לפרופסור עמליה בן נון משרה יציבה באוניברסיטה, שגרת חיים שלווה ושְׂערה היפה אסוף תמיד. כל אלה – ועוד – משתבשים, […]
פרק א
עמליה מבקרת את אמה
גם היום פועם לבה של עמליה בחוזקה כאשר היא לוחצת על הפעמון של דירת אמה. עמליה — פרופסור עמליה בן נון — נוהגת כך תמיד: ממלאת את ריאותיה חמצן כדי להכין עצמה לקראת ההתמודדות עם אמה, רבקה. ההתמודדות עצמה נעשתה קלה יותר מאז הוסכם ביניהן על שורה של נושאים אסורים בדיבור. זהו מה שמכונה ביניהן "הסכם שביתת הנשק", ועל פיו אסור להזכיר את ה"כמעט־אבא" וכל הקשור במותו ללא עת. כמו כן אסור להזכיר את אבנר, בעלה לשעבר של עמליה, "הגָרוש־ללא־גְרוש" כהגדרתה של רבקה, וחדשותיו או העדר חדשותיו מניו יורק. ואילו לגבי מיקי הבן, האיסור הוא חלקי, מותר לשאול לשלומו, אך אסור להציע תרופות למצבו. ואסור באיסור חמור לשאול את עמליה אם היא מתכוונת להישאר בבדידותה עד סוף ימיה או שמא מסתמן בן זוג כלשהו באופק תוכניותיה. כך, בזכות הסכם שביתת הנשק, נמנעות ההתנגשויות הקשות של העבר, ובעיקר נמנעים חילופי המילים הקשים שהוחלפו בדבר ה"כמעט־אבא".
ובכל זאת, גם כעת, בלוחצה על הפעמון, נזכרת עמליה בחרדה בשיחות האלה:
"אמא, אם אשמע עוד מילה אחת על הכמעט־אבא, אקום ואלך. את יודעת שאני לא מסוגלת לשמוע את שירי ההלל שלך עליו…"
"סליחה, גברתי הפרופסורית. אני מבקשת מחילה על שהזכרתי את מי שהיה כה חשוב בחיי ושהיה כמעט־אבא שלך…"
"לא, לא. לא אאזין למילה נוספת… הכמעט־אבא לא מעניין אותי."
"חבל מאוד. חשבתי שלאנשי אקדמיה יש סקרנות טבעית… לא מעניין אותך לדעת שום דבר על מה שאירע לאמא שלך בשנים ההן? לא נוגע לך שאמא שלך חשבה לאבד עצמה לדעת בגלל הכמעט־אבא? Really. אני מייחסת את אופייך הקשה ואת עקשנותך האיומה לכך שנולדת בחודש השביעי, שאת זיבלע; לזיבלעך אופי מיוחד — הם עקשנים ללא תקנה, זה ידוע."
"אמא, אקום ואלך אם תחזרי לפרשה ההיא. וחוץ מזה, כל הדיבורים האלה פוגעים בזכרו של אבא," היתה עמליה אומרת ומצביעה על תמונה במסגרת שחורה העומדת על השידה בדירתה צפופת הרהיטים של אמה, ברחוב ארבע ארצות בתל אביב.
"אבא היה באמת גיבור," היתה אומרת רבקה, "אדם גדול, אחד האנשים המופלאים שהכרתי: נדיב, טוב לב ואוהב לאהוב. לא היה גבול לאהבתו את הארץ, את משפחתו, אותי, אותך. את אביך אהבתי אהבה ארץ ישראלית, אהבה גדולה, ועם נפילתו שם בנגב, חשך עלי עולמי; בחשכה זו את היית אורי היחיד. אך למה אכחד? אהבתי לכמעט־אביך היתה משהו שונה, something different, משהו קוסמי, חוצה גבולות, חוצה תרבויות…"
"אמא, אני קמה והולכת."
הגרוע מכול היה כאשר רבקה היתה מתעלמת מאיומה של עמליה ומתחילה לקשור בין גורלו של מיקי בנה, ובין הכמעט־אבא שלה.
"לא פעם אני חושבת לעצמי שמיקי משלם את מחיר האכזריות כלפי הכמעט־אבא. כן, כן. אני מאמינה במה שאתם מכנים אמונות טפלות. אלת הנקמה, נמזיס, נקמה בנו בגלל הטרגדיה שבה נקטל הכמעט־אבא."
אך כעת, משעל פי הסכם שביתת הנשק אסור היה לרבקה להזכיר ולו במילה אחת את האיש ההוא, פחת המתח של המפגשים השבועיים.
כשנפתחת הדלת, עמליה נרתעת מעט ממראה אמה. רק שבוע חלף מאז ראתה אותה לאחרונה, והנה קומתה התנמכה עוד יותר ושערה האפור התדלדל עד שכמעט אין זכר לרעמת השיער הכהה שהיתה גאוותה של רבקה. רק לפני זמן קצר היו השתיים מטיילות שלובות זרוע ברחובות תל אביב כשתי אחיות, לשתיהן היתה אותה קומה בינונית, מוגבהת על ידי נעלי עקב, אותו שפע של שיער, אותו הילוך בוטח בעצמו, קורא תיגר על העולם, אותו חריץ מעל הגבה הימנית — אצל אמה היה זה חריץ של נזיפה מתמדת, אצלה, חריץ של תימהון מסוים — אותה אלגנטיות, אותן חליפות יצוקות, אותו מבט המשדר בטחה. היה רק הבדל אחד בולט: עמליה לא ירשה מאמה את עיניה השחורות; את עיניה הכחולות קיבלה מאביה ראובן. עתה היא נוכחת שהפער ביניהן נפער בקצב המפחיד אותה.
רבקה שמרה במשך שנים רבות על דמותה כמנהלת בית ספר, מנהלת נערצה שהתלמידים אהבו וגם התייראו מפניה. היא התפטרה מתפקידה משנוכחה לדעת שהיראה וההערצה הלכו ונעלמו. עמליה מתבוננת באמה; לא נותר בה דבר מסמכות המנהלת. אך עמליה מבחינה במשהו נוסף: אמה מאופרת יתר על המידה, ומשהיא מיטיבה להתבונן, רואה עמליה כי האיפור מכסה סימני התייפחות ברורים: הפה קפוץ, העיניים דלוחות ואדומות, השקיות מתחת לעיניים נפוחות והחריץ מעל לגבה הימנית עמוק יותר מהרגיל. אמה בוכה? עמליה זוכרת מחזות מילדותה: אמה על קבר אביה ראובן, ממררת בבכי. אך שנים חלפו מאז ראתה עמליה דמעה בעיני אמה. אלה עיניים של אישה חזקה המביטות סביבן נכוחה, מוכנות להתמודד עם פגעי החיים. ברור לה שאירע משהו יוצא דופן זמן קצר טרם הגעתה.
"אמא, קרה משהו? את מרגישה לא טוב?"
אך רבקה הודפת את השאלה ומפטירה לעבר בתה, "את נראית נהדר! זאת חליפה חדשה? מאוד הולמת אותך."
עמליה אינה מוותרת. "אמא, מה נשמע? את בסדר?"
"הכול אצלי בסדר גמור, למה את שואלת?"
עמליה אינה עונה. היא מחליטה להתעלם מסימני התייפחותה של אמה. שתיקה יורדת על שתיהן כשהן ישובות ליד השולחן עם הקפה והעוגיות. זו נשברת כאשר רבקה פולטת, "אגב, אתמול התקשר אלי מיקי. היה מאוד נחמד. את שומעת ממנו?"
עמליה אינה עונה מיד. מיקי הוא נושא כאוב. ייתכן ששגתה כשעודדה אותו למצוא לו "פינה משלו" ולעזוב את הבית. נכון, זה מה שייעץ לה הפסיכולוג, אך הוא לא הביא בחשבון שמיקי היה היחיד מכיתתו שלא גויס לצבא, סבל מבדידות של לא־מגויס ומאז עזב את הבית ועקר צפונה מיעט להתקשר עמה בטלפון, והנתק ביניהם הלך וגדל. "הוא טילפן לפני כמה ימים," אומרת עמליה. "מסר שטוב לו שם, במצפה בגליל. אני מקווה שהוא מסתדר בצפון ושימצא שם חבֵרה. אני חושבת שהניתוק מתל אביב עשה לו טוב. חברה תעשה לו עוד יותר טוב."
רבקה נאנחת. "מיקי הוא בחור יוצא מן הכלל," היא אומרת. "טוב לב, רגיש ומשכיל." במילים אלה שומעת עמליה נימה של נזיפה אילמת כלפיה.
"ומה שלומך, אמא?" היא מנסה שוב, אך אינה שואלת לפשר העיניים שלאחר הבכי.
רבקה נאנחת. "בימים האחרונים לא כל כך. אמש עלה לי לחץ הדם בצורה מבהילה. כמעט הזמנתי את שח"ל. אבל בעצם לְמה אני מצפה מלחץ דם של אישה בת קרוב לשבעים שימיה ספורים…"
"אמא, אל תתחילי… את בריאה וחזקה. הלוואי שהיה לי המרץ שיש לך… את נראית צעירה מגילך בעשרים שנה לפחות."
"לא, עמליה, את טועה לגמרי. כוחי אוזל והולך, ואני מוכנה לעבור לעולם של שינה נצחית. אולי גם אפגוש שם את שני הגברים שאהבתי, את אביך ואת כמעט…"
"אמא! את שוב מתחילה!"
"עמליה, אני חייבת לומר לך בגילוי לב שאיני יכולה להבין אותך. את שואלת לשלומי אך אינך רוצה לשמוע את אשר על לבי. הנה את ישובה מול אמך הנושאת בקרבה זיכרונות מרים מנשוא. בפני מי אשיח את לבי? בפני מי אשפוך את מרי צרותי? מי נותר לי שישמע את מצוקותי? גם את אינך יכולה לנתק עצמך מזיכרונותי… האם שאלת את עצמך ולו רק פעם אחת כיצד קיבלת את השם עמליה? מה פתאום עמליה? מי שמע לפני חמישים שנה על שם לא שגרתי כזה? פגשת עמליה אחת בגילך? לא!"
"האמת היא שלא חשבתי על כך. נולדתי עם השם עמליה והוא נראה לי מובן מאליו…"
"את השם הזה הציעה לי במכתב הכמעט־סבתא שלך."
"אמא!"
"הכמעט־סבתא לא נזכרת בהסכם שביתת הנשק!"
"כל מה שקשור במרווין פייס נכלל באיסורי ההסכם!"
"לא אמא שלו! לא רוז קתלין!"
"כולם! כל מה שקשור בפרשה ההיא נכלל בהסכם!"
רבקה עונה לה, לא בקולה הרגיל אלא בקול לוחש, כממתיקת סוד איום ונורא. "מכתביה של רוז היו מופלאים. היא נשאה את אבלה באצילות שקטה. היא חשבה על השם אמליה כשמרווין עדיין היה בחיים והסבירה לי שהשם לקוח מהאופרה 'נשף המסכות' של ורדי. אמליה הגיבורה היא אשתו של רנאטו, המתאהבת במלך שוודיה, ידידו וחברו הטוב של רנאטו — אהבה אסורה בהחלט — המסתיימת בטרגדיה גדולה. רוז קתלין היתה חובבת אופרה מושבעת. היא כבשה את כאבה באיפוק יוצא דופן, והמשיכה לכתוב לי גם לאחר שנישאתי לאביך. אך הקשר נותק במהלך השנים, והיא בוודאי כבר הלכה לעולמה. אני נשארתי כאן בודדה עם זיכרונותי, וכל השאר מתו."
עמליה אינה מגיבה. לחשה של אמה נסדק והדי בכייה הקודם נשמעים בו. "הלילה שוב חלמתי על מרווין. הוא נשכב בשקט עירום לידי. עורו היה קר… ריח הלוונדר של סבון יארדלי אפף אותו. עיניו הכחולות — כחול עמוק כזה לא ראיתי מעודי — ליטפו את פני. שפתיו הרכות ריפרפו על פני ריסי, נוגעות־לא־נוגעות במצחי. שערו הבהיר זהר מעל מצחו חשוך המגע. קולו השקט לחש לי, 'לא שכחתי אותך, דרלינג. לא שכחתי את הימים בבאר טוביה. אני זוכר את הערב שלנו. מאחורי הרפת. איני יכול לשכוח. אני מתגעגע אלייך, בקי.' גופו הילדותי, בהיר וחלָק, פירפר לצדי בפרפור אחרון של חנק… ואז התעוררתי וצעקתי לתוך החדר החשוך — 'מרווין, דרלינג, גם אני לא שכחתי אותך. גם אני נוצרת את זיכרונך בלבי. גם אני חולמת על הלילה הראשון בבאר טוביה. גם אני מתגעגעת אליך.'"
כאן נבלעים דבריה של אמה בחנק גרונה. עמליה, נרגשת, מניחה ידה על כתף אמה הרוטטת מהתייפחות חרישית. היא מבינה שזהו המשך הבכי שקדם לכניסתה לדירה. רבקה מאנפפת את בכייה לתוך ממחטה ונסוגה לחדר האמבטיה כדי לתקן את נזקיו בפניה. אז, כשהיא נותרת לבדה בחדר האורחים, מבחינה עמליה לראשונה שעל השידה, ליד תמונת אביה ראובן, הניחה אמה תמונה של עלם צעיר. התמונה ישנה בשחור־לבן בסגנון מיושן: שערו של הבחור מבריק מברילנטין ומסורק בקפידה, עיניו מחייכות אל המצלמה. פניו ילדותיות ונשיות. פיו רך ועדין כפה של נערה. חיוכו חושף שיניים בוהקות בלובנן. הוא נראה כתלמיד תיכון שמישהו הלבישו במדי צבא לצורך הצילום. עמליה נרגשת. זאת הפעם הראשונה שהיא רואה את התצלום הזה. הזהו מאהבה של אמה? האם הוא נכלל בהסכם שביתת הנשק? עמליה בוחנת את התמונה מקרוב: ילד יפה. ילד יפה ותו לא. אין ספק, זהו מרווין — הכמעט־אבא. מרווין בהיר שיער ועור. כה בהירות גבותיו עד שכמעט אין הן נראות, והעדרן מבליט עוד יותר את תום עיניו. גם שפמו הבלונדיני הדקיק בקושי מסתמן מעל שפתו העליונה. ילד טוב מבית טוב.
כשרבקה חוזרת לחדר, פניה מכוסות בשכבה נוספת של איפור מסווה. היא מביטה בעמליה המחזיקה בתצלום. "כן, הוא היה יפה כמלאך וגם טוב לב כמותו," היא אומרת, ושוב פורץ בכי משתנק ושוב נשטפת שכבת האיפור. פניה נפוחות ורטובות.
עמליה נפעמת. היא מבינה כעת את עוצמת כאב הזיכרונות של אמה. בסערת רגשותיה, מלטפת עמליה את שערה הדליל של אמה ומוחה את דמעותיה. היא נרגשת מהתנהגותה הלא צפויה של אמה. העניין הזה עם הכמעט־אבא עמוק יותר ממה ששיערה. היא אינה יכולה להתנכר למצוקותיה של אמה וחייבת להתחשב במה שמתרחש נגד עיניה. עמליה מנסה להרגיע את רבקה. "את יודעת מה? אם זה כל כך חשוב לך, נשעה את הסכם שביתת הנשק לכמה ימים ואת תספרי לי כל אשר על לבך."
פניה של אמה אורו.
"אבל לא היום, אמא," מתנצלת עמליה. "אני חייבת לסיים הערב לבדוק עבודות סמינריוניות שאני צריכה להחזיר עד מחר. אין לך מושג כמה קשה לי בדיקת עבודות אלה. דברים שטחיים על יוצרים גדולים. וכשאני נתקלת במשהו מקורי, מיד מתעורר חשדי שמדובר בקטע שנגזר והודבק מאתר כלשהו באינטרנט. אבוא מחר ונדבר על הכול: על מרווין, על רוז, על באר טוביה ועל כל הפרשה הזאת של שנות הארבעים בארץ ישראל המנדטורית. בסדר, אמא?"
רבקה, קולה נשמע בקושי, מהנהנת ומפליטה: "תודה, עמליה. תודה, בתי."
השתיים מתחבקות ומתנשקות. בטרם עזיבתה את הדירה, נועצת עמליה מבט אחרון בתמונתו של מרווין. ממש ילד, ילד אנגלי. היא יוצאת מדירת אמה בתחושת אי־נוחות מסוימת שאין היא מבינה את פשרה.
בדירתה בשיכון בבלי, ביושבה בודדה מול ארוחת הערב שהכינה לעצמה, היא מתחילה להבין את פשר אי־הנוחות: אמה לא הראתה לה עד עצם היום הזה את תמונתו של מרווין. יתר על כן, היא אינה מכירה את מקום מחבואה של התמונה, שכן היתה נוהגת, בטרם עזבה את בית אמה, לפשפש בכל מגירה או מדף אפשריים, ומעולם לא נתקלה בתמונה הזאת. התצלום צץ לו משום מקום בפתאומיות מוזרה, ועתה הוא נחרת בזיכרונה של עמליה: העיניים הטובות והעצובות, השפתיים הנשיות המחוטבות והמעוגלות, הגבות המושלמות שכאילו צוירו במחוגה, המצח הגבוה, ובעיקר — המבט הנדיב אך העצוב, שכמו מנחש את העתיד המר שנגזר על בעל העיניים. מחר, לאחר שתמסור את העבודות הסמינריוניות, היא תשוחח עם אמה על יפה התואר ותברר את פשר התעוררות סיפור אהבת הבוסר שהסתיים לפני חצי מאה. היא תנסה גם לקבל הסבר להופעת התצלום יש מאין ותשאל אותה על מקום מסתורו.
עמליה נרעשת מעוצמת אהבתה המתחדשת של אמה לחייל הבריטי, אך היא גם מרגישה פגועה בשל פיחות מעמדו של אביה מולידה. מיום שהיא זוכרת את עצמה, עלתה עם אמה בכל יום זיכרון לקברו של ראובן בהר הרצל. היא גדלה על הערצת גבורתו. את מכתבו האחרון לאמה, שנכתב כמה שעות לפני שנהרג במתקפה על משטרת עיראק סואידן, המבצר שאיים על נגבה וניתק את הנגב מהיישוב, ידעה בעל פה.
היא מוציאה מן המגירה את צילום המכתב. התאריך הוא עשרים ואחד במאי 1948 — שבוע לאחר הכרזת העצמאות — כאשר היתה עמליה בת חודשיים:
רבקה היקרה לי מכול,
אני כאן במשלט דרומי שאסור לי לכתוב את שמו וחושב עלייך ועל עמליה. איזה שם מוצלח מצאת לתינוקת הקטנה שלנו: עמל־יה.
הערב אני יוצא לפעולה גדולה אשר מטרתה הרחקת הפולשים המצרים ממדינתנו וחידוש הקשר עם הנגב המנותק. הפעם הפעולה רצינית לעומת שתי הפעולות הקודמות לכיבוש המצודה, אשר נכשלו כישלון חרוץ. האויב המצרי מצויד במיטב הנשק ומספר אנשיו רב עד למאוד.
בטוח אני כי ננצח, אך עם זאת אני מודע לסיכון הגדול לבודדים שבתוכנו; ככלות הכול — מי יודע במי יבחר הגורל כקורבן? יוצא אני בהכרה מלאה; אסור לנו בשום פנים ואופן לחשוב על עצמנו. אני משוכנע שאחזור בשלום אלייך ואל עמליה שלנו, אך אם יקרה משהו, סלחי לי על צאתי והיי גאה בקורבני. הגעתי ארצה חסר כול — בן בלי בית, בלי משפחה, בלי אפילו זיכרון ממשפחה, והלילה מוכן אני גם למות בהגנה על ביתי ומשפחתי.
באהבה בלי גבול,
ראובן
כשהיא נכנסת למיטתה, לאחר שנטלה מנה גדולה יותר מתרופת השינה שהיא נוטלת כמעט כל ערב, היא נזכרת שוב בתצלום. כמה תמים וילדותי נראה מי שהיה המאהב של אמה; כמה יפה היה מרווין פייס, החייל במדים הבריטיים.
אין עדיין תגובות