"ועכשיו, אדון סעיד היקר, הגיע תורך לקיים את התחייבותך," אמרה אסתר כאשר ישבנו אל שולחן המטבח הקטן, בדיוק כפי שנהגנו פעם, בימים שבהם גרתי בביתה, כאשר עדיין התאוויתי לכתוב את סיפור משפחתה, וכאשר לה עוד היה אכפת מחיי. "ספר לי, מה גילית בדבר גורלו של בני עשהאל? האם שלום לו והיכן הוא נמצא? ספר לי, ספר אם שפר עליו גורלו."
קורותיו של סעיד, צעיר מוסלמי שאפתן המתערה בעל כורכו בחייה ההפכפכים של קהילה יהודית במצרים אחרי מלחמת 73', מסופרים ברומן "עשרה חוקים פשוטים". המלחמה מאלצת את סעיד לעזוב את ביתו בכפר אהרם ולנסות את מזלו כסופר צעיר באלכסנדריה. שם הוא נשאב אל עולם חדש שאינו מוכר לו בלב קהילה יהודית מרובת תככים המנסה לשרוד בין עולמות שונים ההופכים כמעט לבלתי אפשריים בעבור כל הצדדים. במהלך כתיבת ספר הביכורים שלו, הנסמך על חיי משפחתם של אסתר ויצחק, מגלה סעיד את מורכבות החיים הפשוטים לכאורה.
"עשרה חוקים פשוטים" הוא רומן עתיר תהפוכות המתרחש בין ערים ובין מדינות שונות בצלן של שתי מלחמות ושלום אחד, בין השנים 2010-1973. בפני הקורא נפרשת יריעה של סיפורי אהבה אסורה, קנאה ומלחמה וגם אמונה וייאוש, ואלה נשזרים בעלילה המסעירה, נחשפים ונרקמים אט אט לכדי סיפור שלם. הקורא נסחף כמעט בעל כורחו להרפתקה רב תרבותית מוכרת ובד בבד גם זרה ומנוכרת; קרובה, ובה בעת רחוקה מאוד.
הרומן "עשרה חוקים פשוטים" זכה בתחרות "ננו – ריימו ישראל", שנת 2014, והוא ספר הביכורים של איי.וי אולוקיטה.
קטגוריות: אהבה ותשוקה, מתח ופעולה, סיפורת עברית
20.00 ₪
הקדמה
יש לוחות שכדאי לא לשבור.
את כל החוקים חייבים לקיים.
זיכרונות אסור למחוק.
ואולי בשל כך, אני עדיין זוכר את ריח גופה. אפילו את החלקים המוצנעים ביותר בין מפרקיה. כאילו שאפתי אותם עמוק אל קרבי, כאילו היה הדבר אך אתמול. בלילה אחד, ליל פורענות שכלל לא תכננתי, שאלתי אותה אם תוכל להיות לי אישה עד שארית חיי.
נעמי, כמה אומץ היה לה. בעל כורכה גדלה להיות ממזרה שכזאת, בשל כך ייתכן שהיתה גם מופקרת, ולא ידעה מה גבול לה, לאהבה, ונשבתה בקסמו של זה שדומה לה וכלל איננו זהה לה, כמעט מכל הבחינות. וגם אני סנוורתי עד כלות מיופייה, מעזות מילותיה, וכי איך לא אפול ברשתה, הרי אהבה שכזאת לא ידעתי בטרם פגשתי אותה ולבטח לא אדע אהבה כזו לעולם. וכיצד אוכל לחשוב אחרת, והרי אינני צעיר עוד. והיא, היא איננה בין החיים מאז שנבלות האדם, בני עמי, ערבים מוסלמים כמותי פגעו בה לפתע בעיבורה של העיר.
"יהודייה, מרגלת ציונית," נשמעו קולות ההמון. "תפסו אותה, את היהודייה בת השטן!" צעקו כולם בקול אחד, בקריאה אחת ויחידה שממנה נפוצו רבות אחרות, קטנות ורמות אף יותר. וכך, בריצה אחוזת אמוק דלקו אחריה כלהקת כלבים המשחרת לטרף.
לא, לא, לא.
סלחו לי. עצם השוואתם של אותם אנשים חסרי רחמים לכלבים מחמירה דווקא עם ההולכים על ארבע. שהרי הכלב, אם אינו מורעב כמעט עד מוות, הוא חיה הגונה מדי מכדי שאוכל להשוותו לפורעים. אם כך, אתקן ברשותכם את שכתבתי. כעדר צבועים נוטף ריר וזימה הם רדפו אחריה לאורך שדרות העיר הגדולה. לצופה המתבונן מהצד ייתכן שנראה הדבר כמשהו חסר היגיון מהיסוד. ולא רק באותם הימים, בכל יום. ואולם, כיצד יימצא היגיון במקום שבו השנאה לאלוהי האחר מסמאת עיני כול. ובכל זאת, לבסוף תפס אותה ההמון ומיד רמס את גופה ואת כבודה, כאילו התנפל על ציד טרי אשר נלכד בכפו. בתחילה הפשיטו אותה מבגדיה: שביס, חולצה, מכנס ותחתון. וסופה היה אטי מזה שיכולה היתה לייחל לו. זה בא לה בייסורים שאין קשים מהם.
אינני יודע אם כך במדויק אירע המקרה, אך זהו תיאור האירוע מעיתון הבוקר של אותו היום בשנת 1985. כל שאוכל להעיד על אותו הרגע שחלף ואיננו עוד מצוי בגדר חלום בלהות שלא יחזור על עצמו לעולם. שהרי אם הייתי נוכח בעצמי באותו המקום ייתכן שהייתי מונע זאת מבעדם, אך סביר, ואולי אף אוכל לומר זאת בביטחון מספק, שהייתי מוצא גם אני את מותי באותו מעמד, אם כי אולי באופן קשה פחות. ובכל זאת, אני חי, ואולי לא בכדי. אולי האלוהים הזה שלה בחר בי כדי שאוכל להמשיך לכתוב ולספר את סיפורה. אבל אני, מה אני יודע על אלוהים? לי יש הערכים שלי ולה יש האלוהים שלה, ואחד מהשניים נטה לי החסד, מי מהם – על כך לא תהיה לי תשובה.
וזהו כמעט סופו של הסיפור כפי שכתב אותו אבא.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עשרה חוקים פשוטים”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות