כשמדברים על ירושלים, חשוב שיהיה 'ניחוח', רצוי שיהיה 'צלול כיין'. כשמתעסקים בקלישאות יש לנהוג כמו במעבדה, ללבוש כפפות מגן, כי […]
א
לא צריך הרבה כדי להתחיל סיפור בירושלים: קחו את העיר, תתקעו בה בית עתיק, כסו אותו — ביד נדיבה — בגרניום זוחל, פתלו על ידו סמטה צרה, הוסיפו קרני שמש משתברות על אבן בצבע גוף, וזהו, לפחות מחצית מהמלאכה נעשתה.
כדי שיהיה סיפור, אומר מי שאומר, צריך שיהיה משהו לא בסדר, משהו שישמיט את הקרקע מתחת לרגליים. ואם קרקע צריך להשמיט, כדאי שלפחות תהיה זאת קרקע קשוחה, ירושלמית, נדל”ן משובח, כר נהדר ופורה לאחוזות קבר בשביל עשירים מחוץ לארץ שיגיעו לשכון בהן ולזכות במעט תולעים ציוניות. קרקע שתקבל בסבלנות אין קץ את כל שיגיונותיהם של הארכיאולוגים, שיֵצאו למלחמת עולם על מהותו של מעגל האבנים שהתגלה אמש בסילואן. לא נחוצה כאן תשובה נחרצת באשר לשימושו — בין שהיה מתקן השירותים העתיק בעולם ובין שהשתייך לגורן יבוסית — זה לא נחוץ בכלל כשיש מידה של ססגוניות ומעליה פרושה סוכת גפנים. נחוץ מקום — מרחב מקומר — שבו אפשר להתרווח באנחת סיפור על שתיים־שלוש כריות וללגום מדי פעם מקפה שחור שהורתח בפינג’אן.
באדמה הזאת, בבית העתיק ההוא, ארבעתנו נטועות היטב.
אומרים: “בית ירושלמי”, ומיד מזדקרים בפקודה שלושה ברושים, מרעידים את צלם בעדינות ומטים את קומתם מעל בית מעולף באבנים.
כשמשרטטים אווירה בירושלים, הלב המטופש מיד מצעיד לו שיירות של עולים לרגל, ושוורים בעלי קרניים צבועות בזהב המנידים את אוזניהם בקצב מתואם. נשים מכל העולם מצטלמות בשערי בית המקדש, ולמטה עשן אזוב מסלק את ריח הקורבנות הנורא.
להקות של ילדים זייפנים מכל הארץ עולות ל”ירושלים של זהב”, מטעינות את ההיסטוריה על כתפיהן הדקות ומצייצות שוב ושוב על האוויר הצלול כיין.
האוויר.
מה עוד ניתן להוסיף על האוויר הטוב של העיר? על האוויר הצח ששט על גבי הרוח הטובה, שלפעמים משנה כיוון ומביאה איתה ניחוח מדברי? כן. כשמדברים על ירושלים, חשוב שיהיה “ניחוח”, רצוי שיהיה “צלול”.
כשמתעסקים בקלישאות יש לנהוג כמו במעבדה. רצוי ללבוש כפפות מגן, כי אי־אפשר לדעת מה יתפוצץ, או איזה בקבוק ישחרר סוד אפל. בזהירות־בזהירות כדאי לבדוק: האם באמת האוויר כה צלול? באילו חלקים של העיר? ובכלל, באיזה סוג של יין בדיוק מדובר?
כך שצריך לעבוד בזהירות. באף פתוח, נכון לקלוט ריחות. ולא להסתמם בכלל־בכלל. לא מנביאים שמסתובבים בשער יפו, ולא מגרניום ולא מצלף.
כמה קשה לכתוב על ירושלים.
קשה בלי להתבכיין על סלע קיומנו ההוא, ועל האור שבקצה המנהרה ההיא. קשה בלי שידקרו את הישבן עשרות מחטי אורן בעלות ריח רפואי נוקב.
אז ממה או מהיכן להתחיל?
אולי מהימים ההם, ימי הפרהיסטוריה שלנו, כשעדיין לא היינו “נדל”ן מתקתק”, כפי שציקצק במתק שפתיים אחד הקבלנים וחטף סטירה מסבתא.
אולי מהימים שבהם ריח הפְרֵנָה שלנו לא משך למדריכים באף. אולי אז, כשהיינו משפחה מוזרה — לא אקזוטית. כשאבני הבית הגנו עלינו, ולא “החזירו את האור הרך של ירושלים”.
אז — כשהלכנו, ולא “היינו מהלכות בסמטאות”.
היֹה היה, מזמן־מזמן, בית שאזוב הכה בו את שורשיו. שצלפים התפתלו על קירותיו ונשכו ידיים. שתאנים זקנות הגירו בחצרו מתיקות. ובבית: אמא ואבא, ותאומות. שונות מאוד או דומות מאוד. וסבתא קשישה אחת היתה מגיעה לביקור פעם בחודש, מעיר רחוקה־רחוקה.
לאט־לאט. בנחיריים רחבים ומרטטים. עם קלישאה צריך לנהוג באיטיות ובעורמה, לחכות שתתפוגג.
הבית המזרחי שלנו — להצית את הדמיון: שטיחים אדומים, משרתים במכנסי אלדין, טס נחושת עמוס בכוסות זכוכית קטנות, בתנור תופחות להן עוגיות מעמול, וריח מי הוורדים העולה מהן מפנק את הבית — אינו בית טיפוסי.
ככזה, אינו מסביר פנים לאיש. גם לא ליהודית, השכנה ההודית, שמנסה לרכך את סבתא בעוגיות פֶּרַע, ורק מחמירה את המצב.
אולי נתחיל ממערכת ההגנה של הבית. סבתא אינה מאמינה בטבעו הטוב של האדם, ומשום כך ביתנו בנוי כמבצר צלבני. קלשון תלוי על עמוד הכניסה, מנופף כלפי שמים כשדון כעוס. עליו תלויים זרים־זרים של לוונדר מיובש, כי זאת יש לדעת כבר עכשיו, לפני הצלילה לבית, כשם שאמא שונאת גרניום, ככה סבתא אוהבת לוונדר, ומכל הסוגים. שיהיה בולגרי. צרפתי. אנגלי. שיהיה אזוביון. משונן. פינטה. דגול. מדברי. שעיר. שיהיה נרדוס. מאבות אבותיו של הנרד, מסממני הקטורת.
אצלנו הבית תפור כולו וממולא בלוונדר.
מול האורח יורדות מדרגות עד לדלת הכניסה — אדומה וכבדה, עשויה מעץ מסוקס. לפעמים סבתא פורשת לפניה שטיחי רכב — הפוכים — ויוצקת עליהם שמן.
מסוף המדרגות אפשר להימין לגינת ההפתעות. אנחנו לא באמת קוראים לה ככה. אדם שמכנה את גינתו בשם כזה, סימן שמשעמם לו. הדבר האחרון שאפשר להגיד עלינו הוא שאנחנו צריכות הפתעות.
במרכז הגינה צומח עץ קפה, שיהודית הגניבה לנו דרך המכס כשחזרה פעם מטיול שורשים בהודו. אמא קיבלה אזהרות מכל מיני ידענים שעברו בסביבה: העץ לא יחזיק מעמד בירושלים, הוא צריך חום, וקפה טוב — אפשר ורצוי לקנות בשוק. הידענים הציעו: תגדלי זיתים. תאנים. ומה על גרניום?
בתגובה העץ מניב את פולי הקפה הטובים ביותר בארץ, וכשטוחנים אותם במטחנה של אמא לאט וביסודיות, לילות לבנים נמתחים לנו.
הצמח העתיק ביותר בגינה שלנו הוא הארגָן שסבתא הביאה ממרוקו. שלושים שנה לפני שרשמו אותו כפטנט גידול בארץ, העץ כבר היה אצלנו, נטוע עמוק באדמה. הארגן שרד את האונייה, את הדי־די־טי ואת השתוממות הפקידים. בטעמו דומה שמן הארגן לשמן זית, אבל הוא מעודן ומתקתק ממנו. מתחתיו משתרעת גינת השעועית של אמא. אמא היא הגננית הבלעדית של הגינה שלנו, אבל את השעועית היא אוהבת יותר מהכול. השעועית — רעה ומפותלת — מתנחשת לה על גדר שאינה בנויה מאבן ירושלמית, אלא מקקטוס אלים במיוחד.
בצד שמאל של המדרגות ניצב דחליל בעל הבעה זועמת. הדחליל אינו מפחיד ציפורים, וגם אינו נועד למטרה הזאת. הדחליל הוא חלק ממערכת ההגנה של הבית. סבתא מתחזקת אותו בקביעות: ממלאת לו לוונדר בראש, מחליפה לו מסכות פורים בעלות הבעות מבעיתות, תוקעת לו סכינים בידיים ומניחה גולגולת על כתפו.
הגנב, אם עוד לא קלט את הרמז מהשדון המקולשן, יוכל להחליק בשלווה יחסית ולהיעצר על יד דלת העץ המסוקסת. שם יבדוק האידיוט את מרקם העץ, ובינתיים אלפי שבבים זעירים ייתקעו לו בכף היד.
אם יימין — ייתקע בקקטוס האלים. ישמאיל — הדחליל המפחיד יחכך מולו ידיים.
סבתא מקפידה לבדוק את ההגנות: בחמימות של מארחת מזרחית היא מזמינה עוברי אורח לבוא ולשתות קפה וממהרת לפרוש את השטיחים. כשהאורחים מחליקים, הם תמיד בוחרים באחת משלוש האפשרויות: להישרט מקוצי הדלת האדומה, להיכנס לתוך הקקטוס האלים או להשתחוות בפני הדחליל הזועם.
יופי. סבתא חוככת את ידיה. זה עובד מצוין.
ואפילו אינה מציעה לשפני הניסיונות שלה להיכנס ולהירגע בתה טוב או בקצת עלול מרוקאי שאמא מגדלת בחממה קטנה בשביל “שללוף־משקאות”. העלול אינו אלא סוג של קנביס, המועיל מאוד ליחסי סחר החליפין, העסק היחיד שמס ההכנסה לא יכול לשים עליו יד.
אנחנו לא מודאגות משוטרים.
אם מישהו לא רצוי יצליח להגיע עד אלינו, זה יהיה רק אחרי שהחליק, נדקר או הובהל עד מוות. במצב כזה — איש אינו מסוגל לפתוח לנו תיק.
מעבר לגינה יש מרתף שעקרונית שייך ליהודית השכנה, אבל מעשית שייך לנו. שם במרתף סבתא עורכת עם לילית את כל ההשתלמויות המעשיות שלה.
חצי ממנו מלא בשקי קמח, אורז וסוכר. “אף פעם,” אומרת סבתא, “אף פעם אי־אפשר לדעת מה יקרה.” וכשהיא אומרת את זה, היא מתכוונת לשנות הבצורת הארוכות שידעה במרוקו, שהיהודים החכמים ידעו לעמוד בהן טוב־טוב: שמנים ובריאים הם הסתובבו בכפר והוציאו למוסלמים את העיניים.
המרתף מכיל לא רק מצרכים בסיסיים, אלא מתנאה גם במשקאות חריפים. במלחמת המפרץ סבתא הסתובבה שתויה לגמרי, גאה במלאי שלנו. בזכותה אנחנו שותות מהטוב הזה, אמרה, ושאף אחת לא תעז להתקרב אליה עם המסכה, שיהקה.
בפרהיסטוריה שלנו — טרם נכנסו ספרי המדריכים לאופנה, כשעוד לא הציקו לנו תיירים נלהבים — נחלת אשר, שכונה שכולה סמטה, חיה לעצמה.
אבל היום יש כבר שלט קטן המנציח את אשר אטיאס, נדבן עניו וישר דרך, שעשה רבות למען הקמת השכונה. או בשפתה של סבתא, מיליונר טוניסאי ש”מה כבר עשה? אפילו את הסמטה לא הרחיב בשביל הישבנים שלו”. רוב הזמן השלט מושלך על האדמה, עד שאיזה מדריך טיולים שוחר סדר מרים וקובע אותו במקומו.
במקום שבו נמצא היום גן המשחקים, שבו יושבים כל מיני זבי טחינה לאכול פלאפל, היה פעם הטבון השכונתי, שסבתא סירבה להשתמש בו כתחליף לפְרֵנָה הטובה שלנו. אפשר היה לשגשג שם בנחת ולקרוא תחת עצי תאנה, תות וזית שגדלו כמדומה עם כל פלומת עשן שנפלטה מהטבון.
אלא שחזון אחרית הימים הסתיים כשהעירייה החליטה לבנות גן במקום. בהתחלה היו מזרקים משומשים מושלכים בכל מקום, אחר כך השתכנו שם קבע גם בעליהם. העירייה, במקום לפשוט עליהם, שימחה מאוד את הנרקומנים כשהוסיפה לנוחיותם ספסלי עץ שמשכו אליהם צרה חדשה: מדריכי טיולים משוללי כל חוש
לדיוק ולאמת היסטורית. מאז ומעולם היו מטיילים בנחלת אשר, דחוקים בסמטה שלנו כמו אפרוחים במשאית, אבל מעתה יכלו להתרווח על ספסלים ולהקשיב לסיפורים בעיניים נוצצות. ולאילו סיפורים! מול הבית של רוזה סופר על גבורתה של אחת, סעידה דמארי, שהגיעה ברגל מתימן בגיל שבעים. לאיש מהם לא היה אכפת שרוזה כסופה, בעלת עיניים כחולות ומדברת במבטא הונגרי כבד.
מדריך אחר, שטען שנולד בשכונה, היה מוכרח להראות לכולם את הזקן שהתמיד ועבר את גיל מאה. הוא התכוון לימין הרוש, בעל המכולת הקמצן והצווחן של נחלת אשר, שהלך והשתגע מאז שאשתו מתה. “הלכה לעולמה,” סיפר המדריך בהשתתפות והמשיך לארוב לזקן עם קבוצתו.
ובכלל, הזִקנה היתה מצרך מבוקש, ומכל הארץ באו לחזות בפלא. כשימין היה יוצא מהבית, עדת המטיילים כולה היתה מתנפלת עליו. בפעמים המעטות שבהן הייתי בתל אביב, הבחנתי בזקנים בעלי ורידים משורגים הולכים להשתזף בחוף או לקרוא בבתי קפה, נאבקים בנחישות בגיל. כאן לזקנה יש נופך של אקזוטיות. חכמים וקשים, בזקנה יפה ועתיקה, צועדים להם קשישי ירושלים כשבכל אחת מידיהם מתנודד סל מלא בכל טוב הארץ.
“תזרוק עליהם את הזבל,” יעצה לו סבתא, כשימין התלונן
בפניה באחד מימי השוק שלנו, והדגימה, “אני הייתי מפזרת עליהם ככה.”
תושבי נחלת אשר רגילים לבקשות להנחיית הדרך החוצה מאנשים שתעו ובכל זאת הצליחו להיכנס. כל אחת מאיתנו מוצאת לה דרך להתמודד איתם. סבתא בדרך כלל מפנה אותם לבית של יהודית ומפתה אותם לדפוק על דלת ביתה. אמא מורה על כיוון לא מחייב. אני מסבירה ומציירת מפה, אפי מלווה עד קצה הסמטה, ומשם היא יכולה להמשיך עם ההלך לכל קצוות הארץ.
לאט־לאט, בעקבות ריח העשן של הפרנה שלנו, הגיעו מדריכי טיולים מהוססים. שם, מעבר לגדר, נשאו את מבטם, מתחו את צווארם והסבירו כיצד מדליקים מדורה.
הפרנה, שנמצאת בחצר, נבנתה לפני שנים רבות. סבתא סיפרה שאמא בנתה אותה על פי הוראות מדויקות שלה, כי רצתה שתהיה כמו “שם”: אמא סימנה מעגל על האדמה וערמה גל אבנים לגובה של מטר וחצי. בשלב הבא — שלב הבוץ והקש — היא זיהתה את הקשיים: בשום חנות לחומרי בניין לא מוכרים קש. היא בכל זאת ניסתה לבנות בבוץ (ללא קש), ובגשם הראשון הפרנה נמסה.
סבתא העלימה עין, ואמא מרחה בטון שמעליו ערמה שכבת בוץ, שבכל חורף מוערמת מחדש.
למתבונן מן החוץ נראית הפרנה כמו מקדש או איגלו גדול בעל שני פתחים — ארובה ודלת. וכשסבתא עומדת על ידה בסמכותיות של אלה גדולה, אני נוטה לאפשרות הראשונה.
אמא מטמינה את החמין בפרנה, וסבתא מחלקת אותו ברוב עסק. הריח מטמטם חושים ומוציא את יהודית מביתה, זקופת חוטם רחרחני. לעתים נדירות אנחנו מכבדות אותה במנה.
הפרנה מושכת תיירים וטיילים נרגשים שרואים את ירושלים דרך משקפי שמש גדולים ומצלמות דיגיטליות. למזלנו, נחלת אשר כל כך צרה, שאת רכבי השטח שלהם הם משאירים בחוץ.
מדריכי טיולים לבושים במכנסיים מבליטי שרירי תאומים וחבושים בכובע טמבל מרעימים קול בסמטאות. קושרים קשר על הנדבן ההוא, מדייקים על הקמת בית כנסת זה או אחר וממתיקים בשקט על המריבה הגדולה בעדס בשנת אלף תשע מאות ועשר או תשע.
בימי שישי אמא מסיקה את הפרנה, וסבתא עוזרת בגירוש תיירים.
“גועל נפש,” היא מעווה את פניה, “מה אנחנו, קופים? לכו.”
התיירים מתלהבים עוד ועוד ומצלמים את סבתא שממהרת להיטיב את השָל על כתפיה ולצקצק לאפי, כשהיא מעיפה לעברי מבט לא מרוצה, “נו, בואי, מון שרי, ותביאי את השָל שלך. עוד יחשבו שיש כאן רק קופים.”
סבתא תמיד מספרת שאלוהים כל כך השקיע באפי, שכשהגיע אלי הוא חיפף.
אני לא נעלבת. כיעורי הוא עובדה ידועה.
“פעם,” אמרה סבתא, “כל אחד חי לעצמו. היום לכל פוסטמה יש מה להגיד, ותגידי לי,” היא מיתממת, “מה כבר יש בבית שלנו שלא מפסיקים לדבר מולו? ולמה אני צריכה לשמוע כל היום על משה? אפשר לחשוב שהרמב”ם היה גר כאן.” בכך מתכוונת סבתא למדריכה שמקריאה בקול צרוד מרומנטיות מול הבית שלנו — אלוהים יודע למה — קטעים מתוך ש”י עגנון והווארד פאסט.
שלום, שלום לך, הווארד פאסט. שלום גם לך, ש”י עגנון. במשפחתי אין אף טיפת רומנטיות.
בבית שלנו יש ריח של אפלולית קרירה וטחובה. ריח שלא אוהב שמש.
כשנכנסים אליו צריך להתרגל לאפלולית. כל רפרוף של העין מגלה עוד ועוד ממה שפעם, בתקופת האיאוקן או הפליסטוקן או השד יודע מה — היה מערה של אדם קדמון. קדחת המערות הוחלפה בקרדיות הבית ובאבק חשוך.
קירות הבית חלקים ועירומים כמעט לחלוטין. ציורי המערות לא שרדו. הבית רוצף במרצפות זיפזיף קרירות ונעימות, שעליהן נפרש בכל חורף שטיח אדום בעל סגולות תעופה. מסדרון ארוך וצר מוביל אל החדר המרכזי המכונה סלון. שם אנחנו מתכנסות בעיקר כדי לקטום שעועית.
בסלון ממוקמת טלוויזיה ישנה שענפי לוונדר מקשרים את האנטנה שלה לגג, ובכל זאת: אין קליטה. ניסיתי להוציא את המכשיר מהבית, אבל סבתא מתעקשת להשאיר כדי ש”נדע מה קורה בעולם”.
פעם, כשסבתא נשארה לבד, נכנס פקח האגרה. הוא ניגש אל המכשיר והתכוון לקחת אותו. סבתא לא רצתה להסתכן.
“איזה גנב נכנס,” היא סיפרה לנו אחר כך. “בילבל לי במוח על הטלוויזיה, דווקא על הטלוויזיה, כאילו חסרים לי תכשיטים!” התנפחה.
היא הממה אותו בחבטה חזקה בראש עם המקל שלה, ואחר כך, כדי שיוכל למות בנעימים, התיזה עליו מי לוונדר בכמות מספקת לסמם פיל. לאחר שחזר מעולם האמת, נס הפקח על נפשו כשהוא מפזר את מסמכיו לכל עבר.
“ככה,” חככה סבתא את כפות ידיה, “מטפלים בגנבים.”
יש — מעטים, כי אין הרבה שבאים — שיגידו שביתנו מפחיד. אני, בניגוד לאפי, לא חושבת כך.
נכון שאם קורה משהו בבית אי־אפשר לדעת זאת בחוץ, ולהפך — החוץ אינו מפריע לתוך: התיירים לא חודרים אל הבית.
אבל סבתא ואני, שסובלות מחום, מעריכות מאוד את המבנה הקריר שלנו.
אורחים, כאמור, כמעט לא נכנסים. אבל מי שכן נכנס — פנס זוהר שמאיר את הבית — מעווה את פניו וממצמץ. מצמוץ שהוא חלק מהביקור.
מהמסדרון הבית מתרווח, אך למרות זאת אנחנו ישנות שלושתנו — אמא, אפי ואני — בחדר אחד. סבתא נואמת לאמא על חשיבות היותנו מלוכדות, ובעצם מתכוונת ש”תעמוד על המשמר”.
לפני שנטרח ונעלה לקומה של סבתא, נתעכב מעט על החדר של שלושתנו.
מאז שאני זוכרת את עצמי ישנתי בחדר הזה עם אמא ועם אפי. בעצם, אמא יכלה למצוא לעצמה מקום אחר ולזכות למעט פרטיות, אבל מחשבה כזאת לא עולה על דעתה, למרות שאמא היא אדם פרטי מאוד, ששומר לעצמו את דעותיו ואת מחשבותיו. אבל היא גם אישה של חוק השימור. המזמרה שלה היא אותה מזמרה, שחורקת מרוב תיקונים, וסדר היום שלה קבוע.
כך היה וכך יהיה: אמא, אפי ואני ישנות בחדר אחד, שלא השתנה הרבה במשך השנים. מתחת למיטה של אפי מחלידה לאיטה תיבת הצעצועים, שגם הם מן הסתם מתפוררים. לא בדקתי.
אצלנו כל קיר מעיד על בעליו. הקיר של אמא מסויד בלבן אטום. סדיני כותנה פשוטים מתוחים על מיטתה. על מדף שנתלה לצדה מסודרים בגדיה המעטים, בעיקר בגדי עבודה. במדף התחתון נמצאת המזמרה האדומה, שבלעדיה אמא אינה יוצאת לשום מקום. שנתה של אמא בדיוק כמוה: קצרה, תכליתית, ללא חלומות.
הקיר של אפי נצבע בכתום לפני שנתיים, כשגילתה שהצבע הזה עושה נפלאות לנפש ומשחרר אותה לגמרי. מאז, חוץ מהצבע, נוספה לאפי מילה חדשה ומכוערת: לזרום.
“תזרמי.” סכרה את שטף הטפותי.
אפי זרמה במלוא כוחה והוסיפה לקיר סיסמאות בכתב ידה הנורא: “חייך, הכול לטובה”; “אור ואהבה — למה שלא ננסה כולנו”. מהתקרה שבחלק שלה תלויות ספירלות שנועדו לאוורר את היחסים בינינו ולהזרים אנרגיה טובה ומעגלית. כמו כן פתקים ססגוניים מודבקים בכל מקום ומודיעים על שלל יתרונותיה של אפי: אני מוצלחת. אני טובה. אני יפה. כאילו מה שאחותי צריכה זה חיזוקים נוספים ליופי שלה.
את הקיר שלי מכסה ספרייה. ומנורת לילה ישנה מאוד עומדת על השולחן. דיקנס ואסטריד לינדגרן הם האהובים עלי ביותר, ואפילו אפי הממעטת לקרוא נשבתה בקסמיה של גילגי. לכבוד זה ייחדתי לה מדף שלם של כל נפלאות לינדגרן, ורק בעזרתה היא נגמלת, מעת לעת, מכל ספרי הנפש הזורמים שלה.
בעד המדפים מציצים קרעים של צבע, זכר לימים שסבתא צבעה את הקיר בירוק. לא בגלל עין הרע. סבתא אינה מאמינה בעין הרע. מה פתאום. פשוט אז זה היה אופנתי בצרפת.
העלייה לקומה השנייה אינה מומלצת לבעלי לב חלש.
אם ישאלונו מה קדם למה: המיגרנות לאפלולית הבית, או אפלולית הבית למיגרנות, נשיב פה אחד שאיננו זוכרות. נולדנו למיגרנות ולאפלולית. לא ניתן להפריד ביניהן, וזה גם לא חשוב. כי אם יש סבתא שלבושה בשָלים, בצעיפים ובשמלות מתנופפות, ובפיה כל היום תלונות על איך שהעולם מתנהל, כדאי ואמין גם שתהיה לה מיגרנה.
הבית עוצב כך לאחר המיגרנה. המיגרנה עוצבה לאחר איפול הבית. איך שלא יהיה — כשעולים במדרגות, אין צורך להיבהל. רשרוש של עלים יבשים? אלו רק פרחי הלוונדר המיובשים שסבתא מפזרת בדרך לקומה שלה.
מעקה אין. סבתא לא מסכימה להשתמש בדבר כזה. יש לה מקל משלה, והוא מספיק, לדעתה. מי שעיניו אינן בראשו, כדאי שילטף את הקיר החלק מימינו, ככה, כדי להרגיש.
הקומה השנייה אינה אלא חדר שינה גדול, ובצדו — ללא דלת
או מחיצה — אמבטיית ברזל כבדה מאוד. חצי מהחדר של סבתא מוקדש לסבונים, למשחות ולחליטות תה מסריחות. כל השאר — על הרצפה או בארון הישן, הדחוס במניפות, בצעיפים, בשָלים ובשמלות ערב.
על המדף שמעל מיטתה שני בקבוקי עראק קבועים לכאבי הבטן המשותפים.
פעם בחודש אנחנו נשכבות, אחת־אחת לפי התור, במיטה של סבתא, והיא, לאחר הקריאה לגיבורת־העל שלה לילית, מעסה את בטננו חזק כל כך, עד שכאב חדש מאפיל על כאבי המחזור. מתנודדות מאדי העראק, אנחנו נרדמות בחדרה, עד שהיא מסלקת אותנו, כי זאת יש לדעת: לא ישנים עם סבתא. השמש תתחיל לזרוח בלילה לפני שנישן איתה. לכל אחת יש מיטה משלה, ואין להפוך סדרי עולם.
המיטה של סבתא היא מיטת אפריון מימי לואי השישה־עשר בכבודו ובעצמו, המחופה בכילה נגד יתושים בכל עונות השנה. מובן ששום יתוש או זבוב לא יוכלו לחיות בחדר: הלוונדר יסמם אותם, הפיגם יעוור אותם, והשיבא תסלק אותם לצמיתות. אבל היא שם, הכילה, כמו מצנח מלכותי.
ליד אמבטיית הברזל אולתרו מדפי עץ, ועליהם מונחים צנצנות וכלים מזכוכית, שמכילים תמיסות מלחיות, צמחים יבשים וכל מיני חומרים המיובאים מ”שם”. כשקרן שמש בודדה מצליחה להסתנן דרך החלון הקטן, היא פוגעת בדופנות כלי הזכוכית. האור משתבר, והרבה קשתות צבעוניות נכלאות בצנצנות, ממלאות אותן בכל טוב: סוכריות מעוגלות צבעוניות, פסים מתוקים של ורוד, ריבועים חמוצים של לימון, משולשי ירוק זרחני.
טרם קרה שסבתא התקלחה ולא נשברה צנצנת.
ואז — רעש מצמרר של זכוכית שנשברת בתוך מים חמים, ולאחריו — צריחה וקללה של סבתא, והאוויר מרטט כולו, זכוכי וחד.
יום האמבטיה של סבתא נחגג אצלנו כשבת שבתון, ומי שלא ראה אותה ביום האמבטיה שלה לא ראה תענוג מימיו. היא משתרעת באמבטיה ובידה הג’וני ווקר עם הפס השחור, זה השמור לאירועים מיוחדים. היא מתיזה מים וקצף לכל עבר ונראית כמו דולפין גדול. ברקע נשמע קולם של אמיל זריהן או ג’ו עמר, שני הפייטנים האהובים על סבתא. הם אהובים עד שסבתא נזכרת בתרבות שלה, ומיד, בבת אחת, היא מזדקפת ומצווה להחליף לאדית פיאף או למוריס שבליה. יש לה קול צלול ויפה, והיא אוהבת לשיר אבל מקפידה לעשות כן כשהדלת אטומה, כדי שלא נשמע. מה שלא עולה יפה.
ואחר כך, כשגופה נפוח ממים, היא מתיישבת על שרפרף ובוחרת לה בכל פעם מורחת לק תורנית. בימים מיוחדים ומלאי חסד אמא מעניקה לה מסאז’ שמפרק לה את כל הגוף. היא מעסה את סבתא באותן תנועות עקירה־תיחוח־דישון המוענקות לגינה שלה.
מתבקש שתהיה גם חתולה. למה לא? אם יש מקום ללוונדר ולגרניום, יש מקום גם לנפית החתולים. ובבית האפלולי שלנו השערות
השחורות ייבלעו היטב. כבר־כבר אני רואה: חתולה שחורה גדולה שתלווה את סבתא לכל מסעותיה בעיר. חתולה שתחמוק כצל מחדר לחדר. שתהמהם על כתפיה כמו גלימה של מלכה גדולה. תהיה לה קערת מזון במקום קבוע, וביום האמבטיה סבתא תתבלבל שוב ותחפוף עם שמפו לחתולים. מובן שאין חתולה. לבעלי חיים צריך שתהיה סבלנות — מצרך לא ססגוני במיוחד, שאינו ממידותיה של סבתא.
אל הגג אנחנו עולות דרך הסולם שבחוץ. יש פתח בחדר של סבתא, אבל המכסה שלו חלוד, ואף אחת מאיתנו לא פותחת אותו בגלל שנאתה העקרונית של סבתא לשמש. מהסולם אנחנו מושכות את עצמנו למעלה ומתפרקדות על הגג, גופנו שרוע לרוחב כמו קולט שמש. זהבהבות ובוהקות, כל אחת שותה את המשקה האהוב עליה. אחותי מכרסמת קנה סוכר עם מים חמים, אני שותה לואיזה עם כמה שיותר קוביות סוכר, אמא שותה קפה חזק־חזק בלי סוכר, שמוציא את האוויר מנפיחות העיניים — שקי שינה, קוראת להם אפי. לגימה ועוד לגימה, והנפיחות שלה יורדת. לעתים נדירות ובימים מוצללים סבתא מצטרפת אלינו ושותה את תה הלוונדר האהוב עליה.
בלילות חמים מאוד האפלולית בבית דוחסת את הגופים שלנו כלפי מעלה, ושם, על הגג, אנחנו מייללות מטורפות מפחד כשסבתא מספרת לנו את הסיפורים המפחידים שלה.
על הגג אפשר לעשות כל מיני דברים קדמונים, שתושבי המערה הקודמים ודאי השכילו לעשות. יום אחד עוד נמצא את הדבלים שלהם, ששומרו היטב ביובש הירושלמי.
כאן אנחנו מייבשות עגבניות, שעועית לליקר, זיתים ומשמשים.
כאן אנחנו מפקירות את גופנו לשמש לאחר יום השעווה, כי סבתא טוענת ששעווה מקלפת את העור והשמש תחזיר לנו אותו. ובאמת, ההבזק הברקי של העור חוזר.
מהגג רואים את הגינה ומעבר לה את המתנ”ס שבו אני עובדת.
מהגג ירושלים נראית אחרת. לא מודרנית, צלבנית או עותמאנית.
באור הירח אנחנו רואות את הסילואן, ירושלים מצטמצמת ונמחק הכול: מחנה יהודה. הנחלאות. האצבע של נבי סמואל, המוני האורות של רמות. נעלמת התלבנות המצבות של הר הזיתים, וגם כיפת הזהב מתמסמסת. רק ארבעתנו כאן, מלפני ארבעת אלפים שנה, ומלכיצדק או אדוניצדק מולכים עלינו ברוב חסדם.
איזה בית רומנטי. איזו טירה משלהבת דם. כמה נעים כשאהבה הופכת גותית ומסתורית. גברים יגששו כחומט אחר השירותים ויתעלפו מריח הלוונדר. כמה שהלב מתרחב לנוכח שלל האפשרויות שנפתחות בפני ילדה — אחר כך נערה — אישה בבית כזה: אפלולית מבורכת כשגבר נוסח רט באטלר מאיר את הדרך בעששית לילה, ושם, על מיטת האפריון, טורף את חמודותייך, מבצע את זממו בחדר ההוא שלא נפתח אף פעם או בעליית הגג החורקת. שם, בין שדים וליליות — לגנוח. דם הבתולים מטפטף ונקווה בשלולית שחורה. לא אדומה, מה פתאום? כמה נשי. כמה מסתורי, כשירח זהבהב עוקב אחר מעשייך.
בזבוז. בזבוז של בית. מרוב תיאורים מתחנחנים של הטירה שלנו שכחתי את העיקר. מרוב שהתפתלו לי צלפים למוח שכחתי את החוק. מרוב שטיפטפתי דם בתולים, סגרתי את ברז הווסת, שכולנו מקבלות באותה השעה, אפילו סבתא, שטוענת ש”רק נשים גדולות בהיסטוריה ראו דם עד הסוף”.
כמו סבתא אני נוהגת. מקשטת ומקשטת, וכבר אי־אפשר להפריד בין עיקר לטפל.
יש דברים שנכנסים לדנ”א. יש ריחות שלא יורדים גם בשפשוף של סבון ומים. יש חוקים שלא צריך ללכת ארבעים שנה במדבר כדי לקבל אותם. את העיקר שכחתי: גברים לא במזל שלנו.
גברים עייפים מעמל היום לא נכנסים לביתנו ופוקדים שנחלוץ את נעליהם. תיק שחור לא מושלך בפינה, וקשת של צייד לא תלויה אצלנו על מסמר.
אנחנו הקשת והחץ. כמו גידם שיודע לעשות הכול ביד אחת.
אנחנו “עגלה בעלת גלגל אחד”, כפי שהגדיר אותנו פעם עיתונאי נעלב שסבתא הושיבה על הקקטוס האלים.
מה ואיך פתאום התגלגל לכאן עיתונאי? התגלגל. הריח של הפרנה, מתברר, מושך באף לא רק מדריכי טיולים. ומה בדיוק תיארנו לעצמנו שיקרה, כשסבתא מטפחת מערכות הגנה משוכללות, וכשאמא מדשיאה קפה?
זה מה שקורה כשלא מקשיבים לנוף. לו היינו מניחות כדי גרניום ותולות בחביבות קקטוסים ללא קוצים — איש לא היה מתעניין בנו. אני בטוחה. גם לא האנתרופולוגית, שתיארה אותנו בסיפוק בספרה “על דמויות וצבעים בירושלים” כ”תמצית ההוויה הנשית של המאה. זן הולך ונכחד של נשיות פרטית, המהדק את שורותיו בכל מחיר”.
בהתחלה חשבנו שהיא עוד מדריכת טיולים, אבל אביבית זוסמן היתה אנתרופולוגית. ואת זה אני יודעת כי עזרתי לה, ברחמַי, לצאת מהבית. כצפוי, החליקה מול הקקטוס והתנגשה, לא בדחליל אלא בסבתא הזועמת. “אני עורכת מחקר על נשות ירושלים,” פתחה את דבריה. “לכי,” סבתא אמרה לה בגסות. “לכי אל ההודית. מה את רוצה ממני, נודניקית?”
אביבית כבשה היטב את עלבונה ואמרה לי, “אני מבינה שההתנהגות הזאת היא ביטוי לבידוד הנהדר שלכן, ואני מקווה בשבילך שאת, לפחות, פמיניסטית.” והלכה בהדרת כבוד.
פמיניסטיות או לא פמיניסטיות, אנחנו מסומנות.
שלטי “אין כניסה” אינם תלויים בביתנו. בבית הספר לא ערכנו הקדמות והסברים, אבל באופן טבעי התיישבו לידנו רק בנות. ההוויה הגברית יודעת ומריחה היטב, כמו כלב ציד, והמשקוף מצובע באדום־לילית. גברים ידלגו מעלינו.
אין עדיין תגובות