קובץ הסיפורים הראשון של הרוקי מורקמי (ראה אור בשנת 1993) מאגד שבעה-עשר סיפורים מרתקים, משעשעים ומפתיעים, המציירים חיי יומיום אפופים […]
ציפור הקְפיץ והנשים של יום שלישי
אני במטבח, מבשל ספגטי, ופתאום האישה הזאת מטלפנת. עוד רגע והספגטי יהיה מוכן; ואני שם שורק את הפתיחה לעורב הלקחן של רוסיני יחד עם הרדיו באֶף־אֶם, מוזיקת ספגטי מושלמת.
אני שומע את הטלפון מצלצל אבל אומר לעצמי: תתעלם. תן לספגטי לגמור להתבשל. הוא כמעט מוכן, וחוץ מזה קלאודיו אָבּאדוֹ והתזמורת הסימפונית של לונדון מגיעים עכשיו לקרֶשֶנדוֹ. ובכל זאת, במחשבה שנייה, נראה לי שאולי כדאי להנמיך את הלהבה, לגשת לסלון עם מקלות הבישול ביד, ולהרים את השפופרת. ייתכן שזה ידיד, עולה פתאום על דעתי, אולי עם הצעת עבודה בשבילי.
"אני רוצָה עשר דקות מזמנך," נוחת עלי קול אישה.
"סליחה?" אני פולט מופתע. "מה אמרת?"
"אמרתי, רק עשר דקות מזמנך, זה כל מה שאני רוצה," אומרת שוב האישה.
אני בהחלט לא זוכר ששמעתי אי־פעם את הקול של האישה הזאת. ואני מתגאה באוזן מצוינת לקולות, אז אני בטוח לא טועה. זהו קול של אישה שאני לא מכיר. קול רך, נמוך, חסר ייחוד.
"תסלחי לי, אבל לאיזה מספר התקשרת, בבקשה?" אני מתאמץ לדבר בשפה הכי מנומסת שלי.
"מה זה משנה? כל מה שאני רוצה זה עשר דקות מזמנך. עשר דקות כדי להגיע להבנה." היא סוגרת עניין, חד וחלק.
"להגיע להבנה?"
"בקשר לרגשות שלנו," אומרת האישה בקיצור.
אני מותח את צווארי לאחור ומציץ לתוך המטבח דרך הדלת שהשארתי פתוחה. פלומת אדים לבנים עולה בעליצות מסיר הספגטי, ואבאדו עדיין מנצח על העורב שלו.
"אם לא אכפת לך, בדיוק שמתי ספגטי על האש. הוא כמעט מוכן, והוא ייהרס אם אני אדבר איתך עשר דקות. אז אני מנתק, בסדר?"
"ספגטי?" האישה מתיזה בחוסר אמון. "רק עשר וחצי בבוקר עכשיו. מה פתאום אתה מבשל ספגטי בעשר וחצי בבוקר. זה קצת מוזר, אתה לא חושב?"
"מוזר או לא, מה זה עניינך?" אני אומר. "בקושי אכלתי משהו לארוחת בוקר, אז בדיוק עכשיו התחלתי להיות רעב. וכל עוד אני זה שמבשל, אז מתי שאני אוכל ומה שאני אוכל זה העסק שלי, לא?"
"טוב, שיהיה ככה. אז תנתק," אומרת האישה בקול איטי נוטף רגשנות. קול משונה. שינוי מינימאלי ברגשות, והטון שלה מחליף תדר. "אני אתקשר שוב יותר מאוחר."
"רק רגע," אני מגמגם. "אם את מוֹכרת משהו, אז אין לך מה להתקשר שוב. אני מובטל כרגע, ואני לא יכול להרשות לעצמי לקנות שום דבר."
"אני יודעת את זה, אין לך מה לדאוג," האישה אומרת.
"את יודעת? מה את יודעת?"
"שאתה מובטל, כמובן. את זה כבר ידעתי. אז תבשל את הספגטי שלך ונעבור הלאה, בסדר?"
"הֵי, מי את חושבת —" אני מסתער, אבל פתאום הטלפון נאלם דום. ניתקה לי. בכזאת פתאומיות שבטח אפילו לא הניחה את השפופרת, אלא לחצה באצבע על המתג.
ואני נשאר תלוי באוויר. אני בוהה בשפופרת שבידי ורק אז נזכר בספגטי. אני סוגר את הטלפון וחוזר למטבח. מכבה את הגז, מרוקן את הספגטי לתוך מסננת, שופך עליו רוטב עגבניות שחיממתי בסיר קטן, ומתחיל לאכול. מבושל מדי. בגלל שיחת הטלפון חסרת הטעם הזאת. אבל זאת לא שאלה של חיים או מוות, ואני גם לא במצב־רוח של לעשות עניין מדקויות של בישול ספגטי — אני רעב מדי. אני פשוט מקשיב לרדיו שמנגן מוזיקת פרידה למאתיים וחמישים גרם של ספגטי ומשגר אותם בלהיטות אל קיבתי עד האחרון שבהם.
אני מרתיח מים בקומקום, ובינתיים שוטף את הצלחת ואת הסירים. כשהמים רותחים אני יוצק אותם על שקית התה שבספל. בשעה שאני שותה את התה אני מהרהר בשיחת הטלפון הזאת.
כדי שנגיע להבנה?
מה פתאום האישה הזאת מתקשרת אלי? ומי היא בכלל?
כל העניין הוא תעלומה. אני לא זוכר שאיזו אישה טילפנה אלי פעם בלי להזדהות, וגם אין לי שום מושג קלוש על מה היא יכולה לרצות לדבר איתי.
לכל הרוחות, אני אומר לעצמי, בשביל מה לי בכלל להבין רגשות של איזו אישה זרה? מה כבר יכול לצאת לי מזה? מה שחשוב לי עכשיו זה למצוא עבודה. שאוכל להסתדר מחדש בחיים.
אבל אפילו כשאני חוזר אל הספה כדי להמשיך לקרוא את הרומן של לֵן דֵייטון שלקחתי בספרייה, די בהצצה אחת לעבר הטלפון מזווית העין כדי להכניס לי מחשבות לראש. איזה רגשות בכלל אפשר להבין תוך עשר דקות? נו, באמת, עשר דקות כדי להגיע להבנה של הרגשות שלנו?
בעצם, האישה הזאת דיברה במפורש מיד בהתחלה על עשר דקות בדיוק. היא כנראה היתה בטוחה לגמרי בקשר לפרק הזמן המדויק הזה. כאילו שתשע דקות זה מעט מדי, ואחת־עשרה דקות אולי יותר מדי. ממש כמו בשביל ספגטי אַל דֶנטה.
עם כל המחשבות האלה שמתרוצצות לי בראש אני מאבד את חוט העלילה של הרומן. אז אני מחליט לעשות כמה מטלות מהירות, אולי לגהץ חולצה או שתיים. תמיד כשהעניינים מסתבכים אני מגהץ חולצות. זה הֶרגל של שנים אצלי.
את תהליך גיהוץ החולצה אני מחלק לשנים־עשר שלבים סך הכול: מ־(1) צווארון, ועד (12) חפת. אין, ואסור שתהיה, שום סטייה מהסדר הזה. אחד־אחד אני עובר על השלבים. אחרת הגיהוץ לא מצליח לי.
וכך אני עומד ומגהץ את החולצה השלישית שלי, נהנה מלחישת מגהץ האדים ומן הריח האופייני של כותנה חמה, בודק שאין קמטים לפני שאני תולה את החולצות בארון הבגדים. לבסוף אני מכבה את המגהץ ומחזיר אותו לארון עם קרש הגיהוץ.
עכשיו אני כבר מתחיל להיות צמא ואני פונה למטבח לשתות מים, ופתאום הטלפון מצלצל שוב. הנה זה בא עוד פעם, אני אומר בלבי. ולרגע אני תוהה אם לא כדאי לי פשוט להתעלם מזה ולהמשיך בדרכי אל המטבח. אבל הרי אי־אפשר להיות בטוח, לכן אני חוזר על עקבותי אל הסלון ומרים את השפופרת. אם זאת שוב האישה הזאת, אגיד לה שאני באמצע גיהוץ ואנתק.
אבל השיחה היא בכלל מאשתי. לפי השעון שעל מקלט הטלוויזיה השעה אחת־עשרה וחצי.
"מה העניינים?" היא שואלת.
"בסדר," אני עונה בתחושת הקלה.
"מה אתה עושה?"
"מגהץ."
"קרה משהו?" אשתי שואלת. מתיחות קלה מתגנבת לקולה. היא כבר יודעת שאני מגהץ כשאני מוטרד.
"שום דבר, סתם התחשק לי לגהץ כמה חולצות. בלי שום סיבה מיוחדת," אני אומר, מעביר את השפופרת מיד ימין ליד שמאל ומתיישב על כיסא. "רצית להגיד לי משהו?"
"כן, בקשר לעבודה. יש סיכוי לאיזה ג'וב."
"אה," אני אומר.
"אתה יודע לכתוב שירה?"
"שירה?" אני פולט בהפתעה. מה פתאום שירה?
"איזה הוצאה לאור של כתבי עת שעובד בה מישהו שאני מכירה, מוציאה ירחון ספרות פופולארית לנערות צעירות, והם מחפשים מישהו שיבחר וילטש שירים שמתקבלים במערכת. הם גם רוצים שיר אחד שיפתח את המדור כל חודש. העבודה קלה והתשלום לא רע. כמובן, זאת רק משרה חלקית, אבל אם זה ילך טוב, הם אולי יקדמו אותך לעבודת עריכה וגם —"
"קלה?" אני אומר. "רגע, רגע. אני מחפש עבודה במשרד עורכי דין. מאיפה בדיוק צץ לך ליטוש השירה הזה?"
"נו, סיפרת לי שבתיכון עסקת קצת בכתיבה, לא?"
"בעיתון. בעיתון בית הספר. הקבוצה הזאת והזאת ניצחה בכדורגל; המורה לפיזיקה מעד במדרגות ונלקח לבית החולים. דברים קטנים וטיפשיים כאלה, זה מה שכתבתי. לא שירה. אני לא יודע לכתוב שירה."
"לא שירה אמיתית, רק שירים כאלה שמתאימים לנערות בתיכון. הם אפילו לא צריכים להיות ממש טובים. זה לא כאילו שהם מצפים ממך לכתוב כמו אלן גינזברג. רק שתספק תחליפים ראויים."
"אני בהחלט לא מסוגל לכתוב תחליפי שירה," אני מתפרץ. איזה רעיון.
"אויש," אשתי מזדעפת. "אבל מכל הדיבורים האלה על עורכי דין, לא נראה לי שמשהו יוצא מזה, נכון?"
"כבר קיבלתי כמה הצעות. ההחלטה הסופית תהיה השבוע מתישהו. אם שום דבר לא יצא מזה, אז אולי אשקול את הרעיון."
"כן? טוב, תעשה מה שאתה חושב. אבל רגע, איזה יום היום?"
"יום שלישי," אני אומר לה אחרי חישוב קל.
"בסדר, אז תוכל להיכנס לבנק ולשלם את חשבונות הגז והטלפון?"
"אין בעיה. ממילא התכוונתי לצאת עוד מעט לקניות לארוחת ערב. אני יכול בינתיים לטפל גם בזה."
"אז מה אנחנו אוכלים לארוחת ערב?"
"אה, רגע," אני אומר. "עוד לא החלטתי. חשבתי להחליט כשאעשה את הקניות."
"אתה יודע," אשתי מתחילה בנעימה שונה, "חשבתי על זה. אולי אתה בכלל לא צריך לחפש עבודה."
"ולמה לא?" אני מזדעק. עוד הפתעות עכשיו? מה זה, כל הנשים שבעולם מתכוונות היום לערער את שלוותי בטלפון? "למה אני לא צריך לחפש עבודה? עוד שלושה חודשים ייפסקו דמי האבטלה שלי. אין זמן לשבת בחיבוק ידיים."
"קיבלתי העלאה במשכורת, והעבודה הצדדית שלי הולכת טוב, וחוץ מזה יש לנו המון חסכונות. אז אם לא נבזבז יותר מדי על מותרות, לא נרעב ללחם."
"ואני אעשה את עבודות הבית?"
"מה רע בזה?"
"אני לא יודע," אני אומר בכל הכֵּנוּת. אני באמת לא יודע. "אצטרך לחשוב על זה."
"כן, תחשוב על זה," אשתי חוזרת אחרי. "אה, דרך אגב, החתול כבר חזר?"
"החתול?" אני נתפס לא מוכן, ואז קולט שלגמרי שכחתי מהחתול כל הבוקר. "לא, כנראה שלא."
"אתה מוכן לסייר קצת בשכונה? כבר ארבעה ימים מאז שהוא נעלם."
אני ממלמל משהו סתמי ומעביר את השפופרת בחזרה ליד ימין.
"יש לי הרגשה שהחתול נמצא בחצר של הבית הריק הזה שבקצה המעבר. החצר עם פסלון אבן של ציפור. ראיתי אותו שם הרבה פעמים. אתה יודע על מה אני מדברת?"
"לא, חוששני שלא," אני אומר. "וממתי את משוטטת לבד במעבר הזה? אף פעם לא אמרת לי —"
"תצטרך לסלוח לי, אבל אני חייבת לסיים. אני צריכה לחזור לעבודה. אל תשכח את החתול."
והשיחה מתנתקת.
לרגע אני יושב ומסתכל בשפופרת כמו גולם, ואחר כך אני מניח אותה במקומה.
אז איך זה שאשתי יודעת כל כך הרבה על המעבר? אני לא מצליח להבין את זה. כדי להגיע לשם מהחצר שלנו היא צריכה לטפס מעל קיר בלוקים גבוה, ואיזו סיבה יכולה להיות לה בכלל לטרוח עד כדי כך?
אני הולך למטבח לקחת את כוס המים שרציתי, מדליק את הרדיו וגוזז ציפורניים. משדרים כתבה על האלבום החדש של רוברט פלנט. אני מקשיב לשני שירים, אבל האוזניים מתחילות לכאוב לי ואני מכבה את הדבר הזה. אני יוצא למרפסת לבדוק את כלִי האוכל של החתול; הדג המיובש ששמתי לו אתמול בערב נשאר שלם. החתול כנראה באמת לא חזר.
ואני עומד לי במרפסת ומביט אל שמש האביב הבהירה המתאמצת לחדור אל תוך החצר הזעירה שלנו. לא בדיוק מקום שובה לב, החצר הזאת. קרני השמש לא מגיעות אליה במשך רוב רובו של היום, לכן אדמתה תמיד כבדה ולחה. לא הרבה צומח בה: רק כמה שיחי הוֹרטֶנסיה עלובים. ואף פעם לא הייתי משוגע על הורטנסיה.
מקבוצת עצים סמוכה נשמעת קצובות צווייי־ייי־חה חדה של ציפור, כמו חריקה של קפיץ בשעה שמותחים אותו. "ציפור הקפיץ" אנחנו קוראים לה. אשתי נתנה לה את השם הזה. אין לי מושג איך קוראים לה באמת. ואפילו לא איך היא נראית. אבל ציפור הקפיץ הזאת מתייצבת כל בוקר בעצי השכונה כדי למתוח את הקפיצים. שלנו, של עולמנו הקטן והשקט, של הכול.
בשעה שאני מקשיב לציפור הקפיץ אני אומר בלבי: למה דווקא אני צריך לצאת לחפש את החתול הזה? חוץ מזה, גם אם במקרה אמצא אותו, מה אני אמור לעשות אז? לגרור את החתול הביתה ולהטיף לו מוסר? להתחנן לפניו — שמע, כולם נורא מודאגים בגללך, אז למה שלא תחזור הביתה?
יופי, אני חושב. ממש נהדר. למה לא לתת לחתול ללכת לאן שהוא רוצה ולעשות מה שהוא רוצה? מה רע בכך? הנה, אני בן שלושים, ומה אני עושה? מכבס, מתכנן תפריט לארוחות ערב, רודף אחרי חתולים.
עד לפני זמן לא רב, אני אומר לעצמי, הייתי בחור לגמרי רגיל, עם אמביציה שבוערת בעצמות. בתקופת התיכון קראתי את האוטוביוגרפיה של קלרנס דֶרוֹ והחלטתי להיות עורך דין. הציונים שלי היו לא רעים. ובכיתה י"ב בחרו בי חברי ללימודים לסגנו של "בעל הסיכויים הטובים ביותר להצליח". אפילו התקבלתי לפקולטה למשפטים של אוניברסיטה יוקרתית למדי. אז איפה טעיתי?
אני נוטע את מרפקי על שולחן המטבח, תומך את סנטרי וחושב: מתי לכל הרוחות השתבש לי המצפן והוריד את החיים שלי מהדרך הנכונה? זה פשוט נשגב מבינתי. אין שום דבר שאני יכול להצביע עליו. בתקופת הלימודים אף אחד לא שם לי רגל, לא התאכזבתי מהאוניברסיטה, מעולם לא היו לי צרות מיוחדות עם בחורות. עד כמה שאני יכול לשפוט, היו לי חיים נורמליים לחלוטין. ובכל זאת יום אחד, כשהגיע זמני לקבל את התואר, תפסתי פתאום שאני לא אותו אדם שהייתי.
הסדק כנראה היה שם כל הזמן, גם אם מיקרוסקופי. אבל עם השנים הפער התרחב, ובסופו של דבר הרחיק אותי לגמרי ממי שהייתי אמור להיות. במונחים של מערכת השמש, אם תרצו, אני כבר הגעתי עכשיו לאנשהו בין שבתאי לאוראנוס. אם ארחיק עוד טיפה, בטח אראה את פלוטו. ומעבר לזה — רגע — יש בכלל משהו מעבר לזה?
בתחילת פברואר התפטרתי ממשרד עורכי הדין שעבדתי בו שנים רבות. בלי שום סיבה מיוחדת. זה לא שהעבודה נמאסה עלי. נכון, זה לא היה תפקיד שאפשר להגדירו כמלהיב במיוחד, אבל המשכורת היתה לא רעה, והאווירה במשרד ידידותית למדי.
תפקידי בחברה היה, בקיצור, נער שליח במשרה מלאה.
ובכל זאת אני מאמין שמילאתי אותו על הצד הטוב ביותר, לפי אמות המידה שלי. זה אולי נשמע מוזר כשזה בא ממני, אבל לדעתי אני באמת מוכשר מאוד כשמדובר בביצוע מטלות דחופות כאלה במשרד. אני תופס מהר, פועל בשיטתיות, חושב באופן מעשי, ולא מתלונן. ולכן כשהודעתי לשותף הבכיר שאני רוצה לעזוב, הזקן — החצי האבהי של "…ובנו, עורכי דין" — אפילו הציע להעלות לי את המשכורת אם אשאר.
אבל לא נשארתי. אני לא יודע בדיוק למה קמתי ועזבתי. לא היתה לי שום מטרה ברורה וגם לא תוכנית מה לעשות אחרי שאעזוב. המחשבה להסתגר באיזה מקום ולדגור על החומר כדי לנסות שוב לעבור את בחינת הרישוי של עורכי הדין היתה מפחידה מדי. וחוץ מזה, בשלב הזה אפילו לא רציתי במיוחד להיות עורך דין.
כשהתוודיתי באוזני אשתי בשעת ארוחת הערב שאני חושב להתפטר מהעבודה, היא לא אמרה אלא "אין בעיה". מה בדיוק ה"אין בעיה" הזה היה אמור להביע, לא הבנתי. אבל זה כל מה שאמרה. היא לא נידבה שום מילת הבהרה.
אבל אז, כשלא אמרתי כלום, היא התחילה לדבר. "אם אתה מרגיש שאתה רוצה להתפטר, למה שלא תתפטר? זה החיים שלך, תעשה איתם מה שאתה רוצה." בזאת גמרה את מה שהיה לה לומר, וכבר היתה עסוקה בהפרדת עצמות הדג שבצלחתה במקלות האכילה.
אשתי עובדת כמזכירה בבית ספר לעיצוב, ובאמת מסתדרת די טוב מבחינת המשכורת. לפעמים היא מקבלת עבודות איור מעורכים שהם ידידים שלה, וגם כאן התשלום סביר למדי. אני, מצדי, הייתי זכאי לשישה חודשים של דמי אבטלה. ואם אשאר בבית ואעשה את עבודות הבית כל יום, נוכל אפילו להרשות לעצמנו כמה מותרות כמו יציאה למסעדה וניקוי יבש, ורמת החיים שלנו לא ממש תשתנה לעומת מה שהיתה בימים שעבדתי וקיבלתי משכורת.
וכך עזבתי את העבודה.
בשעה שתים־עשרה וחצי אני תמיד יוצא לקניות, ותיק בד גדול תלוי על כתפי. ראשית אני נכנס לבנק לשלם את חשבונות הגז והטלפון, לאחר מכן אני קונה בסופרמרקט מצרכים לארוחת הערב, ואחר כך מתיישב לצ'יזבורגר וקפה במקדונלד'ס.
אני חוזר הביתה ומסדר את המצרכים במקרר, ואז הטלפון מצלצל. הצלצול נשמע ממש מרוגז. אני משאיר על השולחן קופסת פלסטיק של טוֹפוּ פתוחה למחצה, נכנס לסלון ומרים את השפופרת.
"גמרת עם הספגטי שלך?" שוב האישה הזאת.
"כן, גמרתי," אני אומר. "אבל עכשיו אני צריך לצאת לחפש את החתול."
"זה לא יכול לחכות עשר דקות, לחפש את החתול?"
"טוב, עשר דקות, אולי."
מה לכל הרוחות אני עושה, אני תוהה בלבי. למה אני צריך לבזבז עשר דקות בשיחה בטלה עם איזו אישה זרה?
"טוב, אז אולי עכשיו נוכל להגיע להבנה," אומרת האישה בשלווה. לפי נעימת הדברים האישה הזאת — מי שהיא לא תהיה — מתרווחת לה בכיסא שם בקצה הקו ומשלבת רגליים.
"הממ, אני לא יודע," אני אומר. "יש אנשים שהם עשר שנים ביחד ועדיין לא מסוגלים להבין זה את זה."
"רוצה לנסות?" האישה מתגרה בי.
אני מסיר את שעוני, מעביר אותו למצב של סטופר, ולוחץ על הכפתור.
"למה דווקא אני?" אני שואל. "למה שלא תתקשרי למישהו אחר?"
"יש לי סיבות משלי," האישה הוגה את המילים לאט כלועסת במתינות חתיכת אוכל. "שמעתי עליך הרבה."
"מתי? איפה?"
"מתישהו, איפשהו," האישה אומרת. "אבל מה זה משנה? חשוב מה שעכשיו, נכון? וחוץ מזה, הדיבורים האלה רק גוזלים מזמננו. זה לא כאילו עומד לרשותי כל הזמן שבעולם, לידיעתך."
"אז תני לי איזו הוכחה. הוכחה שאת מכירה אותי."
"מה, למשל?"
"מה בקשר לגיל שלי?"
"שלושים," האישה עונה מיד. "שלושים וחודשיים. מספיק טוב?"
זה משתיק אותי לחלוטין. האישה הזאת באמת מכירה אותי. ובכל זאת, ככל שאני מאמץ את מוחי, אני לא מצליח לשייך את הקול שלה. פשוט לא ייתכן שאני אשכח קול של מישהו, או שאבלבל בין קולות. פנים, שמות — אולי, אבל קולות — לעולם לא.
"טוב, עכשיו תורך לראות מה אתה יכול להגיד עלי," היא אומרת כמרמזת משהו. "מה אתה מדמיין לעצמך מהקול שלי? איזה מין אישה אני? אתה יכול לנחש איך אני נראית? אתה טוב בדברים כאלה, לא?"
"אני נכנע."
"קדימה, תנסה," האישה מתעקשת.
אני מעיף מבט בשעון. עוד לא דקה וחצי. אני נאנח בהשלמה. נראה כאילו כבר הרמתי את הכפפה, וברגע שנענים לאתגר, אין דרך חזרה. פעם הייתי טוב במשחקי ניחוש.
"בשנות העשרים המאוחרות, אקדמאית, ילידת טוקיו, מעמד בינוני־גבוה," אני שולף.
"מדהים," אומרת האישה ומדליקה מצית סיגריות בסמוך לשפופרת. תוצרת קרטיה, לפי הצליל. "תמשיך."
"נראית בהחלט טוב. לפחות לפי דעתך. אבל יש לך תסביך. את נמוכה מדי או החזה שלך קטן מדי או משהו כזה."
"די קרוב," האישה מצחקקת.
"את נשואה. אבל לא הכול הולך כמו שצריך. יש בעיות. אישה שאין לה בעיות לא היתה מתקשרת לגבר בלי למסור את שמה. ובכל זאת, אני לא מכיר אותך. לפחות אף פעם לא דיברתי איתך. גם אחרי שדמיינתי את כל זה, עדיין אין לי בראש תמונה שלך."
"מה, באמת?" האישה מדברת בלחישה מכוּונת להיכנס לי לראש ברכּות. "איך אתה יכול להיות כל כך בטוח בעצמך? לא ייתכן שיש אצלך איפשהו איזה שטח מת קטלני? אחרת אתה לא חושב שכבר היית עושה משהו עם עצמך? בגיל הזה, גבר עם שכל וכישרון כמו שלך."
"יש לך דעה טובה מאוד עלי," אני אומר. "אני לא יודע מי את, אבל אני חייב לומר לך שאני לא הבנאדם הנפלא הזה שאת מתארת. אני לא מצליח להשלים דברים. אני כל הזמן תקוע במעקפים."
"בכל זאת, היתה תקופה שנמשכתי אליך. זאת אומרת, לפני הרבה זמן."
"לפני הרבה זמן, את אומרת," אני מנסה לדובב אותה.
שתי דקות וחמישים ושלוש שניות.
"לא כל כך הרבה זמן. אנחנו לא מדברים על היסטוריה."
"כן, אנחנו כן מדברים על היסטוריה," אני אומר.
שטח מת, מה? אולי יש משהו במה שהאישה הזאת אומרת. באיזה מקום בראשי, בגופי, בעצם קיומי, נמצא כאילו מין יסוד תת־קרקעי שאבד מזמן, והוא מעוות לי קצת את החיים.
לא, זה לא ככה. לא קצת. נורא באופן חסר תקנה.
"אני במיטה כרגע," האישה אומרת. "רק עכשיו התקלחתי ואני לא לבושה."
זה כבר יותר מדי, אני אומר בלבי. לא לבושה? זה מתחיל להישמע כמו שיחה פורנוגרפית.
"או אולי אתה מעדיף שאלבש תחתונים? מה עם גרבונים? זה מדליק אותך?"
"הכול הולך מצדי. תעשי מה שאת רוצה," אני אומר. "אבל אם לא אכפת לך, אני לא הטיפוס הזה, זה לא בשבילי דברים כאלה בטלפון."
"עשר דקות, זה הכול. בסך הכול עשר דקות. זאת לא אבֵדה גורלית כל כך, נכון? אני לא מבקשת יותר מזה. צריך רק קצת רצון טוב. אבל לא חשוב, רק תענה על השאלה. אתה רוצה אותי ערומה? או שאלבש משהו? יש לי כל מיני דברים. ביריות ו —"
ביריות? אני משתגע. לאיזו אישה יש ביריות בימינו? לדוגמניות של פנטהאוז, אולי.
"ערומה זה בסדר. לא תצטרכי לזוז," אני אומר.
עברו ארבע דקות.
"שׂער הערווה שלי עדיין רטוב," האישה אומרת. "לא ניגבתי אותו. אז הוא עדיין רטוב. חם, אוי, כל כך רטוב."
"תשמעי, אם לא אכפת לך —"
"ומתחת לזה, עוד הרבה יותר חם. כמו פודינג חם. ממש לוהט. באמת. ובאיזו תנוחה אתה חושב שאני נמצאת כרגע? הברך שלי מורמת והרגל השמאלית פשוקה הצידה. אילו הייתי שעון, השעה היתה בערך 10:05."
לפי איך שהיא דיברה ידעתי שהיא לא ממציאה את כל זה. היא באמת פישקה את רגליה ל־10:05, והנרתיק שלה חם ולח.
"תלטף את השפתיים. לאט, בעדינות. ואחר כך תפתח אותן. לאט, ככה. עכשיו תלטף אותן בעדינות באצבעות. כן, כן, לאט… לאט. עכשיו ביד אחת תמשש לי את השד השמאלי מלמטה, תרים אותו בעדינות, תצבוט ככה בפטמה. עוד, עוד. עד שאני כמעט גומרת —"
אני מנתק ללא מילה. אחר כך אני מתהפך על הספה, מעשן סיגריה ובוהה בתקרה. הסטופר נעצר על חמש דקות ועשרים וחמש שניות.
אני עוצם את עיני וחשכה יורדת, חשכה שנצבעה בשיטה עיוורת.
מה קורה פה? למה לא מניחים לי לנפשי?
לא עוברות עשר דקות, והטלפון שוב מצלצל. אבל הפעם אני לא מרים את השפופרת. לאחר חמישה־עשר צלצולים הוא מפסיק. אני מניח להם לגווע, ובמקום המועקה הגדולה משתררת דממת אלם. דממת אבן קרה של סלעים קפואים עמוק בתוך קרחון מלפני חמישים אלף שנה. חמישה־עשר צלצולי טלפון שינו לחלוטין את מהות האוויר סביבי.
קצת לפני השעה שתיים אני מטפס מעל לקיר הבלוקים מן החצר האחורית שלנו לתוך המעבר. בעצם, דרך המעבר הזה אי־אפשר בכלל לעבור; אנחנו רק קוראים לו ככה בהיעדר שֵם מוצלח יותר. זאת לא סמטה. לסמטה יש כניסה ויציאה, והולכים בה ממקום אחד למקום אחר.
אבל למעבר הזה אין לא כניסה ולא יציאה, והוא מוביל היישר לקיר בלוקים בקצהו האחד ולגדר מרושתת בקצהו השני. זה אפילו לא מבוי סתום כי גם לו צריכה להיות לפחות כניסה. פשוט נוח שכל השכנים קוראים לזה "המעבר".
המעבר הזה מתפתל בין החצרות האחוריות של כל הבתים לאורך כמאתיים מטר. רוחבו כמטר אחד בדרך כלל, אבל עם כל הגרוטאות המוטלות בו וגדרות השיחים שפולשות פה ושם, יש מקומות שבקושי אפשר להשתחל דרכו בהליכה צִדית.
לפי מה ששמעתי — מהדוד החביב שלי שמשכיר לנו את הבית הזה במחיר מצחיק — פעם היו למעבר כניסה ויציאה, והוא שימש קיצור דרך מרחוב לרחוב. אבל לימים, בשנות השפע שאחרי המלחמה, נבנו בתים חדשים בכל חור פנוי, והשטח הציבורי הצטמצם לכדי שביל צר. זה יצר פתח לאפשרות הלא כל כך נעימה שאנשים זרים ישוטטו בחצרות האחוריות, ממש מעבר לדלת, ולכן הסתירו הדיירים בחשאי את הכניסה. תחילה היה זה שיח קטן ותמים שבקושי הסווה את הפתח, אבל כעבור זמן־מה הרחיב אחד הדיירים את החצר שלו והאריך את קיר הבלוקים שלה עד שחסם את המעבר לגמרי. במקביל נסגר הפתח השני בגדר מרושתת כדי למנוע כניסת כלבים. מלכתחילה לא הדיירים הם שהשתמשו במעבר, לכן איש לא התלונן על כך שהוא נחסם בשני קצותיו. ובכלל, זה לא יכול להזיק כאמצעי למניעת פריצות. וכך נעשה השביל מוזנח ושומם כמו איזו תעלה נטושה, והוא משמש רק מין אזור חיץ בין הבתים, אדמתו מגודלת עשבים, וקורי עכביש דביקים פרושים בו בכל מקום שיש אפשרות שינחת שם איזה חרק.
מעניין מה יש לאשתי לחפש במקום כזה. זה נשגב מבינתי. אני, למשל, רגלי דרכו במעבר רק פעם אחת עד עכשיו. והיא גם לא סובלת עכבישים.
אבל כשאני מנסה לחשוב, ראשי מתמלא עד להתפקע באיזה חומר דמוי גז. לא ישנתי טוב בלילה, וגם מזג האוויר חם מדי בשביל תחילת מאי, ועוד שיחת הטלפון המעצבנת הזאת.
נו, טוב, אני אומר בלבי, כדאי שאתחיל לחפש את החתול הזה. דיה לצרה בשעתה. על כל פנים, יותר טוב להסתובב בחוץ מלשבת במעצר בית ולחכות לצלצול הטלפון.
השמש האביבית חודרת בזריזות מזהרת מבעד לתקרת הענפים הסוככים מעל ומפזרת טלאים של צל על פני האדמה. באין רוח נשארים הצללים דבוקים למקומם ככתמים הרי גורל, כתמי עדוּת שבוודאי ייצמדו עוד אלפי שנים אל הארץ ההולכת וסובבת את השמש.
צללים מרפרפים על חולצתי בעודי עובר מתחת לענפים, ואחר כך חוזרים אל הקרקע. דממה. אפשר כמעט לשמוע את גבעולי העשב נושמים באור השמש. כמה עננים קטנים צפים בשמים, ברורים ומוגדרים, היישר מתוך תחריט ימי־ביניימי. הכול סביבי מעוצב בבהירות כזאת, עד שאני מרגיש מרומם, כאילו גופי נמשך באיזה אופן עד אינסוף. וגם חם נורא.
אני לבוש חולצת טריקו, מכנסי כותנה דקים ונעלי ספורט, אבל רק מההליכה בתי השחי שלי והחזה כבר ספוגים זיעה. רק הבוקר הוצאתי את החולצה והמכנסיים מאחסון החורף, לכן כל פעם שאני נושם עמוק אני מרגיש ריח חריף כזה של נפטלין, כאילו איזה חרק זעיר נכנס לי לתוך האף.
אני צועד בקצב איטי אחיד ובוחן בדריכות את שני צדי השביל. מפעם לפעם אני נעצר וקורא לחתול בשמו בלחישה רועמת.
הבתים הסוגרים על המעבר הם משני סוגים נבדלים, ומתמזגים יחד כמו שני נוזלים בעלי משקל סגולי שונה. יש כאן בתים מן העבר הרחוק בעלי חצרות אחוריות גדולות; ויש בתים חדשים יותר יחסית. לאף אחד מהבתים החדשים אין חצר של ממש; לאחדים מהם אין אפילו חצר פצפונת. בקושי נשאר מקום לשני חבלי כביסה בין הבית לבין המעבר. במקומות אחדים הבגדים תלויים ממש מעל למעבר, מה שמאלץ אותי להזדחל בין שורות של מגבות וחולצות נוטפות מים. אני כל כך קרוב לבתים, עד שאני שומע טלוויזיות מנגנות ומים שיורדים בבתי השימוש. אני אפילו מריח קארי מתבשל באחד המטבחים.
הבתים הישנים, לעומת זאת, בקושי מגלים סימן חיים. משוכות של ברושים ושיחים הנטועים בקפידה שומרות מפני עיניים חקרניות, אם כי פה ושם אפשר לראות בחטף מדשאה גזוזה למשעי. הבניינים עצמם הם מכל סגנונות האדריכלות: בתים יפניים מסורתיים בעלי מסדרונות ארוכים, וילות מערביות מתקופה מוקדמת בעלות גגות נחושת מכוסים ירוקת, בתים "מודרניים" ששופצו לא מזמן. אבל המשותף לכולם הוא היעדרם של דיירים נראים לעין. אין קולות, אין רחש חיים. גם לא רואים כביסה.
זו לי הפעם הראשונה שאני מתבונן כך בנחת במעבר, לכן הכול חדש בעיני. בפינה של חצר אחת נשען עץ בודד של חג המולד, חום ונובל. בחצר אחרת מפוזרים משחקי ילדים — כל צעצוע שאפשר להעלות על הדעת — ערמת גרוטאות אמיתית של חלקי תלת־אופן, משחק טבעות, חרבות סמוראים מפלסטיק, כדורי גומי, בובת צב, משאיות עץ. חצר אחת מתהדרת במתקן כדורסל, ואחרת — במערכת מהודרת של כיסאות גינה ושולחן נצרים. לפי מראה הכיסאות לא ישבו עליהם זה חודשים (ואולי שנים), עד כדי כך הם מכוסים לכלוך; ואשר לשולחן, הגשם הדביק עליו שכבת עלים סגולים של פרחי מגנוליה.
באחד הבתים מתגלה בבירור הסלון מבעד לדלתות הזזה גדולות של זכוכית. שם אני רואה ספה פינתית וכורסאות תואמות, מקלט טלוויזיה גדול, מזנון קטן ועליו אקווריום עם דגים טרופיים ושני גביעי ספורט מאיזה סוג, ומנורה עומדת מעוצבת. כל זה נראה לא אמיתי, כמו איזו תפאורה של סדרה קומית בטלוויזיה.
בחצר אחרת נמצאת מלונה ענקית סגורה ברשת. אם כי אין בתוכה כלב, עד כמה שאני יכול לראות. רק פתח פעור. אני גם שם לב שהרשת מעוותת, בולטת החוצה, כאילו מישהו או משהו נשענו עליה במשך חודשים.
הבית הריק שאשתי סיפרה לי עליו כבר קרוב, אחרי הבית עם המלונה. אני רואה מיד שהוא ריק. די במבט אחד להבין שזו איננה סתם היעדרות של חודשיים־שלושה. הבניין חדש למדי, דו־קומתי, אבל התריסים המוגפים נראים כאילו סבלו קשות מפגעי מזג האוויר, והמעקים החלודים סביב החלונות בקומה העליונה נראים כאילו עוד רגע יתמוטטו. בחצר הקטנה שוכן לו פסלון אבן של ציפור פרושת כנפיים הניצבת על כן בגובה החזה, מכותר בסבך עשבי בר. הגבעולים הגבוהים ביותר של עשבי הקייצת מגיעים ממש עד לרגליה של הציפור. הציפור — ואין לי מושג איזה מין ציפור זאת — מוצאת שהסגת הגבול הזאת מצערת מאוד וטופחת בכנפיה כאילו היא עומדת בכל רגע להתעופף משם.
חוץ מפסלון האבן הזה יש בחצר רק מעט מן הקישוט. שתי כורסאות גינה חבוטות מפלסטיק מסודרות סמוך לקיר, ליד שיח אזליאה לוהט בפריחה אדומה שלא מן העולם הזה. מלבד אלה, לכל מלוא העין רק עשבים שוטים.
אני נשען על הגדר המרושתת וסוקר קצרות את החצר. זה בדיוק סוג החצר שחתול היה אוהב, אבל למרות תקוותי, שום דבר הדומה לחתול אינו מופיע. על אנטנת הטלוויזיה שעל הגג עומדת יונה וממלאת את חלל האוויר בהמייתה החדגונית. צלה של ציפור האבן נופל על מעבה העשבים, וגבעוליהם חותכים אותו לקטעים מגוּוני צורות.
אני מוציא סיגריה מכיסי, מדליק אותה ומעשן, וכל הזמן הזה נשען על הגדר. היונה לא משה מן האנטנה, וממשיכה להמות ללא הפסק.
הסיגריה כבר נגמרה ונמעכה על הקרקע, ואני עדיין לא זז. זמן רב עובר. כמה זמן בדיוק, אינני יודע. ישן למחצה אני בוהה ללא אומר בצל הציפור, וראשי כמעט ריק ממחשבות.
או שאולי אני דווקא חושב, באיזה מקום מחוץ לתחום ההכרה שלי. על כל פנים, מבחינה פנומנולוגית אני פשוט בוהה בצל הציפור הנופל על גבעולי העשב.
בהדרגה משהו מתחיל לחדור לתודעתי — קול? הוא מסתנן לתוך צל הציפור. קול של מי? מישהו כנראה קורא לי.
אני פונה ומביט אחורנית, ושם, בחצר שממול, עומדת נערה בת חמש־עשרה או שש־עשרה. קטנטונת, בעלת שיער קצר וחלק, מרכיבה משקפי שמש כהים במסגרת ענבר ולבושה חולצת טריקו של אדידס בצבע תכלת ששרווליה גזורים בכתף. הזרועות הדקות היוצאות מן הפתחים שזופות מאוד בהתחשב בעובדה שעכשיו רק חודש מאי. היא ניצבת ברפיון, יד אחת בכיס מכנסיה הקצרים והשנייה נשענת על שַער במבוק נמוך.
"חם, מה?" הנערה פונה אלי.
"כן, חם," אני משיב.
הנה זה שוב מתחיל, אני אומר בלבי. מה זה, כל היום הזה רק נקבות שמתחילות לשוחח איתי?
"תגיד, יש לך סיגריה?" הנערה שואלת.
אני שולף מהכיס חפיסת סיגריות הוֹפ רגילות, ומושיט לה. היא מוציאה את ידה מכיס המכנסיים, בוחרת סיגריה ובוחנת אותה לרגע לפני שהיא מכניסה אותה לפה. פיה קטן, ושפתה העליונה מתעקלת קלות. אני מדליק גפרור ומציע לה אש. היא גוחנת לפנים, ומתגלה אוזן: אוזן יפה, בתולית, חלקה כסבון, שקווי המִתאר העדינים שלה עטורים בתחרה נוצצת של שערות דקיקות.
היא מעגלת את שפתיה בסגנון של בָּקי ומנוסה ומשחררת פקעת מרוצה של עשן, ואחר כך נושאת עיניה אלי כאילו פתאום נזכרה במשהו. אני רואה את פּנַי מחולקים לשתי בבואות במשקפי השמש שלה. העדשות מצופות כמראָה וכהות להחריד, עד שאין כל אפשרות להבחין בעיניה של הנערה.
"אתה מהשכונה?" היא שואלת.
"כן," אני עונה, ועומד להצביע לכיוון הבית, אלא שאני לא יודע אם זה אכן הכיוון הנכון, אחרי כל הפיתולים המוזרים שעברתי עד שהגעתי הנה. אז — מה זה חשוב, בעצם? — אני פשוט מצביע סתם לאיזה כיוון.
"מה עשית שם כל כך הרבה זמן?"
"אני מחפש חתול. הוא נעדר מהבית כבר שלושה־ארבעה ימים," אני מסביר ומנגב כף יד מיוזעת במכנסיים. "מישהו אמר שראה את החתול כאן בסביבה."
"איזה מין חתול?"
"זכר גדול. פסים חומים, קצה הזנב שלו מעוקם קצת."
"שֵם?"
"שֵם…?"
"של החתול. יש לו שֵם, לא?" היא אומרת ומסתכלת לי לתוך העיניים מבעד למשקפי השמש שלה — ככה לפחות נדמה לי.
"נוֹבּוֹרוּ," אני עונה. "נוֹבּוֹרוּ וָטָנַבֶּה."
"שֵם קצת מפוצץ בשביל חתול."
"זה שמו של גיסי. בדיחה קטנה של אשתי. היא אומרת שהחתול איכשהו מזכיר לה אותו."
"במה?"
"בתנועות שלו. צורת ההליכה שלו, המבט המנומנם בעיניים. דברים קטנים."
רק אז הנערה מחייכת. וכשהיא משירה מעליה את החזות הרצינית, אני רואה שהיא הרבה יותר ילדה ממה שחשבתי במבט ראשון. ההתעקלות המיוחדת של שפתה העליונה בולטת בזווית מוזרה.
תלטף, אני יכול להישבע שאני שומע מישהו אומר את זה. הקול של האישה הזאת מהטלפון. לא קולה של הנערה. אני מנגב את הזיעה ממצחי בגב כף היד.
"חתול עם פסים חומים וקצה זנב מעוקם, מה?" הנערה מוודאת. "עם קולר?"
"קולר שחור נגד פרעושים."
הנערה מקדישה לנושא עשר עד חמש־עשרה שניות של מחשבה עניינית, וידה עדיין מונחת על השער. אחר כך היא משליכה את בדל הסיגריה שלה אל הקרקע ליד רגלי.
"תדרוך על זה בשבילי? אני יחפה."
אני רומס את הבדל בנאמנות בסוליית נעל הספורט שלי.
"החתול הזה, אני חושבת שאולי ראיתי אותו," היא מנסחת בזהירות. "לא ממש הצלחתי לשים לב לקצה הזנב שלו, אבל כן, היה פה זכר חום, גדול, והוא כנראה היה עם קולר."
"מתי ראית אותו?"
"כן, מתי זה היה? אני בטוחה שראיתי אותו הרבה פעמים. כמעט כל יום אני נמצאת כאן בחצר, משתזפת, אז כל הימים כאילו מתערבבים לי. אבל זה חייב, בכל אופן, להיות במהלך שלושת או ארבעת הימים האחרונים. החצר הזאת משמשת קיצור דרך לחתולים, כל מיני חתולים עוברים בה כל הזמן. הם יוצאים שם מן הגדר החיה של משפחת סוזוקי, חוצים בריצה את החצר שלנו ופונים אל החצר של משפחת מיאוואקי."
ובאומרה זאת היא מצביעה על הבית הריק. כמו תמיד, ציפור האבן בכנפיים פרושות, גבעולי קייצת מתחרדנים בחום השמש האביבית, היונה הומה על אנטנת הטלוויזיה.
"תודה על המידע," אני אומר לה.
"שמע, יש לי רעיון. למה שלא תיכנס הנה לחצר ותחכה? ממילא כל החתולים עוברים כאן. וחוץ מזה, אם תמשיך לרחרח שם, מישהו יחשוב בטעות שאתה פורץ ויקרא למשטרה. וזאת לא תהיה הפעם הראשונה."
"אבל אני לא יכול סתם לשבת ולחכות לחתול בחצר של מישהו אחר."
"בטח שאתה יכול, זה לא כאילו עניין גדול. אין אף אחד בבית, ומשעמם עד מוות כשאין עם מי לדבר. למה שלא נספוג קצת שמש, שנינו, עד שהחתול יופיע? יש לי ראייה טובה, אני יכולה להועיל לך."
אני מסתכל בשעון. 14:36. כל מה שנשאר לי לעשות להיום זה להוריד את הכביסה ולהכין ארוחת ערב.
"טוב, בסדר, אשאר עד שלוש," אני אומר, ועדיין לא ממש תופס מה בעצם קורה פה.
אני פותח את השער ונכנס, הולך בעקבות הנערה על הדשא, ורק אז אני רואה שהיא גוררת מעט את רגלה השמאלית. כתפיה הדקות מתנועעות בקצב מחזורי של גלגל עם סטייה מכאנית שמאלה. היא עוצרת צעדים אחדים לפני ומאותתת לי ללכת לידה.
"היתה לי תאונה בחודש שעבר," הנערה אומרת בפשטות. "מישהו הרכיב אותי מאחור על האופניים שלו ועפתי מהם. חוסר מזל."
שני כיסאות־נוח מבד ערוכים במרכז הדשא. מגבת כחולה גדולה פרושה על גבו של אחד מהם, והשני תפוס על ידי חפיסה אדומה של מרלבורו, מאפרה ומצית, זרוקים לצד רדיו־טייפ גדול וכמה חוברות של כתבי עת. הווליום נמוך, אבל אני שומע נגינה של איזו להקת רוק כבד בלתי מזוהה.
היא מעבירה את כל הבלגן הזה מהכיסא אל הדשא, מכבה את המוזיקה ומזמינה אותי לשבת. מיד כשאני מתיישב, מתגלה לעיני בבהירות מראה המעבר והבית הריק שמעבר לו. אני רואה אפילו את פסלון האבן הלבן של הציפור, את הקייצת ואת הגדר המרושתת. היא בטח עקבה אחרי מכאן כל הזמן.
החצר גדולה ולא יומרנית. הדשא גולש על מדרון מתון מעוטר פה ושם בצמחים. משמאל לכיסאות־הנוח נמצאת ברֵכת בטון גדולה למדי, שניכר שלא השתמשו בה הרבה בזמן האחרון. היא ריקה ממים, מפנה אל השמש את קרקעיתה הירקרקה, המוכתמת, כמו איזה יצור ימי שהפכו אותו על גבו. מאחורי שורת עצים בירכתיים מציגה את עצמה לראווה חזית מלוכסנת אלגנטית של בית בסגנון מערבי ישן, לא גדול במיוחד וגם לא ממש מפואר. רק החצר רחבת מידות ומעידה משהו על רמת חיים.
"פעם עבדתי עבודה חלקית בכיסוח דשא," אני אומר.
"כן?" אומרת הנערה בלי לגלות עניין רב.
אני מסתכל סביבי. "זה בטח הרבה עבודה לטפל בחצר כל כך גדולה," אני מעיר.
"לך אין חצר?"
"רק חצר קטנה. שניים־שלושה שיחי הורטנסיה, זה הכול בערך," אני אומר. "את כל זמן לבד כאן?"
"כן, בדיוק. במשך היום אני תמיד לבד. בבוקר ובערב באה העוזרת, אבל חוץ מזה אני לבדי. מה דעתך על שתייה קרה? יש אפילו בירה."
"לא, תודה."
"אתה בטוח? זה באמת לא כאילו טרחה גדולה."
"אני לא צמא," אני אומר. "את לא הולכת לבית ספר?"
"אתה לא הולך לעבודה?"
"אין לי עבודה ללכת אליה," אני מתוודה.
"מובטל?"
"בערך. התפטרתי."
"איזה מין עבודה היתה לך?"
"מין שליח של עורך דין," אני מתחמק, ונושם נשימה עמוקה כדי לעשות הפסקה. "מביא מסמכים מהעירייה וממשרדי הממשלה, מתייק ניירות, בודק תקדימים, מטפל בהליכים בבית המשפט, מין עבודה פשוטה כזאת."
"אבל התפטרת?"
"נכון."
"אשתך עובדת?"
"כן," אני אומר.
אני מוציא סיגריה, שם אותה בפי ומדליק בגפרור. ציפור הקפיץ חורקת מעץ סמוך. שנים־עשר או שלושה־עשר סיבובי קפיץ של שעון, ואז עפה לה לעץ אחר.
"החתולים תמיד עוברים שם," הנערה מציינת בלי קשר לשום דבר, ומצביעה על קצה הדשא שלפניה. "אתה רואה את מִתקן האשפה מאחורי הגדר החיה של משפחת סוזוקי? הם יוצאים בדיוק משם, חוצים בריצה, נדחקים מתחת לשער ופונים לחצר שם. תמיד אותו המסלול. תגיד, אתה מכיר את מר סוזוקי? מרצה בקולג', מופיע בטלוויזיה כל הזמן?"
"מר סוזוקי?"
היא מספקת פרטים נוספים, אבל מתברר שאני לא מכיר את מר סוזוקי.
"אני כמעט לא מסתכל בטלוויזיה," אני אומר.
"משפחה איומה," הנערה מעווה את פיה בבוז. "סנובים אחד־אחד. כל אנשי הטלוויזיה האלה הם אוסף של צבועים."
"באמת?"
הנערה מרימה את חפיסת המרלבורו שלה, מוציאה סיגריה אחת ומגלגלת אותה בין אצבעותיה בלי להדליק.
"טוב, יכול להיות שיש ביניהם גם אנשים הגונים, אבל הם לא הטיפוסים שלי. משפחת מיאוואקי, לעומת זאת, הם היו כאלה בסדר. גברת מיאוואקי היתה נחמדה. ומר מיאוואקי, הוא ניהל שתיים או שלוש מסעדות."
"מה קרה להם?"
הנערה מקישה על קצה הסיגריה שלה. "לא יודעת," היא אומרת. "בטח נכנסו לחובות. היתה פה התרגשות גדולה כשהם עזבו. כבר שנתיים שהם לא פה, אני חושבת. השאירו הכול ופשוט הלכו. והחתולים ממשיכים להתרבות, בלי התחשבות. אמא כל הזמן מתלוננת."
"יש פה באמת כל כך הרבה חתולים?"
היא מכניסה את הסיגריה אל בין שפתיה ומדליקה אותה במצית שלה, ואז מהנהנת בראשה.
"כל מיני חתולים. יש כאלה שנושרות להם השערות. ואפילו חתול עם עין אחת… יש לו גוש בשר גדול במקום שהיתה העין. מגעיל, נכון?"
"מגעיל," אני מסכים.
"יש לי בת־דודה עם שש אצבעות. נערה, קצת יותר מבוגרת ממני. יש לה מין אצבע קטנטונת בדיוק ליד הזרת. היא תמיד מחזיקה אותה מקופלת פנימה, כך שבקושי מרגישים. נערה יפה דווקא."
"הממ," אני אומר.
"אתה חושב שדברים כאלה הם תורשתיים? כאילו, אתה יודע… עוברים בדם?"
"אין לי מושג," אני אומר.
הנערה שותקת לרגע. אני מעשן את הסיגריה שלי ולא גורע עין משביל החתולים. אף חתול אחד לא הופיע במשך כל הזמן הזה.
"הי, אתה בטוח שאתה לא רוצה לשתות משהו? אני הולכת להביא קולה," הנערה אומרת.
"לא, תודה," אני אומר לה.
הנערה קמה מכיסא־הנוח שלה ונעלמת אל תוך הצל בגרירת רגל; בינתיים אני מרים אחת מן החוברות המונחות ליד רגלי ומדפדף בה. בניגוד למה שציפיתי, זהו ירחון לגברים. בתמונת האמצע רואים אישה יושבת בתנוחה לא טבעית, רגליה מפושקות לרווחה, ואפשר לראות את איבר מינה ואת שֹער הערווה מבעד לגרבונים דקים. אין רגע דל, אני אומר בלבי ומחזיר את החוברת למקום שמצאתי אותה. ושוב אני מכוון את מבטי אל שביל החתולים, וזרועותי שלובות על החזה.
אחרי מה שנראה כמו יובלות הנערה חוזרת ובידה כוס קולה. היא החליפה את חולצת האדידס שלה לחלק עליון של ביקיני מעל למכנסיים הקצרים. זוהי חזייה קטנה בעלת שרוכים מאחור, שאינה משאירה מקום לניחוש בדבר צורת השדיים שלה.
מה שנכון, היום יום חם. רק מהשכיבה שם בשמש על כיסא־הנוח, חולצת הטריקו שלי מתמלאת כתמים כהים של זיעה.
"תגיד לי," הנערה ממשיכה מהמקום שהפסיקה, "נניח שאתה מגלה שלבחורה שאתה אוהב יש אצבע שישית. מה היית עושה?"
"הייתי מוכר אותה לקרקס," אני אומר.
"ברצינות?"
"סתם," אני נבהל לחזור בי. "זה בטח לא היה מפריע לי."
"גם אם יש סיכוי שזה יעבור לילדים שלך?"
אני מקדיש לנושא קצת מחשבה.
"אני לא חושב שזה היה מפריע לי. אצבע אחת מיותרת זה לא ממש מזיק."
"ואם היו לה ארבעה שדיים?"
אני שוקל את האפשרות זמן־מה.
"אני לא יודע," אני אומר.
ארבעה שדיים? השיחה הזאת מתחילה להידרדר במהירות, אז אני מחליט להחליף נושא.
"בת כמה את?"
"שש־עשרה," הנערה עונה. "רק עכשיו מלאו לי שש־עשרה. שנה ראשונה בתיכון."
"אבל עכשיו את בחופשה מבית ספר."
"אם אני הולכת הרבה, הרגל שלי מתחילה לכאוב. יש לי גם חתך ליד העין. זה בית ספר די מרובע, אי־אפשר לדעת איזה צרות יעשו לי אם הם יגלו שנפצעתי מנפילה מאופניים. זאת הסיבה שלקחתי ימי מחלה. אני יכולה לעשות הפסקה של שנה שלמה בלימודים אם אני רוצה. לא בוער לי לסיים את התיכון."
"הממ," זה כל מה שאני יכול לומר.
"על כל פנים, אם נחזור למה שדיברנו קודם, אמרת שזה בסדר לדעתך להתחתן עם בחורה שיש לה שש אצבעות, אבל ארבעה שדיים זה דוחה אותך."
"לא אמרתי שזה דוחה אותי. רק אמרתי שאני לא יודע."
"למה אתה לא יודע?"
"אני לא ממש מצליח לדמיין את זה."
"אבל אתה כן מצליח לדמיין אצבע שישית."
"בערך."
"מה ההבדל, שש אצבעות או ארבעה שדיים?"
שוב אני מקדיש קצת מחשבה לנושא, אבל אני לא יכול אפילו להתחיל לחשוב איך להסביר.
"תגיד, אני שואלת יותר מדי שאלות?" הנערה שואלת, והיא מישירה את מבטה לתוך עיני מבעד למשקפי השמש שלה.
"זה מה שאומרים לך?" אני מחזיר שאלה.
"לפעמים."
"אין שום רע בלשאול שאלות. זה גורם לאדם השני לחשוב."
"אבל רוב האנשים לא מקדישים לי הרבה מחשבה," היא אומרת ומביטה אל אצבעות רגליה. "כולם רק עונים את התשובות הסתמיות הרגילות."
אני מניע את ראשי במעורפל וכדי לכוון שוב את מבטי אל שביל החתולים. מה אני בכלל עושה כאן? עוד לא עבר פה אפילו חתול אחד.
אני עוצם את עיני לעשרים או שלושים שניות, זרועותי שלובות על החזה. בשוכבי כך בעיניים עצומות אני מרגיש איך הזיעה נקווית בטיפות במקומות שונים בגופי. על המצח, מתחת לאף, סביב הצוואר, תחושות קלות ביותר, כאילו נוצות קטנות ורטובות דואות ונוחתות עלי פה ושם. חולצת הטריקו שלי נדבקת לחזה כדגל שמוט ביום ללא רוח. לקרני השמש יש משקל מוזר כשהן מחלחלות
לתוכי. אני שומע את שקשוק הקרח כשהנערה מנענעת את כּוֹס הקולה שלה.
"תישן לך אם אתה רוצה. אני אעיר אותך אם אראה את החתול שלך," היא לוחשת.
אני מהנהן בשתיקה, בעיניים עצומות.
לעת עתה אין קול. גם היונה וגם ציפור הקפיץ עברו כנראה למקום אחר. לא משב של רוח, אפילו לא מכונית מתניעה. כל הזמן אני חושב על הקול ההוא בטלפון. מה אם אני באמת מכיר את האישה הזאת?
אבל אני לא יכול להיזכר בשום אישה כזאת. היא פשוט איננה; מזמן נעלמה לי מהתודעה. רק צלה הארוך־ארוך מוטל על נתיב חיי. כמו בציורים של דה קיריקו. צלצול בלתי פוסק באוזני.
"הי, אתה ישן?" בוקע קולה של הנערה, חלוש כל כך עד שכמעט איננו קול.
"לא, אני ער," אני עונה.
"אני יכולה להתקרב? יותר קל לי לדבר בלחש."
"אין בעיה," אני אומר, ועיני עדיין עצומות.
אני מקשיב איך הנערה מחליקה את כיסא־הנוח שלה לכיוון הכיסא שלי ושומע את הנקישה היבשה של מסגרות עץ הנוגעות זו בזו.
מוזר, אני אומר בלבי: כשעיני עצומות, קולה של הנערה נשמע שונה לגמרי מקולה כשעיני פקוחות. מה עובר עלי? אף פעם לא קרה לי דבר כזה.
"אני יכולה לדבר קצת?" שואלת הנערה. "אני אהיה ממש שקטה. אתה לא צריך לענות לי, אתה יכול אפילו להירדם מתי שתרצה."
"בטח," אני אומר.
"מוות. אנשים גוססים. זה כל כך מרתק," הנערה מתחילה.
היא לוחשת ממש ליד אוזני, והמילים חודרות לתוך גופי בנשימה חמה ולחה.
"מה זאת אומרת?" אני שואל.
הנערה חותמת את שפתי באצבע אחת.
"בלי שאלות," היא אומרת. "אני לא רוצה שישאלו אותי שום דבר עכשיו. וגם אל תפתח את העיניים. הבנת?"
אני מהנהן בניד ראש לא מוגדר כמו קולה.
היא מסירה את אצבעה משפתי, ואותה אצבע עוברת עכשיו אל מפרק ידי.
"אני חושבת על איך זה לנתח אותו באזמל. לא את הגוף המת. את גוש המוות עצמו. מוכרח להיות משהו כזה באיזה מקום שם בפנים, אני פשוט יודעת את זה. עמום כמו כדור־בסיס רך — וגמיש — פקעת משותקת של עצבים. הייתי רוצה להפריד אותו מהגופה ולנתח אותו. אני תמיד חושבת על זה. אני מדמיינת לעצמי איך הוא יהיה מבפנים. הוא בטח יהיה כולו צמיג, כמו משחת שיניים שהתקשתה בתוך השפופרת, אתה לא חושב? זה בסדר, אתה לא צריך לענות. דביק כזה מבחוץ, ויותר ויותר מוצק ככל שנכנסים פנימה. לכן דבר ראשון אחרי שאני חותכת את הקליפה החיצונית אני מוציאה את כל הפיכסה, ושם בפנים, איפה שמתחיל להתקשות, יהיה גרעין קטנטן כזה. כמו גולת פלדה קשה־קשה. אתה לא חושב?"
הנערה פולטת כמה שיעולים קצרים.
"בזמן האחרון אני חושבת רק על זה. כנראה כי יש לי כל כך הרבה זמן פנוי כל יום. אבל באמת אני חושבת ככה. אם אין לי מה לעשות, המחשבות שלי מתחילות לנדוד למרחקים. אני מגיעה כל כך רחוק עם המחשבות שלי, עד שקשה לי למצוא את הדרך חזרה."
כאן הנערה אוספת את אצבעה ממפרק ידי כדי לשתות את מה שנותר מהקולה שלה. את זה אני מנחש לפי צליל הקרח בכוס הריקה.
"זה בסדר, אני מסתכלת כל הזמן לראות אם בא חתול. אל תדאג. ברגע שאראה את נוֹבּוֹרוּ וַטַנַבֶּה, אני אודיע לך. אז אתה יכול להמשיך לעצום את העיניים. נובורו וטנבה אמור להגיע לפה כל רגע עכשיו. זאת אומרת, כל החתולים עוברים באותו מסלול, אז הוא מוכרח להופיע. בוא נדמיין לנו בזמן שאנחנו מחכים. כאילו נובורו וטנבה מתקרב, ומתקרב… מגיע דרך הדשא, חומק מתחת לחומה, עוצר ומרחרח את הפרחים, הוא קרוב יותר בכל רגע ורגע. תנסה לראות אותו בדמיונך."
אני משתף פעולה ומנסה לראות את החתול בעיני רוחי, אבל למרות כל מאמצי אני לא יכול להעלות באוב אלא צללית מטושטשת ביותר של חתול. השמש החזקה בוערת בעפעפי ומפזרת את כל החלקים הכהים של התמונה; ומלבד זאת, למרות כל מאמצי אני פשוט לא מצליח להיזכר במידה כלשהי של דיוק בפנים הפרוותיים הקטנים. נובורו וטנבה שלי הוא פורטרט כושל, מעוּות כלשהו ולא טבעי. רק שרבוטים חמקמקים, הבסיס חסר. אני אפילו לא מצליח להיזכר בצורת ההליכה שלו.
שוב הנערה מניחה את אצבעה על מפרק ידי, והפעם היא מציירת איזה דגם. שרטוט מוזר שצורתו לא מוגדרת. בשעה שהיא משרטטת על מפרק ידי וכאילו בד בבד, אני מרגיש זן שונה לגמרי של אפלה מסתנן אל מוחי. כנראה אני נרדם, אני אומר בלבי. לא שאני מנומנם במיוחד, אבל משהו אומר לי שאני לא יכול לעמוד בפני הבלתי נמנע. גופי כבד בצורה לא מוסברת בשקע הרך של בד כיסא־הנוח.
בתוך האפלה הגוברת מופיעה בראשי תמונה ברורה של ארבע רגליו של נובורו וטנבה. ארבע כפות רגליים שקטות, חומות, עם כריות גומי בחלקן התחתון. ללא קול הן טופפות על פני השטח.
איזה שטח? איפה?
אין לי מושג.
לא ייתכן שיש אצלך איפשהו איזה שטח מת קטלני? האישה אומרת בלחש.
אני מתעורר ומוצא את עצמי לבד. נעלמה הנערה מכיסא־הנוח הצמוד לכיסאי. המגבת, הסיגריות והחוברות עדיין כאן, אבל הקולה והרדיו־טייפ אינם עוד.
השמש נוטה מערבה, ואני טובל בצל עצי האורן עד לקרסולי. מחוגי השעון שלי מראים 15:40. אני מנער את ראשי פעמים אחדות כמו שמשקשקים פחית ריקה, קם מן הכיסא ומביט סביבי. כל הדברים נראים בדיוק כמו קודם, כשראיתי אותם לראשונה. מדשאה גדולה, ברֵכה מרוקנת, גדר חיה, ציפור אבן, קייצת, אנטנת טלוויזיה, ואין שום חתול. אין גם שום נערה.
אני מטיל את עצמי אל חלקת דשא מוצלת ומעביר את כף ידי על העשב הירוק, מציץ בעין אחת אל שביל החתולים ומחכה לשובה של הנערה. כעבור עשר דקות עדיין אין סימן, לא לחתול ולא לנערה. דבר לא נע ולא זע. אין לי מושג מה עושים עכשיו. אני מרגיש כאילו הזדקנתי להחריד בשעה שישנתי.
אני קם שוב על רגלי ומביט אל הבית. אבל אין רמז לקיומו של מישהו בסביבה. רק השמש המערבית מסנוורת מזגוגית החלון. לא נשאר לי אלא לחצות את הדשא, לחזור לתוך המעבר ולפלס לי דרך הביתה. אז לא מצאתי את החתול. טוב, לפחות ניסיתי.
***
חזרתי הביתה. אני מוריד את הכביסה היבשה ומלקט כמה מצרכים להכנת ארוחה פשוטה. אחר כך אני מתיישב על רצפת הסלון בגבי אל הקיר, לקרוא את עיתון הערב. ב־17:30 הטלפון מצלצל שתים־עשרה פעמים, אבל אני לא מרים את השפופרת. לאחר שהצלצול גווע, מרחפת בחדר האפלולי ריקנות מתמשכת כמו אבק תועה. השעון שעל מקלט הטלוויזיה מכה בטפריו השבריריים על לוח בלתי נראה של חלל. כל העולם הזה הוא רק צעצוע מכאני שצריך למתוח אותו, אני אומר בלבי. פעם ביום ציפור הקפיץ צריכה לבוא ולמתוח את קפיציו של העולם הזה. רק אני מזדקן, לבדי בביתן השעשועים הזה, כדור חיוור של מוות תופח בתוכי. אך גם בשעה שאני ישן איפשהו בין שבתאי לאוראנוס, ציפורי קפיץ בכל מקום עסוקות במלאכתן, ממלאות את התפקיד שנועד להן.
אני חושב לכתוב שיר לציפור הקפיץ. אבל שום שורה ראשונה לא עולה לי בראש. חוץ מזה, קשה לי להאמין שתלמידות תיכון יתלהבו במיוחד לקרוא שיר על ציפור הקפיץ. הן אפילו לא יודעות שיש בכלל דבר כזה, ציפור קפיץ.
בשעה שבע וחצי אשתי חוזרת הביתה.
"מצטערת, הייתי חייבת לעבוד עד מאוחר," היא מתנצלת. "היו לי צרות צרורות עד שהצלחתי לעלות על עקבותיו של תיק שכר לימוד של אחד התלמידים. הבחורה שעוזרת לי כל כך מוגבלת, הכול נופל עלי."
"אין דבר," אני אומר. אחר כך אני נכנס למטבח, מטגן נתח של דג בחמאה ומכין סלט ומרק מיסוֹ. בינתיים אשתי קוראת את עיתון הערב ליד שולחן המטבח.
"תגיד, לא היית בבית בחמש וחצי?" היא שואלת. "ניסיתי להתקשר להודיע לך שאאחר קצת."
"נגמרה לי החמאה ויצאתי לקנות," אני משקר.
"זכרת ללכת לבנק?"
"ברור," אני עונה.
"מה עם החתול?"
"אין סימן."
"אוי," אשתי אומרת.
אני מגיח מאמבטיה שלאחר ארוחת הערב ומוצא את אשתי יושבת לבדה בסלון החשוך. אני זורק עלי חולצה אפורה ומגשש באפלה להגיע למקום שהיא מושלכת ככלי אין חפץ בו. היא נראית כל כך עזובה, כל כך נטושה. אילו רק השאירו אותה בפינה אחרת, אולי היתה נראית קצת יותר מאושרת.
תוך כדי ניגוב השיער אני מתיישב על הספה מולה.
"מה קרה?" אני שואל.
"החתול מת, אני בטוחה," אשתי אומרת.
"אוי, בחייך," אני מוחה. "הוא רק משוטט איפשהו. בקרוב הוא יתחיל להיות רעב ויבוא חזרה. זה כבר קרה לנו פעם, זוכרת? אז כשעדיין גרנו בקוֹאֶנג'י —"
"הפעם זה שונה. אני מרגישה את זה. החתול מת ונרקב עכשיו בעשב. חיפשת טוב בחצר של הבית הריק?"
"תפסיקי, מה איתך? זה אולי בית ריק, אבל הוא שייך למישהו. אני לא מתכוון להתחיל להסיג גבול."
"אתה הרגת אותו!" אשתי מאשימה.
אני נאנח אנחה עמוקה ועובר שוב על שערי במגבת.
"הרגת אותו במבט הזה שלך!" היא חוזרת מתוך האפלה.
"איך הגעת לזה?" אני אומר. "החתול נעלם בכוחות עצמו. זאת לא אשמתי. לפחות את זה את חייבת להבין."
"אתה! כי אתה אף פעם לא אהבת את החתול הזה!"
"בסדר, יכול להיות," אני מודה. "ובטח שלא הייתי משוגע עליו כמוך. בכל זאת, אף פעם לא עשיתי לו שום דבר רע. האכלתי אותו כל יום. רק מפני שלא הייתי מוקסם מהממזר הקטן, זה לא אומר שהרגתי אותו. אם תתחילי ככה, יצא בסוף שהרגתי חצי מהאנשים על פני כדור הארץ."
"כן, אתה כזה," אשתי פוסקת. "אתה בדיוק כזה. תמיד, תמיד כזה. אתה הורג כל דבר גם בלי לגעת בו."
ברגע שאני עומד להשיב לה היא פורצת בבכי. אני גונז את הנאום ומעיף את המגבת לתוך סל הכביסה. אחר כך אני הולך אל המטבח, מוציא בירה מהמקרר ולוגם ממנה. איזה יום בלתי אפשרי! יום בלתי אפשרי אחד מתוך חודש בלתי אפשרי מתוך שנה בלתי אפשרית.
נובורו וטנבה, לאן הלכת? אני אומר בלבי. האם ציפור הקפיץ לא מתחה את הקפיץ שלך?
זה ממש שיר:
נובורו וטנבה
לאן נעלמת?
האם ציפור הקפיץ
לא מתחה
את הקפיץ שלך?
עוד לא גמרתי חצי מהבירה שלי, והנה הטלפון מתחיל לצלצל.
"תעני, טוב?" אני צועק לתוך האפלה שבסלון.
"מה פתאום! תענה בעצמך," אשתי אומרת.
"אני לא רוצה לענות," אני אומר.
איש אינו עונה, והטלפון ממשיך לצלצל. הצלצול מערבל את האבק המרחף חופשי בחושך. לא אני ולא אשתי מעיזים לומר מילה. אני שותה את הבירה שלי ואשתי ממררת בבכי. עשרים צלצולים, ואחר כך אני מפסיק לספור ופשוט מניח למכשיר לצלצל. אי־אפשר להמשיך ולספור לָנצח.
אין עדיין תגובות