המיתוסים של האושר הוא ספר פסימי מאוד. המיתוסים של האושר הוא גם ספר אופטימי מאוד. למה פסימי? כי מתברר שלכולנו […]
מבוא
המיתוסים של האושר
כמעט כולנו הולכים שולל אחרי מה שאני מכנה "המיתוסים של האושר": כל מיני מיתוסים שביסודם עומדת האמונה שהישגים מסוימים בחיינו הבוגרים (נישואים, ילדים, עבודה, עושר) יעניקו לנו אושר נצחי, ושמצוקות או כישלונות מסוימים בחיינו הבוגרים (בעיות רפואיות, היעדר בן זוג, מעט כסף) יגזרו עלינו אומללות נצחית. התפיסה הזאת, שמצמצמת את מושג האושר, זכתה לחיזוקים תרבותיים ושרדה עד היום, למרות שקיימות עדויות ברורות לכך שאיכות החיים שלנו אינה תוצאה של גורמים פשוטים כל כך.1
אחד מאותם מיתוסים של אושר הוא האמונה האומרת "אני אהיה מאושר כאשר… (השלימו את החסר)": אני אהיה מאושר כאשר אשיג את הקידום ההוא, כאשר הוא יציע לי להתחתן, כאשר יהיה לי תינוק, כאשר אהיה עשירה, וכן הלאה וכן הלאה… אין פירוש הדבר שהגשמת חלומות מהסוג הזה לא תגרום לנו שמחה. כמעט ודאי שהגשמתם אכן תמלא אותנו שמחה. הבעיה היא שההישגים הללו — גם אם הם יגרמו לנו בהתחלה סיפוק עילאי — לא יסבו לנו את אותו אושר עז (או ממושך) שאנחנו מאמינים שיביאו. וכך, כאשר הגשמת היעדים הללו איננה מסבה לנו את האושר שציפינו לו, אנו מרגישים שמשהו לא בסדר איתנו, או שאנחנו בני האדם היחידים שמרגישים כך.
הצד השני של המטבע הוא מיתוס אושר לא פחות נפוץ ולא פחות קטלני. זוהי האמונה האומרת כי "לא אוכל להיות מאושר כאשר… (השלימו את החסר)." כאשר מצבנו משתנה לרעה, אנו נוטים לתגובה מופרזת. אנחנו מרגישים שלעולם לא נוכל להיות שוב מאושרים, ושחיינו כפי שהכרנו אותם באו אל קצם.
"הזוגיות שלי בבעיה." "הגשמתי את החלומות שלי אבל אף פעם לא הרגשתי ריקה כל כך." "העבודה שלי היא כבר לא מה שהיתה פעם." "קיבלתי תוצאות חיוביות בבדיקה." "אני מרגיש חרטה עצומה." בספר הזה אני מקווה להראות באופן חד־משמעי שגם אם נדמה שמקצת האתגרים הגדולים האלה יחוללו בחיינו שינוי מוחלט ותמידי (לטוב או לרע), האמת הפשוטה היא שהתגובות שלנו לאתגרים האלה הן שקובעות את ההשלכות שלהם. למעשה, התגובות הראשוניות שלנו הן שהופכות מלכתחילה את האתגרים הללו לנקודות משבר, במקום מה שהם באמת: שלבי מעבר צפויים, ואפילו שגרתיים. למרבה הצער, התגובות הראשוניות שלנו מאלצות אותנו לבחור דרכי תגובה דרמטיות (ולעתים קרובות הרסניות). למשל, כאשר אנו מגיעים להבנה שהעבודה שלנו חדלה להביא לנו סיפוק, תגובתנו הראשונה עלולה להביא אותנו למסקנה שמשהו לא בסדר בעבודה ולהתחיל לחפש משרה במקום אחר, בזמן שהפתרון המתגמל יותר לטווח הארוך עשוי להיות עיצוב מחדש של עבודתנו, ושל מחשבותינו ורגשותינו הנוכחיים.
ספר זה עוסק בנקודות משבר בחיינו הבוגרים: החל במערכות יחסים (נישואים, רווקוּת, ילדים), עבור בכסף ועבודה (אי־נוחות בעבודה, הצלחה וכישלון פיננסיים), וכלה בבעיות המהותיות של גיל המעבר והשנים שאחריו (בריאות, זִקנה, חרטות). אל תהססו להתחיל בנקודות המשבר הנוגעות לכם או מסקרנות אתכם יותר מכול, אף שאני מעריכה שכולנו נזדהה עם רבים מהאתגרים ושלבי המעבר שאני מתארת כאן, שכן הם מתארים חלק מאיתנו כפי שהיינו אתמול, כפי שאנחנו היום וכפי שנהיה מחר. עם השנים חיינו מתמלאים בעוד ועוד אחריות ואובדן, ונעשים מסובכים יותר, מאתגרים יותר, ולפעמים מבלבלים יותר. לפני שהעניינים מתחילים להידרדר, חשוב מאוד לתת מבט מעמיק בנקודות המעבר ובאבני הפינה של חיינו, ולהבין מה מניע את תגובותינו להן.
במקום להיתקף פחד, או לשקוע בדיכאון, אפשר להתייחס לנקודות המשבר שלנו כאל הזדמנויות להתחדשות, לצמיחה או לשינוי משמעותי. ובכל מקרה, הדבר שחשוב באמת הוא הדרך שבה אנו מקבלים את השינויים האלה: המדע מלמד שהמקרה או המזל באמת מאירים פנים לנפש שמוכנה לקראתם. אני מסתמכת על מחקרים מכמה תחומים הקשורים אלה לאלה — בהם פסיכולוגיה חיובית, פסיכולוגיה חברתית, פסיכולוגיה אישיותית ופסיכולוגיה קלינית — כדי לעזור למי שניצבים נוכח נקודות מפנה משמעותיות להגיע לבחירה הנכונה. הנתונים המדעיים שאני מתארת יעניקו לכם נקודת מבט רחבה יותר — מעין מבט ממעוף הציפור על מצבכם הייחודי — וידחפו אתכם להתעלות אל מעל לציפיות שלכם. אינני יכולה לומר לכם איזו דרך לבחור, אבל אני יכולה לעזור באספקת הכלים שיסייעו לכם לקבל החלטות בריאות ומושכלות יותר בעצמכם. אני יכולה לסייע לכם להשיג את אותה נפש מוכנה — את הנפש היודעת היכן טמון האושר באמת והיכן לא.
נקודות המשבר שלנו — הרגעים שבהם אנו מרגישים מיד כי חיינו השתנו, הרגעים שבהם אנו מבינים משהו חשוב מאוד — הן רגעי מפתח בחיינו. אלה הרגעים שאנו זוכרים ואשר חיינו סובבים סביבם. אלה הרגעים שדורשים מאיתנו לחשוב עליהם ולהגיב להם. והדבר נכון לא רק משום שהרגעים האלה הם רגעים "גדולים", אלא גם משום שאפילו צמתים שליליים לכאורה עשויים להיות פתח לשינויים חיוביים בחיינו. ממחקרים שנעשו בשנים האחרונות עולה כי בני אדם שחוו מצוקה (כמו כמה אירועים שליליים, או כמה רגעים משני־חיים) הם בסופו של דבר מאושרים יותר (וגם סובלים פחות ממתח, טראומה, לחץ או לקויות) מבני אדם שלא חוו מצוקה.2 רגעי שבירה "מחשלים" אותנו ומכינים אותנו להתמודדות עם אתגרים וטראומות בהמשך חיינו. הם מטפחים את יכולת ההתאוששות הכללית שלנו, ומחקרים מצאו שהבנת אתגרי חיינו עוזרת לנו להגדיר ולעגן את זהותנו — דבר שמגביר את האופטימיות שלנו, ומסייע לנו לטפח דרכי התמודדות יעילות יותר עם גורמי לחץ מתמשכים.3 לבסוף, כאשר אנו חווים רגשות שליליים כמו צער, דאגה וכעס במהלך רגעי המשבר שלנו (בתנאי שהרגשות האלה אינם כרוניים או חמורים), אנו מפיקים מהם ערך עצום, שכן רגשות כאלה מזהירים אותנו מפני סכנות, עוולות ובעיות הדורשות את תשומת לבנו. לסיכום, מי שלומד לראות מעבר לציפיות המתלוות למיתוסים של האושר, עשוי לחוות בתחילה אי־נוחות ואפילו כאב, אך בסופו של דבר הדבר עשוי להוביל אותנו לשגשוג ולצמיחה.
יש הרבה נקודות מפנה שניתן להתייחס אליהן כאל צמתים שבהם עלינו לבחור בין נתיבים אחדים. התגובה שלנו לרגעים כאלה — שבזמן אמת נראים כמו "נקודות אל־חזור" — קובעת במידה רבה את ההשלכות שלהם. אם נבין כיצד המיתוסים של האושר מניעים אותנו, יגדל הסיכוי שנגיב בחוכמה. יתרה מכך, אם לא נצליח לתפוס עד כמה אנו מושפעים מטענות שווא בנוסח "אני אהיה מאושר כאשר [יהיו לי בן זוג, עבודה, כסף, ילדים]", קבלת ההחלטות שלנו עלולה להיפגע משמעותית: אנו עלולים, למשל, לעזוב עבודה מעולה וחיי נישואים טובים, להזיק ליחסינו עם ילדינו, לבזבז את כספנו ולפגוע בהערכתנו העצמית. ואם נמשיך להאמין כי "לא אוכל להיות מאושר בלי [בן זוג, כסף, נעורים, הישגים]," אנו עלולים ליצור נבואות שמגשימות את עצמן, ולגרום לכך שנקודות המפנה הללו אכן יפגמו באושרנו ויזהמו את ההיבטים בחיינו שעדיין נותנים לנו סיפוק.
אופן התגובה שלנו לרגעי משבר — האם אנחנו מורידים את הראש כשאנו אמורים להרים אותנו, או דורכים במקום כשאנו אמורים לפעול — עשוי לחולל תגובת שרשרת בכל תחומי חיינו. ברגעים כאלה אנחנו בוחרים את העתיד.
לפני שנים רבות חי איכר זקן אחד בכפר עני. יום אחד ברח סוסו האהוב של האיכר. מששמעו את הבשורה באו אליו אחדים משכניו כדי להשתתף בצערו. "איזה ביש מזל," הם אמרו לו. "אולי," השיב האיכר. למחרת בבוקר חזר הסוס, והביא עמו שישה סוסי פרא. "נהדר," עלצו השכנים. "אולי," השיב הזקן. למחרת ניסה בנו לרכוב על אחד מסוסי הפרא, אבל הסוס השליך אותו ארצה והוא שבר את רגלו. ושוב הגיעו השכנים לבקר את האיכר ולנחם אותו על אסונו, ושוב הגיב האיכר על דבריהם ב"אולי". ביום המחרת הגיעו לכפר קצינים אחדים כדי לגייס צעירים לצבא. הם ראו את רגלו השבורה של בן האיכר ופסחו עליו. השכנים בירכו את האיכר על מזלו. "אולי," השיב האיכר.
"הֵיטֵב נִטווּ גִיל וּנְהִי."1 שורה זו מתוך "אותות התום" של ויליאם בלייק מתמצתת בצורה אלגנטית ופשוטה את מוסר ההשכל של הסיפור הזה. היא עוזרת גם להסביר מדוע המיתוסים של האושר בטעות יסודם. אולי נדמה לנו שאנחנו יודעים אם נקודת מפנה מסוימת אמורה לגרום לנו לצחוק או לבכות, אך האמת היא שאירועים חיוביים ושליליים נשזרים לא פעם זה בזה. האירועים האלה עשויים ליצור תגובות שרשרת בלתי צפויות, ולכן אי אפשר למעשה לנבא את תוצאותיהם. אם נתבקש לומר מהו האירוע הטוב ביותר שקרה לנו בשנים האחרונות ומהו האירוע הגרוע ביותר שקרה לנו, אנו עשויים לגלות להפתעתנו שמדובר באותו אירוע עצמו. אולי שברו את לבנו, אבל הרווקות גיבשה את זהותנו ובזכות הפרידה ההיא פגשנו בן זוג טוב הרבה יותר. אולי פוטרנו לאחר שנות עבודה רבות, אבל האירוע דירבן אותנו לעבור לתחום מעניין ומספק יותר. ואולי יצאנו מגדרנו כשמכרנו את החברה שלנו תמורת סכום גדול, אבל עכשיו אנו רואים שזו היתה אחת הטעויות הגדולות של חיינו.4 לסיכום — לא תמיד אפשר לדעת אילו אירועים ישנו את חיינו וכיצד. לפעמים אירוע שאין כל עוררין על יתרונותיו — זכייה בלוטו, קידום בעבודה, הולדת ילד — הוא בעצם תחילתם של משבר או של אכזבה עמוקה, בין השאר משום שאנו מגיבים על האירוע בפחות שמחה מהצפוי, וכך מערערים את תפיסתנו באשר לדברים שאמורים להסב לנו אושר. במקרים אחרים, ביש מזל — אובדן עבודה, חלום או בן זוג — הוא פתח למשהו נפלא, בין השאר משום שאנו מבינים כי טעינו כאשר האמנו שאירועים כאלה יגרמו לנו נזק לצמיתות.
1 מתוך "משירי ויליאם בלייק", תרגם יהושע כוכב, אופיר, 1968.
בסדרה של ניסויים אלגנטיים שעשו טים וילסון מאוניברסיטת וירג'יניה, דן גילברט מאוניברסיטת הרווארד ועמיתיהם, הצליחו החוקרים להראות כי הטעות הקריטית שלנו היא שאנו מפריזים ביכולתו של אירוע שלילי מסוים (כמו גילוי נגיף HIV או פיטורים מעבודה נחשקת) לגזור עלינו ייאוש עז וממושך, וביכולתו של אירוע חיובי מסוים (כמו קבלת קביעות או היענות של אהובתנו להצעת הנישואים שלנו) להעניק לנו סיפוק עז וממושך.5 הסיבה העיקרית לטעות הזאת ניתנת לסיכום באמצעות תובנה שנשמעת כמו אִמרה שנלקחה מעוגיית־מזל: "שום דבר בחיים איננו חשוב כפי שנדמה לנו בזמן שאנו חושבים עליו." במילים אחרות: אנו מפריזים בהשפעה שיש לאירוע אחד מסוים על האושר שלנו משום שבעת התרחשותו איננו יכולים לחזות שלא נחשוב עליו תמיד.
לדוגמה: כשאנחנו מנסים לנבא את העצב שנחווה כאשר אהבתנו תתפוגג, או את השמחה שתציף אותנו כשנשיג סוף־סוף את הכסף הדרוש לנו כדי לקנות את בית הקיט שתמיד חלמנו עליו, אנו שוכחים להביא בחשבון את כל האירועים שיתרחשו במהלך הימים והשבועות והחודשים שלאחר האירוע המדובר, ואשר יפגמו בהנאתנו או ימתיקו את כאבנו. סביר להניח שטרדות יומיומיות (כמו היתקעות בפקק או הערה גועלית שנשמע במקרה) ושמחות יומיומיות (כמו היתקלות בחבר ותיק) ישפיעו משמעותית על רגשותינו, וכך יעמעמו את תוגת הפרידה או יעיבו על שמחת בית הקיט החדש.
קיימים עוד שני כוחות שמונעים מאיתנו לנבא כיצד נרגיש בעתיד. הראשון שבהם פשוט: זהו חוסר היכולת שלנו לדמיין את ההשפעה המדויקת של נקודת המעבר הצפויה. לדוגמה: רבים מאיתנו מדמיינים את נישואיהם העתידיים כעולם שכולו פיקניקים זוגיים רומנטיים ולגימות שמפניה מול האח. כעולם של סקס ללא הפסקה, שיתוף פעולה הרמוני בכל ההחלטות הקשות בחיים, זאטוט מלאכי שמנמנם בזרועותינו ובן זוג שמציע תמיד לחתל את הזאטוט במקומנו. בדרך כלל אנחנו לא מדמיינים את הלחצים, את העליות והמורדות, את דעיכת התשוקה, את חילוקי הדעות, את אי־ההבנות, את האכזבות הנלוות לאהבה ארוכת־טווח, ואת שאר התופעות השותפות למזימה שתכליתה לגדוע את ירח הדבש של נישואינו. בדומה לכך, כשאנחנו מדמיינים בעיני רוחנו כיצד נרגיש כשנהיה מובטלים, או כשנתחרט על רווקותנו, חוויית הדמיון אפלה בצורה מופרזת.
הגורם השני שמשבש את יכולת הניבוי שלנו הוא נטייתנו להמעיט בעוצמתה של "מערכת החיסון הפסיכולוגית" שלנו — אם להשתמש במונח של גילברט וּוילסון. מתברר כי לצד מערכת החיסון המגינה עלינו מפני חיידקים ונגיפים וטפילים, יש לנו עוד שפע של כישורים ומיומנויות שמגינים עלינו, ואשר אנו ממעיטים בערכם או אפילו לא מנחשים את דבר קיומם. והכישורים והמיומנויות האלה, החל בנטייה לרציונליזציה של כישלונותינו ועד יכולתנו להתעלות מעליהם, שומרים עלינו לבל ניתן למצוקה או ללחץ להכריע אותנו. לבני האדם יש יכולת התאוששות מרשימה, והם ממהרים לבטל, לתרץ או לחסום חוויות שליליות, או להפוך אותן למשהו חיובי. כאשר אנחנו מדמיינים איך נרגיש כשנגלה ששעות העבודה שלנו קוצצו משמעותית, איננו מביאים בחשבון את העובדה שהדכדוך שנרגיש בתחילה ירוכך בזכות השיפור בכושר הגופני (בזכות השעות הנוספות שנבלה בחדר הכושר), ההתקרבות לילדינו (בזכות השעות הנוספות בגינת המשחקים), ההבנה שבעצם מעולם לא רצינו להיות סוחרים בבורסה (בזכות השיחות הקטנות עם בן הזוג באמצע הלילה), ותחושת הצמיחה שלנו (בזכות כל אותן יכולות שכלל לא היינו מודעים לקיומן, ושנחשפו בפנינו בזכות המכשול הזמני הזה). אל תבינו אותי לא נכון: קשה להניח שתחושת האומללות שנדע מיד לאחר שנחווה דחייה או פיטורים תהפוך לעונג, אבל מחקרים מראים שמערכת החיסון הפסיכולוגית שלנו תרפד את הקושי ואת הכאב.6
ראוי לציין שמערכת החיסון הפסיכולוגית נכנסת לפעולה גם לאחר אירועים חיוביים. בפרקים 2, 6 ו־8 אדון בפרוטרוט ביכולת המדהימה של בני האדם להתרגל למערכות יחסים חדשות, לעבודות חדשות ולעושר חדש, ולעובדה שעם הזמן הולך ופוחת הגמול שמניבים השינויים האלה, ויהיו חיוביים ככל שיהיו. תופעה זו, שמכונה "התרגלוּת הֶדוֹנית", היא אחד הנושאים המרכזיים בספר זה, משום שהנטייה שלנו להתרגל כמעט לכל דבר חיובי שקורה לנו היא מכשול גדול בדרכנו אל האושר. הרי אם בסופו של דבר אנחנו מתייחסים לעבודתנו החדשה, לאהבתנו החדשה, לביתנו החדש ולהצלחתנו החדשה כאל מובנים מאליהם, כיצד נוכל לשמור לאורך זמן את האושר והסיפוק שהדברים האלה העניקו לנו? בתשובה לשאלה הזאת אני מציעה המלצות מעשיות להתמודדות עם המכשול הזה ולהתגברות עליו, ולמציאת דרכנו לשגשוג ולהגשמה עצמית.
ברגע שנבין את ההטיות והתפיסות המוטעות שמניעות את תגובותינו, נבין שלא משנה עד כמה הדרך הפרושה לפנינו נראית ברורה, אין דרך אחת ויחידה שבה אנו יכולים לנוע, ואין דרך אחת ויחידה שבה אנו יכולים להתייחס למצבנו. הנתיבים רבים. אני מקווה שקריאת ספר זה תביא אותנו להבין טוב יותר את הנתיבים המיוחדים שלנו. הסיכון גדול והרבה מוטל על כף המאזניים, שכן כל דרך שנבחר תיצור תגובת שרשרת בעלת השפעה ממושכת. "כי כל מה שאנו עושים," כתב ג'יימס סוֹלטֶר בספרו "שנות אור" שעוסק בנישואים, "ואפילו כל מה שאיננו עושים, מונע מאיתנו לעשות את ההפך. מעשים מבטלים את חלופותיהם. זהו הפרדוקס."7
בספרו רב־המכר "ממבט ראשון: שבריר השנייה שבו אנו מקבלים החלטות", קידם מלקולם גלדוול את הרעיון כי החלטות המתקבלות בהרף עין, בהתבסס על מעט מידע ועל רגש צרוף ואינסטינקט, הן בדרך כלל טובות יותר מהחלטות מחושבות.8 התרבות בכללותה, בעידודם הנלהב של אמצעי התקשורת, אימצה בהתלהבות את הרעיון הנעים הזה. אחרי הכול, הרעיון שאנו יכולים לשפוט ולהחליט על סמך האינטואיציה (ובלי לעבוד כלל!) הוא רעיון קורץ. במיוחד עבור האמריקנים, הכמהים לטיפול מהיר.
בספר זה אני טוענת שהמחשבה השנייה — ואולי אפילו השלישית או הרביעית — היא הטובה ביותר. הגישה שלי היא "המחשבה השנייה עדיפה מהמבט הראשון".
הדיון בשאלה מי יעילה יותר — המחשבה הראשונה או השנייה (או מחשבה מספר n) — הוא דיון ישן נושן. ראשיתו בימי אפלטון ואריסטו, והמשכו בכל מיני הוגים וסופרים (ובעשורים האחרונים גם פסיכולוגים חברתיים וקוגניטיביים) שהבחינו בין שתי מסילות שונות שבהן פועל המוח האנושי כאשר הוא מבצע שיפוטים ומקבל החלטות.9 המסילה הראשונה (בעלת השם הבלתי קליט "מערכת 1"; אני אקרא לה "המערכת האינטואיטיבית") היא זו שגלדוול מתאר ב"ממבט ראשון". כשאנו מסתמכים על אינטואיציות, תחושות בטן או רגשות מיידיים כדי לקבל החלטות כמו האם כדאי לעזוב את העבודה, אנו מסתמכים על המערכת האינטואיטיבית שלנו. החלטות אינטואיטיביות מתקבלות בצורה כל כך מהירה ואוטומטית, שאיננו מודעים כלל לגורמים המדויקים שהשפיעו על קבלתן. בהמשך אעמוד על הקשר בין התפיסות המוטעות שיש לנו על האושר והחשיבה האינטואיטיבית.
המסילה השנייה שבה פועל מוחנו (המדענים מכנים אותה "מערכת 2"; אני אקרא לה "המערכת הרציונלית") מחושבת הרבה יותר. כשאנו מסתמכים על היגיון או על חשיבה רציונלית כדי להחליט אם להחליף מעסיק, אנו אוזרים כוח ומאמץ, לוקחים את הזמן, עורכים ניתוח שיטתי וביקורתי, ועשויים להשתמש בעקרונות או בכללים מסוימים. זה בדיוק מה שהספר הזה ימליץ לכם — ויעזור לכם — לעשות.
במהלך חצי המאה האחרונה נכתבה ספרות פסיכולוגית ענפה שתיעדה את השגיאות וההטיות הרבות שגורמות לבני אדם לקבל החלטות אומללות בהתבסס על האינטואיציה שלהם.10 שלא תהיה טעות בעניין: אנו עושים לא מעט טעויות אומללות כשאנחנו מקבלים החלטות. הסיבה לכך היא שהמערכת האינטואיטיבית שלנו — שרבים מאיתנו נותנים בה אמון רב כל כך — מסתמכת בדרך כלל על קיצורי דרך מנטליים מפוקפקים או על כללי אצבע ("שמעתם על ההוא שפתח באש באולם הקולנוע? אולי כדאי שנישאר בבית ונצפה בטלוויזיה") שמסיטים אותנו לא פעם מהמסלול הנכון. למרות הכשלים המובנים במערכת האינטואיטיבית, בדרך כלל אנו מוצאים את מחשבותינו האינטואיטיביות הראשונות משכנעות הרבה יותר מהמחשבה השנייה והשלישית, שבהן השקענו הרבה יותר מחשבה. למעשה, מכיוון שלעתים קרובות נראה לנו שהשיפוטים האינטואיטיביים שלנו נוצרו בצורה ספונטנית, אוטומטית וללא גירוי חיצוני, אנו חווים אותם כמעט כמו "נתון" או עובדה מבוססת.11 ולכן, כשאנחנו נתקפים תחושה חזקה שעלינו להעיף את העבודה שלנו לכל הרוחות, אף על פי ששורשיה של התחושה הזאת נעוצים במיתוסים של אושר, אנחנו מייחסים לאינטואיציה הזאת משמעות וחשיבות גדולות מהרגיל כי זה "פשוט מרגיש נכון". למעשה, יש לנו נטייה להעדיף תחושות בטן גם כאשר חוסר ההיגיון שלהן זועק לשמים.
אינני טוענת שגישת החשיבה השנייה והשלישית היא תמיד הטובה ביותר, במיוחד כאשר הראש והלב שלנו חלוקים בדעותיהם. עם זאת, האמת הפשוטה היא שהתגובות הראשוניות שלנו (או המחשבות הראשונות שלנו) נוכח נקודות משבר (מחשבות כמו "אף פעם לא אמצא עוד אהבה") מושפעות מהתפיסות המוטות שלנו ומהעובדה שאנו מתפתים להאמין לרעיונות מופרכים באשר למה שאמור להביא לנו אושר. המטרה שלי היא לחשוף את התפיסות המוטות והרעיונות המופרכים האלה, ולנטרל אותם.
האתגר, כמובן, הוא איך לעשות את זה: איך להסיט את הרגלי התגובה שלכם לשינויים גדולים ולהתגלויות מרעישות מן הגישה האינטואיטיבית לחלוטין, המתבססת על מידע מוטעה על האושר, לגישה התבונית והיעילה יותר. לאחר שתבינו את ההנחות המשפיעות על תגובותיכם, תהיו חייבים להחליט איך לפעול, או אם לשנות (ואיך) את נקודת המבט שלכם. כך תחליפו את המצב הקיים, של הסתמכות על מיתוסים של אושר, בנפש מוכנה לקראת הבאות — נפש שיש לה הכלים המאפשרים לה לקבל החלטה טובה, והגיונית יותר, במחשבה שנייה ולא במבט ראשון. קחו לדוגמה את המקרה שאני מתמקדת בו בפרק 1 — הרגשת שעמום בחיי הנישואים שלכם. המחשבה הראשונה שלכם עשויה להיות: "אני לא רוצה את בעלי כפי שרציתי בו פעם. אם כן, אין ספק שהנישואים שלנו לא בסדר, או שהוא כבר לא האדם הנכון בשבילי." אני אשתמש בתיאוריות ובממצאים אמפיריים כדי לחשוף את מופרכותה של צורת החשיבה הזאת — הרעיון שנישואים מסבים סיפוק תמידי — ואמליץ על דרכים להתמודד עם המצב ולטפל בו. כיצד אפוא אנחנו אמורים לקבל את ההחלטה על הצעדים הבאים בנסיבות כאלה? פסיכולוגים מעלים כמה הצעות מעשיות.12
ראשית, שימו לב מהי האינטואיציה (או תחושת הבטן) הראשונית שלכם באשר לנתיב הפעולה הרצוי. זכרו אותה (אפשר בהחלט להעלות אותה על הכתב), ושמרו אותה באיזו מגירה נפשית או אמיתית. לאחר שתקדישו מחשבה שיטתית למצבכם, תוכלו לשוב ולבחון את תחושת הבטן הראשונית שלכם לאור המידע החדש או התובנות החדשות. שנית, בקשו לשמוע את דעתו של גורם חיצוני (חבר או יועץ ניטרלי), או פשוט נסו להתבונן על העניין מנקודת מבטו של מתבונן אובייקטיבי. המפתח כאן הוא להשתחרר מהפרטים הקטנים והקטנוניים של הבעיה המסוימת שלכם (נניח, מאובדן התשוקה שאתם חשים כעת), ולנסות להתמקד בשכבת הבעיות הרחבה יותר שאליה היא משתייכת (נניח, התפתחותה של המשיכה הגופנית בקשר ממושך). שלישית, חשבו על תגובה הפוכה מזו שהאינטואיציה שלכם אמרה לכם, ודמיינו בשיטתיות את ההשלכות שלה. ולבסוף, כשהצמתים שלכם יכילו החלטות רבות (ולא אחת בלבד, כפי שקורה בחשיבה אינטואיטיבית), שקלו את כל האפשרויות בעת ובעונה אחת ולא בנפרד. מחקרים מצאו שקבלת החלטות "משולבת" כזאת מוצלחת יותר מקבלת החלטות "נפרדת", ומועדת פחות להטיות.
ארבע ההמלצות האלה אינן תרופות קסם, אך יש להן פוטנציאל לכוון אותנו לעבר החלטות טובות יותר באשר לדרך ההתמודדות עם האתגרים ונקודות המפנה של החיים. עם זאת, אסור לנו לתת לניתוח המחושב והשיטתי שלנו להפוך להעלאת גרה באשר לבחירות שקיבלנו בחיינו; העלאת גרה היא הרגל מסוכן, שעלול ליצור מעגל קסמים של דאגה, עגמומיות, ייאוש וניתוח־יתר משתק. אם המחשבה השנייה והשלישית חוזרות על עצמן, או סובבות במעגלים, סימן שאנחנו מעלים גרה, לא מנתחים.
לסיכום, כשאנו ניצבים בפני התגלות, או שינוי גדול בחיינו, אך טבעי שנרצה לפעול במהירות. עם זאת, במצבים כאלה יש חשיבות רבה להתעכבות ולחשיבה, ולהימנעות מהסקת מסקנות נמהרת. המחשבה הראשונה שלנו לא תביא אותנו רחוק. לא קל אמנם לזהות נתיב פעולה אופטימלי, אך בתור התחלה אנחנו יכולים להתעלם מהמחשבות הראשונות שלנו, ולהישאר פתוחים לאפשרויות תגובה נוספות לנקודות המשבר של החיים.
אינני יכולה לייעץ לאיש באיזה מסלול עליו לבחור. כל אדם חייב לבחור את הנתיב המיוחד שלו ולסלול אותו. אחרי הכול, הנתיבים (או המעקפים) המתאימים והמועילים ביותר לנו תלויים בהיסטוריה הפרטית שלנו, ברשתות התמיכה החברתית שלנו, וגם באופיינו, במטרותינו ובמשאבים העומדים לרשותנו. חוקרים מצאו שכאשר בני אדם מתנהגים באופן שעולה בקנה אחד עם האישיות שלהם, האינטרסים שלהם והערכים שלהם, הם מרוצים יותר, בטוחים יותר בעצמם, מצליחים יותר, מעורבים יותר במעשיהם, ומרגישים שהם עושים את הדבר "הנכון".13
מטרתו של ספר זה אינה אפוא להורות על נתיב מסוים, אלא להשתמש במחקרים האחרונים כדי להרחיב את הפרספקטיבה של הקוראים על נקודות המשבר, לנטרל את אמונות השווא בנושא האושר שמניעות את תגובותיהם הראשונות, ולהציג את הכלים שיכולים לשמש אותם כדי לשפוט את המצב ולפתח כישורים חדשים והרגלי חשיבה חדשים. כך, לאחר שיצטיידו בידע נוגד־אינטואיציה ויתפסו מרחק מושכל מבעיותיהם, הם יהיו מוכנים יותר לקראת נקודת המשבר הבאה שלהם.
נקודות משבר עלולות לעורר תחילה אכזבה, בלבול וכאב; אך הן גם הזדמנות לשנות את חיינו, או לכל הפחות לראות את הדברים בצורה צלולה יותר, וההבנה החדשה עשויה לאפשר לנו להשתמש באתגרים הניצבים לפנינו כדי לצעוד קדימה. המסר של "המיתוסים של האושר" הוא שבסופו של דבר, כולנו יכולים לזהות את הצעדים שעלינו לעשות כדי לעצב חיים מספקים, וכדי לעזור לעצמנו להפיק את מלוא פוטנציאל האושר שלנו, ואף למעלה מזה.
אין עדיין תגובות