ארץ הגיאיות, הרחק מעבר להרי המזרח של שבע הממלכות, חיה אש – נערה קסומה, האחרונה מבני מינה, שניחנה ביופי מכשף […]
פתח דבר
לעתים קרובות חשב לארְץ’ לעצמו שאלמלא התינוק שנולד לו, הוא לא היה שורד את מות אשתו מיקְרָה. הן משום שהתינוק הקטן נזקק לאב חי ומתפקד שיוצא מהמיטה בכל בוקר ושורד איכשהו את היום; והן בשל הילד עצמו. תינוק טוב־מזג ורגוע כל כך. גרגוריו והמהומיו מוזיקליים כל כך, ועיניו בצבע חום עמוק כעיני אמו המתה.
לארץ’ היה שומר יערות באחוזתו של לורד זוטר, שניצבה על גדת נהר בממלכה הדרום־מזרחית מוֹנְסִי. כשלארץ’ היה חוזר למגוריו בסופו של יום ארוך על גב סוס, הוא היה לוקח את התינוק מזרועות המינקת בקנאה כמעט. מלוכלך ומצחין מריח זיעה וסוסים היה לארץ’ חובק את התינוק אל חזהו, מתיישב בכיסא הנדנדה הישן של אשתו ועוצם את עיניו. לפעמים הוא בכה והדמעות שירטטו שבילים של ניקיון בפניו המלוכלכות, אבל תמיד בשקט, כדי לא להחמיץ את קולות התינוק. התינוק צפה בו. עיניו של התינוק הרגיעו אותו. המינקת אמרה שנדיר שלתינוק צעיר כזה יהיו עיניים ממוקדות כל כך. “ילד עם עיניים משונות הוא לא סיבה לחגיגה,” היא הזהירה אותו.
לארץ’ לא מצא בלבו מקום לדאגה. המינקת דאגה מספיק עבור שניים. בכל בוקר היא בחנה את עיני התינוק, בהתאם למנהג שבשתיקה של כל ההורים הטריים בשבע הממלכות, ובכל בוקר היתה נשימתה חוזרת לסדרה משווידאה שדבר לא השתנה בהן. שכן תינוק אשר נרדם ושתי עיניו באותו צבע והתעורר כשלכל עין צבע שונה, היה מחונן; ובמונסי, כמו במרבית הממלכות, תינוקות מחוננים הפכו מיד לרכוש המלך. רק לעתים נדירות זכו משפחותיהם לראותם שוב.
יום השנה הראשון להולדת בנו של לארץ’ חלף עבר לו, ושום שינוי לא חל בעיניו החומות של הילד, אבל המינקת לא חדלה מרטינותיה. היא שמעה על עיני מחוננים שהשתנו אחרי יותר משנה, ובכל מקרה, מחונן או לא מחונן, הילד הזה לא היה רגיל. רק שנה חלפה מאז צאתו מרחם אמו, ואימיקֶר כבר ידע לומר את שמו. בגיל חמישה־עשר חודשים הוא דיבר במשפטים פשוטים; בגיל שנה וחצי לא נותרה בדיבורו שום הגייה תינוקית. כשהתקבלה לעבודה אצל לארץ’, קיוותה המינקת שהתפקיד ישיג לה בעל טוב ובן חזק ובריא. אבל התינוק שדיבר כמו מבוגר קטן בעודו יונק מחזהּ, ושהכריז ברהיטות על כל פעם שהיה צורך להחליף לו חיתול, הפחיד אותה מאוד. היא התפטרה מעבודתה.
לארץ’ לא הצטער על עזיבתה של האישה החמוצה. הוא בנה מנשא, כדי לשאת בו את הילד על חזהו בזמן עבודתו. הוא סירב לצאת לרכוב בימים קרים או גשומים; הוא סירב לדהור במהירות על סוסו. הוא עבד שעות מעטות יותר כל יום ויצא להפסקות להאכיל את אימיקר, להרדים אותו, להחליף לו חיתול. הפעוט לא חדל לפטפט לרגע, שאל לשמות הצמחים ובעלי החיים, והמציא שירי שטות שלארץ’ התאמץ לשמוע משום שהם הצחיקו אותו.
“ציפורים אוהבות לעוף דרך הצמרות, כי בתוך הראש שלהן הן ציפורים,” שר הילד בהיסח הדעת וטפח בידו על זרועו של אביו. ואז, כעבור רגע, “אבא?”
“כן, בן שלי?”
“אתה אוהב את הדברים שאני אוהב שאתה עושה, כי בתוך הראש שלך המילים שלי.”
לארץ’ היה אפוף אושר. הוא לא הצליח לזכור מדוע מות אשתו העציב אותו כל כך. עכשיו היה ברור לו שמוטב כך, להישאר עם הילד לבד בעולם. הוא התחיל להתחמק מאנשי האחוזה משום שחברתם המשמימה שיעממה אותו, ולא נראה לו שהם ראויים לעונג שבחברת בנו.
בוקר אחד, כשאימיקר היה כבן שלוש, פקח לארץ’ הזקן את עיניו ומצא את בנו שוכב ער לצדו ובוהה בו. עינו הימנית של הילד היתה אפורה. עינו השמאלית היתה אדומה. לארץ’ זינק מהמיטה, מבועת ושבור־לב. “הם ייקחו אותך,” אמר לבנו. “הם ייקחו אותך ממני.”
אימיקר מיצמץ בשלווה. “לא, כי אתה תמצא דרך לעצור אותם.”
הסתרת מחונן מהמלך נחשבה מעשה גנֵבה מהכס, והעונש על כך היה מאסר וקנסות שלארץ’ לעולם לא יוכל לשלם, ובכל זאת תקף אותו צורך עז לעשות בדיוק כדברי הילד. הם יצטרכו לרכוב מזרחה, אל הרי הגבול הסלעיים שכמעט שוממים מאדם, ולמצוא חלקת אבנים או שיחים שתוכל לשמש מקום מסתור. יכולותיו של לארץ’ שומר היערות איפשרו לו לעקוב אחר חיות בר, לצוד, להקים מדורות ולבנות לאימיקר בית שאיש לא ימצא לעולם.
אימיקר הגיב בשלווה מפתיעה על תוכנית הבריחה. הוא ידע מהו מחונן. לארץ’ הניח שהמינקת סיפרה לו על כך; ואולי לארץ’ עצמו הסביר לו זאת ושכח בינתיים. לארץ’ הפך יותר ויותר שכחן. הוא הרגיש שחלקים מזיכרונו נסגרים בפניו, כמו חדרים חשוכים מאחורי דלתות שאינו מסוגל עוד לפתוח. לארץ’ ייחס זאת לגילו, משום שהוא ואשתו לא היו צעירים כשהיא מתה בלידת בנם.
“לפעמים אני תוהה אם הכישרון שלך קשור איכשהו לדיבור,” אמר לארץ’ כשרכבו בין הגבעות מזרחה והותירו מאחור את הנהר ואת ביתם הישן.
“הוא לא,” אמר אימיקר.
“מובן שלא,” אמר לארץ’, שלא הצליח להעלות בדעתו מדוע חשב שכן. “זה בסדר, בן שלי, אתה עדיין צעיר. אנחנו נפקח עין עד שנגלה מה הכישרון שלך. בוא נקווה שמדובר במשהו מועיל.”
אימיקר לא השיב. לארץ’ בדק את הרצועות המהדקות את הילד לפניו באוכף. הוא רכן לנשוק לקודקוד שׂערו הזהוב של אימיקר והאיץ בסוס קדימה.
כישרון של מחונן הוא מיומנות מסוימת החורגת בהרבה מיכולותיו של אדם רגיל. הכישרון עשוי ללבוש כל צורה שהיא. מרבית המלכים העסיקו במטבחיהם לפחות מחונן אחד, כמו אופה או יינן בעל כישרון על־אנושי. למלכים ששפר עליהם גורלם היו חיילים שניחנו בכישרון ללחימה בחרב. מחונן עשוי להתברך בשמיעה חדה להפליא או במהירות ריצה של פומה או ביכולת לחשב בעל־פה חישובים מורכבים ואפילו להרגיש אם מזון הורעל מבלי לטעום אותו. ישנם גם כישורים חסרי תועלת, כמו היכולת לפתל את הגוף לאחור או לאכול אבנים בלי להקיא. וישנם גם כישורים מפחידים. מחוננים מסוימים מסוגלים לראות אירועים לפני התרחשותם. אחרים מסוגלים לחדור למוחות אנשים ולראות דברים שאין זה מעניינם לראות. על פי השמועות, למלך נאנדר היה מחונן שממבט קצר בפניו של אדם ידע אם אותו אדם ביצע אי־פעם פשע.
המחוננים היו כלים בידי המלכים ולא יותר. הם נחשבו בלתי טבעיים, ואנשים נמנעו ככל האפשר מלהתקרב אליהם, במונסי ובשש הממלכות האחרות. איש לא שמח בחברתו של מחונן.
גם לארץ’ הרגיש כך בעבר. עכשיו הוא הבין שזוהי גישה אכזרית ובלתי הוגנת המבוססת על בורות, שהרי בנו הוא ילד רגיל, שבמקרה מצטיין בתחומים רבים, לא רק בתחום הכישרון שלו — יהיה זה אשר יהיה. הבנה זו עודדה אותו להרחיק את בנו מחברת אדם. הוא לא ישלח את אימיקר לחיים של בדידות ולעג בארמון, שם יוכל המלך לעשות בו כרצונו.
לא עבר זמן רב ולארץ’ נוכח לצערו שלא יוכלו להמשיך להסתתר בהרים. לא הקור היה הבעיה, אף שהסתיו במקום הזה היה קפוא כמו אמצע החורף באחוזת הלורד. גם אופי האזור לא היה מקור הבעיה, אף שהשיחים היו גסים וקוצניים והם ישנו כל לילה על קרקע סלעית, ולא היתה שום אפשרות לגדל שם ירקות או תבואה. הבעיה היתה חיות הטרף. לא חלף אפילו שבוע בלי שלארץ’ ייאלץ להתגונן בפני התקפה כלשהי. פומות, דובים, זאבים. העופות הדורסים העצומים, שמוטת כנפיהם כפולה מגובה אדם. מקצת היצורים גוננו על נחלתם בפראות, כולם היו אכזריים, וככל שהלכה קדרות החורף וסגרה על לארץ’ ועל אימיקר, כך הלך וגבר רעבונן של חיות הטרף. הסוס שלהם אבד יום אחד לציפורני פומות.
בלילות, בלב המחסה הקוצני שבנה מענפים ומשיחים קוצניים, לארץ’ היה חובק את הילד בחמימות מעילו וכורה אוזן בניסיון להבחין ביללות, בקול אבנים מידרדרות או בצווחות, שמשמעותם שחיית טרף כלשהי הבחינה בריח שלהם. עם כל צליל חשוד הוא היה חוגר את הילד הישן אל חזהו במנשא. הוא היה מדליק לפיד גדול ככל שהצליח להכין מחומרי הבערה שברשותו, יוצא מהמחסה המוגן ועומד איתן להדוף את ההתקפה באש ובחרב. לפעמים הוא עמד כך שעות. לארץ’ לא זכה לשעות שינה רבות.
הוא גם מיעט מאוד לאכול.
“אתה תחלה אם תמשיך לאכול כל כך הרבה,” אמר אימיקר ללארץ’ לנוכח ארוחתם הדלה שכללה בשר זאב סיבי ומעט מים.
לארץ’ חדל מיד ללעוס, משום שמחלה תקשה עליו אף יותר לגונן על הילד. הוא העביר לו את מרבית המנה שלו. “תודה על האזהרה, בן שלי.”
הם אכלו זמן־מה בשתיקה בעוד אימיקר מחסל את המזון של לארץ’. “מה אם נתקדם גבוה יותר בהרים ונחצה לצד האחר?” שאל אימיקר.
לארץ’ הביט בעיניו הלא תואמות של הילד. “אתה חושב שזה מה שכדאי שנעשה?”
אימיקר משך בכתפיו הקטנות. “נצליח לשרוד במעבר?”
“אתה חושב שנצליח?” שאל לארץ’, ואז התנער כאילו קלט מה שאל. הילד בן שלוש ואינו מבין דבר וחצי דבר בחציית הרים. לארץ’ האשים את עייפותו בכך שגישש בייאוש כזה ובתדירות כזאת אחר דעתו של בנו.
“אנחנו לא נשרוד,” אמר לארץ’ בתוקף. “מעולם לא שמעתי על אדם שהצליח לחצות את ההרים מזרחה, כאן, באֶסְטיל או בנַאנְדֶר. איני יודע דבר על הארץ שמעבר לשבע הממלכות, מלבד סיפורי מעשיות שמספרים אנשי המזרח על מפלצות בכל צבעי הקשת ועל מבוכים מתחת לפני האדמה.”
“אז תצטרך להחזיר אותי למטה אל הגבעות, אבא, ולהסתיר אותי. אתה חייב להגן עלַי.”
מוחו של לארץ’ היה מעורפל, וכולו תשוש וגווע ברעב, ורק ברק אחד של בהירות הבזיק בו — נחישותו לעשות כדבריו של אימיקר.
שלג החל לרדת כשלארץ’ עשה את דרכו במורד מדרון תלול. את הילד נשא כשהוא חגור במנשא מתחת למעילו. החרב של לארץ’, הקשת והחצים שלו, כמה שמיכות וצרור של שאריות בשר היו תלויים כולם על גבו. כשהעוף הדורס החום הענקי נגלה מעל רכס מרוחק, לארץ’ הושיט את ידו בעייפות אל הקשת. אבל הציפור צללה במהירות אדירה ובן־רגע היתה קרובה מכדי שיירה בה חץ. לארץ’ כשל לאחור בניסיון לחמוק מהיצור. הוא מעד והרגיש כיצד הוא מחליק מטה. הוא גונן בעוז בזרועותיו על הילד, שקול צרחותיו גבר על צווחות הציפור: “הגן עלַי, אבא! אתה חייב להגן עלַי, אבא!”
המדרון קרס פתאום מאחורי לארץ’ והם צנחו אל החשכה. זאת מפולת, חשב לארץ’ בלי להרגיש דבר, משום שכל עצב בגופו היה ממוקד בהגנה על הילד שתחת המעיל. כתפו של לארץ’ פגעה בדבר־מה חד והוא הרגיש בבשר נקרע, ברטיבות, בחמימות. כמה מוזר היה לצנוח כך מטה. הנפילה היתה מסחררת, מטשטשת, כאילו מדובר בצניחה אנכית, חופשית; ורגע לפני שאיבד את הכרתו, תהה לארץ’ אם הם נופלים מבעד להר אל מעמקי האדמה.
לארץ’ התעורר בבת אחת, רדוף מחשבה אחת ויחידה: אימיקר. גופו של הילד לא נגע בשלו, והרצועות היו תלויות ריקות מחזהו. לארץ’ גישש סביב בקול יבבה. חושך מוחלט שרר שם. המשטח שעליו שכב היה נוקשה וחלקלק, כמו קרח מזוהם. הוא שינה תנוחה כדי לגשש רחוק יותר, וצרחה חסרת פשר נפלטה מפיו מהכאב ששיסף את כתפו ואת ראשו. בחילה עלתה בגרונו. הוא נלחם לכבוש אותה ושכב דומם, מתייפח בחוסר אונים ונאנק את שמו של הילד.
“בסדר, אבא,” בקע קולו של אימיקר מקרבת מקום. “תפסיק לבכות וקום.”
יפחותיו של לארץ’ הפכו לבכי של הקלה.
“קום, אבא. בדקתי את השטח. יש פה מנהרה ואנחנו חייבים ללכת.”
“נפצעת?”
“קר לי ואני רעב. קום.”
לארץ’ ניסה לזקוף את ראשו אבל צעקה נפלטה מפיו, והוא כמעט התעלף. “אני לא יכול. הכאב חזק מדי.”
“הכאב לא חזק עד כדי כך. אתה מסוגל לקום,” אמר אימיקר, וכשלארץ’ ניסה שוב להתרומם הוא גילה שהצדק עם הילד. הכאב היה מייסר, והוא הקיא פעם־פעמיים, אבל בסופו של דבר הצליח להתרומם על ברכיו ועל הזרוע הבריאה ולזחול על פני משטח הקרח מאחורי בנו.
“איפה,” התנשף, ולא הוסיף. הדיבור היה קשה מדי.
“נפלנו דרך סדק בהר,” אמר אימיקר. “החלקנו. יש מנהרה.”
לארץ’ לא הבין על מה הילד מדבר, ומאמץ הזחילה קדימה דרש ריכוז כה רב שהוא חדל לנסות להבין. הדרך היתה חלקלקה והתמשכה במורד. המקום שבכיוונו התקדמו היה מעט חשוך יותר מהמקום שממנו הגיעו. דמותו הקטנה של בנו מיהרה במורד שלפניו.
“יש כאן מדרגה,” אמר אימיקר, אבל מחשבותיו של לארץ’ התנהלו באטיות כזאת, שלפני שהבין את משמעות המילים כבר נפל והתגלגל ממדף הסלע הקטן. לארץ’ נחת על כתפו הפצועה ולרגע אבדה לו ההכרה. הוא התעורר למגע רוח צוננת וריח טחוב שהכאיבו לראשו. הוא נמצא בחלל צר, דחוק בין קירות סלע צפופים. הוא רצה לשאול את הילד אם פצע אותו תוך כדי נפילה, אבל לא הצליח אלא להיאנק.
“לאן?” שאל קולו של אימיקר.
לארץ’ לא ידע למה כוונתו ונאנק שוב.
קולו של אימיקר היה עייף וחסר סבלנות. “אמרתי לך, זאת מנהרה. גיששתי לאורך הקיר בשני הכיוונים. בחר כיוון, אבא. חלץ אותי מהמקום הזה.”
שתי הדרכים היו אפלוליות באותה מידה, טחובות באותה מידה, אבל לארץ’ ידע שהוא מוכרח לבחור, אם לדעתו של הילד זה הדבר הנכון לעשות. הוא ניסה בזהירות לזוז. ראשו כאב פחות כשעמד כשפניו אל הרוח מאשר כשהפנה לה את גבו. ובכך הוכרע העניין. הם יֵלכו לעבר מקור הרוח.
וכך, כעבור ארבעה ימים שבהם דימם, כשל וגווע ברעב, כעבור ארבעה ימים שבהם הזכיר לו אימיקר שוב ושוב שהוא מרגיש טוב מספיק להמשיך ללכת, הגיחו לארץ’ ואימיקר מתוך המנהרה, לא אל אור השמש למרגלות הגבעות של מונסי אלא אל הארץ המשונה שמעברם האחר של ההרים. ארץ מזרחית שאיש מהם לא ידע עליה דבר מלבד סיפורי שטות שעלו סביב שולחן ארוחת הערב במונסי — סיפורים על מפלצות בכל צבעי הקשת ומבוכים מתחת לפני האדמה.
לארץ’ תהה לפעמים אם ביום שנפל מבעד להר הוא ספג חבטה בראשו שגרמה לו נזק מוחי. ככל שהתארכה שהותם בארץ החדשה, כך הלך הערפל ומילא את מחשבתו. האנשים כאן דיברו בצורה שונה ולארץ’ נאבק במילים המשונות, בצלילים הזרים. הוא הסתמך על אימיקר שיתרגם עבורו. עם חלוף הזמן הוא הסתמך יותר ויותר על אימיקר ועל הסבריו.
הארץ הזאת, שנקראה “הגֵיאָיות”, היתה הררית, קשה וסחופת סערות. חיו בה בעלי חיים דומים לאלה שלארץ’ הכיר במונסי — בעלי חיים רגילים, שאת מראם והתנהגותם הבין וזיהה. אבל נוסף עליהם היו שם גם יצורים צבעוניים מדהימים שהמקומיים כינו “מפלצות”. צבעיהם החריגים הם שייחדו אותם כמפלצות, שכן מכל בחינה אחרת הם נראו כמו בעלי חיים שגרתיים של הגיאיות. היו שם מפלצות דמויות סוסים מהגיאיות, צבים מהגיאיות, פומות, עופות דורסים, שפיריות ודובים; אבל הן קושטו בשלל צבעים, ורוד, טורקיז, ארד, ירוק נוצץ. בגיאיות, סוס אפור מנומר נחשב סוס. סוס שצבעו כתום־שקיעה הוא מפלצת.
לארץ’ לא הבין את המפלצות הללו. העכברים המפלצתיים, הזבובים והסנאים והסנוניות והדגים המפלצתיים היו כולם בלתי מזיקים; אבל המפלצות הגדולות יותר, המפלצות טורפות האדם, היו מסוכנות להחריד, יותר ממקבילותיהן השגרתיות. הן היו רעבות לבשר אדם, אך יותר מכול חיבבו בשר מפלצות אחרות. נראה שגם בשרו של אימיקר מעורר בהן רעב גדול, וברגע שהיה חזק דיו למתוח חץ בקשת, אימיקר למד לירות. לארץ’ לא ידע בוודאות מי לימד אותו. נדמה שיש תמיד מישהו, גבר או ילד, ששומר על אימיקר ומסייע לו במגוון דרכים. לעולם לא אותו אדם. הם נעלמו לפני שלארץ’ הספיק ללמוד את שמותיהם, וחדשים תפסו את מקומותיהם.
לארץ’ לא היה בטוח אפילו מהיכן הגיעו אותם אנשים. הוא ואימיקר התגוררו בבית קטן, ולאחריו בבית גדול יותר, ובאחר גדול ממנו, בקרחת יער סלעית בפאתי עיירה. אחדים מהאנשים של אימיקר הגיעו מהעיירה. אבל נדמה שאחרים הזדחלו מתוך נקיקי הסלע והאדמה. אותם אנשים משונים וחיוורים שמתחת לאדמה הביאו ללארץ’ תרופות. הם ריפאו את הכתף שלו.
הוא שמע שיש בגיאיות מפלצת או שתיים בעלות צורה אנושית ששערן צבעוני, אך מעולם לא נתקל בהן. וטוב שכך, משום שלארץ’ מעולם לא הצליח לזכור אם המפלצות האנושיות ידידותיות או עוינות, והיה חסר אונים מול מפלצות באופן כללי. הן היו יפהפיות מדי. יופיין היה כה קיצוני, שבכל פעם שנתקל בהן היה מוחו מתרוקן וגופו קופא, ואימיקר וחבריו נאלצו לגונן עליו.
“זה מה שהן עושות, אבא,” הסביר לו אימיקר שוב ושוב. “זה חלק מהכוח המפלצתי שלהן. הן מהממות אותך ביופי שלהן ואז מטשטשות לך את המחשבות והופכות אותך לטיפש. אתה חייב ללמוד להגן על המוח שלך מפניהן, כמוני.”
לא היה ספק בלבו של לארץ’ שהצדק עם אימיקר, ובכל זאת לא הצליח להבין. “איזה רעיון מחריד,” אמר. “יצור שיש בכוחו להשתלט על מחשבותיך.”
אימיקר פרץ בצחוק משועשע, וחיבק את כתפו של אביו. לארץ’ עדיין לא הבין; אבל הפגנות החיבה של אימיקר היו נדירות, ותמיד שטפו את לארץ’ באושר אילם שעימעם את אי־השקט שעורר בו הבלבול המתמיד שלו.
ברגעים נדירים של צלילות מחשבתית היה לארץ’ משוכנע שככל שבנו הולך ומתבגר, כך הוא עצמו הופך טיפש ושכחן יותר. אימיקר הסביר לו שוב ושוב את המצב הפוליטי המורכב בארץ הזאת, סיפר לו על חלוקתה לפלגים צבאיים ועל השוק השחור המשגשג ברשת המעברים התת־קרקעיים שמתחתיה. שני לורדים שונים של הגיאיות, לורד מַיידוֹג בצפון ולורד גֶ’נְשֵן בדרום, ניסו להקים לעצמם אימפריות בשטחיהם ולחתור תחת סמכותו של מלך הגיאיות. הרחק בצפון היתה ארץ נוספת של אגמים ופסגות הרים ושמה פִּיקִיָה.
לארץ’ לא הצליח לזכור את כל זה. הוא ידע רק שאין במקום הזה מחוננים. איש לא יגזול מלארץ’ את בנו שלעיניו שני צבעים שונים.
עיניים בשני צבעים שונים. אימיקר היה מחונן. לארץ’ הירהר בכך לפעמים, כשמוחו היה צלול דיו להרהורים. הוא תהה מתי יתבטא סוף־סוף הכישרון של בנו.
ברגעיו הצלולים ביותר, שאירעו כשאימיקר עזב אותו לנפשו לזמן־מה, לארץ’ תהה אם הדבר לא קרה כבר.
היו לאימיקר תחביבים. הוא אהב לשחק במפלצות קטנות. הוא אהב לקשור אותן ולקלף מעליהן את הטפרים שלהן, או את קשקשיהן הצבעוניים, או גושים משׂערן ומנוצותיהן. יום אחד, כשהיה הילד בן עשר, נתקל לארץ’ באימיקר משסף רצועות מבטנה של ארנבת שצבעה כצבע השמים.
אפילו במצבה המדמם, כשכולה רועדת וטרופת מבט, הארנבת היתה יפהפייה בעיניו של לארץ’. הוא לטש מבט ביצור ושכח מדוע בא לחפש את אימיקר. כמה עצוב לראות יצור קטן וחסר אונים כזה, יצור יפה כזה, נפצע לשעשועו של אחר. הארנבת החלה לפלוט קולות, צווחות מבוהלות מחרידות, ולארץ’ שמע את עצמו מייבב.
אימיקר העיף מבט בלארץ’. “זה לא כואב לה, אבא.”
הרגשתו של לארץ’ השתפרה מיד, עכשיו כשידע שהמפלצת אינה סובלת כאב. אבל אז פלטה הארנבת יללה חלושה ונואשת, ולארץ’ הפך מבולבל. הוא הביט בבנו. הילד החזיק בפגיון נוטף דם מול עיני היצור הרועד, וחייך אל אביו.
במקום כלשהו במעמקי מחשבתו של לארץ’ חלפה פתאום מדקרת חשד. לארץ’ נזכר מדוע בא לחפש את אימיקר.
“יש לי רעיון,” אמר לארץ’ באטיות, “לגבי סוג הכישרון שלך.”
עיניו של אימיקר הבזיקו אל לארץ’ שלוות וזהירות. “אה, כן?”
“אמרת שהמפלצות משתלטות לי על המחשבות באמצעות היופי שלהן.”
אימיקר הנמיך את הפגיון והטה את ראשו אל אביו. היה משהו מוזר בהבעה שעל פניו של הילד. הפתעה, כך חשב לארץ’ לעצמו, וחיוך משונה, משועשע. כאילו הילד משחק במשחק שהוא רגיל לנצח בו, והפעם הפסיד.
“לפעמים אני חושב שאתה משתלט לי על המחשבות במילים שלך,” אמר לארץ’.
חיוכו של אימיקר התרחב, והוא פרץ בצחוק. הצחוק מילא את לארץ’ אושר כזה, שגם הוא התחיל לצחוק. כמה הוא אוהב את הילד הזה. האהבה והצחוק ביעבעו בתוכו, וכשאימיקר צעד לעברו לארץ’ פרש אליו את זרועותיו. אימיקר נעץ את הפגיון שלו בבטנו של לארץ’. לארץ’ צנח לאדמה כמו אבן.
אימיקר רכן מעל אביו. “היית נהדר,” אמר. “אני אתגעגע למסירות שלך. הלוואי שבכולם היה קל לשלוט כפי שקל לשלוט בך. הלוואי שכולם היו טיפשים כמוך, אבא.”
איזו תחושה משונה זו, לגסוס. קור וסחרחורת, כמו בנפילה מבעד להרים של מונסי. אבל לארץ’ ידע שאינו נופל מבעד להרים של מונסי; במותו הוא הבין בצלילות, בפעם הראשונה זה שנים, היכן הוא נמצא ומה קורה לו. המחשבה האחרונה שעברה בראשו היתה שלא טיפשות היא שהקלה על בנו לכשף אותו במילותיו. האהבה היא שאיפשרה זאת. אהבתו של לארץ’ לבנו מנעה ממנו לזהות את הכישרון של אימיקר, משום שעוד לפני לידתו, כשלא היה אלא הבטחה בתוך בטנה של מיקרה, לארץ’ כבר היה מכושף.
כעבור חמש־עשרה דקות כבר עלו גופתו של לארץ’ וביתו באש, ואימיקר יצא על גב הפוני שלו והתקדם ממערה למערה בדרכו צפונה. הוא חש הקלה גדולה. בזמן האחרון הפכו הסביבה והשכנים מייגעים, והוא נמלא אי־שקט. הוא הרגיש שהגיע הזמן לעבור שלב.
הוא החליט לציין את העידן החדש בחייו בשינוי שמו המטופש, הרגשני. אנשי הארץ הזאת ביטאו את שמו של לארץ’ בצורה משונה, והצליל היה תמיד חביב על אימיקר.
הוא שינה את שמו ללֶק.
שנה חלפה.
אין עדיין תגובות