נוגה פוגשת את דוב באתר היכרויות, שבתה המתבגרת רשמה אותה אליו לאחר גירושיה. נוגה שמה את לבה בכפהּ ויוצאת עם […]
ההתחלה
ערב טוב, נוגה
מה דעתך לנסות לבנות קשר?
דוב
ערב טוב, דוב
הייתי שמחה לדעת איך מחוללים את הנס הזה?
נוגה
כאשר איתַי, צעיר בניו של דוב, שאל יום אחד איך קרה שאביו ואני יחד, השיב האב היקר שזכיתי הודות למשפט הראשון שכתבתי אליו. שום אישה לא השיבה כמוני על פנייתו אליה. לבן התשע, שכבר אז ניצח את אביו, אותי ואת עצמו בשחמט, הסביר דוב עד כמה חשוב לו לגלות מהו הכלי הראשון — פיון, סוס או שמא צריח — שאותו תבחר אישה להניע מולו על לוח משחק הזוגיות.
המשכנו להתכתב.
התגרשתי מאשתי אחרי עשרים שנות נישואים. לפניה הייתי נשוי לאישה אחרת שלוש שנים בסך הכול. הכרתי את אשתי הראשונה בסנט פטרבורג. שם נולדנו (קראו לי אז דמיטרי או דימה), ולארץ עלינו עם הבן שלנו באמצע שנות השבעים. הבן הזה חי כיום עם אמו באמריקה. היא התחתנה שם פעם נוספת ויש לה עוד שתי בנות. מאשתי השנייה יש לי שני בנים ובת: איתמר, ליאורה ואיתי. עם ליאורה אין לי קשר כבר ארבע שנים. אמרתי לה שאם אבא שלה לא מספיק טוב בשבילה, שתחפש לעצמה אבא חדש בסופר פארם. יש שם הרבה תרופות לבעיות של נשים בכל הגילאים.
ההצעה לבתו צרמה. השתדלתי להתעלם ממנה ולחשוב על דוב בעיקר כעל אבא של איתי. הם בילו יחד פעמיים בשבוע אחר הצהריים בבית שכור במושב, סמוך לווילה שדוב השכיר למימון גירושיו מאלָה. פעם בשבועיים נמצא איתי עם אביו שישי־שבת. היו להם כלב שחור בשם רוקי וחתול ג'ינג'י, שנענה לפעמים לשם ג'ינג'י.
אני דוקטור למתמטיקה, אבל עובד שבע־עשרה שנה בחברה לתכנות תקשורת. אני כותב להנאתי מחקרים במתמטיקה, והם מתפרסמים בכתבי עת בינלאומיים שהשמות שלהם בטח לא יגידו לך כלום. אני עוזב את הבית כל בוקר בשש וחוזר מהעבודה ברבע לחמש אחר הצהריים. רק אז אוכל לכתוב אלייך. בימים שבהם איתי אצלי אני מחזיר אותו לאמו בשמונה וחצי בערב, חוזר הביתה בתשע והולך מיד לישון. בימים כאלה לא יהיה לי זמן וכוח לכתוב.
מיד כתבתי —
ערב טוב, דוב
אני גרושה עשר שנים. יש לי שתי בנות: יעל ונועה. אני מגדלת אותן רוב הזמן לבד. אני חוקרת סיפורי מקרא במסגרת לימודי תואר שני ומתפרנסת מכתיבת חוברות לימוד לכיתות ג'־ו'. אני גם מוזמנת קבועה להרצות על נשים בעולם העתיק בפורומים שונים. אם תרצה נוכל לשוחח בטלפון. רוב שעות היום אני בבית, עובדת הרבה מול המחשב.
נחפזתי לענות בגלל הסדרי הפגישות עם איתי. לא רציתי שיחלוף זמן רב בחלל תקשורתי שמאוים על ידי פלישות של בעלות עניין.
"צריך להכות בהם בעודם חמים," יעצה לי פעם שולה, הפקידה האישית שלי בבנק. היה לה ניסיון פרטי רב שנים בפנויים־פנויות, והיא ששה במיוחד להעתיר עצות חכמות על גרושות חדשות.
בוקר טוב, דוב
אני משערת שתקרא את מכתבי רק בערב. לא יכולתי להתאפק עד אז מלהציע שאולי כדאי שנדבר בטלפון. חשוב לי לשמוע את קולך להעמקת ההיכרות.
למכתב הבא שקיבלתי צורפו ארבע תמונות. דוב משתעשע עם כלב שחור גדול בחצר צמודה לבית קטן ועלוב למראה. דוב לוגם מכוס בירה גדולה. גור חתולים ג'ינג'י בתוך כיור רחצה. ילד צנום, בשיער בלונדיני קצוץ, עומד על מיטה רחבה.
דוב שבתצלומים סבל מתווי פנים גסים. התנחמתי בהבעת הפרופסור. ראשו נראה עמוס שיער שחור, שזור אניצי כסף. החיוך שמעל הכלב היה רחב. נשביתי במה שפירשתי כחדוות חיים שלא היתה בשום גבר שכבש אותי לפני כן.
ערב טוב, נוגה
התמונה שבה את רואה את איתי צולמה בצימר על אחד ההרים בשווייץ. זהו אחד המקומות הכי אהובים עלי. אולי בהמשך תראי עוד תמונות מהחופשה שבילינו שם, איתי ואני, לפני שנה. בינתיים אני חושב שיותר נכון שרק נמשיך להתכתב. כמעט כל הנשים שניסיתי ליצור איתן קשר עד היום רצו לדבר בטלפון כבר בהתחלה. אני מעדיף קודם כול להתכתב. לך אין בעיה עם זה, כי את יודעת לכתוב, ואני מעריך את זה מאוד. כל הנשים שרוצות מיד לשוחח ולהיפגש, לא מבינות שככה לא בונים תקשורת שתדע להתמודד עם קצרים בעתיד. רובן גרושות וחלקן היו נשואות הרבה שנים, פיטפטו בלי סוף עם הבעלים ובסוף נפרדו מהם והן עדיין לא מבינות איך באמת יוצרים קשר יציב. כדאי שאת ואני נדבר רק כשנרגיש שאנחנו לא צריכים לשאול לְמה התכוונתָ או התכוונתְ. נדבר רק כשנדע שאנחנו מתכוונים לאותם דברים שאנחנו מבטאים במילים.
הגילוי שעוררתי עניין להתקשרות עם עתיד העניק תחושה של מלכה שעות בודדות לפני ההכתרה. זמן רב לא חשק בי גבר שדרכו לא אצה לכבוש את יצועַי. במקום להיעלב או לחשוד בכשירוּת גברית, בחרתי להזדהות עם תובנות באשר לקלקלת התקשורת הבין־מינית הנחפזת.
ביקשתי מדוב שיכתוב איך, לדעתו, כדאי להקים חיבור איתן ורב ימים בין גבר לאישה.
כעבור יממה הגיע מכתב ארוך עם סעיפים של מסמך טכני. הוא כלל מונחים כמו מִמשָק ומִמסָר, שמתאימים לתיאור תקשורת בין שני רכיבים אלקטרוניים.
תהיתי אם זו אזהרה חדשה לרגשותי המתעוררים, נוסף על מידע על אודות הנתק הממושך בין דוב לבתו היחידה. במקום להיבהל ולמחוק את דוב משגרת ימי החלטתי להיוועץ. שיגרתי את מכתבו לרחל חברתי מימי השירות הצבאי בחיל המודיעין. החשבתי אותה לבעלת חושים חריפים בחשיפת טבעם של בני האדם גם בלי להכירם, אלא על פי תיאורם. היא טילפנה אלי כעבור זמן קצר מבועתת ושלופת לשון. "האיש הזה מוטרף לגמרי! אדם שפוי לא יכול לכתוב ככה על קשר אנושי, על אחת כמה וכמה בין גבר לאישה. הוא בדיוק כמו אלה שהמשטרים הטוטליטריים סירסו להם את הרגשות והשאירו רק מנשרים מנותקים ממציאות נורמלית. אני מכירה עוד כמה כמוהו. הם בלתי אפשריים, נוגה. תפסיקי מיד את הקשר הזה. הוא מסוכן בשבילך. את נוגה־ענוגה מדי בשביל הדוב הזה. הוא ישתה אותך בקשית אחרי שירסק אותך. למה לך?"
נחרדתי מנבואת הכחדתי. ראיתי בדמיוני את נועה ויעל עומדות סביב קברי, מבכות אותי ואת יתמותן המוקדמת בגלל מחלת לב שיכולתי למנוע אילו השכלתי להגן עליו קצת יותר. אחרי יומיים בערך שיכנעתי את עצמי שפניתי אל אישה שְבעַת נבואות שחורות, שהגשימה בעצמה את נבואותיה כשהפכה לרווקה מושבעת.
הוספתי להתכתב עם דוב. שקדתי על פיתויו על ידי הומור שנון.
אני עדיין מחכה לוורונסקי שלי ומקווה לסיום אחר… האמת היא שהייתי שמחה יותר להידמות לנביאה דבורה אשת לפידות. אילו רצתה היו אלף ורונסקים בחייה. אבל היו לה קודם כול ערכים ושליחות שגרמו לה לקום כל בוקר, להתיישב תחת העץ ולחלק פקודות לניצחון במלחמות קיומיות וגם לשיר.
באחד ממכתביו כתב דוב —
העיקר — חיבוק!
חץ פיתוי פילח לב רעֵב. לא כתבתי לו זאת. הקפדתי בניסוחַי לא לסכן חלילה את הסיכוי לשמוע את קולו עוד לפני שנתראה. את צעירת חברותי, סתוית, המבוהלת מקשר מתמשך עם גברים, עידכנתי שאני זורמת נפלא בנהר הרגש, ובינתיים הוא לא רוגש ולא סוער מדי — הכול בשליטה. דווקא לפני מישקה הרואה־חשבון־ידיד־אמת התוודיתי שאולי קל יותר לרעוב לקשר מאשר להתחיל לשבוע ממנו. מבטו הזכיר דאגה עתיקה של האל לברואיו השרויים בצרה אנושה.
ואז הגיע מכתב הבשורה עם מבחן הרגש השלישי, או מה שהיה בעצם אזהרה אחרונה לפני שישתנו חיי לבלי הכר.
אני חושב שהגיע הזמן שנדבר בטלפון. אולי אחר כך גם ניפגש. הייתי רוצה להביא אותך לבית שלי ושתרגישי פה בבית. תישארי כמה שתרצי. יש לך ילדות גדולות שיכולות להסתדר בלי אמא גם בלילה.
יעל היתה בת שש־עשרה וחצי, ולנועה מלאו זה מכבר ארבע־עשרה. מעולם לא עזבתי אותן לילה שלם לבד, והן לא הכירו גבר בחיי אמן, מלבד אביהן. תהיתי כיצד היו מגיבות לו נעתרתי לרצון הדוב שעדיין לא פגשתי. יכולתי לשמוע את יעל מהמהמת, "קודם תתמודדי את עם הבעיה, אחר כך אנחנו." חזיתי את נועה מהנהנת, שואלת אם יש בבית מסטיק ומתאמצת להישמע רגועה באומרה תוך כדי לעיסה, "הכי חשוב שיהיה לו לב טוב בשבילך, אמא."
חצי שנה לפני ההיכרות עם דוב התכתבתי עם דוד, פסיכיאטר אלמן שהתגורר חמש־עשרה שנים בפריז. הודות להתכתבות ממושכת איתו ולמפגש בודד כשהגיע לביקור בארץ — במהלכו התעוררה משיכתי אליו, אבל היא לא מומשה ולא בגללי — ידעתי שהגיעה העת לגבר חדש שימלא את חלל־יונתן. כמובן שלא במחיר הפקרת בנותי.
שיתופי בתובנות מעוררות מחשבה ורגש, במהלך חילופי המכתבים עם דוב, טישטש את החשש שחרף היותו גרוש פעמיים אין לו ידע רב על מה שנדרש מאֵם גרושה אשר גידול ילדיה מוטל בעיקר עליה.
תכתבי לי את מספר הטלפון שלך ובאיזו שעה נוח לך שאתקשר.
* * *
מכתביו של דוב במשך שבועיים נועדו לסלול נתיב לקולו שחיבק אותי מיד. קול חם ועמוק. המבטא הרוסי הכביד רק בדקות הראשונות. הדריכות והמתיחות פינו מקום לפגישה עם קול גברי שהיה עד כה שורות של מילים מרחיקות־מקרבות מבעד למסך המחשב.
"אז מה, את רוצה שניפגש?" שאל.
נחפזתי להשיב בחיוב.
הוא הציע לקיים את הפגישה במסעדה סמוכה לבית החולים תל השומר. שיבח את מאכליה. העדפתי שהפגישה הראשונה תתקיים סמוך לביתי בגלל הרגל רב שנים לא להתרחק ממבצרי המגונן. ציינתי את בית הקפה ברחוב המקביל לרחובי.
דוב הסכים ללא היסוס וביקש הנחיית דרך.
קבענו ביום שישי הקרוב. כיוון שתמונותינו היו מעודכנות, לא נדרשנו לתאר את עצמנו כדי שנזהה זה את זה. דוב בישר שיבקר ביום שישי בבוקר אצל אשר, הספר שלו, כדי שידלל את שערו השופע מדי. הוא שאל בחיוך — ראיתי את חיוכו המאיר, זה שבתצלום — איך אתכונן לפגישה. עוד לפני שעניתי הוסיף שאלה, "תלכי לעשות מניקור?" אך ציין מיד בטון מדוד של מורה או הורה — "את לא צריכה לעשות משהו מיוחד, נוגה. תבואי כמו שאת בדרך כלל."
הוצפתי רטט בתחתיות הבטן. דימיתי כי הגבר הזה עמד היטב על טבעי עוד לפני שראה איך אני מחוץ לתמונה ששלחתי לו במייל. הוא כנראה למד שאין לי עניין רב בטיפוח נשי. לבושי אכן פשוט תמיד, כמעט נערי. שערי זוכה ליד מטפחת של סַפָּר אחת לחודשיים־שלושה. מניקור אף פעם לא עשיתי. גזיזה במספריים קטנים, כשאני מבחינה שצימחו פרא, מעניקה לי הרגשה של ניקיון פשוט.
רוח של נבואה טובה צלחה עלי כשהתמלאתי חדווה נוכח הפגישה הקרֵבה. הקפדתי לשכוח את התרעות חברתי רחל. עדיין לא ניחשתי עד כמה דוב מתוחכם ומתחכם כשיעץ שלא אתגנדר לכבודו. חיזקתי את תקוותי שהוא אכן שונה מכל גבר שפגשתי.
"זה לא שאני לא אוהב נשים מטופחות. רציתי רק לדעת אם תאפשרי לי להכיר אותך בלי תחפושת," יחשוף באוזני כעבור חודשים.
"מה תלבשי?" שאלה יעל בטון דומה לזה של אמי, כשדיברה אלי בהיותי בגיל בכורתי.
"למה זה כל כך חשוב?" הירהרה נועה ומשכה גרב מתוך נעל ספורט יוקרתית. "לדעתי, בכלל לא משנה מה אמא תלבש. מי שלא ירצה להיות חבר שלה, הפסד שלו."
"את לא מבינה כלום, נועה. הכי חשוב איך אישה מופיעה מול גבר בפעם הראשונה. זה כמו להיות שחקנית על במה," קבעה יעל בראש מורם של טורפת גברים מיומנת.
* * *
כחצי שנה אחרי חגיגות חמישים ושבע שנים לכינון מדינת ישראל כבית שלישי, הונחה ברוב הדר פנימי אבן הפינה לממלכת דוב־נוגה. באמצע חודש דצמבר, בשעה תשע בערב גשום, הגעתי אל פתח בית הקפה לבושה במכנסי ג'ינס ובסוודר גדול צבעוני שאהבתי במיוחד. הבחנתי בדוב עוד מהפתח. הוא הביט בי מן הקצה המרוחק של בית הקפה ההומה. ישב על ספת עור מתעקלת סביב שולחן עגול, עישן סיגריה כשעיניו נעוצות בדלת שפתחתי.
מבטינו הצטלבו. הוא בנטייה קלה לימיני — אני מעט לשמאלו. חיוכי הפגין שמחה שנסקה מתחתיות נשמתי. תמורה גמורה התחוללה בגופי שלא אהבתי, בייחוד כשגבר זר אמד אותו. הגוף הזדוני שנהג להפוך מיד לכלא — נועל את שעריו באחת ומשתק את צעדי — נפער כנגד דוב עוד לפני שהתיישבתי על ידו בנינוחות שלא ידעתי כמוה. גופי כאילו הוצת בקרני הזהב שהשתברו על חלונות בית הקפה, מופזות מנברשות נחושת דמויות עלי כותרת שהשתלשלו מתקרתו.
חיוך־האור לא נעלם מפנַי גם לאחר שהתיישבתי על יד דוב, לא קרוב ולא רחוק מדי. תוך דקות הוא מיסגר את היחד בהנחת כף יד גדולה על ברכי. מכנסי והבשר תחתיהם קיבלו בברכה את כף היד החדשה. היא יצאה משרוול ארוך של חולצה כחולה, שגוהצה בקפידה והתאימה לצבע עיני הלובש אותה. הצצה חטופה אל מתחת לשולחן גילתה מכנסי ג'ינס מהוהים, צעירי גזרה.
היינו פטורים ממשפטי היכרות. דוב הוציא מתחת למעיל צמר חום שקית אדומה ובתוכה ספר עטוף בנייר לבן מבריק. כשהעביר לי את השקית אמר בקול נצרד, "היה קל לבחור בשבילך מתנה. היה קשה לנחש מה עדיין לא קראת."
לא רק הסקרנות לגלות מה מתחת לאריזת הנייר הרעידה את ידַי שהחלו לקרוע אותה.
"שם הוורד" של אומברטו אקו.
"רציתי לקנות ספר אחר שמתאים לך אולי יותר. 'יוסף ואחיו' של תומס מאן. מכירה?"
השבתי בשלילה בתנועת ראש חטופה. מכתבֵי דוב גילו שהוא שוחה במקוואות תרבותיים רחבים. בלב אחד הדפים הלבנים שקדמו לתחילת הרומן נכתבה בעט כחול, במעין שרבוט, מילה אחת — מדוב. הוא אמר שזהו אחד הספרים האהובים עליו. מאז נפרד מאשתו השנייה נהג להביאו כשי לנשים שחשב שירצה לפגוש יותר מפעם. "לא נפגשתי עם הרבה נשים בארבע השנים האחרונות. האמת היא שלא היה לי קשר משמעותי עם אף אישה מאז שהתגרשתי מאלה," הודה בחיוך מתחטא לפני שהשתתק והמתין בפנים שאת דריכותם לא פיענחתי. כשהנחתי ביד מהססת את "שם הוורד" על השולחן אמר בקוצר רוח משועשע, "תסתכלי מה עוד יש בשקית."
בתחתית השקית שהנחתי לצדי לפני כן גיליתי ורד אמיתי. פנינו זרחו ברגע מלכד. "הייתי סקרן לדעת כמה זמן ייקח לך לגלות אותו. רציתי שזה יקרה מול העיניים שלי כדי לראות איך תגיבי." קולו היה מלא סיפוק. חיוכו הרחב הבליח ושבה אותי כליל.
ידו שעל ברכי נמשכה וחזרה לאחר שהוורד החי הונח על "שם הוורד" שעל שולחן העץ העגול. עינַי היו בעינֵי דוב — תכלת־אפור יוקד — כשהתחלתי להישטף באשד מילותיו. מחרוזות של משפטים שנאמרו בטון תקיף איימו להטביע. נושא רדף נושא. התאמצתי להתעלם מהגעש למען הכלת כמה שיותר מידע על בעל אישיות שמעודי לא פגשתי כמותה.
דוב תיאר שמונה־עשרה שנות גלות ממחקר במתמטיקה טהורה. חבר מסנט פטרבורג, פרופסור למדעים מדויקים, שב לחייו זה מכבר והחזיר אותו אל אהובתו. "אני אוהב מתמטיקה כמו שאוהבים אישה," התוודה בעיניים מצועפות. "אף פעם לא מצאתי אישה שאותה אהבתי כל כך. נפרדתי ממנה להרבה שנים, אבל היא חיכתה לי כל הזמן. אני אוהב לעסוק במשוואות כמו שאת בוודאי אוהבת לנתח את סיפורי המקרא. אנשים בדרך כלל לא יודעים בגיל צעיר מה הייעוד שלהם, מהו כישרונם, במה הם יגלו עניין מיוחד רוב חייהם. אני ידעתי, אבל החיים גרמו לי לבגוד. חייתי בשינה עמוקה יותר מדי זמן. אין כמעט מתמטיקאי שעזב וחזר אחרי כל כך הרבה שנים, וכאילו לא עזב מעולם."
כשדיבר הייתי מתוחה ורפויה, מבוהלת ומחויכת. נשימותי היו משוחררות וכמעט בה בעת חנוקות — בייחוד כשמכנסי דוב התחככו במכנסַי או כשידו נגעה בידִי או כשעיניו תבעו את עינַי. הוא פרט על מיתרַי שרטטו בהשמעת מוזיקה פנימית חדשה. הפרטיטורה היתה דמיונית וממשית כאחת.
ביראה דיבר על הוריו, שוכני קבר ותיקים. הורים בעלי ייחוס היו לו. אביו היה סופר ועיתונאי ומקורב למשטר הסובייטי. אמו היתה מומחית בפסיכולוגיית ילדים, תלמידה של פיאז'ה וקלפרד. נפשו של דוב נקשרה בה מינקותו, והוא התגאה בדרך שבה חינכה אותו כמודל לתיאוריות שלמדה.
בכלל, הוריו היו בעיניו זוג מושלם. אף פעם לא רבו ומיעטו להתווכח. האב העריץ את האֵם שהיתה בעיניו מלכה או אלילה נשגבת. קינאתי בדוב על שזכה בהורים כאלה. אבל חשדתי שכמו גברים אחרים שהכרתי, גם הוא לוקה בעיוורון של ילד למרות חמישים ושבע שנותיו.
"צריך עצבי ברזל בשבילי. זה מה שאמי אמרה עלי תמיד. ביידיש," הסגיר וצחק. עוד לפני שעצר את שטף דבריו בשביל לבדוק אם אני רעבה ולהזמין למעני טוסט מקושט בעלי חסה, ניעורה בי תחושה עמומה שאדרש למחצב־נפש קשיח יותר מברזל למען יצירת הקשר הזה.
לפני שנפרדנו בפתח בניין מגורי ריחפו שפתי דוב על לחיי. הזמנתי אותו לעלות לדירתי, אך הוא סירב והבטיח לטלפן למחרת. בבית הנחתי את הוורד מתחת לכרית ופרצתי בבכי. חייגתי אליו כעבור שעה ושוב בכיתי.
דוב עדיין לא ידע מה אבי נהג לומר עלי — "את משתינה מהעיניים על כל דבר". כשנרגעתי מעט הסברתי מה שלא יכולתי לומר לאבא אפילו אם היה בחיים, מפני שלא היה מבין.
גם דוב לא ממש הבין מהו יסוד בכיי שמילא את שיחת הטלפון השנייה שניהלנו. נדמה היה שהתייפחותי לא הפחידה ולא דחתה אותו, כי אם חיזקה את חיבורנו חרף המרחק בין עירי הגדולה למושב הנידח שאליו יובילני אביר לבבי המתחדש בצהרי יום המחרת.
באותו לילה בכיתי באוזניו משום שהייתי מרוגשת בגללו ומבוהלת בגללי. לבי אותת שדוב יהפוך לחלק בלתי נפרד ממני.
את "שם הוורד" לא קראתי עד היום.
אין עדיין תגובות