צלם החי עם משפחתו על גבול הקו הירוק יוצר קשר עם חייל רוסי בודד בזמן אירוע בטחוני; זוג בוחן מחדש […]
קוֹפִּי ופֵּייסְט
באותם ימים דיברתי על נשק. היה אלכס, החייל הבודד שחי עם איזה זקנה, שלא ברור מה הקשר ביניהם, תמיד במרפסת בימי שישי אחר הצהריים, מנקה את ה–M-16 המקוצר שלו, לבוש בבוקסרים ובגופייה, יושב שם בשמש, מעשן ומזיע בלי בעיה במשך שעה או שעתיים, ואני מסתכל עליו מהמרפסת שלנו, ואומר, איזה בזבוז של כוח אדם.
הפעם הראשונה שחשבתי על זה הייתה כששמעתי אותו מדבר בטלפון ואומר שצה"ל זה הבית זונות הכי גדול במדינה, כולם שׁם על כולם. המפקדים על החיילות, החיילים על המפקדות, המפקדות על המפקדים, המפקדים על המפקדים. אלכס היה גבוה, בהיר, עם מבט זחוח של רוסים גאים. הרגליים הבהירות והשעירות שלו בהקו בשמש, והצל מתחת לבית השחי הזכיר לי נשכחות: תמונת עיתון מקומטת בפרסומת לשפתון, זרוקה באוהל בטירונות.
תכננתי את זה לפרטים. אלה היו השעות שישבתי במרפסת, הדלת סגורה מאחוריי, ועל המעקה הרחב שעליו אלכס ישב היו רק כמה כתמים של שמן שהזקנה ניסתה לנקות מהאבן ואף פעם לא הצליחה.
לא הייתה לו משפחה בארץ, לאלכס, חוץ מהזקנה. המשפחה שלי רק זמזמה ברקע: אשתי איריס, שמטפלת בילדים עם הפרעות התנהגותיות בבתי ספר ובפנימיות, והתאומים, בן ובת. בן, שנדלק על הצופים וסחב פעם סֶנָדָה הביתה כדי להוכיח את האהבה שלו, ובת, שפתחה לעצמה בלוג באינטרנט. אני לא יודע מה היא עושה שם.
בעיתון הקהילתי, שחילקו בלי הבחנה בין הבתים בחינם, קראתי שבגלל המצב הביטחוני המתחמם, מומלץ להיזהר. לא לתת לילדים לצאת לבד בחושך. להתקין מערכת נעילה מרכזית באוטו. להזמין שירות אבטחה לבית. אפילו כלבים היה כתוב שהם גונבים. כשהתחלנו לוותר על דברים, כשלקנות לַבית שוב נהיה מאבק, כשוויתרתי על סיגריות, השתמשנו בעותקים של העיתון הקהילתי שפיזרו ־ שבעה, שמונה, תשעה בכל כניסה ־ בשביל לרפד ארגזים שארזנו והנחנו בממ"ד.
הבטתי בציפורניים הכמעט גזוזות באצבעות הרגליים של אלכס, איך הוא משחק בהן באוויר החם, וניסיתי לחשוב על איריס. איך הוא יושב בפישוק, מרוכז, מפרק את הנשק לחלקים הכי קטנים, מנקה אותם עם מברשת ופלנלית. איריס הייתה חוזרת מִכְּנסים מקצועיים מריחה מִבְּשמים של יועצות אחרות. זה היה קיץ, והטמפרטורה הממוצעת הייתה שלושים ושמונה מעלות.
התגעגעתי לעיר. בלילות ישבתי במרפסת, והג'יפים של הסיור הקהילתי סנוורו אותי בעיניים. העיקר שרצינו בית צמוד קרקע בסביבה ירוקה. גם קיבלנו. בת התחילה חוג יוגה לילדים, ששתה לנו את העובר ושב, ובן היה צריך צ'קים לשבט בצופים. אלכס הגיע לסופי שבוע לזקנה, וכשישבתי במרפסת ובן בא עם שאלה בשיעורים, ניסיתי להבין איך הוא לא רואה בכלל את אלכס, איך אני כן.
התחלתי לחשוב מה יקרה אם הוא יסכים לתת לי את הנשק שלו. אני אשב איתו על כל הפרטים. הוא ידווח במשטרה הצבאית שמחבלים השתלטו עליו בדרך לבסיס וגנבו את הנשק. הוא נאבק איתם, הם גם רצו לחטוף אותו, אחד מהם ניסה להזריק לו משהו, ובסוף הוא הצליח לברוח ורק הנשק נשאר אצלם.
תגיד להם שגם פצעת אחד מהם, תכננתי לומר.
הוא ינקה את הנשק פעם אחת אחרונה, בשבילי, ואחר כך ימסור לי אותו, יחד עם המחסניות.
הלילה שהילדים נעלמו התחיל בהקפצה של הסיור הקהילתי. הג'יפים התחילו רונדלים מסביב ליישוב, בדהרה. הצ'קלקות שלהם הבהבו כמו משוגעות. ניידות משטרה הצטרפו ופרוז'קטורים האירו את החושך השקט שלנו.
קבוצה מהצופים לקחה ציוד מהקן ויצאה לטייל, או ליום דרגה, או למה שעושים הצופים. אלה היו בן וחברים שלו, למשל ההוא שמגיע אלינו ותמיד מביא איתו ריח של מתכת. גם בת נעלמה. איריס חזרה מאוחר. היא נכנסה הביתה, עם כל הרעש מבחוץ, והפילה את המפתחות. "אני לא יודעת מה אני אעשה", היא אמרה.
אחר כך המשטרה עברה בין הבתים. בן והקבוצה שלו, הם היו עשרה, לא היו היחידים שנעלמו. נעלמו עוד שתי בנות, ובת. ענינו על שאלות. הרחובות התמלאו בניידות משטרה וברכבי שטח. ביקשו מאיתנו תמונות. השוטרים עשו סיבוב בחדרים של הילדים וחזרו משם נבוכים, בלי מילים. עיתונאים התחילו להגיע. זה היה השלב המפחיד באמת. איריס פרצה בבכי וברחה לשירותים.
ישבנו מכוּוצים בתוך הבית. קראו לנו לצאת ולעזור בחיפושים. שמעתי מישהו אומר, הלילה הראשון הוא הלילה הכי קריטי. יש להם פחות משעתיים להעביר אותם לשטחים של הרשות הפלסטינית. מישהו אמר, איך מעלימים עשרים ילדים, איך, ומישהו אמר, שלוש עשרה, שלוש עשרה. לקחתי מפתחות של הבית ויצאתי. מהמדרגות שמגיעות ישר לרחוב ראיתי את אלכס, בחולצה צבאית פתוחה, גופייה מתחת וצ'ימידן על הכתף, הולך בכיוון הבית של הזקנה, מביט בניידות.
באוטו נסענו בכיוון הגדר הדרומית של היישוב. אמרו לנו לחבור לשוטר הממונה שם, והוא יגיד לנו באיזה כיוון לחפש. אלכס התיישב, הצית סיגריה ושאל, "אפשר מיזוג?" נהגתי בכביש הַטבעתי החשוך של היישוב והזעתי. האוויר הממוזג זחל מהפתחים בעדינוּת על העור. יכולנו לראות צ'קלקות מהבהבות. כלבים נבחו מרחוק. האוזניים שלי צפצפו. אלכס עישן. עוד פעם כלבים. חשבתי לעצמי, בת יצאה גבוהה מאחיה. ושניהם כהים יותר, דומים לאמא שלהם. חשבתי שאני אומר את הדברים בקול, אבל אלכס ישב ועישן, ואני שתקתי ונהגתי.
שעה מאוחר יותר צעדנו אלכס ואני בתוך שדה קוצים עם פנסים גדולים שקיבלנו מהסיור הקהילתי. אני צעקתי, "בן", ואלכס צעק, "בת". כל מה שיכולנו לראות היו הקוצים שלפנינו ומדי פעם דורבנים שברחו מהרעש ומהאור. האוויר היה כבד יותר. האבק שהתרומם מהקוצים שרף בגרון ובעיניים. החולצה והתחתונים נדבקו לי לגוף. הגופייה של אלכס הייתה שקופה ומלוכלכת במרכז. החזה שלו היה חלק ומבריק.
מרחוק שמענו חריקות של קשר משטרתי. שמענו גם מסוק, אבל הוא עבר שם רק במקרה והמשיך צפונה. אני צעקתי, "בן", ואלכס צעק, "בת". לא זכרתי את השמות של הילדים האחרים, רק אולי גילי אחד, זה עם הברזלים הגדולים על השיניים והקשירה מאחורה, וּויתרתי כי חשבתי שאני פשוט טועה בשם.
אחרי ארבע, לפני הזריחה, חזרנו לאוטו. לשוטר הודעתי שלא מצאנו כלום. הוא הודיע לי שגם הם. כבר הייתי עייף והעדפתי לא למצוא שום דבר. נסענו לכיוון הבית. אני נהגתי. השארתי את הרדיו כבוי. אלכס נשאר בגופייה, ואת החולצה הוא קשר לחגורה. הסרחנו מזיעה. התביישתי שהזיעה שלי חריפה משלו. אלכס הוציא סיגריות והציע לי. לקחתי אחת, והוא הצית לשנינו. בשפה שההורים שלי דיברו והוא לא מבין אמרתי, אני לא אבכה עכשיו. הסיגריות שלו היו חזקות, והשתעלתי. רציתי להשתין והמשכתי לנסוע. חשבתי שעולה ריח מהאוויר הממוזג, אבל אלה היו הנעליים הצבאיות, שהדיפו ריח של סולר ומשחת נעליים.
"שתי ילדים יש לכם?" הוא שאל.
הרגשתי צריבה בבטן. הנהנתי.
"אין יותר?" הוא אמר ושאף עוד עשן.
מרחוק כבר אותתי ימינה לתוך השכונה. התקתוקים של האיתות הרעישו על רקע השקט. חלפנו בחלונות פתוחים על פני איזה חמור בכפכפים וגרביים, שעמד בחוץ ואמר שמישהו אמר שמצאו עניבה ירוקה קרועה של צופים. התעלמנו והמשכתי לנסוע.
"מה אתה עובד?"
"צלם. אבל חשבתי להפסיק. לעזוב. איזה נשק יש לכם אתם?"
"מקוצר. M-16. עודפים של צבא אמריקאי".
הסתדרתי מחדש במושב, והרגל נלחצה על הגז. דהרנו לרגע קדימה.
"מה מצלם?"
"שלט ברוכים הבאים לאתר של עיריית הוד השרון. מנות לתפריט ברעננה. איזה חִרְבֶּה של הטורקים ששלוחה של משרד החקלאות מחזיקה. כמה דוגמניות. לא חסר".
אלכס הקפיץ את הרגל במקום. הוא שאף מהסיגריה ונשף החוצה. הבנתי שאני מריח ממנו אלכוהול. "זה לא קשור לאמנות?"
"לא".
אלכס גיחך בשקט. שמענו מסוקים מעלינו. הפעם כנראה בשבילנו. בשביל הילדים.
בלעתי רוק. הוא היה מחוספס, מעורב בניקוטין ובאבק.
אחר כך אלכס סיפר שהזקנה היא מישהי שהאגודה למען החייל סידרה לו. שהיא חיפשה לעזור, לעזור לחיילים כי הם עוזרים לנו, וקישרו ביניהם דרך רשימות של חיילים בודדים.
"עשר חודש אני אצל אישה", הוא אמר והצית עוד סיגריה. כבר התרגלתי לריח הזיעה של שנינו. "כמה זמן אתם שכנים?" אלכס שאל.
"כאן? ארבע שנים". הסתכלתי על פס השוליים הצהוב.
למחרת נמשכו החיפושים, וכשהגעתי הביתה הרגשתי שמשהו השתנה. הזדרזתי בכניסה, עם המפתחות, השלָט של האוטו תמיד מסתבך איתם, כמעט זרקתי הכול על המדרגות ובעטתי בערֵמות של העיתון הקהילתי, אבל בִּפנים הייתה רק העיתונאית שניסתה לראיין אותי בבוקר. התמונות של הילדים הודפסו שוב ושוב. "ליל ה–13", קראו לזה. "מעשה נבלה שלא ייעשה". היא חיכתה בסלון יחד עם איריס, שלא הסכימה לדבר, אבל הכינה תה לשתיהן. אמרתי לה שתסתלק אם היא לא רוצה לחזור צולעת לילדים שיש או אין לה.
בלילה חלמתי שהילדים חוזרים. בן נכנס הביתה, ואני הסתכלתי עליו ואמרתי, "אבל אתה מת", והוא משך בכתפיים והלך לסלון. הוא היה חבול, אבל לא ידעתי באיזה חלק בגוף. שאלתי אותו איפה בת, וכשהוא הסתובב אליי אמרתי, "כל זה לא קשור למוות שלך?" אחר כך יצאנו למרפסת להראות לו את אלכס.
בערב איריס אספה נעליים וכידון מפורק של אופניים וספרֵי לימוד של בן או של בת, והכניסה אותם לתוך ארגזי קרטון וריפדה בעותקים מהעיתון הקהילתי. שאלתי אותה מה היא עושה. היא אמרה שאִם אֶת הילדים היא לא רואה, אז גם את הדברים שלהם היא לא רוצה לראות.
"את נורמלית?" שאלתי.
עמדתי בכניסה לחדר של בן וקראתי לה כמה פעמים. אמרתי לה, "בחיים אל תדברי אליי ככה", אבל זה לא עזר. היא זרקה מנורות לילה ומכשירים חשמליים נגד יתושים לתוך ארגז מרופד בנייר עיתון ומלמלה, "עכשיו חוזרים לעשן, נכון, עכשיו?" הסתובבתי ונתקעתי במסגרת המתכת של החלון. בחוץ המדרכות היו עמוסות ברכבים חונים. אנשים הלכו בקבוצות קטנות לאורך הרחוב. הצופים חילקו מפות של היישוב והאזור. בגבול עם החורשה הקטנה שמולנו היה סרט סימון אדום קשור לשיח מצד אחד, מתנופף ברוח. "זה מה שאת מלמדת בייעוץ שלך לעשות במצבים כאלה?"
איריס משכה באף מאחוריי וגררה ארגז למסדרון. "לא כל החיים אני יועצת".
עמדנו איריס ואני, ורק הארגז בינינו.
"הגיע הזמן שתפתח את העיניים", היא אמרה לי ומשכה שוב באף.
"תפתח את העיניים ותחליט לעשות משהו. תשים לב לחדשות. תקשיב לרדיו. ילדים לא חוזרים כאן אחרי שהם נעלמים".
בסוף השבוע אלכס שוב יצא שבת. החפ"ק המשטרתי התפרס בצד השני של היישוב. הייתה שיחה עם נציג של המשטרה, עם נציג של השב"כ, עם עוד מישהו ממשרד ראש הממשלה. הזקֵנה ישבה ביציאה למרפסת, כפופה, ואחר כך קמה והכינה במטבח ארוחת שישי. מאזדה כהה חיכתה לאלכס ברחוב עם מנוע דולק. הם אכלו על המרפסת, ואז הוא יצא. חיכיתי חצי לילה, וכשהמאזדה החזירה אותו, הולך כולו בזיגזגים ומזמזם ברוסית, סגרתי מאחוריי את הדלת ונכנסתי למיטה של איריס.
בצהריים, מאוחר, הוא יצא למרפסת בג'ינס בהירים, יחף, בלי הסיגריות. הוא ישב שם וכיסה את הפנים בידיים, בלי לומר מילה.
באוטו נסענו בכיוון היציאה מהיישוב. "תודה שאתה עוזר לי, גבר", אלכס אמר. חלפנו על פני הבודקֶה הריקה, שבאחד הימים שָרצו בה שוטרים שהקימו נקודת ביקורת. אלכס הוציא סיגריות והצית לשנינו.
אמרתי, "תכף. קודם שנצא מפה".
הוא החזיק את שתי הסיגריות הבוערות. "איפה מחפשים עכשיו?" הוא שאל כשיצאנו לכביש הראשי. שוב אמרתי, "קודם שנצא מפה".
בתוכי ניסיתי לחשוב אם לכולם באמת היה שירות אבטחה לבית, כמו שממליצים, ואם הבתים של כולם ייפרצו באותו זמן ממש, מה אז; כמה בתים יספיקו להציל עשרה מאבטחים בשכר וחמש ניידות; ואם הילדים של כולם יֵצאו לבד בחושך באותו זמן? הפלקתי לעצמי על העורף. אלכס הדליק את הרדיו, ואני כיביתי.
"ממש תודה שאתה עוזר לי, גבר", הוא חזר. "אני לא יודע איך שכחתי נשק. תמיד אני מרגיש אותו. נהיה לי כבר חור קבוע ממנו בְּגב". הוא לחץ על נקודה מתחת לצלעות וכיווץ את הגבות. "זה כלא בטוח".
עברנו שלט עם כתובת "חמוס פאלפל טחינה חמוצים קבושים במישקל" וחצים אדומים שמסבירים לאן. "כמה כדורים יש במחסנית של הרובה שלך?" שאלתי.
אלכס הרים גבה וענה. "שלושים כדור. מכניסים עשרים ותשע".
"וירית כבר משלך?"
נסענו ונסענו עד שעברנו את צומת רעננה, את הכניסה לגבעתיים, את היציאה ממנה, ואז אלכס אמר, "תעצור שם". נכנסתי לתחנת דלק. אורות ניאון כחולים סנוורו אותנו. אלכס אמר, "שתי קטנות אתה מחכה", ביקש שני שטרות של מאתיים, יצא מהאוטו ונכנס לחנות. הלב שלי התחיל לדפוק. כיביתי את המזגן. אלכס נעלם. חשבתי על הילדים. שתי תמונות רצו לי בראש: רוח שעוברת על פני החול, ובן ובת רצים אל תוך הים. למה תמיד רצים לתוך הים ולא נכנסים בהליכה? דמיינתי את בן במרתף, בעיניים קשורות, ריח של מתכת ושל שתן סביבו. לא יכולתי לדמיין את בת. לא הצלחתי לראות את אלכס מהמכונית, בין המדפים בחנות.
כמעט צפרתי כדי לשבור את השקט כשאלכס הופיע עם שקית עמוסה, שהניאון הכחול השאיר צהובה, והתקרב. הוא התיישב באוטו והוציא פחיות ארוכות וקרות בצבע כחול–כסוף. "זה מה ששותים עכשיו בברים?" שאלתי. אלכס חייך והשתעל. ראיתי ששן אחת חסרה לו עמוק בתוך הפה.
הוא הוציא מהשקית שתי מנות וודקה בכוסות פלסטיק אטומות. "זה עוזר לְטעם". שתיתי כמוהו. זזתי במושב, והשתחרר לי גז. הגוף היה כבד מכל הימים האחרונים, וצחקתי בגסות, בקול רם, כמה שכואב, ואלכס צחק גם. שתינו מה שנשאר. מרחוק, די מקרוב, ראינו את האורות המהפנטים מסודרים לפי הצורות ההנדסיות של הכניסה לעיר, צורות מדויקות, כמו משהו שלא ייאמן, משהו שבכלל לא קיים. שאלתי אם להמשיך לנסוע. אלכס זמזם מנגינה ברוסית, לא משהו מוּכּר, לא של המתיישבים, משהו מגעיל וכבד ורועש של צעירים. הוא זרק את הפחיות הריקות על השטיחון.
נסענו ברחובות הצרים של העיר. אדי לחות התעבו על החלונות. איפה החברים שלך גרים? שאלתי. אלכס זמזם ותופף עם האצבעות על החלון. תגיד לי כבר, אמרתי, איפה הנשק, והוא חזר לצחוק. נדף ממנו ריח מר של אלכוהול. המשכתי לנסוע וצעקתי, איפה הנשק שלך נמצא? עד שההגה רעד לי בידיים. הוא אמר שזה ברחוב כמו מנדבושקעס, פרץ בצחוק וכיוון אותי בקושי לפי הזיכרון. התקדמנו בנסיעה אטית. הגענו לרחוב מנדבושקעס מוכר ספרים ועצרנו ליד בניין עלוב. אלכס הניח לי יד על הכתף והביט בי בעיניים מלוכסנות. הוא התקרב עוד קצת ואמר, "אתה בהרבה מתח עכשיו", ופרץ בצחוק.
המבט שלו התרחק אל מרפסת קטנה בקומה השנייה. עמדו בה ארבעה בחורים גבוהים שדיברו ביניהם ושתו מכוסות זכוכית. שניים מהם גירדו את הצבע המתקלף מהמעקה, והפירורים נפלו לתוך הגינה החשוכה. הם דמוּ לו מאוד, ונראו בוהקים, אחרי מקלחת. הסרעפת כאבה לי כמו אחרי ריצה ארוכה. "כאן החברים שלך גרים?" שאלתי. אלכס הנהן.
"אז תתחפף". הוא דחף את הדלת ויצא מהאוטו.
מאוחר יותר החניתי לא רחוק מהשיח עם סרט הסימון שהתנופף ברוח, והלכתי בכיוון הבית. הזקנה יצאה עם בקבוקים למִחזור. מאחוריה השאירה אורות דולקים. הלכתי על המדרכה, והיא הבחינה בי והתקרבה. העיניים שלה היו כחולות, קטנות ומכוערות, והיו לה קמטים ליד האף. היא הושיטה יד, והיד נשארה באוויר. "זה לא קל", היא אמרה והביטה לי בעיניים. אחרי שעלינו ישבנו אצלה על המרפסת. היא הציעה לי כיסא. ישבתי והסתכלתי בכתם השמן על מעקה האבן, וכל אותו זמן אכלתי ארוחת ערב.
באותו לילה איריס נרדמה במיטה של בן. הסתכלתי עליה. העפעפיים שלה היו עצומים, רכים, נפוחים. כמה ארגזים מרופדים בעיתון הקהילתי היו מלאים בחפצים. לא הסתכלתי לתוכם. הלכתי לחדר של בת. בכניסה דרכתי על כפכף אצבע ורוד. בחדר עמד ריח של קלמנטינה וקוקוס, ושל המרכך שאיריס קונה. התיישבתי בכיסא מול שולחן המחשב הקטן, הכסוף, שפעם קנינו. נשענתי עליו ונשפתי. הייתי חייב לנשום עמוק ולא להסתכל מסביב. העכבר של המחשב היה מכוסה נצנצים. הנחתי עליו את כף היד, והמסך נדלק ברחש של חשמל סטטי. שורה רצה לאורכו בצבע סגול. קיבינימַרְקֶט. הבלוג של בת מאונטנר!! כל מה שאפשר להגיד!!
מתחת לשורה הרצה הופיע התאריך האחרון. היום שהילדים נעלמו. אחריו השורות: באותם ימים דברתי על נשק. היה אלכס,החייל הבודד שחי עם איזה זקנה שלא ברור מה הכשר בביניהם,תמיד במרפסת בימי ששי אח"צ מנקה את ה-M-16 המקוצר שלו לבוש בבוסרים ובגופייה.יושב שם בשמש מעשן ומזיע בלי בעייה במשך שעה או שעתיים ואני מתסכל עליו מהמרפסת שלנו ואומר,איזה ביזבוז של כוח אדם.ץ
גם השאר היה מוּכּר. הוא המשיך בתגיד להם שגם פצעת אחד מהם, ונגמר בינקה את הנשק פעם אחת אחרונה, בשבילי, ואחר כך ימסור לי אותו, יחד עם המחסניות.
ולמטה יותר, כותרת סגולה במסגרת:
אבא שלי מאוהב בחייל של השכנה….!!!! יוווווווווו!!!!!!
התיישבתי שוב בכיסא. הוא היה קטן בכמה מידות. שׂערות קטנות של אבק דק נעו כמו זרועות מִפתחי האִוורור של המחשב. השולחן הכסוף שקנינו היה שם, כמו שהיה בכל יום. עברה בי צמרמורת. לחצתי Enter אחרי יחד עם המחסניות. והתחלתי להקליד. הלילה שהילדים נעלמו התחיל בהקפצה של הסיור הקהילתי.
המשכתי. הג'יפים התחילו רונדלים מסביב ליישוב, בדהרה. הצ'קלקות שלהם הבהבו כמו משוגעות. ניידות משטרה הצטרפו ופרוז'קטורים האירו את החושך השקט שלנו.
אין עדיין תגובות