לפני שלושים שנים, כשבֶּנחָמין צ'אפָּרו עבד כמזכיר משפטי בלשכת התובע המחוזי, הגיע למשרדו תיק אונס ורצח מזעזע שהוא אינו מסוגל […]
פרֵדה
בֶּנחָמִין מִיגֶל צַ'אפָּרוֹ נעצר לפתע והחליט שהוא לא הולך. לא הולך וגמרנו, ולעזאזל עם כולם.
אף על פי שהבטיח שיבוא, אף על פי שהם מתכננים את מסיבת הפרֵדה כבר שלושה שבועות, אף על פי שהם שמרו מקום לעשרים ושניים איש ב"אֶל קַנדִיל", ואף על פי שבֵּניטֶס ומָאצָ'אדוֹ הודיעו שהם יבואו גם אם יצטרכו להגיע מקצה העולם כדי לחגוג את פרישתו של הדינוזאור.
עצירתו היתה כה פתאומית, שהגבר שהלך מאחוריו ברחוב טַאלְקָהוּאֵנוֹ, בואך שֹדֵרות קוֹרְיֶנְטֶס, כמעט התנגש בו, ורק ירידה מהירה מהמדרכה איפשרה לו להמשיך בדרכו בלא פגע. צ'אפרו שנא את הרחובות הצרים, הרועשים והחשוכים האלו. כבר ארבעים שנים הוא הולך בהם, ועדיין ברור לו שהוא לא יתגעגע אליהם אחרי יום שני. לא לרחובות הצרים ולא להרבה דברים אחרים בעיר הזאת, שאף פעם לא הרגיש שהיא באמת שלו.
הוא לא יכול להבריז. הוא מוכרח ללכת. ולו רק מפני שמאצ'אדו מגיע במיוחד מלוֹמָס דֶה סָמוֹרָה על אף תחלואי הזִקנה והכול. וכנ"ל גם בֵּניטֶס. נכון שהמרחק מפָּלֶרמוֹ לטריבונל לא כל כך גדול, אבל המסכן באמת די גמור. ובכל זאת צ'אפרו לא רצה ללכת. היו מעט מאוד דברים שהוא היה בטוח בהם בחיים, וזה אחד מהם.
הוא התבונן בחלון הראווה של חנות לציוד משרדי. בן שישים. גבוה. שיער לבן. אף נשרי. פנים ארוכות. "חרא," הוא חש צורך לסכם. הוא בחן בעיון את השתקפות עיניו בזגוגית. חברה שהיתה לו בצעירותו נהגה לצחוק על השיגעון שלו להתבונן בעצמו בחלונות ראווה. צ'אפרו לא הודה בפניה, ולא בפני אף אחת מהנשים האחרות שחלפו בחייו, שאותו הרגל לא נבע מאהבה עצמית וגם לא מחיבה עצמית, אלא מהניסיון להבין מי הוא, לכל הרוחות.
המחשבה העציבה אותו עוד יותר. הוא שב ללכת, כאילו התנועה עצמה יכולה לשחרר אותו ממדקרות העצב הזה שנוסף לקודמו. בשעה שהתקדם בלי חיפזון ברחוב הצר שלא ידע את שמש אחר הצהריים, העיף מדי פעם מבט לעבר חלונות הראווה. הוא כבר הבחין בשלט של "אל קנדיל" מעברו האחר של הרחוב, שלושים מטרים משמאל לו. הוא הסתכל בשעון: רבע לשתיים. בטח כבר כמעט כולם שם. הוא עצמו יצא ממשרדו באחת ועשרים כדי שלא יצטרך למהר. הם לא אמורים להתחיל לעבוד עד החודש הבא, וכבר סיימו לפנות את המדפים מהתיקים הקודמים. צ'אפרו מרוצה. הם בחורים טובים. עובדים כמו שצריך, לומדים מהר. המחשבה הבאה היא, "אני אתגעגע אליהם," ומאחר שצ'אפרו לא רוצה להתבוסס בנוסטלגיה, הוא נעצר שוב. הפעם אין איש מאחוריו שעלול להתנגש בו: להולכים מולו יש מספיק זמן לעקוף את הגבר הגבוה במקטורן הכחול ובמכנסיים האפורים, שמתבונן עכשיו בחלון של דוכן לוטו.
הוא סב על עקביו. לא, הוא לא הולך. בשום פנים ואופן לא. אולי, אם יזדרז, הוא עוד יספיק להגיע אל הדוקטור, שהתעכבה כדי להוציא צו מעצר, לפני שהיא תצא למסיבת הפרֵדה. זאת לא הפעם הראשונה שהרעיון עולה על דעתו, אבל זאת כן הפעם הראשונה שהוא מצליח לאזור את מידת האומץ (המתונה) הנחוצה כדי להביא אותו אל סופו המתבקש. ואולי פשוט המחשבה האחרת, המחשבה על מסיבת הפרֵדה, היא גיהינום שהוא מסרב להיצָלות בו. לשבת בראש השולחן? בניטס ומאצ'אדו מכל צד, כמו שלישיית מומיות מכובדת? השאלה הנצחית של אַלוורֶס העלוב, "אז מה אתם אומרים, נתחלק?" רק כדי לקנות בסוף יין באיכות סבירה, שאת רובו הוא יחסל לבד? לָאוּרה, שתשאל חצי עולם מי רוצה להתחלק איתה במנת קָנָלוֹנִי, כי היא לא רוצה לחרוג יותר מדי מהדיאטה שהיא בדיוק התחילה שלשום? וָארֵלָה, השוקע אט־אט באחד מאותם מצבי רוח מלנכוליים שמניעים אותו לחבק בדמעות חברים, מכרים ומלצרים כאחד? אותם חזיונות ביעותים החישו את צעדיו. הוא עלה במדרגות של טַאלְקָהוּאֵנוֹ. עוד לא סגרו את הדלת הראשית. הוא נכנס למעלית הראשונה. הוא לא היה צריך לוודא שהיא מגיעה לקומה החמישית. הוא הכיר כל פינה ופינה בהיכל המשפט כמו את כף ידו.
הוא התקדם בנחישות. עקביו נקשו על המרצפות השחורות־לבנות של המסדרון המקביל לרחוב טוּקוּמָן עד שהגיע לדלת הגבוהה והצרה של הלשכה שלו. הוא עצר לרגע את מחשבותיו והירהר בכינוי השייכות. "שלו". כן. בוודאי! שלו, והרבה יותר שלו מאשר של המזכיר המשפטי גַרְסִייָה או של כל אחד מהמזכירים המשפטיים שקדמו לו או של מי שיבואו אחריו.
הוא פתח את הדלת. צרור המפתחות העצום קירקש בדממת המסדרון הריק. הוא סגר את הדלת קצת יותר חזק מהנחוץ כדי לסמן לשופטת על בואו. רגע, למה ה"שופטת"? כלומר, ברור למה, אבל למה לא אירנה? מפני שלא, בדיוק בגלל זה. מספיק קשה לו להגיע הנה ולבקש ממנה את הדבר שהוא בא לבקש גם בלי להוסיף לכך את הקושי של בקשה מאירנה במקום פשוט מדוקטור הוֹרנוֹס.
הוא הקיש חרש פעמיים ושמע את קולה אומר, "יבוא." כשחצה את סף הדלת, היא הופתעה ושאלה מה הוא עושה כאן, ואיך זה שהוא עוד לא במסעדה. למעשה, היא שאלה, "מה אתה עושה כאן?" בגוף שני, ולא פנתה אליו בפנייה הרשמית המקובלת בגוף שלישי, שזה לא בדיוק אותו הדבר, אבל צ'אפרו העדיף לא להסתבך בשאלת הפנייה בגוף שני לעומת הפנייה בגוף שלישי, מפני שזה עלול להתגלות כמקור נוסף לאי־נעימות, שעלולה להכשיל את הבקשה לטובת הנאה שעלתה על דעתו להגיש ברחוב טאלקהוּאנוֹ בואך שדרות קוֹרינטס. זה בהחלט מרפה ידיים שכל כך הרבה קשיים צצים כשעליו לפנות לאותה אישה, אבל צ'אפרו הגיע למסקנה שאין ברֵרה, שמוכרחים להכריע לכאן או לכאן, פעם אחת ולתמיד, באופן סופי ומוחלט, להפסיק להתמזמז ולבקש את מה שהוא בא לבקש. ה"מכונָה", ככה, ישר, בלי הקדמות. ברוטלי, חסר רחמים, חייתי. בלי לעדן, בלי קישוטים, בלי, טוב, נו, את יודעת, אירנה, חשבתי אולי, אם אפשר, ומה את אומרת, וכל אותן דרכי עידון הרוֹוחות בשפה הספרדית, המשמשות בדיוק כדי להימנע מהדבר שצ'אפרו רואה בפניה של אירנה, או הדוקטור, או השופטת — אותה מבוכה, אותה הפתעה, אותה תדהמה לנוכח תעוזתו.
צ'אפרו מבין שגם הפעם, ככה סתם בשביל הגיוון, הפה הגדול שלו מכשיל אותו, ושוב הוא מוצא את עצמו בנקודת ההתחלה, מנסה לענות לשאלתה של הגבירה בנוגע לארוחת הפרֵדה שמן הסתם נערכת לכבודו ברגעים אלו ממש. הוא מספר לה על החשש שלו מפני נוסטלגיה דביקה, הפחד שימצא את עצמו מדבר בדיוק על אותם דברים, בדיוק עם אותם אנשים, הפחד מפני מלנכוליה פתאומית. ומאחר שאת כל הדברים האלו הוא אומר בשעה שהוא מתבונן ישירות בעיניה, מגיע הרגע שהוא מרגיש את החלל הריק שנפער בבטנו, את עורו המכוסה זיעה קרה ואת לבו ההולם כתוף. ומאחר שמדובר ברגע כל כך מוכר, כל כך בסיסי, ובה בעת כל כך חסר תועלת, צ'אפרו מזנק לעבר חלון המשרד כדי לסגור אותו, כדי להימלט מאותן עיניים חומות בהירות. אך מאחר שמתברר שהחלון סגור, הוא מחליט לפתוח אותו. ואז, כשמתברר שקור כלבים בחוץ, הוא מחליט לסגור אותו. לבסוף אין לו ברֵרה אלא לחזור למקומו, אם כי הוא מחליט להיזהר ולהמשיך לעמוד כדי שלא ייאלץ להישיר מבט אל עיניה מעבר למכתבה העמוסה בתיקי מסמכים. אירנה ממשיכה באותן תנועות, באותם מבטים, באותן נימות דיבור בתשומת הלב הקפדנית האופיינית לה. צ'אפרו לא אומר דבר, מפני שברור לו שאם ימשיך, ימצא את עצמו אומר לה דברים שיתחרט עליהם בהמשך, מילים שאי אפשר לקחת בחזרה, ולכן בדיוק בזמן הוא מחליט לשוב לנושא של מכונת הכתיבה.
הוא אומר לה שאף על פי שאין לו מושג מה הוא מתכוון לעשות מעכשיו, בכל זאת מתחשק לו לנסות לכתוב ספר, שהוא כבר מזמן רצה לעשות את זה. כשהוא אומר את זה, הוא מרגיש מטופש. זקן, גרוש פעמיים, בפנסיה, עם שאיפות ספרותיות. המינגווי של גיל הזהב, גרסִיה מרקס גרסת הפרוורים. ונוסף על כך, אותו נצנוץ בלתי צפוי של עניין בעיניה של אירנה, או שמא מוטב, הדוקטור, ואולי השופטת. אבל עכשיו הוא כבר אבוד, ולכן הוא מוסיף עוד משהו על כך שיש לו חשק לנסות, שמדובר בפרויקט ישן, ועכשיו, כשיהיה לו יותר זמן, אולי, למה לא. וכאן נכנסת לתמונה המכונה. צ'אפרו מרגיש יותר בנוח, כאן הוא כבר פוסע על קרקע מוצקה. "תחשבי, אירנה, אני לא אתחיל עכשיו, בגילי, ללמוד מחשבים, את יודעת. וה'רֵמינגטון' הזאת צרובה לי בקצות האצבעות כמו עור שלישי." ("עור שלישי", מאיפה באה לו השטות הזאת?) "אני יודע שהיא נראית כמו טנק, עם הברזל הזה בעובי חמישה מילימטרים והצבע הירוק־זית, ושהיא עושה רעש כמו מכונת ירייה בכל פעם שמקישים עליה, אבל חשבתי שאם אני לא רוצה לסבך לעצמי את החיים, אולי עדיף שאקח אותה, בהשאלה כמובן, לחודשיים, גג שלושה, כי אני בשום פנים ואופן לא מתכוון לכתוב ספר ארוך מדי, תארי לעצמך." (ועכשיו, כמו תמיד, הוא צוחק על חשבונו) "ובכל מקרה, החבר'ה הצעירים משתמשים כולם במחשבים, ובמדף למעלה יש עוד שלוש מכונות שאף אחד לא משתמש בהן, ובמקרה הכי גרוע אתם יכולים להודיע לי, ואני אביא אותה," אומר צ'אפרו, אך אינו מסוגל להמשיך, כי היא מרימה יד ואומרת, "תירגע, בנחמין, אין שום בעיה. קח אותה, זה המינימום שאני יכולה לעשות למען עובד מצטיין כמוך." וצ'אפרו מתכווץ. כי יש דרך להגיד דברים, ויש דרך להגיד דברים, וזה לא רק התוכן, אלא אותו "עובד מצטיין" בסוף המשפט שנשמע מאוד, אבל מאוד, גוף שלישי, ולא רק שיש דרך להגיד דברים ויש דרך להגיד דברים, אלא שהנימה במקרה המסוים הזה מזכירה מקרים אחרים שצ'אפרו צרב כל אחד מהם בקו האופק החדגוני של בדידותו, שכן הוא הקדיש כמעט אותו מספר לילות לניסיון לשכוח אותם, כמו מספר הלילות שהקדיש כדי לחקוק אותם בזיכרונו, ולכן הוא קם לבסוף על רגליו, מודה לה, מושיט את ידו, מקבל את הלחי המבוישת שהיא מציעה לו, עוצם את עיניו כששפתיו נוגעות בעורה, כפי שהוא עושה בכל פעם שיש לו הזדמנות לנשק אותה כדי להיטיב להתרכז באותו מגע תמים ורווי אשמה, יוצא כמעט בריצה למשרד הסמוך, מרים את מכונת הכתיבה בשתי תנועות מהירות ונמלט בלי להתבונן לאחור מבעד לדלת הצרה והגבוהה.
הוא יוצא שוב למסדרון, שעכשיו הוא ריק עוד יותר מכפי שהיה עשרים דקות קודם לכן, יורד במעלית מספר 8, פוסע במסדרון לעבר היציאה לרחוב טאלקהואנו, יוצא דרך דלת השירות, מברך את השומרים במנוד ראש, פוסע עד להצטלבות עם רחוב טוקומן, ממתין חמש דקות ועולה בחיפזון על קו 115.
כשהאוטובוס פונה בפינת רחוב לָאוָויֶה, צ'אפרו מפנה את ראשו שמאלה, אבל מובן שמהמרחק הזה הוא לא יכול לראות את השלט של "אל קנדיל". אירנה, או שמא הדוקטור, ואולי השופטת, בוודאי נמצאת עכשיו בדרכה לשם כדי להסביר שחתן השמחה יצא מדעתו. זה בטח לא יהיה כל כך נורא, מאחר שכולם כבר ממילא שם, וכולם רעבים.
הוא ממשש את הכיס האחורי של מכנסיו, מוציא את הארנק ושם אותו בתיק. בכל ארבעים השנה שהוא עובד שם, אף פעם לא כייסו אותו, ואין לו שום כוונה שזה יקרה דווקא עכשיו, ביום האחרון לעבודתו בלשכה. הוא מגיע לתחנה של אוֹנְסֶה ופוסע במהירות לעבר רציף 3, קו מוֹרֵנוֹ־עוקף. בקרונות האחרונים, הקרובים ביותר לכניסה, כל המושבים תפוסים, אבל מהקרון הרביעי ואילך לא חסרים מקומות. הוא שואל את עצמו, כמו תמיד, אם האנשים שנשארים לעמוד בקרונות האחוריים עושים את זה מפני שהם ממילא יורדים בקרוב, או מפני שהם מעדיפים לעמוד, או מפני שהם טיפשים. תהיה התשובה אשר תהיה, הוא מכיר להם תודה על מנהגם. צ'אפרו רוצה לשבת ליד החלון, בצד השמאלי, כדי ששמש אחר הצהריים לא תפריע לו, ולחשוב מה לכל הרוחות הוא מתכוון לעשות עם חייו מעתה והלאה.
1
אני לא יודע בוודאות מה מניע אותי לכתוב את הסיפור של ריקרדו מוֹרָלֶס אחרי כל כך הרבה שנים. במידה מסוימת גורלו תמיד עורר בי מעין משיכה אפלה, כאילו ניתנה לי הזדמנות לראות באותם חיים, שהכאב והטרגדיה ניפצו לרסיסים, את רוחות הרפאים של פחדַי שלי. פעמים רבות הופתעתי כשגיליתי בעצמי שמץ של שמחה רווית אשמה לנוכח זוועות שקורות לאנשים אחרים. כאילו עצם העובדה שדברים כל כך מחרידים קרו להם, היא ערובה לכך שטרגדיות כאלה לא יפקדו את חיי שלי. רישיון מעבר שנולד מתוך חוק ההסתברויות הנואל, שעל פיו, אם למר או לגברת כך וכך קרה משהו כזה וכזה, הרי ההסתברות שדבר דומה יקרה למכריהם, ואני ביניהם, שואפת לאפס. לא שאני יכול להתרברב בחיים משופעי הצלחות, אבל לעומת ביש המזל של מורלס, אין ספק שאני יוצא וידי על העליונה. בכל אופן, אני לא מתכוון לספר כאן את הסיפור שלי, אלא את הסיפור של מורלס, או זה של אִיסִידוֹרוֹ גוֹמֶס, שהוא אותו סיפור, רק משתי זוויות שונות, או משני צדי המשקפת, או משהו כזה.
זאת לא הסיבה היחידה שמניעה אותי לכתוב את הדפים האלה, אם כי לאותה השתאות מורבידית יש בהחלט תפקיד לא מבוטל. אני מניח שאני מספר אותו מפני שיש לי זמן. הרבה זמן. יותר מדי זמן. כל כך הרבה זמן, שהפרטים הזעירים ביותר המרכיבים את חיי היומיום שלי מתמסמסים במהירות לרִיק חדגוני המקיף אותי מכל עבר. היציאה לפנסיה גרועה מכפי שדמיינתי. הייתי צריך לדעת את זה. לא בנוגע ליציאה לפנסיה, אלא בנוגע לעובדה שדברים שאנחנו מדמיינים בדרך כלל גרועים יותר כשהם מתרחשים במציאות מכפי שהיו בשעה שהם התרחשו בדמיוננו. במשך שנים ראיתי את עמיתַי למשרד פורשים מהעבודה באופטימיות תמימה, באמונה שעכשיו, סוף־סוף, כשיעמוד לרשותם זמן פנוי, הם עומדים לבלות בנעימים. ראיתי אותם יוצאים לדרכם, משוכנעים שזכו לפחות בכרטיס לגן עדן. וראיתי אותם חוזרים, מתפכחים במהירות, מידרדרים, נהרסים. מכלים בתוך שבועיים־שלושה לכל היותר את כל אותם תענוגות־כביכול שהם דחו במהלך השנים של עבודה חדגונית, ובשביל מה? כדי לקפוץ מדי פעם לביקור בהיכל המשפט, לפטפט קצת, לשתות קפה עם החבר'ה, ואפילו להציע עזרה בתיקים שיש בהם שמץ של מורכבות.
לכן, כיוון שכל כך הרבה פעמים הזדמן לי לראות אנשים הניצבים בפני זִקנה ריקה מתוכן, וכיוון שכל כך הרבה פעמים ראיתי את עיניהם מפצירות, מתחננות לדרך מילוט שאינה בנמצא, נשבעתי לעצמי שלא אגיע לשפל הזה כשיגיע תורי. שום ביקורי מולדת. שום ביקורים נוסטלגיים כדי לראות מה שלום החבר'ה. בלי כל אותם מחזות מבחילים שירטיטו לחמש שניות את לבם של מי שהתמזל להם מזלם והם עדיין ממשיכים לעבוד.
אז ככה, פרשתי לפני שבועיים, וכבר הזמן שופע ועולה על גדותיו. לא שאני לא מצליח לחשוב על דברים לעשות. אני מצליח לחשוב על המון דברים, אבל כולם נראים לי חסרי טעם. וזה אולי הרעיון הכי פחות חסר טעם — להשתעשע כמה חודשים בתפקיד הסופר, כמו שסילביה היתה אומרת כשהיא עדיין אהבה אותי. אבל האמת היא שאני מערבב שתי תקופות ושתי דרכים להגדיר את השאיפה. כשהיא עדיין אהבה אותי, היא נהגה לנבא לי עתיד שאממש בו את שאיפותי הספרותיות, ולא סתם, אלא איעשה סופר מפורסם. לאחר מכן, כשאהבתה התמוססה בשיממון חיי הנישואים שלנו, היא דיברה על לשחק את תפקיד הסופר, וזאת ממגדל האירוניה והבוז שהעדיפה להתבצר בו וממנו שיגרה את חִציה המורעלים. לא שיש לי זכות להתלונן. גם אני לא בדיוק טמנתי את ידי בצלחת. חבל. עצוב שמעשר שנות נישואים לא נשארה אלא רשימת מצאי מבישה של כל הנזקים שגרמנו זה לזה. עם סילביה לפחות הגעתי לשלב הוויכוחים. בנישואי הראשונים למרסלה אפילו לא הגענו למצב שבו הצלחנו לדבר על הדברים האלה. לא עליהם ולא על שום דבר אחר. קשה להאמין. חלק ניכר מחיי חלקתי עם שתי נשים, ומשתיהן נותרו לי בקושי כמה זיכרונות עמומים. אותה עמימות שבה שרדו שתיהן בזיכרוני היא הוכחה נוספת (כאילו חסרות הוכחות) לעובדה שאני אדם זקן. שרדתי שני נישואים, ועוד נשאר לי די והותר זמן לתעות בערבות האינסופיות של חיי הרווקות. מתברר שהחיים ארוכים בסופו של דבר.
בכל אופן, אף פעם לא התייחסתי לשאיפותי הספרותיות יותר מדי ברצינות. לא כשסילביה דיברה עליהן בהערצה, ולא לאחר מכן, כשהיא ירקה את המילים בבוז. אם הגעתי לשלב שבו חלמתי (מאחר שחלומות מסוימים ממשיכים להתקיים גם בלבבות הספקניים ביותר) על אותה סצנה אידיאלית של הסופר בחדר עבודתו, תמיד היה בה חלון גדול שצופה לים, עדיף מִצוק סחוף רוחות.
אומרים שהבגדים לא עושים את האדם. לכן לא היה די בהסבת הסלון בביתי לסטריאוטיפ בהתגלמותו של "חדר עבודתו של סופר השקוע במלאכת הכתיבה" (מוזר הקטע הזה של סופר־כותב, ולא סופר־סופר, כמו שצַייר מצייר או פַּסל מפסל או מלחין מלחין, אבל אין דרך לעקוף את זה). לא שהים והסערות לא חסרים לי, אבל יש לי שולחן עבודה מסודר, חבילה של דפי אֵי־4 צחורים מצד אחד, ופנקס רשימות בלי אף רשימה בצד השני. באמצע נחה מכונת הכתיבה, "רמינגטון", מכונה רבת־הוד בצבע ירוק־זית, לא קטנה בהרבה מטנק, ועשויה פלדה לא פחות עבה, כפי שנהגנו להתבדח בלשכה לפני שנים.
אני ניגש לחלון, שכפי שכבר אמרתי, אינו משקיף מהצוק אל אוקיינוס למוד סערות, אלא אל גינה קטנה ומשמימה בגודל של ארבעה על חמישה מטרים, ומשם אל הרחוב, הריק כמו תמיד. לפני שלושים שנה היו הרחובות האלה הומי אדם. היום הם שוממים. הילדים בגרו ועזבו, והמבוגרים הזדקנו והסתגרו בבתים. כמוני. זה יכול להיות משעשע: אולי כל מי שנשארו, הבודדים שנותרו, מסתגרים בבתיהם עם שולחן כתיבה ערוך לקראת כתיבת ספרם המיוחל.
באמת, ולא כל כך בתמים, אני חושד שהדף הזה, שאני מתעקש למלא בשרבוטים, עומד לסיים את חייו, כמו תשעה־עשר הדפים שקדמו לו, ככדור נייר בפינת החדר. כי בשעה שאני נפטר מהטיוטות, אני לא מצליח לעמוד בפיתוי הספורטיבי להשליך אותם בהינף יד חינני לסל אשפה מקש שקיבלתי השד יודע ממי; ואני כל כך מתלהב כשאני קולע, ורוחי כל כך צונחת לתהומות כשאני מחמיץ, שהניסיון הבא לקלוע לסל כמעט מעניין אותי יותר מהאפשרות הקלושה שאולי אצליח סוף־סוף לכתוב את העמוד הראשון בסיפור שאני מתיימר לכתוב. ברור לי שסיכויי להפוך לסופר בגיל שישים שקולים לסיכויי להיעשות שחקן כדורסל מקצועי.
כמה ימים ניסיתי למצוא תשובות בנוגע לספר שאני מתיימר לכתוב, וחששתי בדיוק ממה שקורה לי עכשיו: שברגע שאמצא את עצמי מול מכונת הכתיבה, יתפוגגו שאריות התעוזה שלי בריצה סביב הזנב של עצמי. ראשית, החלטתי שאין לי מספיק דמיון כדי להמציא סיפור. הפתרון שמצאתי היה לכתוב בלי להמציא. כלומר, לספר סיפור אמיתי, סיפור שהייתי עד לו, ולוּ רק בעקיפין. לכן החלטתי לכתוב את הסיפור של ריקרדו מוֹרָלֶס; כי כפי שכבר אמרתי, מדובר בסיפור שאינו דורש תוספות, וידעתי שאולי אמצא בי מספיק תעוזה לספר אותו עד הסוף, בלי שֶירפו את ידי גורמים כמו ההכרח להתחיל לשקר כדי להשלים פערים, או הצורך להאריך את הסיפור כדי שיגיע לגודל הרצוי, או החשש שאצטרך לשכנע את הקורא לא לזרוק אותו לפח אחרי פחות מחמישה־עשר עמודים.
מרגע שהחלטתי מה נושא הספר, הקושי הקונקרטי הראשון היה להחליט באיזה גוף לספר את העלילה. כשאדבר על עצמי, האם עלי לכתוב "אמרתי" או "צ'אפרו אמר"? די היה בקושי הזה כדי לחסל את כל התנופה הספרותית שלי בעודה באִבּה. נניח שאבחר בגוף שלישי, אולי מוטב כך, שכן התקשיתי לדמיין את עצמי שופך את הקרביים על הנייר וגולש להבחנות ולאירועים אישיים מדי. זה היה ברור לי, אין לי שום יומרה להגיע לקתרזיס באמצעות הכתיבה של הספר הזה, או, ליתר דיוק, עוּבּר הספר הזה, אבל הדיבור בגוף ראשון העניק לי הרגשה נוחה יותר, מתוך חוסר ניסיון אני מניח, אך בכל זאת נוחה יותר. ומה אעשה באותם חלקים בסיפור שלא הייתי עֵד להם באופן אישי, אותם חלקים שאני מנחש, אבל לא יודע בוודאות? האם אספר אותם באותו אופן? אמציא אותם מאלף עד תו? אתעלם מהם?
צעד־צעד. נעשה את זה הכי פשוט שאפשר. נתחיל בגוף ראשון. יש מספיק קשיים, אין צורך לחפש קשיים נוספים, וכדאי שאספר גם דברים שאני יודע בוודאות וגם דברים שאני משער, אחרת אף אחד לא יבין שום כלום, גם לא אני עצמי. והנה לכם עוד בעיה: אוצר המילים. בשורה הקודמת הופיע הביטוי "שום כלום" כמו שלט ניאון בלב האפלה. האם עלי להשתמש באותם ביטויים המוניים או להכחיד אותם כליל משפת הכתיבה שלי? כמה ספקות, לעזאזל. הנה, שוב, מילה בלתי הולמת. בסוף עוד תחשבו שאני אדם שמרבה לקלל.
ועוד משהו, גרוע יותר: אם אני מתכוון לכתוב את הסיפור של מורלס, הרי ברור שהוא מוכרח להתחיל בהתחלה. אבל איפה בדיוק נמצאת ההתחלה? גם אם כישורי הספרותיים גולמיים משהו, אני בכל זאת יודע שהפתרון הישן נושן של "היֹה היה פעם" לא ממש הולם במקרה הזה. אז מה כן? איפה ההתחלה? לא שלסיפור אין התחלה, הבעיה היא שיש לו משהו כמו ארבע או חמש התחלות אפשריות. גבר צעיר שנפרד בנשיקה על הלחי מאשתו ליד הדלת לפני שהוא יוצא לעבודה. או שני גברים שנרדמו על שולחן העבודה ומתעוררים בבהלה לשמע צלצול טלפון נוקב. או אישה צעירה שסיימה זה עתה את האוניברסיטה מחייכת בתצלום קבוצתי. או פקיד של השירות הציבורי, של מערכת המשפט, כלומר אני, שכמעט שלושים שנה לאחר כל אותן התחלות אפשריות מקבל מכתב ממען בלתי צפוי?
עם איזו מכל האפשרויות האלו אני עתיד להישאר? מן הסתם, עם כולן. אבחר אחת, איזו שלא תהיה, רק כדי להתחיל איפשהו, ואחר כך אכניס את שאר ההתחלות באופן שנראה לי הכי פחות מסוכן, או פשוט אזרום איתן תוך כדי כתיבה. אולי זה לא כל כך נורא אם אכשל. כבר הקדשתי לעניין כמה ערבים. במקרה הגרוע ביותר, אם אשמיד מספיק טיוטות, באופן בלתי נמנע אשפר בצורה ניכרת את כישורי הקליעה למטרה שלי.
2
שלושים במאי 1968 היה היום האחרון שריקרדו אָגוּסטִין מוֹרָלֶס אכל ארוחת בוקר עם לילְיָאנה קוֹלוֹטוֹ, ובשארית חייו הוא זכר לא רק על מה הם דיברו באותו בוקר, אלא גם מה הם שתו, מה הם אכלו, מה היה צבע כתונת הלילה שלה, ואיך האירה קרן שמש אלכסונית את לֶחייה השמאלית כשישבה במטבח. בפעם הראשונה שמורלס סיפר לי את זה חשבתי שהוא מגזים, שאף אחד לא מסוגל לזכור כל כך הרבה פרטים. את הטעות הזאת בשיקול הדעת ניתן לייחס לעובדה שלא הכרתי אותו מספיק, ולכן לא ידעתי בזמנו שמורלס, עם פני הדביל המושלם שלו, הוא אחד האנשים האינטליגנטים, דקי ההבחנה ובעלי הזיכרון הטוב ביותר שיזדמן לי לפגוש במהלך חיי. היתה סיבה שמורלס דבק כך בזיכרון. מורלס זכר כמעט כל דבר שהיה קשור בצורה כלשהי לאשתו.
לאחר מכן, כשהרשה לעצמו להיחשף, הוא נגע ללבי כששמעתי אותו מתאר את עצמו כאדם רגיל לגמרי, אפרורי, שגורלו לא נועד להיות שונה משניתן לצפות מאדם כזה. מורלס סיווג את עצמו בלי רחמים כאחד מאותם אנשים שחולפים במשפחה, בבית הספר ובמקומות העבודה בלי להשאיר חותם. אף פעם לא היה בו שום דבר טוב במיוחד, שום דבר יוצא דופן, וזה תמיד נראה לו הוגן. עד שהגיעה ליליאנה. מפני שהיא היתה שני הדברים גם יחד. וזאת הסיבה שהוא נצר בזיכרונו את הבוקר ההוא, ולא מפני שהיה האחרון; הוא נצר אותו כשם שנצר את כל הבקרים של אותה שנה וקצת של נישואיהם. לאחר מכן, כשסיפר לי בפרטי פרטים מה היה בארוחת הבוקר ההיא, הוא לא עשה זאת כמו שאר בני התמותה, שמנסים לשחזר את העבר על סמך שרידי זיכרונות חמקמקים, או לקומם מבין ההריסות מצבים או תחושות שאבדו לעד על סמך שברי זיכרונות מאירועים דומים אחרים. לא מורלס. עבורו, העובדה שזכה בליליאנה היתה אושר בל־יתואר. גביע מזלו הטוב נגדש ועלה על גדותיו. ומאחר שהיה מדובר בהפרה כה בוטה של סדרי הבריאה, מורלס ידע שבמוקדם או במאוחר הוא יאבד אותה כדי שהיקום יוכל לשוב למסלולו. כל אחד מהזיכרונות שהיה קשור בליליאנה נצבע באותה תחושה של אובדן, תחושה של אסון האורב מעבר לפינה.
הוא אף פעם לא התבלט בשום תחום. לא בבית הספר, לא בספורט, ואפילו לא בחוג משפחתו, שבו לא זכה אלא לכמה שבחים מזדמנים על תכונות אופי שהיו בשורה התחתונה חסרות חשיבות. אבל בשישה־עשר בנובמבר 1966 הוא הכיר את ליליאנה, ודי היה בעובדה זו כדי לשנות את חייו. איתה, למענה, בזכותה, הוא נעשה מיוחד. מרגע שהוא ראה אותה נכנסת מבעד לדלת המסתובבת של הבנק ושואלת את השומר איפה התור להפקדות, מרגע שראה אותה פוסעת לעבר האשנב בארבעה צעדים קצרים ונחושים, הוא הרגיש שהאישה הזאת עומדת לשנות את חייו. הוא נאחז בתחושת הוודאות הנואשת שגורלו תלוי באותה אישה והטיל את עצמו בעוז למערכה. הוא התנער מביישנותו, פנה אליה בזמן שספרה את הכסף, הישיר אליה מבט, חייך חיוך גדול, לא הסיט את מבטו מפני מבטה, ואמר בקול רם וברור שהוא מקווה לראותה שוב בקרוב. ואם לא די בכך, הוא פנה לארכיון כדי לברר באיזה סניף נמצא חשבון העובר ושב שלה והמציא תירוץ כדי להתקשר לבנק ולברר עליה פרטים.
לאחר מכן, כשהם כבר היו זוג באופן רשמי, הודתה ליליאנה שאותה תעוזה, אותו חוסר מורא שיטתי שבו הוא חיזר אחריה, בלי להניח לסירוביה לרפות את ידיו, כל כך מצאו חן בעיניה, שלבסוף החליטה להיעתר להזמנותיו. ושברגע שהכירה אותו טוב יותר והבינה כמה הוא ביישן, כמה מופנם, כמה נבוך, היא השתכנעה עוד יותר שאותו מפגן אומץ חריג הוא ההוכחה הטובה ביותר לאהבת אמת. ליליאנה אמרה שגבר שמסוגל לשנות למען אהבתה של אישה את עצם הווייתו, הוא גבר הראוי שיחזירו לו אהבה. גם את השיחה הזאת ריקרדו מורלס לא שכח והחליט להוסיף להיות כזה, לתמיד, ולמענה. הוא אף פעם לא הרגיש ראוי למשהו, על אחת כמה וכמה לא לאישה כמוה, אבל הוא ידע שהוא ינסה כמיטב יכולתו. עד שהכישוף יתפוגג והמשרתים יחזרו להיות עכברים והכרכרות — דלעות.
בגלל כל הדברים האלו זכר מורלס לעד שבשלושים במאי 1968 לבשה ליליאנה כתונת לילה בצבע טורקיז, וששערה היה אסוף לפקעת פשוטה, שכמה קווצות שיער ערמוניות חמקו ממנה, ושהשמש שחדרה באלכסון מבעד לחלון המטבח האירה את לֶחייה השמאלית ושיוותה לה מראֶה יפה מתמיד, ושהם שתו תה עם חלב ואכלו צנימים עם חמאה, ושהם דיברו על רהיטים וניסו להחליט מה עדיף לשים בחדר השינה ומה בסלון, ושהוא קם מהשולחן כדי להביא מחדר האוכל כמה תרשימים שהכין בניסיון להחליט כיצד לפזר את הרהיטים בצורה ההרמונית ביותר, ושהיא צחקה על השיגעון שלו לתכנן הכול, ואז הסתכלה עליו ארוכות וחייכה ואמרה שחבל שהוא יטרח כל כך עם הרהיטים הישנים האלו, מסכנון קטן שלה, מפני שבקרוב ממילא הם יצטרכו להפוך את הסלון לחדר שינה, ושהוא, אטי וחולמני, או ליתר דיוק, מסנוּור מהערצה לאותה אישה מכוכב אחר, לא הבחין ברמז, אם כי הוא כן השכיל לאחוז במותניה ולהוביל אותה עד הדלת ולנשק אותה לאט בפתח, ולנופף לה בידו כשיצא. בלי לדעת שזה לתמיד.
אין עדיין תגובות