זה סיפור על שושי שחלמה להקים קיבוץ בנגב. על בוקי שהחמיץ את הזמן ללמוד לקח. על יעל היפה שפרצה בבכי […]
~ עץ הסדרייה ~
בימי האינסוף של החופש הגדול, אחרי שחזרו מהים והתקלחו, היו שושי, יעל וחווה נשכבות זו לצד זו על הרצפה הקרירה של בית הילדים, שחלונותיו הואפלו, תחתונים לבנים מבד פשתה תפוסים בגומי לגופן, משעינות את הראש על כף היד ומפליגות בדיבורים.
לשושי הוסיפו לא אחת את הכינוי 'פשושי' כי דמתה לפשוש: קטנה, קופצנית ועמלנית כמותו, צייצנית וחמודה כמוהו. שושי סיפרה שכשתגדל תקים קיבוץ עם בני הכיתה, כמו שעשו הוריהם. יעל וחווה התבוננו בה וידעו שדבריה ראויים ונכונים.
לימים נחלקו חברי הקיבוץ בדעותיהם. כל קבוצה חגגה את חג הפורים בנפרד, הילדים שרו שירים זה בגנות מנהיגו של זה, והמהומה הייתה רבה. חברי המשק הגיעו למסקנה שהפערים גדולים מכדי לגשר עליהם ומוטב שקבוצת המיעוט תעזוב. הוריה של חווה היו בין אלה שעברו לשדה ביתא, בצדו האחר של האגם. שאר הבנות השתייכו לפלג שנשאר, למעט שושי שהוריה נחלקו, אביה רצה להישאר ואמהּ רצתה לעבור.
בנות הכיתה קיוו ששושי תישאר, גם שושי רצתה להישאר. רק חווה רצתה ששושי תעבור. בינתיים החליטה המשפחה ללכת על פי האב ולהישאר.
אחרי הפילוג באה חווה לבקר את חברותיה משכבר. בשעות אחר הצהריים, כשכולן הלכו לחדרי ההורים, מצאה עצמה לבד לכאוב את עלבונה על כך שאף אחת לא הזמינה אותה לבוא אתה. גם לא נטע, שכמה שבועות קודם התעקשה שחווה תבוא משדה ביתא כדי להיות בת הזוג שלה ב'יום הרובינזונים', שהיה אחת המטלות שהוטלו על בני הכיתה לרגל שנת בר המצווה. כולן הסתלקו לחדרי ההורים בלי לתת דעתן על חווה. מאז לא העזה יותר לבוא לשם.
עם הזמן התדרדר המצב של אימא של שושי. האב הסכים לוותר על עקרונותיו והמשפחה עברה לשדה ביתא, בתקווה שהמעבר ייטיב עם האם. שושי הסבירה שאת האשם יש לתלות בפוגרומים שעברו על אמהּ בילדות, אבל את חווה זה לא עניין, העיקר ששושי אתה. שושי פשושי שנהגה לצייר בית קטן עם גג אדום וארובה שעשן מסתלסל ממנה, קרעה חלונות לבית, תלתה בהם וילונות מסולסלים, הקיפה הכול בדשא, בפרחים ובפרפרים בשלל צבעים, בקצה השמאלי של הדף, למעלה, תלתה שמש גדולה, ממנה יצאו קרניים צהובות.
עם שושי לצדה חזרה חווה לבקר את חברותיה בכרמי אלפא.
לשושי הייתה נטייה להתחבר לדכים ונדחים ולהפוך אותם לחבריה. בין אלה היה גוגו, פרטיזן סחוף סיוטים מיערות יוגוסלביה, והייתה אירמה שעמדה תמיד על סף בכי, ופרקש, 'האור חלש', שהיה החשמלאי של הקיבוץ, ומקס 'מטר וחצי' כי גובהו היה מטר ומשקלו חצי. שושי הייתה מתחברת אליהם, באה לבקר אותם בחדריהם הגלמודים, שאיש מלבדה לא עבר את ספם והייתה יוצרת אתם סוג של הוויי ייחודי לה ולהם. כשבאה לבקר בקיבוץ היא הייתה אורחת מבוקשת ומחוזרת, שהעמידה את מבקשי קרבתה בתור ולא הייתה תלויה ברצונן הטוב של בנות כיתתה לשעבר.
חווה קיבלה את שושי בזרועות פרושות והציעה לה להצטרף אליה למסע טרמפים ברחבי הארץ. שנה קודם הציעה את ההצעה הזו לתחייה, בת כיתה אחרת שלה, כי התרשמה מחוש ההתמצאות שלה, אבל תחייה אמרה שבלי רשות אביה אסור לה לצאת, והאב סירב. שושי אמנם לא התברכה ביכולות של תחייה, אבל מצד שני, גם לא נצרכה לרשות מהוריה. על שושי אפשר לסמוך, שושי היא אמתית ונטולת מניירות.
כמה שבועות קודם ניכשו שתיהן את העשבים משטח אדמה מאחורי הלולים, זרעו בו חמניות ואבטיחים, טיפלו בגינה וגם ראו ברכה בעמלן. הזרעים נבטו, והחמניות הרימו ראש בהבטחה לגרעינים שייאפו בבוא הזמן בסיר הפלא ויתפצחו בין השיניים אגב ישיבה של בין ערביים על הדשא. גם זרעי האבטיח נבטו, והנבטים החלו לזחול על הקרקע ולהצמיח פרחים צהובים שברבות הימים יהיו לפרי אדום ועסיסי.
אז יצאו שתיהן למסע.
בתחנה המרכזית כייסו מהן את עשר הלירות שמרגוט נתנה להם והשביעה אותן להשתמש בכסף ולא לעלות על טרמפים. למזלן, פגשו את נטע מכרמי אלפא, עם אחיה ואמהּ. האם הלוותה להן עשר לירות ונטע ביקשה שתבואנה לבקר אותה בדירת הנופש אליה היא נוסעת. ובאמת, למה שלא תבואנה! כל עוד מתגלגלים גלגליה של מכונית כלשהי ולוקחים אותן לאן שהוא, ובלבן מתרונן הזמר "לנדוד תשוקתו של הטוחן, לנוע לנוע…", לא משנה להן לאן הן נוסעות, העיקר שהן נוסעות.
את הכסף של אימא של נטע החליטו לשמור, כי לא ידעו איך יחזירו לה. כך שלא נותר להן אלא להמשיך את המסע בטרמפים.
עם ערב הן הגיעו למורה שלהן, שזה לא מכבר עזב עם משפחתו את הקיבוץ וחי עכשיו במושב. בבוקר המחרת יצאו לדרכים בכוונה להגיע לנטע. מנטע המשיכו לחרמונה, שהייתה אחת מבנות כיתתן לפני שהוריה עברו לקיבוץ אחר. התחנה הבאה הייתה אצל חברים של אמהּ של חווה מימי ההכשרה בגרמניה, ובהמשך הגיעו בטרמפים למורה שלהן למלאכת יד, שגם היא כבר לא התגוררה בקיבוץ. כך הסתובבו שבוע ויותר בלי לפרוט את עשר הלירות שלוו. מדי ערב היו מגיעות לאנשים בדרגה כזו או אחרת של היכרות, כולם האירו להן פנים ושמחו בהן. הושיבו אותן לשולחן, שמו בפניהן מזון ומשקה, אחר כך ציידו אותן במגבות ושלחו אותן למקלחת, זרקו כמה שמיכות וסדינים בפינת החדר וסידרו להן מצע להעביר עליו את הלילה.
חווה ושושי לא בחלו בשום כלי רכב שעצר לידן. פעם נסעו ישובות לצד נהג בקבינה, פעם אחרת טיפסו לאחוריה של משאית עמוסה בכלובי תרנגולות שהובלו לשוק. יום אחד עצר לידן 'פרייבט' מגונדר, אחריו בא טריילר שהוביל חלב, הן טיפסו אפילו לאחוריה של עגלה רתומה לשני סוסים. זה היה אחרי שנתקעו משך שעות ביציאה מנצרת. נשות המקום כבר סיימו למלא את כדיהן ממי המעיין שביציאה מהעיר והסתלקו. הערב החל לרדת, והן פחדו שאף אחד לא יעצור להן, ובנצרת אינן מכירות איש. כך שלא בחלו אפילו בעגלה.
כשחזרו מצאו את הגינה שלהן הרוסה, את שתילי האבטיח רמוסים ואת ראשי החמניות מלוקים. הסתבר שהיה מי שהבחין בראשיהן הזהובים של פרחי החמה ובזז את הגינה.
ילדי קיבוץ שגדלים יחד מיטיבים להכיר זה את זה ולהעריך נכונה האחד את כישוריו של האחר ובהתאם לחלק ביניהם את התפקידים והמטלות. על שושי נהגו להטיל תפקידי ארגון. כשיצאו לטיולים שנתיים היו ממנים אותה לאקונומית, זו שאחראית על האוכל ועל אריזתו במנות קצובות לכל יום בנפרד. היא מילאה משימות כאלה בעמלנות נמלית וביעילות כמעט מושלמת. הרשימות שהכינה היו מדויקות והיא ידעה למצוא על פיהן כל דבר, ובמהירות.
בכיתה י' היה לשושי חבר מכיתה י"ב. לכבוד טקס סיום הלימודים שלו, היא קישטה את הרובשקה שנתפרה עבורו במתפרת הקיבוץ ברקמה תימנית מדויקת להפליא. בטקס הסיום עלה הבחור לבמה לבוש בחולצה הרקומה וקיבל את התעודה. כשהתגייס התקבל כלוחם בשייטת 13. באחת מחופשות סוף השבוע, לא נסע לקיבוץ, אלא לקרובי משפחה שביתם היה על החוף. בשבת קם מוקדם, הלך לים ושחה לעומק. הוא חתר במים וחתר עד שהבחין בנערה בין הגלים ושאל אותה מה היא עושה עמוק כל כך בים ואיך זה שהיא לא מפחדת. היא השיבה שגם הוא עמוק במים כך שאין לו מה לשאול, והוא ענה שאצלו זה משהו אחר. היא שאלה מדוע והוא השיב שהוא משרת כלוחם בשייטת. כך הם פטפטו אגב שהם שוחים חזרה וכשהגיעו לחוף, כבר לא רצו להיפרד. שושי המשיכה להתייחס אל לוחם השייטת כאל חבר קרוב שלה, אבל את הנערה שמצא בין הגלים לא אהבה והרבתה לדבר בגנותה.
כשהגיע מועד טקס הסיום של כיתתם, הוטל על הבנות לקשט ברקמה תימנית את הרובשקות שנתפרו לבנים. שושי הוציאה תחת ידיה רובשקה רקומה לתפארת. כל תך במקומו, כל תפר בגודל ובצורה הנכונים. הצבעים עומדים כל אחד בפני עצמו והרקמה מסודרת, מדויקת ונקייה, חגיגה לעיניים. "זה לא פלא," אמרו הבנות, "היא רכשה מיומנות כשרקמה את הרובשקה של החבר שלה." שושי חייכה חיוך כמעט בלתי מורגש, נעצה את המחט בבד, הוציאה, חיזקה את החוט כדי שלא ייפרם וניתקה אותו בשיניים. אז הניחה את הרובשקה על קרש הגיהוץ והעבירה עליה את המגהץ. החולצה נענתה לה ויצאה חלקה, ללא קמט. היא קיפלה את הבגד באופן המקובל, טפחה באצבעותיה על מעשה ידיה ומסרה לאחראית.
גם על חווה הוטל לקשט רובשקה ברקמה תימנית וגם היא עשתה כמיטב יכולתה, אלא ש"יכולתה" לא עמדה לה. מחמת השגיאות שנפלו ברקמה, היא נאלצה לפרום, לשוב ולרקום ולשוב ולפרום. עד שאימא שלה צחקה ואמרה שהחולצה נראית 'כאילו פרה לעסה אותה'. בלא אחת מאמרות הכנף של מרגוט נזכרה פרה. למשל, על בכי מוגזם נהגה לומר "בוכה כאילו הפרה שלה מתה!" מיואשת הטילה חווה את הרובשקה הרחק ממנה, בכתה כאילו הפרה שלה מתה ותהתה מי יסכים ללבוש דבר כזה. גם הגיהוץ, שכל כך עמלה עליו, לא עלה יפה. כמה שעברה על החולצה עם המגהץ, תמיד כשיישרה קמט אחד, צצו שלושה תחתיו. מיואשת מסרה את הרובשקה לאחראית וקיוותה לטוב.
חווה לא יכלה שלא לקנא בשושי על כישוריה, כישורים שהיו ממנה והלאה. גם לה היה חבר, נחשון, אחיו הבכור של צורי. גם הוא עשה את השירות הצבאי שלו כלוחם בשייטת, אבל הוא עזב אותה. בשיחות ביניהם אחרי שהקשר הסתיים, הוא לא הפסיק להתבדח על הבלגן שנהגה להשאיר בחדרו, איך היה מגיע עייף ומותש מלילה של ריסוס בשדות הכותנה ומתחיל לסדר את החדר לפני שיוכל להיכנס למיטה.
"מאז ומתמיד הייתה שושי כזאת," הזכירה חווה לעצמה. "כשהיינו בני שבע וצחצחנו יחד את הנעליים על מרפסת בית הילדים, לא היה בינינו אחד שהפליא כמוה להבריק את עור הנעל. במומחיות ובשקדנות הייתה מעבירה את המברשת על הנעל ולא נחה עד שצללית פניה השתקפה בעור. פעם ראתה בעיר מצחצח נעליים שירק על העור. היא שאלה אותו לפשר היריקה והוא הסביר שאם יורקים, הנעל מבריקה יותר. מאז הייתה יורקת על הנעליים שלה, מעבירה בזריזות את המברשת מצד אל צד, מרחיקה את הנעל, מתבוננת בה ויורקת שוב, עד שהשיגה את התוצאה הרצויה. צורי, מלך הכיתה, התרשם עד כדי כך, שביקש ממנה שתצחצח גם את הנעליים שלו.
לחופה הגיעה שושי עם עוזי, שהיה מבוגר ממנה בכמה שנים ועל פי הכללים כבר הגיע לפרקו וגם חצה אותו. "שידוך ראוי בין שני אנשים מן השורה," ידעו כולם, "שני צעירים חרוצים ואחראים שיקימו משפחה לתפארת. "היה ברור שלמרות ששושי אינה יפהפייה מהממת, הגבר שיחיה אתה לא ייאלץ לעבור את מה שעבר נחשון. מספיק שיסביר לה פעם אחת איך הוא אוהב לשתות את הקפה שלו כדי שתזכור ותדע. לשושי אין ג'וקים בראש. שושי תעניק לבן הזוג שלה בית נקי ומסודר ותדע לדאוג לו בעמלנות הפשושית שלה. לא היה ספק שעוזי יצא נשכר מהשידוך.
*
אחרי שחווה עזבה את הקיבוץ, כשדרכה הייתה עוברת בסמוך, הייתה פונה לעתים מהכביש הראשי כדי להיפגש עם שושי ולהתעדכן. היא חיה עכשיו בעיר הגדולה, בין רחובות מיוזעים ורקוקים של כרך הומה ומפויח. היא אמנם הכירה לא מעט אנשים, אבל זאת לא הייתה ההיכרות אליה הורגלה, אז רשרוש יבשושי של עצי אקליפטוס מעל משטחי דשא מלוא העין, עם פיסת אגם ותכול שמיים מתובלים בסיפורים על ההיא וההוא והלולילו, באו כצרי בעצמותיה.
פעם באה לבקר עם בנה בן השלוש ובתה התינוקת. שושי ועוזי נדרשו ללא מעט תכנונים ומאמץ כדי לשכן אותם. התינוקת ניזונה מרסק פירות בו היו מערבבים ביסקוויטים. כשאזל לה המלאי, שאלה חווה אם שושי תוכל לנדב לה כמה. שושי הסבירה שהביסקוויטים בקיצוב, וחווה סברה שזה מגוחך.
פעם אחרת באה עם ילדיה ועם חברה שגם היא הביאה את ילדיה, וכל השישה התכוונו להשתקע אצל שושי ליומיים שלושה. בהדרגה חשה חווה שההתלהבות של שושי מביקוריה הולכת ופוחתת. גם השיחות ביניהן כבר לא היו כמו פעם. שושי נעשתה מאופקת ודיסקרטית. במחוות קטנות ובהבעות מרומזות העבירה לחווה את המסר שהחטטנות והלהיטות שלה לרכילות הן לא לעניין.
"אבל ככה דיברנו תמיד," התמרמרה חווה בינה לבינה. "לטחון עד דק את חברי המשק היה בשבילנו סוג של בילוי. בערבי שישי, כשלחדר האוכל הגיעו גם אלה שבמשך השבוע עבדו וחיו מחוץ לקיבוץ, היינו אנחנו, שש הבנות, תופסות שולחן מול דלת הכניסה ומרכלות על הנכנסים עד עפר," היא מזכירה לעצמה. "אז מה היא מתחסדת לי פתאום!"
*
אחרי ששבו מהצבא, נהגו שושי ואפרת לצאת אחר הצהריים לשדות, לשבת תחת עץ סדרייה, לאסוף מפירות הדומים ולהתגעגע לימים עברו. לפעמים גם עדי הייתה מצטרפת, והן היו עורכות תחרות בין חלזונות שאספו בשדה, כמו שנהגו בימים שלפני הגיוס. עד שאפרת עזבה. ימים ארוכים ביכתה שושי את לכתה של אפרת. גם כשעדי עזבה הזילה דמעות. בכל פעם שאחת מחברותיה קמה והלכה, היא כמו לקחה אתה פיסה מההבטחה שהכול ימשיך להתנהל כפי שהתנהל, "שבארבע אחר הצהריים יהיה עוד חם כרגיל בשדרות האזדרכת וילדים ילמדו ללכת לבדם. שרוח ערב מתפרכסת תביא אל המרפסת ריח שחת ואספסת וקצת נחת גם…". הוויה שעברה בהדרגה מהמציאות לשירים. מול עיניה הלך הקיבוץ והתרוקן, כאילו מישהו אוחז בו בין ידיו, אוכל את התוך העסיסי, כפית ועוד כפית, ומותיר את הקליפה. מעגלי ההורה של ערבי שישי כבר לא סובבו באותם רקיעות רגליים נמרצות, והפיות כבר לא שאגו "יאנצ'ה יאנצ'ה יאנצ'ה, למה הזדקנת?" שורות הרונדו, בפיקודה של ציונה, הלכו והתקצרו מערב שישי אחד למשנהו, הלכו והתדלדלו, עד שגם ציונה קמה והלכה.
מאז ומתמיד תיארה שושי את חייה הבוגרים כהמשך לחיי הוריה. ימים אותם תעביר על מדרכות הקיבוץ ובין מדשאותיו באיסוף פרי הדומים שתנער משיזף, בין ממטרות שיסובבו לילדיה בשרב, אלא שהאנשים סביבה קמו בזה אחר זה, עלו לעת בוקר לאוטובוס ולא חזרו. את חלקם נשאה הרוח, את האחרים סחף האור, ושושי נותרה עם הציפורים שהאירו אותה בקולן, לגדל את ילדיה באותו בית ילדים בו עברה עליה ילדותה בזמנים בהם עמד הכול במקומו.
חווה הייתה הראשונה. אבל זה שחווה לא תישאר בקיבוץ היה צפוי. עוד לפני הגיוס, כשהיא עוד כלל לא הטרידה עצמה בשאלה, רווחה הסברה שחווה לא תבחר לחיות בקיבוץ.
"את בטח תעזבי," נהגו לומר לה על המדרכות. לה זה התפרש כאילו הם רומזים שמוטב לכולם שתסתלק, כאילו מגרשים אותה מחופי התכלת. זה הפך לאחד החלומות ששבו ופקדו את לילותיה. היא מבלה עם ילדיה על חוף מדרום לקיבוץ, המים כחולים עד שהאוויר זוהר מתכלת. בנה יושב על החוף ומשחק בחלוקי אבן ובתה עומדת במים ומביטה לתוך עדשת המצלמה, כמו באחד הצילומים שבאלבום המשפחה. אז באים חברי הקיבוץ ובפנים ריקות מחסד, מורים לה לקחת את הילדים וללכת כי אין לה עוד חלק בתכלת.
חווה הייתה הלבנה הראשונה שנשלפה מקיר הבניין עליו חלמה שושי מאז עמדה על דעתה, מאז רבצה עם חברותיה על מרצפות החדר המואפל בבית הילדים וסיפרה על הקיבוץ שתקים. אחרי חווה הוצאו מהבניין לבנים נוספות, אבל היא הייתה הראשונה.
"נראה ששושי משייכת אותי לאלה שבגללם החיים לא הסתדרו לה כפי שאמורים היו להסתדר," חושבת חווה. "שושי היא אמנם קטנה, קוקטית, צחקנית וצייצנית שלא תרים קול על איש, אבל יש לה רצון של ברזל. כשהעניינים לא מסתדרים כפי שהיה עליהם להסתדר, היא מחפשת אשמים. וכשמחפשים, מוצאים."
נחשון, שהיה חבר של חווה עד שזרק אותה, שימש עכשיו ממונה מטעם משרד החקלאות. כשהיה מזדמן לתל אביב, היה מצלצל, ואם בעלה היה בחו"ל, היה קופץ לביקור.
אחרי שהזכיר בצהלה את הבלגן שעשתה לו בחדר כשגרו ביחד, ואיך אילצה את יהושע גרנות, חבר קיבוץ ושר בממשלות ישראל, להרים רגליים כדי שהיא תוכל לטאטא תחתיהן, היה עובר ללגלוג מחויך על התנאים העלובים בהם היא חיה כיום. משם הפליג לסיפורים על הכסף שיכול היה להרוויח אילו היה בוחר לחיות את חייו מחוץ לקיבוץ.
"ומה שלום שושי פשושי?" קטעה אותו.
"היא כבר לא כזאת פשושי."
"מה זאת אומרת?"
נחשון העלה על פניו הבעה של "עדיף שלא לשאול", ותיאר את שושי כמי שעולמה צר כעולם נמלה. אישה בעלת זווית ראייה שמכילה בעיקר את עצמה ואת ילדיה, אחת שהסמרטוט לא מש מידיה. מהרגע בו היא פוקחת את העיניים הסמרטוט אתה והיא אתו, ממגרים יד ביד כל גרגר אבק שהעז לפלוש לטריטוריה השמורה שלה. מבוקר עד ערב היא נוגשת בעוזי בעלה שימהר וילך ויבוא ויביא ויעשה וייתן וירוץ ויסדר ויגיד וייקח וישים וירים ויפנה ויוריד… מתלוננת שהוא עסוק מדי בניהול המלון שבנה הקיבוץ ומשאיר לה לשאת לבד בנטל גידול הילדים. ואז היא עוד מתפלאת כשלעוזי נמאס, וכשנופלת לידיו ההזדמנות הוא לא מושך ידיו ממפגשים דיסקרטיים עם אורחות המלון או עם בחורות זמניות, וכך נותן לשושי סיבות לעורר מהומות."
הסיפורים של נחשון לא הסתדרו לחווה עם שושי שהכירה, שושי פשושי אתה גדלה, אבל היא לא יכלה להתעלם מזה שעוד קודם הגיעו לאוזניה שמועות על עוזי, שלא תמיד מסתפק רק באשתו, ועל שושי, שרודפת אחריו ואחרי המאהבת התורנית שלו ברחבי המשק.
באחת הפעמים, כשחווה באה לביקור, הפטירה שושי בזעף אגבי שהיא לא יודעת למה צריך להידבק כל לילה זה לזה. לה זה נראה מיותר וכבר נמאס לה מכל ההידבקויות האלה. חווה הניחה שזה קשור לשמועות ששמעה. הן היו אמנם חברות שנהנו להעביר עולם ומלואו תחת שבט לשונן, אבל לא נהגו לשפוך את הלב זו בפני זו. כששושי הזכירה את עניין ההידבקויות, הסתפקה חווה במבט נבוך ובעיניים מושפלות.
"מסכנים הילדים שלה," הניד נחשון ראשו בצער, "ומסכן עוזי, שהוא ממש בחור לעניין. אדם אחראי וחרוץ, מהאחרונים שאכפת להם, אבל נפל קצת עם הבחירות שלו."
שושי עם הבית הקטן והגג האדום, התפלאה חווה, שושי שגילתה רגישות לדכים ולנידחים, שהשתדלה להוכיח להם בצחוקה שהדשא ירוק והפרחים פורחים, שהשמש זורחת והפרפרים משיקים כנפיים וכמו האירה אותם באור חדש, גם עבור חברותיה לכיתה.
חווה העריכה את יכולת הארגון של שושי, את כישורי עקרת הבית שלה, את הכישרון שלה בגיהוץ, בצחצוח נעליים ובקיפול חולצות.
אחרי שנחשון עזב אותה והיא נכנסה לקשר עם בחור בשם ששי, הייתה להוטה להוכיח לו שהיא מסוגלת לנהל משק בית, שהיא יודעת למתוח סדין על מזרן, בקיאה בהחלפת ציפה לשמיכה ומקפידה לשים כל דבר במקומו, עד שששי צחק ואמר: "טוב, הבנתי, אני אתחתן אתך."
"מי בכלל רוצה להתחתן אתך!" ענתה נעלבת.
"כן, אולי," השיב, "אבל את ממש מצחיקה עם הניסיונות שלך להוכיח שאת מסוגלת להיות עקרת בית. משק בית זה לא הדבר הכי חשוב בעולם, יש דברים אחרים, חשובים לא פחות."
חווה ידעה שהחיים המשותפים בקיבוץ הופכים את חברי המשק לתלויים זה בזה, דבר שגורם לחסרונות שוליים לקבל נפח מוסף, כי הרי לא ייתכן שמהילדה שהייתה חברה שלה מאז הכירו את עצמן, צמחה האישה שנחשון מתאר.
"אני לא יודעת," ענתה, "תמיד מאוד החזקתי ממנה."
נראה שהתכונות של שושי, שעררו בזמנו את קנאתה של חווה, הקצינו עם השנים והפכו נוקדניות. שושי עברה את הקו המבדיל בין דייקנות לדקדקנות, בין הקפדה לקפדנות. הצורך שלה בסדר גבר עליה.
בוקר שבת אחד של שמש חורפית, התכנסו בנות הכיתה על הדשא שלפני החדר של שושי, היחידה ביניהן שנשארה בקיבוץ. הן התכוונו לאכול יחד ארוחת בוקר ששושי דאגה להביא למענן מחדר האוכל. באותה פגישה התרגזה שושי בגלל גבינת קוטג' שלא הייתה טרייה דיה לטעמה ולא הפסיקה לרטון. זאת הייתה הפעם הראשונה בה הייתה חווה עדה לנוקדנות של חברתה, לדבקות הבלתי־מתפשרת שלה בפרטים, לחוסר הנכונות שלה לעגל פינות. "הקיבוץ מרפד את עולמם של החיים בו ואין להם סיבות של ממש להתרגז ולדאוג, אז הם עושים עניין מגבינה" הסבירה לעצמה.
כשעברו לקפה סיפרה שושי על המתנדבות שבאו לקיבוץ והתחתנו עם בני המשק, אבל איך ששמעו ירייה, לקחו את הילדים וחזרו לארצות מהן באו, משאירות מאחוריהן שובל של הרס, שברון לב וילדים חצויים בין עולמות. "אבל יש עוד את גרטי, אשתו של נחשון," המשיכה, "שמתעקשת לנסוע מדי בוקר לבית ספר תיכון מקיף כדי לעבוד שם כספרנית. מה פתאום שגרטי תעבוד כמטפלת בבתי ילדים ותנגב לפעוטות את התחת! מה פתאום שהיא תשב שעות ליד גיגית ותקלף תפוחי אדמה… מטבח זה לא בשבילה, מחסן הבגדים לא מאתגר אותה, ילדים יש לה משלה ואין לה עניין לטפל בשל אחרים. נחשון בעלה, שתמיד מטיף לכולם ויודע הכי טוב מה נכון ומה לא, עוד מגן עליה, כאילו מגיע לה יותר מאשר לאלה שנולדו בקיבוץ וגדלו בו."
"אסור לשכוח את הקשיים שיש לאחת כמוה," העירה עדי, "את הקורבנות שהקריבה כדי לחיות עם נחשון."
"אח, תעזבו אותי מהקורבנות שלה," הפטירה שושי. "אף אחד לא הכריח אותה, ובכלל, אפשר לחשוב מה היא כבר הקריבה. ההורים שלנו לא עזבו את אירופה ובאו לכאן?!"
"זה לא אותו דבר," ענתה עדי. "מדובר בזמנים אחרים, בתנאים שונים ובאילוצים שהיו אז ואין היום."
"טוב," רטנה שושי, "תעזבו אותי ממנה, היא ממש לא הטיפוס שלי."
אגב נהיגה חזרה הרהרה חווה באשתו של נחשון, שוויתרה על אירופה ובאה לחיות אתו בקיבוץ, והיא נאלצת לסבול לזות שפתיים של נשים שמכירות את החיים רק דרך חור המחט של הקיבוץ, שלא טרחו לצאת ללימודים או להשתלמויות, שחיות בדלת אמותיהן ונקודת הכובד של חייהן מעוגנת בשאלה – האם ישיגו ריבת דובדבנים לארוחת ארבע, או ייאלצו להסתפק בריבה מקליפות תפוזים, ומה תהיה איכות שקיות הניילון בהן תאסופנה את המצרכים מהמרכולית. כל כך הרבה פרטים שיש לתת עליהם את הדעת, עד שהיום חולף ביעף, נערם על קודמו, ואלה נאספים לשבועות, לחודשים ולשנים והופכים למסכת חיים.
הזוהר בכנפי הפרפרים דהה, האודם בעלי הכותרת של הפרחים התעמעם, בדשא עלו קוצים, בווילונות ניכרים עקבות הכביסות החוזרות ונשנות וגם גוון הרעפים על הגג הועם. ורק השמש ממשיכה לקפוח מהפינה השמאלית של הדף ולהאיר הכול באור מסמא.
יום אחד קיבלה חווה טלפון מנחשון, שסיפר כי משפחתו החליטה לצלם סרט לזכר צורי אחיו שנפל במלחמה. "אמנם עברו כמעט ארבעים שנה," אמר, "אבל בשל סיבות כאלה ואחרות זה נדחה. עכשיו החליטה המשפחה לא לחכות יותר." חווה ידעה שה'סיבות' היא אלמנתו של צורי, שהתקשתה לקבל את נפילת בעלה והערימה קשיים בכל פעם שהמציאות ניצבה מולה.
עם שוך הקרבות, כשצורי לא שב ואיש לא ידע מה עלה בגורלו, יצא נחשון אחיו לשדות הקטל בתקווה לעלות על עקבות כלשהם והיה חוזר משם במפח נפש. למעט פיסת בד שנקרעה כנראה מזוג תחתונים ועליה הספרות 46, המספר בו סומנו בגדיו של צורי במכבסת הקיבוץ, לא העלו החיפושים דבר. את אלמנתו של הנעדר זה עודד וחיזק את תחושות הבטן המוצקות שלה, שהכול רק עניין של זמן עד שבעלה ישוב.
צורי היה גבר בעל הופעה מרשימה, בחור מוכשר, חלומן של לא מעט בנות בתנועה הקיבוצית וגם מחוצה לה, שלא מיהר לשאת אישה ולהתמסד. העובדה שאחרי שנים של רווקות, שהתמשכה מעבר למקובל, בחר דווקא בה, לא הייתה מובנת מאליה. לא למשפחתו, לא לחברי הקיבוץ וגם לא לכלה. ואז, כשנה אחרי שנישאו ברוב עם, חודשיים אחרי שנולדה בכורתם, כשהחיים נדמו כהבטחה גדולה ומחבקת, יצא צורי למלחמה ולא שב.
כשהחזיר האויב את הגופה, התברר שכיוון שנהרג כשדרגות רב־סרן על כתפיו, לקחו חיילי האויב את גופתו כדי שבמקרה הצורך תשמש להם קלף מיקוח.
בשתי ידיים דחתה האלמנה את האפשרות שמה שהוחזר הוא גופת בעלה. כשעלה נושא הקבורה, היא דרשה שהמצבה תוקם כשמרגלותיה לצפון ומראשותיה לכיוון ירושלים, הפוך משאר המצבות בבית הקברות. כך ביקשה להדגיש שהקשר בין תכולת הקבר לשם שעל המצבה אינו חד־משמעי. בשבילה, סרט לזכר בעלה אינו יותר מעוד מסמר שתוקעים חסרי הבנה באמת שלה.
המשפחה הניחה לה וקיוותה שהזמן יעשה את שלו. האלמנה אמנם ממשיכה לדבוק בתובנות שלה ולא מוותרת על הבעל שישוב, אבל ארבעים השנים שחלפו לימדו אותה להתייחס בהבנה לשאר קרובי המשפחה.
חווה לא התקשתה להבין. גם יוחאי אחיה לא שב מאותה מלחמה. ימי זיכרון רבים עברו, סרטי זיכרון הוקרנו בטלוויזיה, אבל אף אחד מהם לא סיפר על יוחאי, למרות שהיה מה לספר עליו ועל הצל"ש שקיבל.
נחשון ביקש מכמה אנשים שיתכנסו יחד ביום שישי הקרוב כדי לצלם סצנה בנוסח "חברים מספרים על…". את חווה הזמין כי גרה לא רחוק, כי גדלה עם צורי מאז פקחו שניהם את העיניים בבית התינוקות ובגלל שאחרי שהוריה נטלו את שני אחיה ועברו למושב, נהגה חווה לבלות את שעות אחר הצהריים עם משפחתו של נחשון.
נחשון ביקש שתתאם עם שושי, כדי שזו תיקח אותה לאולם בו ייערכו הצילומים.
אחרי שניתקו, היא לחצה בנייד את המספר של שושי. "כן," נשמעה תשובה קצרה וזועפת מעברו השני של הקו. חווה בירכה את שושי לשלום וכתגובה קיבלה "כן" נוסף, מתוח ועוין מקודמו. "אולי היא לא מזהה אותי, ואם אגיד לה מי אני, תתרכך." אבל הזיהוי לא שינה דבר וחווה החלה להסביר מי שלח אותה ובשל מה. שושי קטעה אותה והשיבה בקוצר רוח שיום שישי הוא היום העמוס ביותר שלה וממש קשה לה לפנות זמן לסרט הזה, ובכלל, היא לא מבינה למה דווקא יום שישי, היום העמוס ביותר שלה.
"טוב, שושי," השיבה חווה, "אני מניחה שיבואו אי־אלו אנשים ומטבע הדברים קשה למצוא זמן שיתאים פיקס לכולם."
שושי לא התרצתה ושבה להתלונן על כך שיום שישי הוא היום הכי לחוץ שלה ולמה צריכים לצלם דווקא ביום הזה.
"אני בטוחה שיבואו מספיק אנשים, כך שהסרט לא יינזק גם אם לא תיקחי בו חלק," ניסתה חווה להציע, "או אם תשתתפי רק ככל שיאפשר לך הזמן."
ההצעה, לא רק שלא התקבלה, אלא אף ליבתה את זעמה של שושי.
"אני מצטערת, אבל אין לי עכשיו זמן," השיבה. חווה ביקשה לנתק אבל שושי המשיכה לדבר, וכשחווה ענתה, שבה שושי להזכיר את הזמן הדוחק, וכשביקשה להניח את השפורפרת, המשיכה שושי לדבר וחוזר חלילה.
טלפונים מהסוג שקיבלה מנחשון גורמים לחווה התרגשות. היא שמחה על ההזדמנות לבחור באחת השמלות הנחמדות שבארון הבגדים שלה, שמאז שקנתה אותה עוד לא מצאה הזדמנות ללבוש. עכשיו היא תתקשט בשמלה חדשה, תיסע לקיבוץ, תבוא בין אנשים, תשמע ותשמיע.
אלמלא הכירה את שושי כפי שהיא מכירה, הייתה חושדת בה שהיא מעמידה פנים בניסיון פתטי לעשות רושם של אדם עסוק, על כל המשתמע מזה. אבל היא מכירה את חברתה ויודעת שהיא באמת מרגישה עסוקה עד צוואר ונלחצת כשסדר היום המתוכנן שלה משתבש. היא גם הבינה ששושי חיכתה לטלפון ממנה. כשהרימה את השפופרת, עוד לפני שחווה השמיעה הגה, ידעה שושי מי נמצא מעברו האחר של הקו. "נראה שנחשון הכין אותה לצלצול שלי?" הניחה. "כיוון ששושי רואה בי חלק מהמזימה לשבש עליה את סדרי השבוע, היא עוינת, אבל משום שאחרי הכול גדלנו יחד, ואני משתדלת תמיד לרצות אותה, להתעניין בילדיה ובנכדיה, להפגין בקיאות בשמותיהם, במוצאותיהם ובמבואותיהם… שושי חצויה."
זאת לא הייתה הפעם הראשונה בה נהגה שושי באופן האמביוולנטי הזה, אלא שהפעם, יותר מתמיד, היא הצליחה לעורר את זעמה של חווה. "התנהגות שלה פוגעת בזכרו של צורי, שנהרג, בין השאר, כדי שהיא תוכל להמשיך בשגרה שלה," חשבה, והכעס לא עזב אותה. היא שקלה לטלפן לשושי ולהטיח בה דברים, להזכיר לה את ילדותן, כיצד נטלה שושי את ידה והתעקשה לעזור לה ללכת. חווה הייתה אז בת שלוש וחצי ושושי בת ארבע וחצי. זה היה בט"ו בשבט, כשחברי הקיבוץ יצאו אל גבעה סמוכה למשק כדי לטעת עצים, שנשרפו אחר כך במהלך המלחמה. איך כשקיבלה את המחזור החודשי הראשון שלה, הלכה לשושי כדי שתורה לה מה עושים. איך בטיול השנתי, כשהמתינו בתחנה לאוטובוס ניגש מישהו למורה ושאל אם הוא יכול להסביר לו כיצד נוסעים לתל אביב. "מה הבעיה?" מיהרה שושי להשיב במקום המורה. "שב באוטובוס והוא כבר יביא אותך." עד שהתברר שהשואל הוא הנהג. זה הצחיק אותם, והסיפור הפך חלק מארסנל הסיפורים הקבוע שלהם, יחד עם הסיפור על אפרת שקפצה ראש לים המלח, או עדי, שבטיול השנתי שפכה סולת לתה במקום סוכר, אורי שהתנגש בעץ ועוד כהנה סיפורים.
אלא שאז עלה בה גם זיכרון בעיות הנפש מהם סבלה אימא של שושי, שהלכו והחריפו עם השנים עד שנוצר צורך לאשפז אותה. "זה בגלל הפוגרומים, בגלל הקוזקים ששרפו למשפחה שלה את הבית," נהגה שושי להסביר את שיגיונותיה של האם, שהייתה קמה פתאום, רצה החוצה וצועקת שריפה, שריפה.
גם דמות האחות של שושי, שלא מכבר הלכה לעולמה, עלתה בזיכרונה של חווה. בחורה עם קשיים. שושי נהגה לתלות את הקשיים במחלת הפוליו שהשתוללה בארץ בשנה בה נולדה אחותה, הסבר שחווה פקפקה באמינותו, כי לא זיהתה באחות סימנים שמאפיינים חולי פוליו וגם הכירה את נוהגה של שושי לעטוף בתירוצים כל מה שגורע מהחזות המושלמת.
חווה החליטה שבמקום להטיף מוסר ולהזכיר נשכחות, מוטב לחמול. זה הרבה יותר פשוט והרבה פחות מביך.
אחרי יומיים חזר נחשון וצלצל כדי להודיע שדחו את המפגש בשעתיים, אגב כך סיפר ששושי דרשה ממנו שיהפוך את לוח הזמנים מהקצה אל הקצה, כדי שיתאים לתכניות שלה. שניהם הסכימו שמוטב לדלג על שושי, וחווה הבטיחה למצוא את מקום ההתכנסות בכוחות עצמה.
אלא שאז, יום לפני המפגש, קיבלה טלפון צוהל משושי. המפגש נדחה בשעתיים אבל היא מבקשת שחווה תבוא שעה קודם כדי שיהיה להן זמן לשבת יחד ולקשקש.
התפנית הפתאומית התמיהה אותה, אבל היא לא שאלה. היא כבר הסכינה עם העובדה שלא תמיד היא מצליחה לרדת לסוף דעתה של חברת הילדות שלה.
ביום שישי, כשהתכוונה לצאת, צלצל הטלפון. השיחה התארכה וגרמה לה לצאת עשרים דקות אחרי הזמן המתוכנן. היא בירכה על העיכוב. "גם לי יש את הכבוד שלי," התריסה בפני עצמה, "ולא איך ששושי מורה לי, אני מתייצבת בפניה ב'דום' מתוח."
כשהגיעה לחדר של שושי בקיבוץ, מצאה אותה יושבת על הספה ומעיינת בעיתון ואת עוזי בעלה עומד בפינת הבישול וטורח על הסירים. "זה לכל השבוע," הסבירו שניהם.
חווה העירה משהו על כך שגברים שמבשלים את היום־יום המשפחתי מרגשים אותה. "מה יש להתרגש?" שאלה שושי, "ודאי שזה ככה. אני אחראית על הניקיונות ועוזי על הבישולים."
משם עברו לדיבורים החביבים עליהן, אגב שהן מקפידות לעסוק בדור המייסדים ולהתרחק מהדור הנוכחי. כיוון שההורים של חווה היו נוסטלגיסטים חסרי תקנה ורכלנים לא קטנים, וכיוון שהיא אהבה להקשיב להם וגם היה לה את הכישרון לאגור חלק ניכר מהדברים בזיכרון, הייתה עכשיו בקיאה ברכילות של דור המייסדים. מי אהבה את מי, לבו של מי נשבר ובשל מי, מי לא זכתה להתחתן עם מי ונאלצה להסתפק באחר, מי בגד עם מי ואיזה ילד אינו הבן הביולוגי של הגבר שרשום בתעודת הלידה כאביו. מיני אהבהבים של אנשים שהשתובבו פעם בכרמים ובמסתור מטעי הבננות, ועכשיו הם מתפוררים בשלווה תחת המצבות בבית הקברות. עד שלא התאפקה ושאלה את שושי לפשר התפנית ביחסה לסרט.
"אני ממש לא יודעת למה את מתכוונת," השיבה שושי בפנים חתומות.
"הייתי צריכה לדעת שתענה ככה," התקפדה חווה אל תוך עצמה.
כשהיו ילדים, היה צורי המלך. כשבגרו, יצא שמו בתנועה הקיבוצית ובכלל. אמנים שהגיעו להופעות בקיבוץ, באו מצוידים עם המלצות לפנות אליו, והוא מצדו שמח לארח אותם ולתת להם Good Time. כך היה הוא ובמידה מסוימת גם נחשון אחיו. שניהם היו אנשים יפים, מוכשרים, בעלי יוזמה, מעמודי התווך של הקיבוץ. אנשים כאלה, מטבע הדברים, מעוררים את קנאתם של אלה שהטבע לא חנן אותם בשפע כזה.
"מה אני מצפה משושי, שתודה שקינאה! שעינה הייתה צרה בכל מה שחנן את צורי מי ששרביט הנתינה בידו," הרהרה חווה. "לא מן הנמנע שבאיזשהו מקום שושי שמחה לאידו של צורי, ואין לה רצון לשבת מול המצלמה ולזייף נאום הלל, אחרי שבילדות הספיקו לצורי כמה חיוכים כדי לגרום לה שתצחצח לו את הנעליים. סיפור אותו שמעה משושי לא פעם. מצד שני, שושי מבינה איך זה יתקבל אם תסרב לתרום את חלקה לסרט. היא מרגישה כאילו מאלצים אותה להתיישב מול המצלמה ולספר בשבחו של צורי ולא יכולה שלא לכעוס על אלה שגורמים לה להעמדת הפנים הזאת.
"כן," הייתה חווה מהנהנת כששושי הייתה שבה ומספרת את סיפור צחצוח הנעליים, "היה בצורי את הפן החמסני הזה." ואז הייתה מספרת בתורה על ערב ההופעה של ה-West side story בבית המוזיקה שבקיבוץ תל אלפא, לכבוד ההופעה לבש הקיבוץ את בגדי השבת ובא לחזות בחבורה הצבעונית שהגיעה מהברודוויי שבניו יורק.
כיוון שחווה עבדה אז בחליבת הערב בדיר ולא הספיקה לאכול, לקח אותה נחשון, שהיה אז החבר שלה, למזנון שעל שפת הים, וביקש מהאחראי שידאג לה. נחשון היה אחד משני הבנים הראשונים שנולדו לקיבוץ. הוא נולד ביום העלייה לקרקע, ובכורתו, יחד עם המראה המצודד שלו, זיכו אותו בכבוד נסיכים. חברי קיבוץ כרמי אלפא ראו זכות לעצמם למלא אחר בקשותיו, ונחשון, מצדו, התרגל לעשות בכך שימוש.
כיוון שנחשון ביקש, שלף האחראי על המזנון את דג המושט הגדול ביותר שהיה לו במקרר, טיגן אותו לעילא ולעילא והניח בפני חווה. אז צץ צורי מאי־שם, התיישב מולה, מלמל משהו על כך שהוא רק ינשנש לה קצת מהדג, כי היא ממילא לא תתגבר עליו בכוחות עצמה, וללא מילה נוספת שאב את המנה אל קרבו, מותיר אותה רעבה משהייתה.
"כן," השיבה שושי, "כבר סיפרת לי את זה."
עד שקמו שתיהן ללכת לאתר הצילומים.
בשעת צילום הסרט היללו הנאספים את יופיו של צורי, סיפרו על הצלחותיו אצל הבנות, על יכולותיו כספורטאי, על חוות הרכיבה שהקים כי אהב לדהור בשדות. כיצד הזיז את שעת היציאה לדיג מהלילה ליום, כי בת הזוג שהייתה לו אז התלוננה שבגלל עבודתו כדייג היא נאלצת לבלות את לילותיה לבד. תלונה מסורתית של נשות הדייגים לדורותיהם, אלא שאף אחד קודם לא העלה בדעתו לשנות את שעת היציאה לדיג. לכולם היה ברור שלדוג מתחילים עם חשכה, כי רק בחושך ניתן לסנוור את הדגים בפנסי הלוקס, וכשהם הלומי אור, ללכוד אותם ברשת. עד שבא צורי ובמחי כמה מילים שינה סדרי בראשית.
הבמאי שאל אם הייתה בצורי ממידת ההרפתקנות. דליה, שמשך שנים נחשבה לבת הזוג הרשמית של צורי, סיפרה על הטרקטורים שנהגו לסחוב בשבתות, על 'חראקות' שעשו בלי חשבון. איך שעטו עם הכלי בשדות, במטעים ועל הדייקים המפרידים בין ברכות הדגים. משם עברה לספר על מסעות רגליים שעשו שניהם בנגב, לילות בהם פרשו את שקי השינה בצדי דרכים, שבדיעבד התברר ששימשו נתיבי הברחה ומקום מעבר לפדאיונים ולמסתננים. "היינו בגיל הטיפש עשרה ולהורים לא הייתה עלינו שליטה," הוסיפה. "מה הם כבר ידעו על מה שאנחנו עושים ועל איך שאנחנו מבלים…!"
כשהגיע תורו של עמי, הוא סיפר על הכישרון המסוים שהיה לצורי בתחום הספורט. "לא בשמיים," הבהיר, "אבל מספיק כדי שיצרפו אותו, לזמן מה, כשחקן ספסל לנבחרת הלאומית בכדורעף." עמי היה חובב ספורט מושבע ובעל ישבן שנראה כאילו הוא מושך את בעליו למטה. הוא קרא באדיקות את עיתוני הספורט וידע בעל פה שמות של שחקנים, מאמנים, עוזרי מאמנים, בעלי קבוצות, מנג'רים וכל מי שהייתה לו נגיעה בתחום. הוא אהב לדבר על ספורט ונהג להתווכח על הנושא בסוג של להט. את דעתו על כישוריו הספורטיביים של צורי הביע מתוקף בקיאותו ומתוקף העובדה שמאז שסיים את לימודיו בסמינר, שימש מאמן ומורה להתעמלות בקיבוץ.
שושי סיפרה כיצד הפציר בה צורי שתבוא עם כולם ללוויה של צביקה, בן כיתה אחר, שנהרג ארבע שנים לפני צורי. שושי בדיוק חזרה אז מבית החולים אחרי לידת בנה השני והתקשתה לעזוב את התינוק, אבל צורי הפציר ולא הרפה, עד שנענתה. לנוכח החום והחיבה בהם קיבל אותה אביו של צביקה, היא הבינה כמה צדק צורי כשפחות או יותר כפה עליה לבוא ללוויה.
כששאל הבמאי אם שלל הכישרונות של צורי ויופיו לא הביאו עליו את הקנאה וצרות העין, נפלה דממה. "מצד אחד, אחרי מות קדושים אמור," הרהרה חווה, "אבל מצד שני, לאהוב ולהוקיר זה לאו דווקא להתעלם מחולשות. במידה רבה זה לחמול ולקבל את האחר על חולשותיו."
היא התנדבה לספר למצלמה כיצד היה צורי מתרגז עד דמעות כשהקבוצה שלו עמדה להפסיד במשחק, כיצד היה מעליב את אלה שלדעתו גרמו להפסד, כיצד היה מטיח את המטקה באדמה וצורח בפנים אדומות מזעם, מאשים את מי שלא הצליח לתפוס את הכדור שיש לו חורים בידיים. משם עברה לספר על הכישרון שהיה לו לאתר נקודות תורפה אצל האחר, חולשות שמטבע הדברים ניסה כל אחד להסתיר במיני מניירות פתטיות. צורי לא היה מהסס להלבין פני חבריו ברבים, ללעוג ולהצביע בבוז על אותן חולשות.
"נדמה לי שכשהתבגר, הוא הפסיק עם זה," סיכמה, "או לפחות התמתן."
מעודדת, הוסיפה שושי את סיפור צחצוח הנעליים וכיצד הסכים צורי להמיר את הצחצוח באחת משתי קוביות השוקולד שקיבלו מדי שבוע, אבל היא התייצבה מולו ולא נתנה לו מהשוקולד שלה. כדי לרכך את הרושם, הוסיפה שכל השיח הזה נערך ברוח טובה, בלי שמץ של איום באלימות.
*
הקשר בין חווה לשושי הלך והתקרר. "כנראה בגלל שנהגתי לבקר אצלה בלי להודיע מראש," הניחה חווה. הזמנים השתנו, חלפו הימים בהם אפשר היה לצאת ולטייל על פני ארץ ישראל ובערוב היום למצוא מקום אצל חברים ומכרים. עכשיו, כשלכל אחד יש טלפון, מעדיפים האנשים שאורחים לא ינחתו עליהם במפתיע.
מהתנ"ך עולה שבימים בהם נכתב, היו עוברי אורח נכנסים למקום יישוב, מתיישבים ברחובה של עיר ומצפים שמישהו יזמין אותם להעביר את הלילה בצל קורתו.
אחרי שעברו הוריה מהקיבוץ למושב, נהגו חברים לבוא לבקר אצלם בשבתות. כיוון שברשות הוריה לא היה טלפון, לא יכלו האורחים להודיע על בואם. כשהגיעו, היה שאול לוקח אותם לסיבוב במשק ובשדות, מכין עבורם זר שושנים בחממות, מלקט אתם אגוזי פקאן במטע ושוטח בפניהם את דעתו על מצב החקלאות בכלל ובפרט. בינתיים הייתה מרגוט ממהרת ללול, שוחטת תרנגולת ומכינה ארוחה. כיום ייחשב אדם גס רוח אם בעוברו בדרך יקפוץ אל חבר ילדות להחליף אתו מילה או שתיים בלי שתיאם את זה מראש.
כשנסעה חווה לגליל בענייני המגרש שהתכוונה לקנות שם, הודיעה לשושי, ובדרך חזרה פנתה ונכנסה לבקר את חברתה. היא חנתה את הרכב בכניסה לקיבוץ ועשתה דרכה ליחידת המגורים של עוזי ושושי, שהייתה ממוקמת לא רחוק מהשער, מאחורי המכבסה ומחסן הבגדים.
"נחשון הקפיד תמיד להתגורר בחדר ממנו נשקף האגם ונשקפים ההרים," נזכרה חווה בחדר בו גרו יחד, באשנב תחתיו הציבו את המיטה. כיצד היו שוכבים כשפניהם לאשנב, היא מקדימה והוא מחבק אותה מאחור, בוהים אל חלקת המים, אל הציפורים שחגו מעל או ישבו בין קני הסוף וסרקו את הנוצות, אל סירות הדיג ופנסי הלוקס שהדליקו הדייגים בירכתיהן.
"שושי היא בחורה מעשית, יש לה את סדרי העדיפויות שלה," מהרהרת חווה. "עכשיו בחרה לעבוד במחסן הבגדים הצמוד למכבסה, כך שמקום העבודה שלה יימצא מספר צעדים מחדר מגוריה והיא לא תצטרך להתרוצץ מקצה אחד של הקיבוץ למשנהו. גם לי זה נוח," היא מעודדת את עצמה, "ככה אני חונה את הרכב בכניסה, פוסעת מספר צעדים וכך מצמצמת את האפשרות שאתקל במישהו שירצה שאספר לו מה אני עושה בעיר ואיך אני מסתדרת." עד שהגיעה לחדרם של שושי ועוזי.
למרות שנדברה עם שושי מראש, מצאה רק את עוזי בחדר. הוא אמר ששושי תבוא עוד מעט והזמין אותה לשבת אתו ולחכות. הם התיישבו על הספה בחדר המואפל והמתינו. מהחלון ראו את שושי פוסעת מדודות על המדרכה ואז נעמדת ומשך דקות ארוכות סוקרת בקפידה את סביבותיה, כשהיא מפנה ראש פעם לפה ופעם לשם, בלי להיות מודעת לכך שארבע עיניים עוקבות אחריה.
חווה שאלה את עוזי לפשר העמידה הממושכת של שושי, והוא הסביר שהיא בודקת שהכול כשורה.
"מה יכול להיות פה לא בסדר?" התפלאה, "סך הכול גינה וצמחים." עוזי חייך לאות שאין לו תשובה, והיא לא הבינה אם הוא גאה באשתו העמלנית והדייקנית שבודקת אם הצמחים בגינה עומדים במקומם, או שיש בדבריו סוג של דאגה חומלת.
שושי נכנסה לחדר וכשראתה את חווה, כמו נזכרה בפגישה שקבעו. הן התיישבו ושושי הטתה את השיחה לענייני ניקיון. בפרטי פרטים היא תיארה את הסדר בו היא הופכת את הכיסאות על השולחן, כיצד עוזר לה עוזי בניעור השטיח ואיפה אוחז כל אחד בשעת הניעור. היא סיפרה שלפני שהיא מגהצת חולצה, היא קודם כול משפריצה עליה בשפריצר ואז מגלגלת אותה ומכניסה לשקית ניילון למשך חצי שעה. את הגיהוץ היא מתחילה מחלקו האחורי של הצווארון ורק אחרי שגיהצה שם, היא הופכת ומגהצת את החלק הקדמי, את הרצפה היא שוטפת בדלי של מים חמים, בהם היא מוהלת כפית של סבון נוזלי לכלים וחצי כוס חומץ. כשהמים על הרצפה היא מטפטפת עליהם מרכך כביסה ומנגבת בסמרטוט לח של פיברסייבר. את הכביסה היא מפרידה לקורדרוי, צמר ושאר בדים שממגנטים, ולבדים סיביים. היא מפרידה גם בין אריגים טבעיים לאריגים סינתטיים. כתמים היא מסירה לפני הכביסה. אחר כך זה כבר אבוד. את הכביסה היא מורידה מהחבל כשהבגדים כבר לא לחים אבל עוד לא התקמטו…
משם עברה לספר על ביקור שביקרו היא ועוזי אצל אפרת ובעלה, איך הבינה מאפרת שהיא נוהגת לנגב מדי שבוע את האבק מעל מסגרות התמונות שעל הקיר. כששמעה את זה נעשה לה כל כך לא נעים, עד שלא ידעה איפה תשים את עצמה, כי בדעתה לא עלה לנגב אבק ממסגרות של תמונות.
"אם זה לא הפריע לך, סימן שהמסגרות היו נקיות גם בלי שתנגבי אותן," ניסתה חווה לנחם והוסיפה שגם על דעתה לא עלה מעולם לנגב אבק ממסגרות.
"לא," השיבה שושי, ממאנת להינחם. "לא מגיע לילדים שלי שאעשה להם דבר כזה."
חווה התבוננה בתמונה שבמסגרת: "זאת בוודאי הבת של ליאת, בתכם הבכורה, כל כך דומה לאימא שלה כשזו הייתה בגיל הזה," מילים שהעלו חיוך של רצון על פניה של שושי. היה חשוב לחווה ששושי תדע שאכפת לה ממנה ומצאצאיה, שהיא זוכרת את שמותיהם ואת מה ששושי מספרת עליהם. עד ששושי אמרה שהיא מצטערת, אבל יש לה תור לפדיקוריסטית וביקשה מעוזי שייקח אותה לשם במכונית. "אבל חדר הטיפולים של הפדיקוריסטית נמצא שלוש מאות מטר מפה, הליכה לרכב זה כבר כמעט חצי מהדרך," ניסה עוזי.
"לא חשוב," ענתה שושי בנימה של ציווי מתפנק. "אני רוצה שתיקח אותי לשם באוטו, לא בא לי ללכת עכשיו ברגל."
"מה עושים עם אחת כזאת!" סימן עוזי בגופו.
"אין דבר עוזי," השיבה חווה, "הרי בסך הכול אתה נהנה מזה." ולא ידעה אם היא צודקת או שהיא משתדלת לרצות את שושי. עוזי ממילא יעשה מה שאשתו תורה לו, כך שמוטב לעטוף את זה במראית עין של אהבה.
*
חווה הפכה את אהבתה לדרכים למקצוע ועברה קורס מורי דרך. לא אחת יצא לה ללון עם התיירים בבית המלון של הקיבוץ, אז הייתה מתלבטת אם להתקשר לשושי או להניח לזה. מצד אחד ידעה שפגישה, או אפילו שיחת טלפון, מערערת את השגרה של שושי ומכבידה עליה, מצד שני יהיו תמיד כאלה שייתקלו בה ויעבירו את המידע ושושי עלולה להיעלב, או להעמיד פני נעלבת, ולגרור את חווה להתנצלויות מטופשות.
כשבכל זאת הייתה מתקשרת, היה עוזי מרים את הטלפון ומסביר ששושי מתכוונת לחפוף את הראש ואחר כך לצפות בפרק מהטלנובלה האהובה עליה, כך שהיום זה לא מסתדר.
"טוב, לפחות עשיתי את שלי," הייתה אומרת לעצמה, מתיישבת בגינת המלון ומזמינה קפה הפוך.
לימים הפסיקה ליזום פגישות עם שושי. הקשרים ביניהן הסתכמו בזה שחווה הייתה מטלפנת בחגים. בשיחות הטלפון האלה נתנה לה שושי להבין שהצלצול תפס אותה ברגע הכי לא מתאים, אבל היות וצלצלה, היא תפנה כמה דקות מזמנה ותשוחח אתה. עד שגם בחגים הפסיקה חווה לצלצל, אלא שאז הייתה שושי מטלפנת אליה. בחג הבא הרגישה חווה שהפעם תורה להקדים לשושי איחולים וברכות, והכול היה חוזר על עצמו. כשהגיע עידן המסרונים, סברה שנמצא לה הפתרון. היא סימסה לשושי ברכות ואיחולים וחתמה ב"עני מתי שנוח לך." אחרי שתיקה של מספר שבועות השיב עוזי במסרון שאשתו לא משתמשת ב-SMS, וחווה הרימה ידיים.
אלא שאז הרימה שושי טלפון. חווה, שניתן להגדיר אותה כבעלת מיומנויות שיחה, הרגישה שלא מתחשק לה להתאמץ. "שתתאמץ היא לחפש נושאים לשיחה," אמרה לעצמה והאריכה את שתיקותיה. בהתחלה נשמעה שושי נבוכה, אך במהרה התעשתה והמילים קלחו. נראה שהצורך להזין את השיחה גרם לה להיכנס לנושאים שבדרך כלל התרחקה מהם, היא הזכירה שנטע חביבה עליה לאין ערוך, יותר מיעל, והמשיכה לספר על הידידות האמיצה בינה לבין נטע, שתחילתה בידידות בין האבות של שתיהן, לעומת הבוז שחשה כלפי יעל.
זכר השלישייה שהיו פעם שושי, יעל והיא עלה בחווה. איך גנבו יחד קולרבי מגן הירק, ברחו יחד לים, התגנבו יחד לסרטים והצגות, טבעו יחד בבוץ של מטע התמרים ואולצו להתחייב יחד שלא תעשינה את זה יותר… היא לא זכרה קירבה מיוחדת בין שושי לנטע, שהייתה סוג של אאוטסיידרית. חווה הסיקה שיופיה של יעל הוא שחורה לשושי, הוא שהופך את יעל למי שאין סיבה לגלות כלפיה חיבה כי ממילא הכול מתגלגל אל חיקה בלי שתנקוף אצבע. לא רק יופייה של יעל מעצבן את שושי, גם האופן בו היא מתנהלת, רוחה הטובה, הנטייה שלה לצחוק ולשמוח, הביטחון בו היא נוהגת בסובבים, הפתיחות שלה…
חווה הבינה ששושי מנסה לרמוז שנשים בעלות מראה אפרורי ולא מצודד, כמו נטע, עדיפות בעיניה על היפות. "מה שמרגיז את שושי ביעל זה כנראה מה שמרגיז את שושי בי, אבל שושי לא תגיד את זה ישירות, אז היא משתמשת ביעל.
"פעם זה לא היה ככה," מזכירה חווה לעצמה. "פעם היינו קרובות. תמיד נראיתי טוב ממנה, תמיד הלך לי עם בנים יותר משהלך לה. אני גם השתמשתי בזה ויצאתי נגד בוקי כשלעג לה. היא מצדה הייתה מרוצה מזה שאני סותמת לבוקי את הפה בשבילה, אלא שכל זה היה מזמן ועכשיו זה אחרת."
יום אחד שושי צלצלה וביקשה לבוא עם עוזי כי הם רוצים להראות לה משהו.
"מה?" הסתקרנה חווה.
"זה לא לטלפון," השיבה שושי. "נבוא ונדבר."
ושוב צלצלה ושוב אמרה שהיא ועוזי מתכוונים לבוא כדי להראות לה משהו ושוב לא רצתה להגיד מה.
עד שעוזי צלצל כדי לוודא שהיא בבית והגיע.
התברר שהוא בא כדי להציג בפניה מיני מגנטים שהוא מוכר, שמלבד שהם דקורטיביים ויכולים לשמש כתכשיט, הם גם משככים כאבי פרקים, משמשים כחיטוי אנרגטי, יש בכוחם לשפר את זרימת הדם, להוריד את החומציות, הם יעילים נגד נדודי שינה, מיטיבים עם הסובלים מהפרעה דו־קוטבית ועוד כהנה.
בעקבות ההפרטה נאלצו חברי הקיבוץ למצוא דרכים להתפרנס. עוזי הצטרף לשיטת מכירה פירמידאלית, שבה על הסוכן לקנות את ערכת המכירה הראשונה וכשהוא מוכר אותה, הוא מקבל אחוזים. נוסף לכך הוא מקבל אחוזים ממה שמכרו אנשים שהוא גייס לפירמידה. עכשיו בא עוזי כדי לצרף אותה.
"אילו היה אומר לי מראש, הייתי חוסכת לו את הנסיעה," חשבה חווה לעצמה. "אבל כמה ששאלתי, הם תמיד השיבו שזה לא לטלפון."
בשנותיהם הראשונות כזוג, הצטרף אלכס, בעלה לשעבר, לסוג כזה של מכירות. הוא אמנם לא מכר מגנטים, אלא ערכות ללימוד אנגלית, אבל השיטה הייתה זהה. אלכס, שהוא איש שיווק מלידה, הצליח בזה היטב, אבל אחרים שניסו, נכשלו, אולצו לשלם על הערכה שקנו ונתקעו אתה. מלכתחילה התכוון הסוכן להיבנות מאלה שבאו אליו בכוונה למצוא פרנסה. מניסיונו ידע שרובם לא יצליחו למכור אפילו את הערכה הראשונה, ואלה שיצליחו, ימכרו עוד שתיים־שלוש ויתייאשו. העובדה שאלכס הצליח להתפרנס מזה, הפליאה אותו.
"אבל אני ממש לא טובה בדברים האלה," היא מהרהרת ונזכרת איך בזמנו לקחה את אחת הערכות של אלכס ונכנסה לשכנה. המעמד כל כך הביך אותה עד שהמילים שיצאו מפיה לא היה בהן כדי לשכנע מישהו לקנות משהו.
"אילו יכולתי הייתי קונה ממנו זוג עגילים, לא כי אני מאמינה שיש בכוחם להיטיב במשהו את מצבי, אלא כדי לעודד אותו."
בניית הבית הכניסה אותה לסחרור אוברדרפטי. מדי חודש עליה לשלם ריבית הן על המשכנתא והן על האוברדרפט, עד כדי כך שנאלצה לבקש הלוואה מאלכס. "אני יודעת כמה שושי מוטרדת מההפרטה, אני יודעת שההפרטה מהלכת עליה אימים ומדירה שינה מעיניה. אני גם יודעת שהיא חושבת שיש בכוחי לעזור אבל המצב הכספי שלי כרגע לא מאפשר לי," מסכמת חווה בינה לבין עצמה.
כמה שבועות אחר כך צלצלה שושי להודיע על מפגש כיתתי שעומד להתקיים והטילה על חווה להביא סוכר, קפה ותה.
הנאספים פתחו בסבב בו סיפר כל אחד על עצמו ועל חייו. כשהגיע תורה של חווה, שאלו אותה על הבית שבנתה. היא סיפרה על המפגש הראשון שלה עם הנוף ששבה אותה ומאז לא יצא מלבה. כששימשה מורת דרך ודרכה עברה במקום, נהגה להוריד את התיירים מהאוטובוס ולהרצות בפניהם פרק בגיאוגרפיה של הארץ הפרושה בפניהם. יום אחד נתקלו עיניה בשלט שהכריז על מכירת מגרשים. היא מיהרה לקנות ולהסתבך עם הקבלן, שסידר אותה עד כדי כך שהתקשתה לסיים את הבנייה. "במצב בו השאיר אותי הקבלן, לא יכולתי להשכיר את הבית," הוסיפה, "והפתרון שעלה בדעתי היה לעבור להתגורר בבית ובהדרגה לסיים את הבנייה." משם עברה לתאר את הנוף שנשקף מהחלונות, כיצד היא יושבת על הספה בחדר האורחים ומולה נפרשים ההרים, האגם וקיבוץ כרמי אלפא.
כשהגיעה הפגישה לסיומה, קמה להיפרד, לא לפני שלקחה אתה את צנצנת הקפה שהביאה עם מה שנשאר בתוכה. היא ידעה שזה ירגיז את שושי, שבטוחה שמן הדין שהקפה יישאר ברשותה ובכל זאת בחרה לקחת.
"הקרתנית הקטנה הזאת בטוחה שיש לי כסף רק בגלל שלפני שנים התגרשתי ממישהו שבמושגים שלה הוא עשיר. מאף אחד היא לא דרשה שיביא משהו למפגש, רק ממני. כל האחרים באו בידיים ריקות. היא לא תאמין אם אספר לה שכרגע אני שקועה בחובות."
כשהגיעה הביתה צלצל הטלפון, על הקו הייתה שושי, שהודיעה שהיא ובעלה מתכוונים לבוא אליה בשבת. הם באו והתיישבו במרפסת. שושי התבוננה בנוף וחרצה שמה שנשקף מולם הוא לא הקיבוץ בו נולדו שתיהן, וההר שמתנשא מעליו הוא לא זה עליו נהגו לטפס בילדותן ולקטוף רקפות.
"מה שתגידי," הפטירה חווה בחצי פה.
עוזי סיפר שהוסיף לעסקי המגנטים אתר אינטרנט ממנו ניתן להזמין מוצרי קוסמטיקה.
"כשאזדקק לשמפו או למרכך שיער, אזמין אצלך," הבטיחה.
"הכלבה הקטנה הזאת," אמרה לעצמה כשהלכו. "אילצה את עוזי לקחת אותה במכונית ולבוא אליי כי משהו בי מציק לה עד כדי כך שהיא, שמתקשה לחרוג מהמסלול הקבוע של חייה, מטריחה עצמה אליי, מהלך ארבעים דקות נסיעה ברכב, כדי להגיד לי שהבית שבניתי הוא לא מה שאני חושבת והנוף שנשקף ממנו הוא לא מה שנדמה לי."
פעם אחרת נפגשו שתיהן בלוויה של בן כיתה, ושושי נזפה בה על שלא באה לקחת אותה וכך הייתה חוסכת מעוזי את הנסיעה לכרמי אלפא.
"למה לא צלצלת?" התפלאה חווה, "את הרי יודעת שהייתי באה ברצון."
שושי משכה בכתפיה, וחווה הבינה שהשאלה שלה נואלת.
ביום השלושים לזכר אותו בן כיתה, צלצלה חווה כדי לתאם. "תאמיני לי, אין לי כוח לכל הלוויות והאזכרות האלה," השיבה שושי, "אילו הייתי הולכת לכולן, הייתי מבלה את ימיי בבתי קברות."
כשהבעל של צילה הלך לעולמו, פתחה צילה בסבב טלפונים לבנות הכיתה, שחרף המרחק הגיאוגרפי ומיעוט המפגשים, ראתה בהן נפשות קרובות. אחרי שהסתיימה השיחה עם צילה, קיבלה חווה טלפון משושי, שביקשה שבדרך ללוויה תעבור בקיבוץ ותאסוף אותה ואת עוזי כי הרכב שלהם במוסך.
חווה הגיעה בשעה היעודה. עוזי התיישב מאחור ושושי התיישבה לצדה וסיפרה על אפרת שהתקשרה אליה ואמרה שהיא פשוט לא מבינה מאיפה זה נחת עליה ולמה דבר כזה בכלל מגיע לה, והתכוונה לטלפון שקיבלה מצילה. מהדברים עלתה טרוניה על צילה, שמרשה לעצמה להידחף לחיים של אחרים ולהתקיל אותם בדרישות ובבקשות.
בהמשך, אגב שהיא מתבוננת בחווה הנוהגת, ציינה שושי שהיא מברכת על זה שאין לה רישיון נהיגה והיא לא צריכה לנהוג.
"טוב, לא לכל אחת יש בעל כמו שלך, שמוכן להביא אותך לאן שתרצי."
"נכון," השיבה שושי, "לי נוח שעוזי לוקח אותי באוטו, בלי כל הבלגן הזה של נהיגה וחיפוש הדרך."
כשהגיעו לפרבר מגוריה של צילה ונותרה עוד חצי שעה לתחילת הלוויה, נכנסו שלושתם להמבורגרייה השכונתית, לפי בחירתה של שושי, והתיישבו ליד אחד משולחנות הפלסטיק האדומים, בעלי רגלי המתכת הצבועות בירוק מטאלי. שושי נטלה לידיה את התפריט ותכננה את ההזמנות, כך שאם אחד רוצה מנה שיש בה סלט אבל לא בא לו כרגע על סלט, יהיה אחר שמנתו אינה כוללת סלט, והוא יאכל את הסלט מההזמנה של זה שלא רוצה סלט.
בסוף הארוחה קמו שושי וחווה לשירותים. ליד הדלת התנפלה שושי על כתף חברתה, תלתה עליה את תיק היד שלה, הורתה לה לשמור עליו ונכנסה לתא להתפנות לצרכיה. חווה לקחה את שני התיקים ונכנסה איתם לתא הסמוך. תלתה אותם על וו שנועד לכך והתפנתה גם היא. היה לה ברור שלא לזה התכוונה שושי, שהיא מסתכנת באי שביעות הרצון של חברתה. הביטוי החיצוני של אי־שביעות־הרצון הוא אמנם מינורי, אלא ששושי יודעת לכעוס במינוריות כעסים מז'וריים.
בחתונה של הבן של צילה מצאה עצמה חווה כשמצדה האחד יושבים שושי, עדי ובני הזוג שלהם, ומצדה האחר השכנה של צילה מהבית המשותף.
שושי הרבתה לשוחח עם עדי ולהחליף הלצות עם בן הזוג שלה תוך שהיא משתדלת לשוות לשיחה אופי ערני וצוהל ומקפידה להשאיר את שאר יושבי השולחן מחוץ לשיחה.
"עכשיו אני חוטפת על זה שנכנסתי לשירותים עם התיק שלה ולא חיכיתי בחוץ עד שתסיים," ידעה חווה, "וגם על זה שלא קניתי מעוזי ערכת מגנטים ודחיתי את ההצעה שלו לשמש כסוכנת… ועל זה ששכחתי לקנות אצלם שמפו ומרכך שיער והמשכתי לקנות אותם בסופרמרקט, ושלא עלה בדעתי לצלצל אליה ולשאול אם היא רוצה שאבוא לקחת אותה ללוויה בכרמי אלפא… שבמקום להשאיר לה את צנצנת הקפה לקחתי אותה לעצמי… שאיחרתי לפגישה שקבעה לי… שהארכתי את שתיקותיי מאחורי קו הטלפון… שיש לי רישיון נהיגה ולא אכפת לי מכל הבלגן הזה של נהיגה… שבניתי לעצמי בית, ומי יודע מה עוד! אני אראה לה." וחווה פתחה בשיחה, שהשתדלה להיות ערנית, עם השכנה של צילה מהבית המשותף.
אין עדיין תגובות