ב-15 ביוני 1967, שלושה ימים אחרי תום מלחמת ששת הימים, התרחשה בגולן דרמה מדהימה. אחד-עשר חיילים מפלוגת טירונים של גדוד […]
פתיחה
ההר שהפך למפלצת
ב-11 וב-12 במאי 2004 התפוצצו שני נגמשים על ציר פילדלפי ברצועת עזה על צוותיהם. הנגמ”ש הראשון היה עמוס בשישה חיילים שזכר לא נותר מהם. וגם השני, שהיה עמוס בחמישה חיילים וחומרי נפץ, התפזר עם יושביו ברדיוס ניכר. חיילים מחטיבת גולני הגיעו למקום בנגמ”שים כבדים מדגם אכזרית. חיילי קורס מ”כים הוקפצו למקום על מנת לסרוק ידנית את השטח יחד עם אנשי הרבנות הצבאית ויחידת הקבורה המטכ”לית על מנת לזהות את הגופות ולהביאן לקבורה. תמונות החיילים המחפשים בחול בידיהם בזחילה על ארבע את שרידי חבריהם, פורסמו בכל אמצעי התקשורת ועוררו תגובות נרגשות. התומכים ראו בפעולה זו אות ומופת לערכיות של צה”ל ולמחויבותו לחייליו, ואילו המתנגדים ראו בכך סיכון מיותר של חיילים. הארץ סערה בוויכוח נוקב. הנימוק העיקרי שנשמע בזכות הפעולה היה “שצריך לתת להורים קבר להשתטח עליו”. תמונות החיילים ההרוגים פורסמו בצירוף כתבות פרופיל עליהם ועל גבורתם. וגם ההורים של אותם חיילים רואיינו בהרחבה.
זחילת הלוחמים לחיפוש השרידים של חבריהם בציר פילדלפי
ב-15 ביוני 1967, שלושה ימים אחרי תום מלחמת ששת הימים, התרחשה בגולן דרמה דומה. אחד-עשר חיילים מפלוגת טירונים של גדוד גדעון (13) של גולני נכנסו לבונקר מלא מוקשים באזור בית המכס העליון ברמת הגולן והתפוצצו לרסיסים עם הבונקר. הגולן, שהיה פעם שטח של התפרצויות וולקניות, כאילו חידש ימיו כקדם, והתפרץ ברעם אדיר של אש ועשן שחרכו את הסביבה והדיו הרעידו את מורדות הרמה ואת עמק החולה. חבריהם לפלוגה של הנספים, ששהו באזור האסון וצפו במחזה המחריד, גויסו עד מהרה לאיסוף השרידים של חבריהם שהתפזרו למרחק של מאות מטרים במעלה ובמורד רמת הגולן שהיו עדיין מלאים במוקשים. הם זחלו על סלעי הגולן הלוהטים ואספו שברי עצמות ושרידי בגדים וחגורים שהיו פזורים על האדמה החרוכה, על העצים ועל גג בית המכס העליון, לתוך שמיכה צבאית שהייתה פרושה על אלונקה. חלק מהטירונים לא יכלו לשאת את המראות הנוראים, סרבו פקודה, ופשוט עמדו תוהים, בוהים, בוכים ומוכי הלם. אלא שכאן מסתיימת ההשוואה. במקרה זה הארץ דממה והאסון נעלם מהתקשורת. תמונות החיילים לא פרסמו וגם כתבות אודותיהם לא פורסמו. וגם הוריהם, שרובם היו מיישובי עולים שהגיעו לארץ מיד לאחר קום המדינה, ממילא לא רואיינו. הן הודרו מהאסון בשעה שהתרחש ונודע להם עליו רק מספר ימים לאחריו.
מלחמת ששת הימים הסתיימה בניצחון אדיר ופלאי – עם ישראל שחי לפני המלחמה בתחושת מחנק של שואה קרבה ובאה יצא מכליו משמחה על שהסיוט הסתיים בניצחון אדיר שהסיר את החרדות, ובמחי יד של גבורת חיילינו הפך אותנו לאימפריה שאיש לא חלם עליה אף בחלומות הוורודים ביותר. הציונות הדתית מבית מדרשו של הרב קוק אף הכריזה על הניצחון כאתחלתא דגאולה.
היה זה זמן של “ירושלים של זהב” שהצנחנים יפי הבלורית והתואר שיחררו (גילוי נאות: גם אני הייתי ביניהם). והיה זה זמן של השיבה לקבר רחל אימנו בשדמות בית לחם. והיה זה זמן של “שארם א-שיך חזרנו אליך שנית”.
הלוחמים הגיבורים שעשו את זה נישאו על כפיים ומיתוסים של גבורה התפתחו בקצב מסחרר.
גם מודעות האבל של אותם ימים היו בעל ניחוח של גבורה וניצחון. החיילים שנפלו נפלו על מזבח הצלת המולדת. עובדי ים המלח שהרכינו את ראשם לזכר הגיבורים אשר נפלו על הגנת המולדת; מודעה למשפחות עובדי משרד הביטחון ששכלו את יקיריהן במערכות ישראל; מודעה של יחידת הצנחנים שמבכה את חבריה שנפלו במערכה על ירושלים ועוד ועוד. מודעת אבל על אחד-עשר חיילים שנספו באסון נורא וחסר תכלית לא תאמה את רוח הימים ההם.
השיר “בתי את בוכה וצוחקת” (מילים יובב כץ ולחן דוד קריבושה), בביצועה של חווה אלברשטיין, על הילדה שיצאה מהמקלט בגדות ונשמה לרווחה מאחר וההר המפלצתי של רמת הגולן שאיים על ביתה הפך לידידותי, הפך ללהיט.
אגב, אפשר להוסיף שלפחות השורות הראשונות של השיר האופטימי הזה לא רלוונטיות לאירוע שבו עוסק ספר זה.
“פגז אחרון התפוצץ ושתק
עטפה הדממה את העמק…
אמנם בגדות לא התפוצצו יותר פגזים אבל מוקש ארור אחד שהתפוצץ בבונקר ברמת הגולן הפר את הדממה שאפפה את העמק בקול רועם שנשמע למרחקים – ונראה שגם בגדות שמעו אותו היטב – וקטל אחד-עשר חיילים. ולאחריו דממה שאפפה את הנושא למשך שנים רבות….
גם ההורים של אחד-עשר החיילים מפלוגה ד’ בגדוד גדעון מחטיבת גולני חיו מיד עם תום המלחמה באופוריה שאפפה את כל עם ישראל. הם קיבלו מכתבים וגלויות מבניהם שהם סיימו את המלחמה בשלום, והיו שאף קיבלו גלויות התפארות שבהם בניהם סיפרו שלחמו בתל פאחר וניצחו.
אלא ששימחתם לא ארכה. יום לאחר שחגגו את חג השבועות ובבתי הכנסת התפללו לשלום המדינה וברכו על הניצחון שהעניק לנו בטובו הקב”ה, ארע אסון שהפך את חייהם לגיהינום. ההר שהפך למפלצת ידידותית אצל הילדה מגדות הפך עבורם למפלצת שבלעה את יקיריהם שמהם נותרו שרידים שנאספו בשמיכה צבאית.
ההודעה על כך שיקיריהם נספו השתהתה משום מה בצינורות הבירוקרטיה של צה”ל כשלושה ימים אחר האסון, והם קיבלו אותה רק לאחר שרובם נקברו בקבר אחים בנהריה (ושניים מהם שזוהו נקברו לאחר מכן בהר הרצל ובקרית שאול). ההודעה על האסון לא נמסרה כמקובל על-ידי נציג צה”ל, אלא על ידי דמות ממסדית מהישוב שבו הם גרו.
האסון, שיסודו במחדל נורא, הודחק ונעלם מהתקשורת ומדעת הקהל. מעצבי דעת הקהל וצה”ל לא רצו לקלקל את השמחה ולהראות שבצבא הנפלא והגיבור יכול להתרחש מחדל כזה – והתוצאה העלמות הנושא במהלך שנים רבות מהתודעה הציבורית. זה היה מן דבר שלא שייך לעניין וראוי להיפטר ממנו מהר לפני שייוודע לציבור.
ספר זה תכליתו להעלות את הפרשה הנשכחת על סדר היום הציבורי ולא לתת לה להישכח במרתפי הארכיונים, בליבות קרובי המשפחה, ובחוויותיהם הטראומטיות של החיילים שנכחו באירוע. גם אחרי ארבעים ושש שנה יש צורך לתת כבוד לחיילים שנספו בגלל מחדל צה”לי, ובעיקר למשפחות שעד היום נושאות בליבם פצע שמסרב להירפא.
אין עדיין תגובות