טוֹצ'טלי רוצה להיות סמוראי, הוא מתעניין מאוד בגיליוטינות, ויכול להיות שהיה שמח להכיר יותר מארבעה-עשר אנשים. אבל טוצ'טלי בן השבע […]
יש אנשים שאומרים שאני מפותח לגילי. הם אומרים את זה בעיקר כי הם חושבים שאני קטן מדי בשביל לדעת כל מיני מילים קשות. חלק מהמילים הקשות שאני יודע הן: נתעב, מחריד, ללא רבב, פתטי וקטלני. האמת, אין הרבה אנשים שאומרים שאני מפותח לגילי. הבעיה היא שאני לא מכיר הרבה אנשים. לכל היותר, אני מכיר שלושה־עשר או ארבעה־עשר אנשים, שמתוכם ארבעה אומרים שאני מפותח לגילי. הם אומרים לי שאפשר לחשוב שאני מבוגר יותר. ולהפך, שאני קטן מדי בשביל הדברים האלה. והפוך על הפוך, שלפעמים אפילו נדמה להם שאני גמד. אבל בעינַי אני לא מפותח לגילי. פשוט יש לי תחבולה, כמו לקוסמים, אלא שהם שולפים ארנבים מהכובעים שלהם, ואני שולף מילים מהמילון. כל לילה לפני השינה אני קורא במילון. ואת שאר העבודה עושה הזיכרון שלי. יש לי זיכרון מצוין, זיכרון כמעט קטלני. גם יוֹלקָאוּט לא חושב שאני מפותח לגילי. הוא אומר שאני גאון, הוא אומר לי:
"טוֹצְ'טְלי, אתה פשוט גאון, חתיכת מניאק קטן שכמוך," ומלטף את ראשי באצבעותיו המכוסות בטבעות זהב ויהלומים.
אבל בעיקר אומרים עלי שאני משונה, שבעה אנשים אומרים את זה. והכול רק מפני שאני אוהב כובעים ותמיד מסתובב עם כובע על הראש. חבישת כובעים הולמת אנשים ללא רבב. בשמים מתעופפות יונים שעושות את הצרכים שלהן. מי שלא חובש כובע, סופו שראשו יתלכלך. ליונים אין בושה. הן עושות את הגועל נפש שלהן לעיני כול, תוך כדי מעוף. הן היו יכולות לעשות את זה בסתר, בין ענפי העצים. ככה לא היינו צריכים להסתכל כל הזמן אל השמים מתוך דאגה לראש. אבל הכובעים, הכובעים האיכותיים, מקנים גם יוקרה. זאת אומרת, הכובעים הם כמו כתרים של מלכים. מי שלא מלך, יכול לחבוש כובע שיַקנה לו יוקרה. ומי שלא מלך ולא חובש כובע, בסופו של דבר הוא סתם אפס מאופס.
אני לא חושב שהכובעים שלי הופכים אותי לאדם משונה. חוץ מזה, המשונה הוא קרוב משפחה של המכוער, כמו שאומרת סינטֵיאוֹטְל. מה שבטוח, אני גבר שבגברים. לדוגמה: אני לא מתבכיין כל היום על זה שאין לי אימא. אומרים שמי שאין לו אימא בוכה מלא, ליטרים על גבי ליטרים של דמעות, עשרה או שנים־עשר ליטר ביום. אבל אני לא בוכה, כי מי שבוכה, מתרומם. כשאני עצוב, יולקאוט אומר לי לא לבכות, הוא אומר לי:
"תתאפק, טוצ'טלי, תתאפק כמו גבר."
יולקאוט זה אבא שלי, אבל הוא לא אוהב שאני קורא לו אבא. הוא אומר שאנחנו כנופיית הגברים הכי מוצלחת ברדיוס של שמונה קילומטר. יולקאוט הוא טיפוס מציאותי, ובגלל זה הוא לא אומר שאנחנו הכנופיה הכי מוצלחת ביקום או הכנופיה הכי מוצלחת ברדיוס של שמונת אלפים קילומטר. טיפוסים מציאותיים הם בני אדם שחושבים שהמציאות היא לא כזאת כמו שאתה חושב. זה מה שיולקאוט אמר לי. המציאות היא כזאת, נקודה. ככה זה. הביטוי האהוב על הטיפוסים המציאותיים הוא, צריך להיות מציאותיים.
ואני באמת חושב שאנחנו כנופיה מצוינת. ויש לי הוכחות. הקטע בכנופיות הוא האחווה. והמשמעות של אחווה היא שמאחר שאני אוהב כובעים, יולקאוט קונה לי כובעים, מלא כובעים, עד כדי כך שיש לי אוסף כובעים מכל העולם ומכל התקופות בעולם. אם כי בזמן האחרון, מעבר לכובעים חדשים, אני רוצה היפופוטם גמדי מליבריה. כבר הוספתי אותו לרשימת הדברים שאני רוצה ונתתי אותה למיסְטְלי. זה הנוהל הקבוע שלנו, כי אני בקושי יוצא אל הרחוב, אז מיסטלי קונה לי כל מה שאני רוצה בהוראתו של יולקאוט. ומאחר שלמיסטלי יש זיכרון נוראי, אני צריך להכין לו רשימות. אלא שהיפופוטם גמדי מליבריה אי־אפשר לקנות סתם כך בחנות לחיות מחמד. בחנויות לחיות מחמד מוכרים כלבים, לכל היותר. אבל מי בכלל רוצה כלב? אף אחד לא רוצה כלב. קשה כל כך להשיג היפופוטם גמדי מליבריה, שיכול להיות שלא תהיה לנו ברירה אלא לנסוע ללכוד אותו בליבריה. בגלל זה כואבת לי נורא הבטן. האמת, תמיד כואבת לי הבטן, אבל הפעם ההתכווצויות תכופות יותר.
נראה לי שהחיים שלי די נתעבים כרגע. ואולי גם פתטיים.
בדרך כלל אני תמיד מחבב את מָסָצין. הוא מעצבן אותי רק כשהוא נהיה קפדני ומתעקש להיצמד לתוכנית הלימודים. דרך אגב, מסצין לא קורא לי טוצ'טלי. מסצין קורא לי בשמי היפני, אוּסָאגי, כי הוא חובב של כל מה שקשור לאימפריה היפנית. מתוך העניינים של האימפריה היפנית, אני חובב את סרטי הסמוראים. יש סרטים שראיתי כל כך הרבה פעמים, שאני כבר יודע אותם בעל פה. כשאני צופה בהם, אני מקדים את הסמוראים ומדקלם את השיחות ביניהם לפניהם. ואני אף פעם לא מתבלבל. זה בזכות הזיכרון שלי, כי באמת שהוא כמעט קטלני. לאחד הסרטים קוראים דמדומי הסמוראי, והוא עוסק בסמוראי זקן שמלמד איזה ילד את ענייני הסמוראים. באחד הקטעים הוא מכריח אותו לקפוא במקום ולשתוק במשך ימים שלמים. הוא אומר לו: "הזקיף חרישי ויודע להמתין. אורך הרוח הוא נשקו העילאי, בדומה לעגור שלעולם אינו מתייאש. החלשים ניכרים בתנועתם. החזקים בקיפאונם. ראֵה את החרב הקטלנית אשר אינה יודעת חיל. ראה את הרוח. ראה את עפעפיך. עצום את עיניך וראה את עפעפיך." ולא רק את הסרט הזה אני יודע בעל פה, אני יודע עוד מלא סרטים, ארבעה.
יום אחד במקום ללמד אותי, מסצין סיפר לי את הסיפור שלו, סיפור נתעב ופתטי במיוחד. פשוט בעבר הוא עשה עסקים מצוינים עם הפרסומות בטלוויזיה. הוא היה לוקח מיליוני פסו על המצאת פרסומות לשמפו ולמשקאות מוגזים. אבל מסצין היה עצוב כל הזמן, כי האמת היתה שהוא למד כדי להיות סופר. כאן מתחיל הקטע הנתעב. בנאדם מרוויח מיליוני פסו ומרגיש עצוב כי הוא לא סופר. פשוט נתעב. בקיצור, מרוב עצב מסצין עבר לחיות רחוק־רחוק, בבקתה באמצע שומקום, על פסגה של גבעה, אני חושב. הוא רצה להרהר ולכתוב ספר על החיים. הוא אפילו לקח איתו מחשב. הקטע הזה כבר לא נתעב, אלא פתטי. הבעיה היא שמסצין לא קיבל השראה, ושבינתיים השותף שלו, שהיה גם החבר הכי טוב שלו, דפק אותו ולקח ממנו את כל המיליונים שלו. איזה חבר הכי טוב ואיזה נעליים, חתיכת בוגד.
ובשלב הזה מסצין התחיל לעבוד אצלנו, כי מסצין הוא טיפוס משכיל. יולקאוט אומר שטיפוס משכיל זה בן אדם שחושב את עצמו מרוב יֶדע שיש לו. יֶדע במדעי הטבע, כמו למשל שיונים מעבירות מחלות מגעילות. וידע בהיסטוריה, כמו למשל שהצרפתים מאוד אוהבים לכרות למלכים את הראש. בגלל זה הטיפוסים המשכילים אוהבים להיות מורים. לפעמים הידע שלהם שגוי, כמו למשל כשהם חושבים שכדי לכתוב ספר צריך לעבור לגור בבקתה באמצע שומקום, ועוד על פסגה של גבעה. זה מה שיולקאוט אומר, שהטיפוסים המשכילים יודעים הרבה דברים מהספרים, אבל שבתכלס הם לא מבינים מהחיים שלהם. גם אנחנו חיים באמצע שומקום, אבל לא כדי לקבל השראה. אנחנו עושים את זה בשביל ההגנה.
בכל אופן, אני לא יכול ללכת לבית הספר, ובגלל זה מסצין מלמד אותי דברים מהספרים. בימים אלה אנחנו לומדים על כיבוש מקסיקו. זה נושא משעשע, שכולל מלחמה ודם והרוגים. הסיפור הוא כזה: מצד אחד יש את המלכים מממלכת ספרד, ומצד שני יש את האינדיאנים שחיו במקסיקו. יום אחד החליטו המלכים מממלכת ספרד להפוך גם למלכים של מקסיקו. אז הם באו והתחילו להרוג את האינדיאנים, אבל רק כדי להפחיד אותם ולגרום להם לקבל את המלכים החדשים שלהם. טוב, האמת היא שהיו אינדיאנים שהם אפילו לא הרגו, אלא רק שרפו להם את כפות הרגליים. כל הסיפור הזה מרתיח את מסצין, כי הוא לובש פונצ'ואים וסנדלים כאילו היה אינדיאני. ואז הוא מתחיל לנאום. הוא אומר לי:
"שדדו מאיתנו את הכסף, אוסאגי, בזזו אותנו!"
אפשר לחשוב שהמתים האינדיאנים היו בני הדודים או הדודים שלו. פתטי. דרך אגב, הספרדים לא אוהבים לכרות למלכים את הראש. עד היום יש להם מלכים חיים שהראש דבוק להם לצוואר. מסצין הראה לי תמונה בירחון. גם זה ממש פתטי.
אחד הדברים שלמדתי מיולקאוט הוא שלפעמים לא מספיק כדור אחד כדי להפוך אנשים לגופות. לפעמים צריך שלושה או אפילו ארבעה־עשר כדורים. תלוי איפה פוגעים. אם תכניס למישהו שני כדורים במוח, הבנאדם ימות על בטוח. אבל אפשר גם להכניס למישהו אלף כדורים בשיער ולא יקרה לו כלום, אם כי אני מניח שמשעשע לצפות בזה. ואת כל זה למדתי ממשחק שיולקאוט ואני משחקים. זה משחק של שאלות ותשובות. אחד זורק מספר של כדורים ואיבר בגוף, והשני עונה: חי, גופה או התחזית שמורה.
"כדור בלב."
"גופה."
"שלושים כדורים בציפורן הזרת של רגל שמאל."
"חי."
"שלושה כדורים בלבלב."
"התחזית שמורה."
וכן הלאה. כשנגמרים לנו האיברים בגוף, אנחנו מחפשים איברים חדשים בספר שכולל איורים והכול, אפילו איורים של הערמונית ושל המוח המוארך. ואם כבר מדברים על כובעים, לפני שיורים למישהו במוח, חשוב מאוד להוריד לו את הכובע כדי שלא יתלכלך. קשה מאוד להסיר כתמי דם. זה מה שחוזרת ואומרת איצפָּפָּלוֹטְל, המשרתת שמנקה את הארמון שלנו. כן, כן, את הארמון שלנו, ליולקאוט ולי יש ארמון, למרות העובדה שאנחנו לא מלכים. פשוט יש לנו מלא כסף. מלא. יש לנו פֶּסוס, שזה המטבע המקסיקני. וגם דולרים, שזה המטבע של מדינת ארצות הברית. ויש לנו גם יורו, שזה המטבע של המדינות והממלכות באירופה. נראה לי שיש לנו אלפי מיליונים משלושת הסוגים, אפילו שיותר מכול אנחנו אוהבים את השטרות של מאה אלף דולר. ובנוסף לכסף יש לנו גם את התכשיטים ואת האוצרות. ומלא כספות עם סיסמאות סודיות. בגלל זה אני מכיר מעט מאוד אנשים, שלושה־עשר או ארבעה־עשר. כי אם הייתי מכיר יותר אנשים, היו גונבים לנו את הכסף או דופקים אותנו כמו שדפקו את מסצין. יולקאוט אומר שאנחנו צריכים להגן על עצמנו. גם זה הקטע בכנופיות.
לפני כמה ימים בא לארמון שלנו אדון שלא הכרתי, ויולקאוט רצה לבדוק אם אני גבר או לא. הפנים של האדון היו מרוחות בדם, והאמת, היה קצת מפחיד לראות אותו. אבל אני לא אמרתי כלום, כי מי שגבר לא מפחד, ומי שמפחד, מתרומם. עמדתי בפנים חתומות בזמן שמיסטלי וצ'יצ'ילקוּאָלי, שני השומרים של הארמון שלנו, החטיפו לו מכות קטלניות. בסוף הסתבר שהאדון מתרומם, כי הוא התחיל לצווח ולצעוק: אל תהרגו אותי! אל תהרגו אותי! הוא אפילו השתין במכנסיים. המזל הוא שאני כן יצאתי גבר ויולקאוט נתן לי לצאת לפני שהפכו את המתרומם לגופה. בטוח הרגו אותו, כי אחר כך ראיתי את איצפפלוטל עוברת עם דלי ומגב. אם כי אני לא יודע כמה כדורים ירו בו. אני חושב שארבעה כדורים בלב לפחות. אם לוקחים בחשבון את המתים, אני מכיר יותר משלושה־עשר או ארבעה־עשר בני אדם. אני מכיר שבעה־עשר לפחות. ואפילו עשרים, בלי למצמץ. אבל המתים לא נחשבים כי המתים הם לא בני אדם, אלא גופות.
בפועל יש מלא דרכים לייצר גופות, אבל הדרך הכי רווחת היא באמצעות חורים. חורים שמחוררים בבני האדם כדי שיברח להם הדם. קליעי האקדחים מייצרים חורים, וגם הסכינים מסוגלות לייצר אותם. כשהדם בורח, מגיע שלב שבו הלב או הכבד מפסיקים לתפקד. ולפעמים גם המוח. ואז מתים. דרך נוספת לייצר גופות היא באמצעות חתכים, שגם אותם מבצעים בעזרת סכינים, או בעזרת מצ'טות וגיליוטינות. יש חתכים קטנים ויש חתכים גדולים. החתכים הגדולים מפרידים בין חלקי הגוף ומייצרים גופות מבותרות. השיטה המקובלת היא לכרות את הראש, אם כי בתכלס אפשר לכרות גם דברים אחרים. בעניין הזה אשם הצוואר. אם לא היה לנו צוואר, זה היה אחרת. במקרה כזה אולי היה נוח יותר לחתוך את הגופים באמצע כדי שיתקבלו שתי גופות. אבל מה לעשות שיש לנו צוואר, ושזה מהווה פיתוי גדול מדי. בעיקר לצרפתים.
האמת, לפעמים הארמון שלנו לא נראה כמו ארמון. הבעיה היא שהוא נורא גדול ואי־אפשר לדאוג שיישאר ללא רבב. איצפפלוטל כבר מזמן ביקשה מיולקאוט שישכור את אחייניתה כדי שתעזור לה עם הניקיון. היא אומרת שאפשר לסמוך עליה, אבל יולקאוט לא רוצה להכניס בני אדם נוספים לארמון שלנו. איצפפלוטל מתלוננת כי בארמון שלנו יש עשרה חדרים: החדר שלי, החדר של יולקאוט, חדר הכובעים, החדר שמשמש את מיסטלי ואת צ'יצ'ילקואלי, חדר העסקים של יולקאוט ועוד חמישה חדרים ריקים שלא נמצאים בשימוש. ובנוסף יש גם את המטבח, את חדר הספות, את חדר הטלוויזיה, את חדר הסרטים, את חדר המשחקים שלי, את חדר המשחקים של יולקאוט, את המשרד של יולקאוט, את חדר האוכל הפנימי, את חדר האוכל במרפסת, את חדר האוכל הקטן, חמישה חדרי אמבטיה שנמצאים בשימוש, שני חדרי אמבטיה שלא נמצאים בשימוש, את חדר הכושר, את הסאונה ואת הבריכה.
מיסטלי אומר שיולקאוט פרנואיד ושזאת בעיה. בעיה מבחינת הניקיון של הארמון וגם מבחינת המנוחה של מיסטלי. כי מיסטלי וצ'יצ'ילקואלי מאבטחים את הארמון שלנו עם הרובים שלהם עשרים וארבע שעות ביממה. עשרים וארבע שעות ביממה משמעו שלפעמים מיסטלי לא ישן ולפעמים צ'יצ'ילקואלי לא ישן. למרות החומה הגבוהה שמגוננת עלינו. ולמרות העובדה שעל החומה יש שברי זכוכיות וחוטי תיל ואזעקת לייזר, שלפעמים מצפצפת כשעוברת ציפור בסביבה. ולמרות העובדה שאנחנו חיים באמצע שומקום.
מסביב לארמון יש לנו גן ענקי. מטפל בו אָסקַאטְל, אילם שכל היום מוקף ברעש של המכונות שהוא מפעיל. הרעש מחריש אוזניים כשמתקרבים יותר מדי. לאסקאטל יש מכונות לגיזום הדשא, מכונות לגיזום העשבים ומכונות לגיזום השיחים והעצים. אבל האויבים העיקריים שלו הם העשבים השוטים. האמת, אסקאטל מפסיד במשחק כי הגן שלנו תמיד מלא בעשבים שוטים. דרך אגב, ההיפופוטם הגמדי מליבריה הוא מין מכונה שקטה שזוללת עשבים שוטים. זה מה שנקרא, אוכל עשבים.
בגן, מול חדר האוכל במרפסת, נמצאים גם הכלובים של בעלי החיים שלנו, שמתחלקים לשני סוגים: העופות והחתוליים. במחלקה של העופות יש לנו עיטים, בזים וכלוב מלא בתוכים ובציפורים ססגוניות. אָרוֹת וכאלה. במחלקה של החתוליים יש לנו אריה בכלוב אחד ושני נמרים בכלוב השני. ליד הנמרים יש חלקה שמיועדת לכלוב של ההיפופוטם הגמדי שלנו מליבריה. הכלוב יכלול בריכה, אבל לא בריכה עמוקה, אלא בריכה רדודה לדשדוש בבוץ. בניגוד לשאר ההיפופוטמים, ההיפופוטם הגמדי מליבריה לא אוהב לחיות בתוך המים. בכל העניינים האלה יטפל איצקוּאוּטלי, הממונה על בעלי החיים שלנו. הוא מאכיל אותם, דואג לניקיון של הכלובים שלהם ונותן להם תרופות כשהם חולים. איצקואוטלי היה יכול לספר לי מלא דברים על בעלי החיים, להסביר לי איך מרפאים אותם וכאלה. אבל הוא לא מספר לי כלום. גם הוא אילם.
אני מכיר מלא אילמים, שלושה. לפעמים כשאני אומר להם משהו, הם פותחים את הפה כאילו רצו לדבר. אבל הם לא אומרים כלום. האילמים הם אנשים מסתוריים וחידתיים. פשוט בשתיקה אי־אפשר לתת הסברים. מסצין חולק עלי. הוא אומר שבשתיקה לומדים הרבה דברים. אבל הרעיונות שלו באים מהאימפריה היפנית, שאותה הוא כל כך אוהב. אני מניח שאין בעולם דבר מסתורי וחידתי יותר מאילם יפני.
אין עדיין תגובות