הסינגליסט

ליידי: "מה כבר ביקשתי, לרחרח איזה שיח? להשפיל איזה חתול? להצמיד חוטם ללולו או לסמן לעורב שלא ישכח להוריד לך מידי פעם איזה צ'פחה? תבין, כשאני מתהלכת בין שבילי הגינה זה קצת כמו כשאתה רוכב בסינגלים – הבדידות המבורכת, הטבע המגונן, האוויר המזין ובעיקר השקט השפוי מאפשרים לי, אחרי כל טיול, להיות כלבה מאושרת ונסבלת, ולך אחרי כל סינגל להיות בעלים קשוב וצייתן".

"הסינגליסט" מתפרש על פני שנה אחת בחייו של המחבר – גבר בין 50 וקצת, שגילה יום אחד ובאופן מקרי שהדרך היחידה לשמור על איזון במדינה שבה הוא חי היא לכתוב על שגרת חייה האקלקטית, לרכוב על סינגלים הפזורים לאורך ולרוחב גבולותיה השנויים במחלוקת ולהתמכר לחוכמת חייה של כלבה דעתנית ומתנשאת, שבאדיבותה הוא גם זכה לקורת גג. בין השלמה לאקספיזם, בין הכחשה לפרגמטיזם ובין דמיון לריאליזם שוזר המחבר מספר קטעי קישור שיגרמו לקורא לחשוב שלא הכל אבוד ושאולי יכולה להיות לנו מדינה אחרת אבל היא תהיה הרבה פחות מצחיקה.

גלי מנדלסון, בן 53, חי בתל אביב, נשוי, אב ל-2+2 וצבר עם שורשים בפאריז ובמוגדור. בעבר פרסם ספר ילדים בשם "שער העץ" שאף תורגם לצרפתית וזהו ספר הביכורים שלו למבוגרים.

מקט: 9789659246014

מסת"ב: 9789659246014

עמוד הפייסבוק

ליידי: "מה כבר ביקשתי, לרחרח איזה שיח? להשפיל איזה חתול? להצמיד חוטם ללולו או לסמן לעורב שלא ישכח להוריד לך […]

---

ליידי

ערב אחד, שלהי אוגוסט מהביל ומתיש של שנת 2013, גבר בגיל ההליכה מטייל עם כלבתו בגן הציבורי שבקרבת ביתם. הם צועדים לבדם בין שבילי הגינה, כשהגבר נשרך מאחור וממלמל לעצמו רבעי הברות וחצאי מילים שנהירות, כך נראה, רק לו. בשלב מסוים ולאחר אינספור הסנפות הכלבה סוטה מהשביל לעבר פינה נסתרת… הגבר קופץ את שפתיו, מכווץ את אפו ואוסף את החבילה שהשאירה רק בשבילו.

הוא צועד לעבר פח ברזל שעליו ציור של פודל כפוף, מרים את המכסה ומשליך לתוכו בזריזות את השקית הפושרת.

הכלבה: "די כבר, אני לא יכולה יותר, אתה חייב להפסיק עם זה".

אני: "מישהו דיבר? אין כאן אף אחד".

הכלבה: "טמבל, תסתכל למטה, זו אני שדיברתי".

אני: "ליידי? אין מצב! אני כנראה מתחיל להשתגע!".

ליידי: "אתה מתחיל להשתגע? תרגיע ומהר, כי אני זאת שיוצאת כאן מדעתי".

אני: "אז הסיפור על ד"ר דוליטל היה אמיתי?".

ליידי: "נכון מאוד, מסייה לה פונטיין, גם הסיפור על היפהפייה המונשמת, שלגייה ושבעת הסוציומטים והפדופיל מהמלין היה אמיתי. תקשיב לי טוב – אם אתה חושב שרק בני אדם וחברי כנסת מדברים אתה טועה, גם אנחנו יודעים לדבר, ולא מהיום".

אני: "אז למה אתם לא עושים את זה?".

ליידי: "תגיד לי אתה, בשביל מה זה טוב? הרי כשאתם מדברים זה בשביל להגיד את ההפך ממה שאתם חושבים בניסיון להשיג את מה שאתם רוצים כשלרוב אתם גם לא מקבלים".

אני: "לא הבנתי את המשפט".

ליידי: "תקרא שוב".

אני: "עכשיו הבנתי. אז מה את מציעה?".

ליידי: "תעשו כמונו, במקום לדבר תשתמשו בשפת הגוף. כשאתם שמחים תכשכשו, כשאתם עצובים תרכינו אף, כשאתם רעבים תנבחו וכשאתם רוצים לצאת החוצה תגרדו את הדלת או תשתחררו על השטיח האפגני בסלון – ככה לא ישכחו להוריד אתכם בפעם הבאה. פשוט, לא?".

אני: "האמת שכן, אבל מה קרה שבכל זאת החלטת לדבר?".

ליידי: "לא השארת לי ברירה".

אני: "מה זאת אומרת?".

ליידי: "מה כבר ביקשתי, לרחרח איזה שיח? להשפיל איזה חתול? להצמיד חוטם ללולו או לסמן לעורב שלא ישכח להוריד לך מדי פעם איזו צ'פחה? תבין, כשאני מתהלכת בין שבילי הגינה זה קצת כמו כשאתה רוכב בסינגלים – הבדידות המבורכת, הטבע המגונן, האוויר המזין ובעיקר השקט השפוי מאפשרים לי, אחרי כל טיול, להיות כלבה מאושרת ונסבלת, ולך אחרי כל סינגל להיות בעלים קשוב וצייתן".

אני: "אז איפה כאן הבעיה?".

ליידי: "הבעיה היא שאתה הורס לי את הטיול עם כל המלמולים שלך".

אני:"אז מה לעשות?".

ליידי: "לשתוק".

אני: "אבל אז לא יהיה לי למי לספר את כל מה שאני באמת מרגיש וחושב".

ליידי: "לך לפסיכולוג".

אני: "הלכתי, אבל כל פעם שהתחלתי לדבר הוא אמר שזמננו תם".

ליידי: "אז תכתוב!".