, זה שיוצא מחדר הניתוח לבשר לנו על התוצאות, הוא הרמן. רק שבמקום חלוק של רופאים הוא לובש חלוק של חולים, כזה שפתוח מאחור. היא לא רואה את הפתח בחלום. רק יודעת שהוא קיים. והרמן מעביר לה אצבע בין הגבות ואומר לה: עופרי תחיה. והיא מתפלאת שהוא מדבר על עופרי ולא על יעלי, אבל לא רוצה לשאול כדי לא לקלקל את ההקלה.
לא פירשתי לה את החלום. מה פתאום. כשרק התחלנו לצאת, בחיפה, ניסיתי לפרש לה פעם חלום והיא אמרה לי שאני גרוע בזה ושעדיף שאני אסתפק בלהקשיב. אבל גם אם הייתי מפרש לה, לא הייתי מחבר את זה למה שקרה שנה אחר כך. בטח הייתי אומר לה משהו כמו: אולי את מעדיפה בחלום, רק בחלום, שעופרי תהיה חולה, כי היא יותר חזקה אז יש לה יותר סיכוי לעמוד בזה.
ככה זה. עד שאין לך ילדה שנייה אתה לא באמת מבין את הילדה הראשונה שלך. בזכות יעלי הבנו כמה עופרי יוצאת דופן. כמה זה נדיר, השקט הזה שלה. החוט שדרה. כל הגננות והמורות תמיד אמרו לנו שהילדה בוגרת מאוד לגילה. אבל אנחנו היינו צריכים לעבור את יעלי, עם כל הדרמות שלה, כדי להבין על מה הם מדברים.
אני אגיד לך משהו שיישמע רע, אבל לא אכפת לי: באיזשהו אופן זה היה יותר קל אם מה שקרה היה קורה עם יעלי. אצלה הכול פשוט: כשהיא עצובה היא בוכה. כשהיא מתוסכלת היא נשכבת על הרצפה וצורחת. עופרי לא צורחת. היא מעכלת. מהרהרת. שוקלת עם עצמה את הדברים. ואין לך מושג מה קורה אצלה בפנים. רק לפעמים, בסוף, היא משחררת כמה מילים מדויקות. ואז חוזרת להתבונן על העולם, לקלוט כל מה שהיא יכולה. הילדה מכ"ם, אני אומר לך. כשהיא היתה קטנה היא היתה מרגישה מראש ריבים של איילת ושלי, רק מהאנרגיות בחדר, והיתה נעמדת בינינו ואומרת: אבא, אל תריבו.
היא גם היתה הראשונה שקלטה שמשהו לא בסדר עם הרמן. אפילו לפני רות. יום אחד היא חזרה מהם ואמרה: הרמן התקלקל. מה זאת אומרת התקלקל? הוא כל הזמן שוכח דברים. איזה דברים? איפה הוא שם את המשקפיים, איפה היציאה לגינה, את השם שלו. אולי הוא משחק איתך, עופריקי? אולי זה מין משחק כזה? לא, אבא, הוא התקלקל.
כמה ימים אחר כך הם דפקו אצלנו בדלת בערב. שניהם. הרמן ישר ניגש לעופרי, ביקש ממנה נשיקה, ואז ירד על ארבע כדי שהיא תרכב עליו ברחבי הסלון. רות הושיטה לאיילת צלחת עם פרוסות מהעוגת שַיש שלה ושאלה אם אפשר להשתמש בפקס שלנו. מדי פעם הם היו משתמשים בפקס שלנו, או מבקשים מאיילת עזרה עם המחשב הישן שלהם שנתקע כל הזמן. ואנחנו היינו מבקשים מהם חלב. או ביצים. או בצל. אצלנו זה לא כמו אצלכם בתל אביב, אין מקומות שפתוחים עשרים וארבע שעות, ואם אתה נתקע בלי רסק עגבניות לשקשוקה זה אומר שאין שקשוקה. גם הם לפעמים היו נתקעים בלי שמן או סוכר. אם כי פחות מאיתנו. זה לא היה באמת מאוזן, אבל אף פעם לא טרחנו לאזן. להפך. אמרנו לעצמנו שזה כל היופי. שכנים כמו פעם. לפני שאנשים נהיו אינטרסנטים. אני אגיד לך יותר מזה: כל פעם בשנים האחרונות שחשבנו לעבור לדירה יותר גדולה, כדי שלכל ילדה יהיה חדר משלה ולאיילת יהיה חדר עבודה נורמלי, אחד מאיתנו, כל פעם מישהו אחר, היה אומר, אבל מה נעשה בלי הרמן ורות? ובזה זה היה נגמר.
אז באותו יום רות נכנסה לבקש להשתמש בפקס, אבל לא הלכה ישר לפינת העבודה כמו תמיד אלא התעכבה בכניסה. השיער שלה, שתמיד אסוף בקוקו, היה פזור, והיא העבירה בו אצבע ואמרה בקול שקט: משהו קורה להרמן. משהו לא בסדר איתו. אתמול שבתי מהעבודה ומצאתי אותו משוטט ברחוב, שואל עוברי אורח היכן הוא גר.
איילת שאלה אותה אם היא רוצה לשתות משהו והציעה לה לשבת, ורות נאנחה והתיישבה. הרמן המשיך לדהור עם עופרי בסלון. ואני החזקתי את יעלי על הידיים כדי שאיילת תוכל להכין לרות קפה שחור עם חלב. רות אמרה, כל השעות האלה לבד בבית, זה לא מיטיב עמו, ואיילת אמרה, אפשר להשתגע מלהיות לבד בבית כל היום, ואני אמרתי, כן, זה מה ששבר אותי כשהייתי עצמאי. ורות אמרה, אבל מה לעשות שאני חייבת להמשיך ללמד, הפנסיה שלו לא מספיקה לנו.
תגידי, שאלתי אותה, אנחנו לא חייבים לכם כסף?
הרמן בינתיים התיישב על הספה שלנו, הקפיץ את עופרי על הברכיים ושר לה, "הופָּה הופָּה רַייטר," שזה האַנְדִיגִידָן של היֵקים. היא צווחה מרוב עונג. וחשבתי לעצמי שהיא קצת גדולה בשביל המשחקים האלה. קצת גדולה בשביל להיות על הברכיים שלו, בשביל שהוא ישים את הידיים שלו על הירכיים שלה. ורות אמרה, עִזבו שטויות, שלמו מתי שיהיה לכם. הילדה שלכם היא מקור של אושר בשביל הרמן. וזה הכי חשוב, במיוחד עכשיו.
איילת אמרה לה, תשתי את הקפה שלך, ורות עצרה כדי ללגום ואז המשיכה: הוא היה הבחור הנאה ביותר בקיבוץ. העיניים האלה שלו. כחולות־אפורות. כמו של חתול. עם השיזוף של ארץ ישראל. אני הייתי חדשה. הגעתי ישר מהאונייה. כשראו שאני לא מפסיקה להסתכל עליו הזהירו אותי: זה, מחליף בחורות כמו גרביים. ורק דבר אחד מעניין אותו אצל הבחורה. אבל לא היה אכפת לי כל מה שאמרו על הרמן. חשבתי לעצמי: טוב, הוא כך מפני שהוא עוד לא פגש אותי!
נו, וצדקת? איילת חייכה. ורות הסתכלה על הרמן ועופרי ברצינות גמורה ואמרה: צדקתי וטעיתי. והשתתקה פתאום. ולגמה מהקפה. ועוד פעם העבירה בשיער אצבע ארוכה, של פסנתרנית. אז איילת אמרה לה שאם היא צריכה עזרה בתקופה הקרובה אנחנו כאן, ואני הוספתי, אל תתביישי, באמת. ורות אמרה, תודה, באמת תודה, אתם שכנים נפלאים.
בלילה אמרתי לאיילת: אין מצב שעופרי נשארת עם הרמן לבד יותר. ואיילת אמרה, כן, אתה צודק. אנחנו גם צריכים לשלם להם. זה לא בסדר שאנחנו גוררים את זה ככה. יש לך מזומן? לא. תוציא מחר? כן, בטח, כמה אנחנו כבר חייבים להם? לא יודעת, הרבה, לפחות שש מאות, שבע מאות. בסדר, אני אוציא אלף.
לא הוצאתי אלף למחרת. גם לא חמישים.
בשבוע שלאחר מכן שמנו את עופרי עוד פעמיים אצל משפחת וולף. בשתי הפעמים זה היה כשנסענו עם יעלי לבדיקות ב"שניידר". בשתי הפעמים רות היתה בבית. בשתי הפעמים, כשחזרנו, לא היה שום דבר יוצא דופן בחיבוק שעופרי נתנה לנו. היא המשיכה לספר לנו על הקלקולים של הרמן, איך הוא שם סוכר במקום מלח בחביתה־עם־נקניק, איך הוא ניסה להשתמש בשלט של המזגן בשביל להדליק את הטלוויזיה. היא סיפרה את זה בעיניים נוצצות משמחה. מסתבר שהרמן הצליח לשכנע אותה שהכול מין משחק, שבו יש לה, הקטנה, תפקיד חשוב: להזכיר לו את הסדר הנכון של הדברים, להביא לו את השלט המתאים, להראות לו איפה העציצים שצריך להשקות, להגיד לו איזה יום היום.
איילת אמרה לי, שִי אִיז סוֹ אינוֹסֶנט. סמארט אֶנד אינוֹסֶנט. ואני אמרתי, סוּן שִי ווּדנט בִּי אינוֹסֶנט אֶני מוֹר, אִיט אִיז ג'אסט א מאטר אוֹף טיים. ואיילת — לא פראיירית, היא ישר קלטה שאני עוד פעם מכוון אותנו לשיחה של לעשות־עוד־ילד — אמרה לי, תשכח מזה, ארנון. אלא אם כן אתה זה שתהיה בהיריון. ואני אמרתי, אינגליש, בייבי, אינגליש, ועופרי אמרה, אמא, באמת, בנים לא יכולים להיות בהיריון. ואיילת אמרה, אני לא חברה שלך, עופרי, אל תדברי אלי בטון כזה, ועופרי אמרה, מה את רוצה ממני, למה את כל הזמן כועסת עלי, ואני אמרתי, שִי אִיז רַייט, יוּ נוֹ. ואיילת אמרה, אל תתערב.
זה מסובך ביניהן, בין עופרי לאיילת. תמיד היה. אולי לא בשנה הראשונה, כשעופרי היתה על הציצי שלה. אבל מרגע שעופרי הפסיקה לינוק והתחילה לדבר נהיה ביניהן המתח הזה. רגע אחד הן החברות הכי טובות, פוצי ומוצי, ורגע אחרי זה הן עטות אחת על השנייה בציפורניים שלופות. והבעיה היא שזה לא כוחות. עופרי חזקה, חזקה מאוד, אבל אין לה סיכוי כשאיילת נכנסת בה עם כל האיילתיוּת שלה. היא קוראת לזה גבולות. הילדה חייבת גבולות. אבל אני מהתחלה הרגשתי שיש פה יותר מזה, שיש איזה רוע בצורה שהיא מדברת אליה. איזה עוקץ שמוסווה טוב־טוב בדבש. מה למשל? היא מסוגלת להגיד לה: תראי כמה חברות באות ליעלי. רק את קבורה במיטה כל היום עם הספרים שלך, לא חבל, מותק? או: נראה לך שעד מחר תצליחי להחליט מה ללבוש, יפה שלי? או: כדור הארץ לעופרי! כדור הארץ לעופרי! את מקשיבה בכלל למה שאני אומרת?! גם כינויי החיבה שהיא נותנת לה — אסטרו, חלומית, שתקוּנָה — תכל'ס, יש בהם יותר ביקורת מאשר חיבה. ולפעמים, כשהיא חוזרת מאוחר מהמשרד ועופרי עושה משהו מתריס שלא מוצא חן בעיניה, או סתם שקועה בעולם הפנימי שלה ולא עונה לה, היא יכולה ממש לאבד את זה ולהטיח בילדה משפטים כמו: אני אמא שלך אז אני חייבת לסבול אותך, אין לי ברֵרה. אנשים אחרים פשוט יקומו וילכו אם תתנהגי אליהם בצורה כזאת. או — בחיי שהיא אמרה לה את זה — מה עשיתי רע שקיבלתי עונש כמוך?
זה לא רק מה שהיא אומרת. זה גם הטון. חד כזה. חסר רחמים. למה הן ככה? לא יודע. לעופרי יש קצב אטי, קצת מהורהר. היא באמת לא שמה לב לפעמים כשמדברים אליה. וכשמאיצים בה היא עושה דווקא. ואיילת, להפך, תקתקנית. אין לה סבלנות למי שלא עומד בקצב שלה. ויש לה גם אמא מסובבת לגמרי. אולי זה גם משפיע. איילת חטפה מכות מאמא שלה כשהיא היתה קטנה. ברמת אביב הירוקה, כן? לא תגיד בלוד. ברמת אביב הירוקה אמא שלה היתה מצליפה בה עם חגורות וסרגלים. ושם לא היה אבא שיפריד. זה רק מראה לך, אגב, שאתה אף פעם לא יכול לדעת מה קורה אצל אנשים מאחורי הפלדלת.
לפני שיעלי נולדה היינו רבים המון על החינוך של עופרי, איילת ואני. היא היתה אומרת שאני מקלקל את הילדה. ואני הייתי אומר, מה מקלקל, הילדה מתוקנת, הילדה מלאך. אחרי שיעלי נכנסה לתמונה המשפחתית דברים התאזנו קצת. שולחן עומד יותר טוב על ארבע רגליים. ועדיין הרגשתי שזה קריטי שאני אהיה בסביבה לשמור על עופרי. שאיילת לא תיכנס בה יותר מדי. שלא תעשה לה נזקים שאחרי זה אי אפשר יהיה לתקן…
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שלוש קומות”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות