שֶפּ נֶקר חוסך זה מכבר ל"חיים שאחרי" – מפלט אידילי בעולם השלישי, שבו יכלכלו אותו חסכונותיו עד סוף ימיו. את […]
1
שֶֶפֶּרְד ארמסטרונג נאקֶר
חשבון מספר 934-23F 917, בנק מֶריל לינץ’
1 בדצמבר 2004 — 31 בדצמבר 2004
ערך תיק נטו: $731,778.56
מה הייתם אורזים לשארית חייכם?
למסעות מחקר — הוא וגְלֶניס מעולם לא כינו אותם “חופשות” — שֶֶפּ תמיד ארז יותר מדי, לכל צרה שלא תבוא: ציוד לגשם, סוודר לאפשרות הקלושה שמזג האוויר בפּואֶרטוֹ אֶסְקוֹנדידו יהיה קר שלא בעונה. אבל לנוכח אפשרויות אינסופיות הדחף שלו היה לא לקחת דבר.
לא היתה שום סיבה הגיונית להתגנב במסדרונות האלה בחשאי, כמו גנב שפורץ לביתו שלו — לצעוד עקב בצד אגודל על רצפת העץ, להירתע עם כל חריקה שלה. הוא בדק פעמיים שגלניס יצאה לכל שעות אחר הצהריים (ל”פגישה”; הטריד אותו שלא אמרה עם מי או איפה). הוא התקשר לבנם ושאל לגבי תוכניות לארוחת ערב — תירוץ עלוב, כיוון שזאק לא אכל ארוחה של ממש עם הוריו כבר שנה — וכך וידא שהבן נשאר לישון אצל חבר. שפ לבדו בבית. אין צורך להמשיך להיבהל בכל פעם שהחימום חוזר לפעול. אין צורך לפתוח את המגירה העליונה של השידה ולהוציא את תחתוני הבוקסר ביד רועדת, כאילו עוד רגע שוטר יאחז בידו ויקריא לו את זכויותיו.
אלא ששפ הוא באמת פורץ, או מעין פורץ. מסוג הפורצים שכל משפחה אמריקאית חוששת מהם אולי יותר מכול. הוא חזר הביתה מהעבודה קצת מוקדם מהרגיל כדי לגנוב את עצמו.
תיק הרחצה של מזוודת הסמסונייט השחורה הגדולה ניצב פתוח על המיטה, פעור בדיוק כפי שהיה בעבר לפני נסיעות פחות דרמתיות. עד כה הכיל התיק מסרק אחד.
הוא הכריח את עצמו לבצע את הפעולות הרגילות — לארוז בקבוק קטן של שמפו ואת ערכת הגילוח שלו, אף שלא האמין שימשיך להתגלח ב”חיים שאחרי”. אך מברשת השיניים החשמלית גרמה לו לתהות. יש חשמל באי, ודאי שכן, אבל הוא שכח לבדוק אם התקעים שם הם מהסוג האמריקאי — שתי שיניים שטוחות, מהסוג הבריטי — שלוש שיניים תפוחות, או מהסוג האירופי הדקיק — עגול ורחב בסיס. הוא גם לא בטוח לחלוטין אם המתח החשמלי שם הוא 220 או 110. איזו רשלנות. בסיורי מחקר קודמים הקפידו מאוד לרשום לעצמם פרטים מעשיים כאלה בדיוק. אבל לאחרונה הוא וגלניס נהיו פחות שיטתיים, בעיקר גלניס, שבנסיעות האחרונות לחו”ל נכשלה בלשונה והשתמשה במילה חופשה. סימן מסגיר, ולא הראשון שבהם.
תחילה התנגד שפ לַזמזום מרעיד הגולגולת של מברשת האוֹרַל בִּי, אך לבסוף למד להתענג על שיניו החלקות כשהצחצוח המשעמם נגמר. כמו תמיד בעקבות כל התפתחות טכנולוגית, נראה לא טבעי לחזור לאחור, לשוב לקרצוף מקוטע באמצעות חוטי ניילון שמזדקרים ממקל פלסטיק. אבל מה אם גלניס תיכנס לחדר האמבטיה כשתחזור הביתה ותבחין שהמברשת שלו, בעלת הפס הכחול, איננה, וזאת שלה, בעלת הפס האדום, עדיין ניצבת מעל הכיור? עדיף שדווקא הערב הזה מכל הערבים לא יתחיל בבלבול או בחשד. הוא יכול לקחת את המברשת של זאק — מעולם לא שמע את זאק משתמש בה — אבל לא היה מסוגל לסחוב את מברשת השיניים מבנו (שפ שילם עבור המברשת, כמובן, ועבור כמעט כל חפץ אחר בבית, אבל חש בעלוּת רק על מעטים מהחפצים האלה. בעבר הציקה לו התחושה הזאת, אבל עכשיו היא רק מקילה עליו להשאיר מאחור את מייבש החסה, את מכשיר הכושר, את הספות). הבעיה הגדולה יותר היא שהוא וגלניס השתמשו באותו מַטעֵן. הוא לא רצה לעזוב אותה עם מברשת שיניים שתחזיק חמישה או שישה ימים (הוא לא רצה לעזוב אותה בכלל, אבל זה כבר עניין אחר), ושהרטט הנחלש הסופני שלה ישמש מוזיקת רקע לשקיעתה של אשתו בעוד אחד מהדיכאונות התקופתיים שלה.
אז לאחר שרופף את הברגים שמהדקים את המַטעֵן לקיר, הידק אותם שוב, החזיר את המברשת למטען ונבר בארון התרופות עד שמצא מברשת ידנית. יהיה עליו להתרגל לנסיגה טכנולוגית, ובאופן כלשהו שלא ממש ידע להסביר, ידע שזה טוב לנפש. מן הסתם בהקשר של חזרה לשלב התפתחותי שעוד אפשר להבין.
הוא לא תיכנן פשוט לעזוב הכול ולברוח, להעלים את עצמו ממשפחתו בלי הודעה או הסבר. זה מעשה אכזרי. הוא גם לא רצה להציב בפניה עובדה מוגמרת, נפנוף לשלום על מפתן הדלת. באופן רשמי הוא משאיר בידיה בחירה, בחירה שעבורה — יש לציין לשם האמינות — שילם מחיר מופקע. כנראה שילם עבור אשליה בלבד, אבל אשליות הן לעתים יקרות מפז. אז הוא קנה לא כרטיס אחד, אלא שלושה כרטיסים. ללא אפשרות להחזר. גם אם יתברר שהאינסטינקטים שלו היו שגויים לגמרי וגלניס תפתיע אותו, זאק לא יאהב את הרעיון. אבל זאק בן חמש־עשרה, והנה לכם התגלמות של נסיגה בהתפתחות: לראשונה נער אמריקאי מתבגר יעשה מה שאומרים לו.
הוא מיהר כל כך כדי לא להיתפס בשעת מעשה, עד שלבסוף נותר לו זמן רב מדי לעצמו. גלניס תחזור רק בעוד כמה שעות, ומזוודת הסמסונייט כבר גדושה. בגלל כל הבלבול לגבי תקעים ועוצמות מתח הוא זרק פנימה כמה כלי עבודה ידניים ואולר שווייצרי. במהלך משבר ממוצע עדיין עדיף להחזיק ביד שְפּיץ פְּלָיֶיר ולא מכשיר בּלֶקבֶּרי. רק שתיים־שלוש חולצות, כי רצה ללבוש חולצות אחרות, או לא ללבוש חולצה בכלל. כל מיני חפצים שאדם בתחום עיסוקו של שפ יודע שעלולים להכריע בין עצמאות מסַפּקת לבין אסון: נייר דבק, מבחר ברגים, אומים ודסקיות אטם; חומר סיכה על בסיס סיליקון; חומר איטום פלסטי, גומיות (או רצועות אלסטיות, כפי שאומרים ותיקי ניו המפשייר כמו אביו); וגליל קטן של חוט מתכת. פנס להפסקות חשמל ומלאי של סוללות. רומן שמן הראוי היה לבחור ביתר קפידה כיוון שהתכוון לקחת רק אחד. שיחון אנגלי־סווהילי, כדורים נגד מלריה, חומר דוחה חרקים, משחת קורטיזון על פי מרשם בשל האקזמה העיקשת על קרסולו, בשפופרת כמעט ריקה.
ופריט אחרון לסיום — פנקס הצ’קים של החשבון במריל לינץ’. הוא לא אהב לראות בעצמו אדם מחושב, אבל ההחלטה שלא לרשום את החשבון על שם שניהם התגלתה כהחלטה נכונה. הוא יכול — וכך אכן יעשה, כמובן — להציע להשאיר לה חצי. היא לא הרוויחה סֶנט בעצמה, אבל הם נשואים, וכך קובע החוק. עם זאת יצטרך להזהיר אותה שאפילו מאות אלפי דולרים לא יכלכלו אותה זמן רב בוֶוסטצ’סטר, ובמוקדם או במאוחר היא תיאלץ לעשות לא את “העבודה שלה”, אלא את העבודה של מישהו אחר.
הוא נאלץ לדחוף עיתונים למזוודה כדי שהחפצים חסרי הערך לא ישקשקו בתא המטען של מטוס ה”בריטיש איירווייז”. הוא החביא אותה בארון וכיסה אותה בחלוק ליתר ביטחון. מזוודה ארוזה על כיסוי המיטה תבהיל את גלניס הרבה יותר ממברשת שיניים חסרה.
שפ התיישב בסלון ובידו כוס ויסקי. הוא לא היה רגיל לפתוח את הערב עם משהו חזק יותר מבירה, אבל לו דבק בהרגליו, היה הערב הזה נדחה עד אינסוף. הוא הרים את רגליו, הביט סביבו על החדר המרוהט באופן נעים אך פשוט, ולא הצליח להתאבל על שום פריט מהסביבה המוכרת שעמד להשאיר מאחור, פרט למזרקה. הוא אפילו שמח להיפרד מכריות הנוי ומשולחן הזכוכית החסר כל ייחוד שעליו ניצבה המזרקה המפכפכת. לעומת כל אלה, המזרקה תמיד מילאה אותו באותה תחושת חמדנות של בני המעמד הבינוני — התשוקה לְמה שכבר שלך. בלהט הרגע תהה אם המזרקה, עטופה בעיתונים שריפדו את שללו המועט, תיכנס למזוודה.
הם עדיין התייחסו אליה כאל “מזרקת החתונה”. המתקן, עשוי כסף סטרלינג, עמד לפני עשרים ושש שנים במרכז השולחן במקום סידור הפרחים המסורתי בזמן ההתכנסות הצנועה של חבריהם, ושזר יחד את עמלם, כישרונותיהם ועצם טבעם של החתן והכלה. עד היום הזה מזרקת החתונה היא הפרויקט היחיד שבו הוא וגלניס שיתפו פעולה באופן שווה. שפ היה אחראי לצד הטכני של המכשיר. המשאבה הוסתרה היטב באמצעות משטח מתכת בגימור מַראָה סביב האגן. כיוון שפעלה תמיד, החליף אותה כמה פעמים במהלך השנים. שפ, שבקיא בתכונות המים, יעץ לגבי רוחב ועומק התעלות ולגבי גובה הנפילות מרמה אחת לאחרת. גלניס הכתיבה את זרימת המתכת עצמה, את הקו האמנותי, וחישלה והלחימה את החלקים בסטודיו הישן שלה בברוקלין.
בעיני שפ המזרקה היתה פשוטה. בעיני גלניס — מהודרת. כך שאפילו מבחינה סגנונית המזרקה ייצגה את מפגש המוחות באמצע הדרך. והיא גם רומנטית. שני צינורות המתכת הכסופים, שהתמזגו יחד בקצה העליון, השתלבו זה בזה כמו צווארי ברבורים, האחד תומך והשני נפתח ושופך את הנוזל לכלי הקיבול של בן זוגו. שני הקווים המרכזיים של יצירתם היו צרים בפסגה, אך התפרשו ונשמטו מטה בווריאציות רחבות ושובבות יותר ויותר ככל שהתקרבו לאגן. שם השתלבו תרומותיהם של שני יוצרי המזרקה לאגם סגור ורדוד, ומשאביהם תועלו יחד, במובן המילולי ביותר. גלניס עשתה עבודה יוצאת מן הכלל. ושפ, עסוק ככל שהיה, תמיד כיבד את מלאכת האמן שלה ומילא את המים, ומדי פעם גם רוקן את המכשיר כדי לצחצח את הכסף. ללא עבודת השימור שלו, כסף הסטרלינג היה מצהיב במהירות, ועלול היה לרמז על כתמים לא רק במתכת. הוא הניח שאחרי שיעזוב היא תכבה את המכשיר ותחביא אותו הרחק מהעין.
שני הזרמים שהזינו ברֵכה משותפת ייצגו על דרך המשל אידיאל ששפ וגלניס לא הצליחו להגשים. אף על פי כן המזרקה שילבה בהצלחה את היסודות שלהם. גלניס לא רק עבדה במתכת, היא עצמה מתכת. קשיחה, לא משתפת פעולה, נטולת גמישות, קשה, שוברת את האור וזוהרת בהתרסה. גופה ארוך, דקיק, זוויתי, כמו התכשיטים וכלי האוכל שנהגה לעצב. לא סתם בחרה אז, בבית הספר לאמנות, לעסוק דווקא בחומר הזה. היא הזדהתה באופן טבעי עם כל חומר שסירב בצורה נחרצת כל כך לעשות מה שהתבקש, שצורתו עמידה לשינויים ומגיבה רק לטיפול אלים. המתכת אינה ממושמעת. כשנוהגים בה ביד קשה, משתקפות ממנה הפגיעוּת והשריטות כנוטרות טינה.
בין שאהב זאת ובין שלא, היסוד של שפ הוא מים. סתגלני, נוח להשפעה ונוטה לבחור במסלול בעל ההתנגדות המועטה ביותר, הוא הלך עם הזרם, כמו שנהגו לומר בנעוריו. מים הם צייתנים וממושמעים, ואפשר לחסום אותם בקלות. הוא לא מתגאה בתכונות האלה. כניעות לא נחשבת תכונה גברית. עם זה, הפסיביות של המים מטעה, מראית עין בלבד. מים הם רבי תושייה. כל בעל בית עם גג ישן או צנרת חלודה יודע היטב שמים מחלחלים בהיחבא, ובדרכם החרישית מוצאים את הנתיב שלהם. למים רצון ערמומי עצמאי, התעקשות חמקנית, מחלחלת, אינסטינקט למצוא את הצינור או את החיבור היחיד שלא נאטם כהלכה. במוקדם או במאוחר מים ימצאו את דרכם פנימה אם ירצו, או חשוב יותר במקרה של שפ, ימצאו את דרכם החוצה.
המזרקות הראשונות של ימי נעוריו, שהרכיב במהירות מחומרים לא מתאימים כמו עץ, דלפו קשות, ואביו החסכן נזף בו בשל ה”מבעבעות האלה”, כך כינה אותן, שביזבזו מים. אבל עם הזמן שפ השתכלל ונעזר בחפצים שמצא: קערות הגשה סדוקות, איברים של בובות זנוחות של אחותו. יצירותיו המאוחרות איבדו מים רק מאידוי. יצירותיו השובבות נהיו קינטיות, והוא שילב בהן גלגלי מים, כוסות שהתמלאו והתהפכו, סילונים שנידנדו באוויר עצמים תלויים, נתזי מים שהפיקו צליל פעמונים מצדפות או משברי זכוכית צבעוניים. הוא התמיד בתחביב עד היום. מזרקות, שהן שטותיות להפליא, היו משקל־נגד לפונקציונליות הבלתי מתפשרת של מקצועו.
ככל הנראה, התחביב יוצא הדופן לא היה איזו מטאפורה יומרנית לאופיו, ומקורותיו נבעו דווקא מזיכרון ילדות פשוט. בכל יולי שכרה משפחת נאקר בקתה בהרי וַייט, שלידה זרם נהר רחב וגועש. בימים ההם זכו ילדים לקיצים אמיתיים, מרחבים של זמן לא מתוכנן שהשתרעו עד האופק המטושטש. זמן שלא באמת נמתח עד אינסוף, אך האשליה בעינה עמדה. זמן הולם לאלתורים, שאיפשר לנגן בו כמו בסקסופון. שפ תמיד קישר אפוא בין שכשוך המים הזורמים לבין שקט, לאות, רפיון ושלווה. כל אותם דברים שילדים בימינו — עם מחנות המתמטיקה, השיעורים הפרטיים, חוגי הסיף ופגישות המשחק המאורגנות — לא חווים כלל. זה כל העניין ב”חיים שאחרי”, שפ הבין בפעם המי־יודע־כמה ומזג לעצמו עוד קצת ויסקי. הוא רצה את הקיצים האלה שוב. לאורך כל השנה.
דווקא טיול לקניה כששפ היה בן שש־עשרה, ולא שיעורי הדת של יום ראשון או תנועות הנוער הנוצריות, היה החוויה החינוכית היחידה שגבּריאל נאקר העניק לבנו ובאמת השפיעה עליו. כחלק מתוכנית חילופים של הכנסייה הפרסביטריאנית קיבל הכומר מִשׂרת הוראה זמנית בבית ספר נוצרי קטן בלימוּרוּ, שעת נסיעה מניירובי, והביא איתו את המשפחה. שם גילה גֵייבּ נאקר למרבה ייאושו שדווקא הקניות בשוק, ולא הלהיטות שבה אימצו תלמידי בית הספר את הבשורה, הן שהותירו את הרושם העז ביותר על בנו. בפעם הראשונה שיצאו לקנות מצרכים, שפ ובֶּריל השתרכו בין דוכני השוק המקומי אחר הוריהם שקנו פפאיות, בצלים, תפוחי אדמה, פסיפלורה, שעועית, קישואים, עוף כחוש ונתח בקר ענקי: כמות מזון שממלאת חמישה סלי קניות עד אפס מקום. שפ, שמאז ומעולם היה בעל מודעות גבוהה לכסף — אביו עדיין טוען שבנו חושב על כסף יותר מדי — חישב והמיר את השילינגים לדולרים. הכבודה כולה עלתה פחות משלושה דולרים. כסף קטן עבור מוצרים שיספיקו לשבוע, אפילו לפי ערך הדולר בשנת 1972.
שפ התרעם ושאל איך הסוחרים מצליחים להרוויח ממחירים עלובים כל כך. אביו דאג להדגיש שהאנשים האלה עניים מאוד, שאוכלוסיות שלמות ביבשת הנבערת הזאת מתקיימות בפחות מדולר ליום. אך הכומר ניאות להסביר שחקלאי אפריקאי יכול לגבות מחיר נמוך עבור התוצרת שלו, כיוון שגם ההוצאות שלו נמוכות מאוד. שפ הכיר את המונח “כלכלת גודל”, אך זאת היתה היכרותו הראשונה עם גודלה היחסי של הכלכלה. הוא הבין פתאום שערכו של דולר אינו מוחלט אלא יחסי. בניו המפשייר אפשר לקנות בדולר קופסה של מהדקי נייר. באזור הכפר הקנייתי אפשר לקנות באותו מחיר זוג אופניים יד שנייה במצב שמיש לחלוטין.
“אז למה שלא נמשוך את החסכונות שלנו ונעבור הנה?” שאל כשסחבו את הקניות בין השדות.
גייב נאקר טפח על כתף בנו ברגע נדיר של רוך והביט בשדות הקפה הירוקים השטופים בשמש משוונית בוהקת. “לפעמים גם אני שואל את עצמי.”
גם שפ שאל את עצמו, והשאלה לא עזבה אותו. אם אפשר לכל הפחות לשרוד באזורים כמו מזרח אפריקה עם דולר אחד ליום, כמה טוב אפשר לחיות עם עשרים דולר ליום?
כבר בתיכון השתוקק שפ למצוא כיוון לחייו. למרבה הצער לא הצטיין בשום מקצוע, אף שהגיע להישגים משביעי רצון בכולם, ממש כמו זאק. בעידן של הערכה גוברת לשליטה בתחומים מופשטים — העולם המבלבל של טכנולוגיית המידע היה במרחק עשור בלבד — שפ העדיף משימות שאת תוצאותיהן יוכל לתפוס גם בראשו וגם בידיו, כמו החלפה של מעקה רעוע. אבל אביו היה איש משכיל, ולא העלה על דעתו שבנו יעבוד בעבודות בניין. שפ בעל הלב הרך מעולם לא היה ילד מרדן. כיוון שנמשך לייצור ולתיקון חפצים, תואר בהנדסה נראה הולם. כפי שהבטיח לאביו פעמים רבות מאז, הוא באמת־באמת התכוון ללמוד בקולג’.
אך בינתיים הגחמה שהתהוותה לראשונה בצעירותו התגבשה לכדי החלטה נחושה. חסכנות אולי יצאה מהאופנה, אבל שפ היה משוכנע שהכנסה אמריקאית ממוצעת עדיין מאפשרת לחסוך קצת כסף. באמצעות חריצות, חסכנות והסתפקות במועט — עקרונות שהיו פעם עמוד השדרה המוסרי של ארצות הברית — הוא קיווה לנפח חיסכון צנוע לממדי ענק בטיסה טרנס־אטלנטית אחת. העולם השלישי עורך מכירת חיסול: שני גלגולי חיים במחיר של אחד. מאז התבגר הקדיש את עצמו למימוש חייו השנִיים. הוא לא היה בטוח שעבודה קשה כל כך, רק כדי להפסיק לעבוד יום אחד, נחשבת בכלל לחריצות.
אז מתוך מחשבה על התכלית האמיתית — כסף — שפ נמשך באופן טבעי למקום שבו ארצות הברית החזיקה את מרבית הונה, ונרשם ללימודים בקולג’ הטכנולוגי סיטי טֶק בניו יורק. גייב נאקר טען שבנו מעריץ את אֵל השקר, ממון, ותלה את האשָם באופיו של בנו “חסר התרבות”, אך שפ האמין בקנאות שכסף — רשת הקשרים הכלכליים של אדם עם אחרים ועם העולם בכלל — הוא־הוא אופי; שכדי לבחון באמת את אופיו של אדם, עליך רק לבדוק איך הוא משתמש בארנקו. ולכן שפ, ילד הגון ומוכשר, לא ניצל את המשכורת העלובה שהרוויח אביו בתור כומר של עיירה קטנה (צו מוסרי שבריל עתידה להתעלם ממנו לחלוטין כשתצַפה בשאננות שאביהם ישלם עבור התואר שלה בצילום באוניברסיטת ניו יורק ארבע שנים לאחר מכן). מאז הרוויח בגיל תשע את חמשת הדולרים הראשונים שלו בפילוס שלג, שילם שפ על הכול — חטיף שוקולד או השכלה גבוהה — במזומן.
שפ היה נחוש בדעתו לעבוד ולממן בעצמו את התואר, ולכן דחה את לימודיו בסיטי טק במרכז ברוקלין, ומצא דירת שני חדרים קרובה בשכונת פארק סלופ, שאז — עכשיו קשה להאמין לזה — היתה אזור מפחיד משהו וזול להפליא. הבתים באזור היו רעועים, והשכונה היתה מאוכלסת במשפחות שנזקקו לתיקונים קלים, אך לא יכלו להרשות לעצמן להעסיק אנשי מקצוע מאוגדים במחיר מופקע. שפ — שרכש כישורים בסיסיים בחיווט ובנגרות כשעזר לתחזק את הבית הוויקטוריאני המתפורר של משפחתו שלו בניו המפשייר — תלה מודעות בחנויות מכולת ופירסם את שירותיו כתיקונצ’יק של פעם. השמועה על אודות בחור לבן צעיר שמחליף דסקיות ולוחות רצפה רקובים תמורת תשלום צנוע התפשטה במהירות, ובתוך זמן קצר נאלץ לדחות חלק מהלקוחות. כשדחה את לימודיו בקולג’ הטכנולוגי בשנה נוספת, כבר הקים חברה ושמה “ידו בכול” ושכר קבלנים לעזרה חלקית. שנתיים אחר כך שכר עובד ראשון במשרה מלאה. ליזם שידיו מלאות עבודה אין הרבה זמן חופשי, ושפ גם בדיוק התחתן. מאז ועד היום, לשם היעילות, ג’קסון בֶּרדינָה משמש גם כחברו הטוב ביותר.
אביו של שפ עדיין התקשה לקבל את העובדה שבנו לא למד בקולג’. קושי מגוחך, שכן החברה התרחבה ושיגשגה גם ללא הדיפלומה הנשגבת. הבעיה האמיתית היתה שגבריאל נאקר לא ממש כיבד עבודת כפיים — אלא אם כן מדובר בחפירת בארות עם חיל השלום בכפרים עניים במאלי, או בתיקון הרעפים של איזה פנסיונר מתוך טוב לב ותו לא. הוא סלד ממסחר. בעיניו, כל פעולה שאינה נובעת ישירות ממידות טובות היא ריקה מתוכן. העובדה שאם כולם יקדישו את עצמם לעשיית טוב לשמו העולם כולו ייעצר בחריקת בלמים, לא הטרידה אותו כהוא זה.
עד לפני קצת יותר משמונה שנים היו לחיים א’ יתרונות משלהם, ושפ לא חשב שהוא מקריב את שנותיו הטובות עבור חלומות באספמיה. מאז ומעולם אהב עבודה פיזית, והתענג על סוג העייפות שנגרם לא מאימון בחדר כושר אלא מבניית מדפי ספרים. הוא אהב לנהל את העסק, להיות אדון לעצמו. גלניס, גילה, היא תיק רציני, וכנראה לא היתה מתארת את עצמה כמאושרת באופן כללי, אבל היא ככל הנראה מאושרת איתו — או לפחות מאושרת ככל שהיא יכולה להיות עם מישהו, כלומר לא ממש. הוא שמח כשהרתה מיד את אמיליה. הוא מיהר, לחוץ לסיים חיים שלמים במחצית הזמן, והיה מעדיף שזאק ייוולד מיד אחר כך ולא עשר שנים מאוחר יותר.
כשרק נפגשו הביעה גלניס עניין ברעיון “החיים שאחרי”. העובדה שהיה בעל חזון ומטרה היא שמשכה אותה אליו מלכתחילה. ללא החזון שלו, ללא החיזיון המתחזק של חיים ב’ בדמיונו, שפ נאקר היה סתם עוד איש עסקים קטן שמצא את הנישה שלו בחיים. ממש לא מישהו מיוחד. הבחירה במדינת יעד חדשה למסע מחקר בכל קיץ היתה טקס מרענן בחיי הנישואים שלהם. יחד הם צוות, או כך לפחות חשב עד שההבנה החלה לחלחל להכרתו בשנה האחרונה.
ולכן כשקיבל הצעה למכור את העסק בנובמבר 1996, לא עמד בפיתוי. מיליון דולר. הוא הבין היטב שמיליון שווה פחות מבעבר, ושיהיה עליו לשלם מס רווחי הון. ובכל זאת הסכום נשמע עגול ועצום, ממש כמו בימי ילדותו. אמנם יותר ויותר אנשים רגילים נהיו “מיליונרים”, אך למילה עדיין היה צליל ערב לאוזן. בשילוב עם פירותיה של חסכנות ממושכת, הרווחים ממכירת החברה יספקו את ההון כדי לעזוב ולעולם לא להביט לאחור. אז לא משנה שהקונה — עובד ששפ עמד לפטר כי היה עצלן ורשלני, שירש במפתיע קרן נאמנות — הוא אידיוט חסר ניסיון, קולני ובור.
ועכשיו הוא הבוס של שפ. אחרי המכירה נראה לשפ הגיוני להמשיך לעבוד בחברה שהיתה פעם בבעלותו, חברה שבן לילה שינתה את שמה ל”הֶנדִי1 רֶנדִי” — שם טיפשי ולא מדויק, שהרי רנדי פוגטצ’ניק מעולם לא הושיט יד לאף אחד. בתחילה התכוון להמשיך לעבוד חודש־חודשיים כדי שיוכלו לארוז, למכור את חפציהם ולמצוא בית, זמני לפחות, בגואה. בינתיים לא יבזבזו את ההון שלהם, שאותו השקיע שפ בקרנות נאמנות בטוחות לחלוטין כדי לפטם אותו קצת לפני השחיטה. מדד הדאו ג’ונס לא הפסיק לעלות.
1 Handy — בהישג יד.
“חודש־חודשיים” נמתחו עכשיו על פני יותר משמונה שנים של כניעה לגחמותיו הסדיסטיות של פרחח מנומש בעל עודף משקל, שהשמועה על פיטוריו הקרבים בוודאי הגיעה לאוזניו, וכנראה קנה את “ידו בכול” כנקמה שהיתה, יש לומר לזכותו, אכזרית ביעילותה. אחרי המכירה צנחה פלאים איכות העבודה, ומִשׂרתו של שפ כאיש “קשרי לקוחות” המטפל בתלונות — שכלל לא היתה קיימת בתקופתו כמנכ”ל — תפחה לכדי משרה מלאה, תובענית ולא נעימה בעליל.
בדיעבד, כמובן, ההחלטה למכור את הבית בשכונת קרול גַרדֶנס כמה שנים לפני כן — כשהשוק עוד בקושי יצא ממיתון ומיד אחרי משבר דיור — ולשכור בית אחר במחוז וסטצ’סטר היתה טיפשית. שפ היה נשאר בברוקלין בשמחה, אבל גלניס הכריזה שתוכל להתרכז סוף־סוף ב”עבודה שלה” רק אם תתרחק מ”הסחות הדעת” של העיר. (כיוון שהכירה את חולשותיו, סיפקה גם סיבה כלכלית ערמומית: בתי הספר הציבוריים בווסטצ’סטר טובים מאוד, והם יוכלו לחסוך את שכר הלימוד הגבוה שהם משלמים עבור חינוך פרטי בניו יורק. וכך אכן היה, עם אמיליה. אבל אחר כך, כשגלניס חשבה שזאק זקוק לעזרה — והוא באמת נזקק לעזרה — הדרך הקלה ביותר להרגיש שהם עושים משהו היתה למצוא “בית ספר טוב יותר”, ועכשיו בכל זאת שילמו עשרים ושישה אלף דולר בשנה לבית ספר פרטי). ג’קסון וקרול נשארו בשכונת וינדזוֹר טֶרַס, ואפילו ערכו של הבית הרעוע והמט לנפול שלהם נסק לחמש מאות וחמישים אלף דולר. ג’קסון, שהרוויח בעצמו מהשגשוג בענף הנדל”ן, היה סבלני יותר משפ כלפי בעלי בית זחוחים. כיום, חמש שניות אחרי שהתיקונצ’יק נעמד בדלת, בעלת הבית כבר מתרברבת על כמה שהחורבה שווה עכשיו, אז תיזהר שארגז הכלים לא יפגע בפנלים. זה המצב עכשיו ברוב הערים הגדולות — לוס אנג’לס, מיאמי — היסטריה המונית, כאילו הציבור כולו השתתף בשעשועון טלוויזיה וזכה במכונית. קרוב לוודאי ששפ פשוט מקנא. אבל יש משהו דוחה בעליזות הזאת, במאניה הזאת שמתקשרת בעיניו למכונות מזל. כבן של מטיף, לא הבין מה מספק בזכייה שאינה קשורה למעשה טוב או למאמץ.
ערך הנכסים בווסטצ’סטר עלה פי שלושה בעשר השנים שחלפו מאז, אז כן, בדיעבד היו צריכים לקנות ולא לשכור, וכך באמצעות ישיבה על התחת היה מרוויח בערך אותו סכום שהרוויח ממכירת החברה, פרי עמל של עשרים שנה. ככה אנשים עושים כסף בארץ הזאת, אמר ג’קסון, יושבים על התחת. אי־אפשר, חס וחלילה, להתעשר מרווחיה של עבודה, התמרמר. בשביל זה יש מס הכנסה. ג’קסון טען שרק ירושות והשקעות, כלומר ישיבה על התחת, משתלמות. שפ לא היה כל כך בטוח. הוא עצמו אמנם עובד קשה, אבל הוא קיבל פיצוי על הטרחה. לימוּרוּ תמיד שכנה אי־שם במחשבותיו, והוא מרוויח הרבה יותר מדולר אחד ליום.
שפ העדיף לשכור מאותה סיבה שעמדה מאחורי כל החלטה חשובה בחייו. הוא רצה להיות מסוגל פשוט לקום וללכת — בקלות, במהירות, בפשטות, בלי לחכות עד שהבית יימכר בשוק שאת מצבו לא ידע לחזות. לכן הרגיזה אותו קצת זחיחות הדעת של בעלי הבתים: השמוקים האלה עם המפתחות לדלת הקדמית התנהגו כאילו צפו את הגאות, כאילו הם אשפים פיננסיים ולא אנשים שפשוט שיחק להם מזלם. הוא אמנם הצטער שהחמיץ את השגשוג הבלתי צפוי, אבל לא הצטער על הסיבה שבגללה החמיץ אותו. הוא התגאה בסיבה, התגאה בתוכנית שלו לעזוב. הוא התבייש רק בעובדה שנשאר.
הוא ניסה לא להאשים את גלניס. ואם לשם כך נאלץ להאשים את עצמו, זה נראה לו הוגן. “החיים שאחרי” הם השאיפה שלו — הוא העדיף לומר שאיפה ולא פנטזיה — וחלומות מיד שנייה אינם חזקים באותה מידה. הוא ניסה לא לכעוס עליה בנוגע להרבה דברים, ולרוב גם הצליח.
כשנפגשו ניהלה גלניס עסק ביתי קטן ועיצבה תכשיטים מהממים בפשטותם ובקוויהם הזורמים בעידן מלא חפצים כבדים וחסרי ערך שיוצרו בחיפזון. היא פנתה ל”ידו בכול” כדי להזמין שולחן עבודה שמקובע ברצפה, ואחר כך, כיוון שחיבבה את הבעלים — את זרועותיו הרחבות בעלות הוורידים הבולטים, את פניו הפתוחות לרווחה כמו שדה חיטה — הזמינה גם סט של מתלים לפטישים, פּליירים ופצירות. שפ העריך את דרישותיה הקפדניות, והיא העריכה את הביצוע הקפדני. בפעם השנייה שהגיע אליה כדי לסיים את השולחן, השאירה דוגמאות רבות של עבודתה מפוזרות באקראי ברחבי הסטודיו (כשהתחילו לצאת צחקה והודתה שעשתה זאת בכוונה. היא נופפה בתכשיטיה הנוצצים מול התיקונצ’יק הנאה “כמו בפיתיונות דיג”). שפ מעולם לא חשב על עצמו כעל טיפוס אמנותי, ולמרות זאת היה מרותק. קבוצה של סיכות עניבה מוארכות, עדינות ועגמומיות נראו כמו אוסף של עצמות ציפורים. כשדיגמנה את הצמידים עבורו, הם עטפו את הזרוע כולה, מזדחלים כמו נחשים עד למרפק. היצירות של גלניס — קשוחות, חמקמקות, חמורות — היו התגלמות מופלאה של האישה שיצרה אותן. לא ברור אם התאהב קודם בגלניס או בעבודות המתכת שלה, כי מבחינתו גלניס ויצירותיה חד הן.
בתקופת החיזור שלהם לימדה גלניס במחנות קיץ ועבדה בקבלנות באזור התכשיטים של ניו יורק כדי לשלם את שכר הדירה. בינתיים הציגה שרשראות בודדות בגלריות סוג ב’, והעיסוק בכלי כסף בקושי כיסה את ההוצאות. אך היא עבדה שעות ארוכות ושילמה את חשבון הטלפון בעצמה. כל גבר היה ודאי מניח שעבור אישה עצמאית כמו גלניס — קפדנית, סגפנית ויוקדת — עצמאות כלכלית היא עניין של כבוד (במחשבה שנייה, זאת כנראה האמת). ולכן שפ מעולם לא ציפה שייאלץ לחסוך עבור “החיים שאחרי” לגמרי לבד.
גברים רחומים פחות אולי היו מרגישים שמכרו להם חתול בשק. ההריונות היו אמנם תירוץ הגיוני להזניח את כלי העבודה שלה, אך התירוץ הזה היה תקף רק לשמונה־עשר חודשים מתוך עשרים ושש השנים האחרונות. הבעיה האמיתית אינה אימהוּת, הבין שפ לבסוף. היא זקוקה להתנגדות, התכונה הבולטת ביותר של מתכת. פתאום אין קשיים שגלניס צריכה להתגבר עליהם, אין חיי אמן קשים וגלריות שגוזלות חצי מהמחיר הנמוך ממילא של סיכת מוֹקוּמָה שחושלה במשך שלושה שבועות. בעלה הרוויח יפה, ואם יָשנה עד מאוחר וקראה מגזינים על עיצוב תכשיטים כמו “ברק וזוהר”, “מגזין האמנויות האמריקאי” ו”ירחון מלטשי היהלומים” כל אחר הצהריים, עדיין היה מי שישלם את חשבון הטלפון. היא זקוקה לַצורך עצמו. היא מסוגלת להתגבר על הקושי ולהתחיל לעבוד על אובייקט חדש שאולי לא יעמוד בסופו של דבר באמות המידה הגבוהות שלה, רק כשאין לה ברירה. במובן הזה העזרה שלו פגעה בה. כשסיפק את הגב הכלכלי שאמור היה לסייע לה ליצור כל חפץ מתכת שרצתה, בעצם הרס את חייה. הנוחות שנתן לה במתנה ריפתה את ידיה.
והיא דווקא לא עצלנית. כיוון שגלניס עוד האמינה בבדיה (המילה הזאת הכאיבה לו אפילו כשנהגתה בינו לבין עצמו) שהיא אומנית מתכת מקצועית, כל שאר עבודות הבית נחשבו לגורם מעכב ולכן הושלמו במרץ ובמהירות. היא דחתה בשאט נפש את התכשיטנות כתחום נחות במהותו, עברה לעסוק בכלי אוכל בלבד, ובמשך השנים עיצבה קומץ כלים מהממים: זכורים לטובה מרית משובצת בקליט וסֶט מקלות אכילה מעודנים שחושלו ביד מכסף סטרלינג, ארגונומיים לחלוטין, שקצותיהם הכבדים התעקמו קלות באופן נוגע ללב, כאילו הם נמסים. אבל כיוון שהשקיעה בכל חפץ כל כך הרבה זמן וייסורים, בסופו של דבר לא היתה מסוגלת למכור אותו.
כסף היא לא הרוויחה כלל. אם היה מציין אי־פעם בקול, שאף שזאק ואמיליה כבר בגיל בית ספר היא עדיין לא מרוויחה פרוטה, גלניס היתה קופאת בזעם (ולכן לא ציין זאת). אבל הכנסתה האפסית אינה טיעון בוויכוח, אלא עובדה. עובדה נוספת היא שכשהתחתנו שפ לא ציפה לשאת את עול הפרנסה על כתפיו לנצח. אבל הוא היה מסוגל לעשות זאת, וכך אמנם עשה.
חוץ מזה, הוא הבין אותה. או שהבין עד כמה אינו מבין, וגם זה משהו. בדרך כלל כששפ מחליט לעשות משהו הוא פשוט עושה, ולכן הקיפאון הגיאוגרפי הנוכחי שלו מתסכל עוד יותר. עבור גלניס, המעבר משלב ההחלטה לשלב הביצוע משול לזינוק בין שלבים של גשר מתפורר. במילים אחרות, יש לה מנוע, אבל מתג ההצתה לא עובד כיאות. לפעמים היא מחליטה לעשות משהו, ואז לא קורה דבר. זה איזה עניין פנימי, פגם בעיצוב, וקרוב לוודאי לא משהו שהיא יכולה לתקן.
כיוון שעשרות שנים לא אמר דבר, אסור היה לו לפלוט בהססנות בארוחת הבוקר לפני כמה שנים (בשבוע נורא במיוחד בעבודה), שחבל שהם לא חוסכים את השארית של שתי משכורות במשך כל השנים האלה, שאז היו יכולים לעזוב ל”חיים שאחרי” לפני זמן רב… לפני שהספיק להשלים את המשפט היא קמה מהשולחן ללא מילה וצעדה החוצה. כשחזר הביתה באותו ערב גילה שמצאה עבודה. פתאום התברר לו שכנראה היה ממריץ אותה לפעולה ביתר הצלחה אם במקום לשדל היה פשוט פוגע בה. מאז היא מעצבת תבניות עבור “חיים בחטא”, חברת שוקולדים יוקרתית בעלת מפעל בעיירה הקרובה מַאונט קיסקוֹ. החודש כבר מתכוננת החברה לקראת חג הפסחא. אז במקום למרק כלי אוכל חדשניים באיכות של מוצג מוזיאוני, אשתו מגלפת ארנבונים משעווה שבהם ייצקו שוקולד מריר ממולא בקרם תפוזים. היא עובדת במשרה חלקית ללא תנאים סוציאליים. המשכורת שלה היא תרומה מגוחכת לחסכונות שלהם. היא המשיכה לעבוד רק כדי לעשות לו דווקא.
אולי הוא נתן לה להמשיך כדי לעשות לה דווקא בחזרה. חוץ מזה, היא לא יכולה להפסיק. הארנבונים שלה מצוינים.
הטריד אותו שהוא נענש בשיטתיות על מה שאמור לעורר לפחות קורטוב של הכרת טובה. הוא לא נזקק להכרת טובה, אבל היה מוותר בשמחה על המרירות, רגש שנבדל מאחרים בכך שאינו נעים הן למי שמייצר אותו הן למי שסופג אותו. גלניס חשה מרירות בשל התלות שלה. היא ראתה בתלות השפלה. היא חשה מרירות כיוון שאינה אומנית מתכת מהוללת, וכי הקריירה שאין לה נראתה לכולם, כולל לה עצמה, כאשמתה בלבד. היא חשה מרירות כלפי שני ילדיה על שהסיטו את האנרגיות שלה כשהיו קטנים. היא חשה מרירות כי עכשיו כשגדלו, הם כבר לא הסיטו את האנרגיות שלה. היא חשה מרירות כלפי בעלה, ועכשיו גם כלפי שני ילדיה — שבחוסר התחשבות מוחלט כבר לא היו זקוקים לה — על שגזלו ממנה את המזכרות שהוקירה יותר מכול: התירוצים שלה. כיוון שמרירות יוצרת את המקבילה הנפשית לריפלוּקס, היא חשה מרירות גם כלפי המרירות עצמה. העובדה שמלכתחילה אין לה ממש סיבה להתלונן היתה רק עוד סיבה להרגיש פגועה.
שפ מטבעו נטה להרגיש בר מזל, אפילו שלו עצמו דווקא היו סיבות רבות לחוש מרירות אם רק היה רוצה. הוא פירנס את אשתו ואת בנו. הוא סיבסד את בתו אמיליה, אף שסיימה את לימודיה בקולג’ כבר לפני שלוש שנים. הוא סיבסד את אביו המזדקן, ודאג שהכומר הגאוותן שיצא לגמלאות לא יֵדע על כך. הוא “הלווה” כסף לאחותו בריל בכמה הזדמנויות, כנראה לא בפעם האחרונה, וידע שלעולם לא תחזיר לו. באופן רשמי היו אלה הלוואות ולא מתנות, ולכן בריל לעולם לא תודה לו או תחוש בושה. הוא שילם את כל הוצאות ההלוויה של אִמו, ומפני שאיש לא שם לב, גם הוא לא שם לב. לכל בן משפחה יש תפקיד, ושפ הוא זה שמשלם. כיוון שכל המעורבים התייחסו למצב כמובן מאליו, גם שפ התייחס אליו כך.
לעתים רחוקות קנה משהו לעצמו, אבל הוא גם לא רצה דבר. או שרצה דבר אחד בלבד. ובכל זאת, למה עכשיו? עברו כבר שמונה שנים מאז מכר את החברה, אז למה לא תשע שנים? אם הוא יכול לעזוב הערב, למה לא לדחות את הנסיעה למחר בערב?
כי עכשיו תחילת חודש ינואר במדינת ניו יורק, וקר. כי שפ כבר בן ארבעים ושמונה, וככל שהוא מתקרב לחמישים, “החיים שאחרי” — אם בכלל יגיעו אי־פעם — נראים יותר ויותר כמו פרישה מוקדמת שגרתית לחלוטין. כי קרנות הנאמנות “הבטוחות לחלוטין” החזירו רק בחודש שעבר את ההשקעה המקורית. כי בתמימותו הטיפשית סיפר עשרות שנים לכל מי שרק היה נדמה שהוא מעוניין, שהוא מתכוון להשאיר מאחור את עולם תכנוני המס, בדיקות הרישוי לרכב, פקקי התנועה והטלמרקטינג. (הקהל שלו הזדקן, והערצת הנעורים כבר מזמן החמיצה והפכה ללעג מאחורי גבו. בעצם לא תמיד מאחורי גבו, כי ב”הנדי רנדי” “פנטזיית הבריחה” של שפ, מושג שפוגטצ’ניק המציא כלאחר יד, היא מקור קבוע לשעשוע חסר רחמים). כי הוא עצמו כבר פיקפק במציאותיות של “החיים שאחרי”, ובלי ההבטחה לשחרור מוקדם הוא לא היה מסוגל — פשוט לא היה מסוגל — להמשיך. כי הוא תלה גזר מול האף של עצמו כאילו הוא איזה חמור, הרשה לעצמו ליפול בפיתוי של עיכוב אינסופי, ולא הבין שאם תמיד יוכל לעזוב מחר, הוא יכול לעזוב גם היום. למעשה, ערב שישי זה מושלם כל כך בדיוק מפני שהבחירה בו שרירותית לחלוטין.
כשגלניס פתחה את דלת הכניסה, הוא קפץ ממקומו בתחושת אשמה. הוא התאמן על שורות הפתיחה פעמים רבות כל כך, ועכשיו הנוסח ברח לו.
“בורבון,” אמרה. “יש איזה אירוע מיוחד?”
שפ נאחז במחשבה האחרונה שחלפה בראשו ורצה להסביר שהאירוע אינו מיוחד, ולכן הוא כל כך מיוחד. “הֶרגלים נועדו להישבר.”
“חלקם,” תיקנה אותו ופשטה את המעיל.
“את רוצה גם?”
“כן,” הפתיעה.
גלניס עדיין היתה דקיקה, ואיש לא ניחש שהיא כבר בת חמישים, אך ניכרה עייפות ביציבה שלה הערב, ופתאום הצליח לדמיין אותה בגיל שבעים וחמש. היא הרגישה עייפה מספטמבר לפחות, וטענה שיש לה חום נמוך שהוא עצמו לא הרגיש בו. לאחרונה צמחה לה כרס קטנטנה, אבל שאר גופה אפילו רזה מתמיד. חלוקה מחדש של המשקל היא עניין רגיל בגיל העמידה, ולעולם לא יעלה על דעתו של שפ הג’נטלמן לומר משהו בנושא.
התענגות על ויסקי בצוותא בשעת ערב מוקדמת עוררה תחושה חמימה של שותפות בפשע ששפ לא רצה לערער. אך השאלה התמימה “איפה הייתְ?” נשמעה כמו האשמה.
גלניס מתחמקת לפעמים, אבל רק לעתים נדירות לא עונה כלל. הוא עזב את הנושא.
היא התיישבה בכורסה הרגילה שלה, רגליה מקופלות קרוב לחזהּ, והתכדרה סביב כוס המשקה. תמיד היתה סגורה ומכונסת בתוך עצמה, אך הערב נראתה סגורה מהרגיל. אולי ניחשה את כוונתו, שהבשילה בראשו כבר זמן רב. כשהושיט יד אל הכיס הפנימי והניח בשתיקה שלושה תדפיסים של כרטיסים אלקטרוניים על שולחן הזכוכית לצד מזרקת החתונה, זקפה גבות בהפתעה. “הסבֵּר ופרט.”
גלניס היתה אישה אלגנטית, והוא התעניין בה באופן שבו אנשים פשוטים נשבים לעתים קרובות בקסמם של הדפוקים באמת. הוא עצר ותהה אם בלי גלניס, כשותפתו או כיריבתו, “החיים שאחרי” יהיו שוממים.
“שלושה כרטיסים לפֶּמְבָּה,” אמר. “אני, את וזאק.”
“עוד ‘מסע מחקר’? היית צריך לחשוב על זה לפני חופשת חג המולד. זאק כבר בבית ספר.”
מעולם לא השתמשה במושג במירכאות, אבל החמיצות שבה אמרה עכשיו “מסע מחקר” הזכירה לו את ההגייה הלעגנית של פוגטצ’ניק כשאמר “פנטזיית בריחה”. הוא שם לב כמה מהר המציאה סיבה שפוסלת מיד את הגחמה שלו, ואיך דחתה על הסף אפילו חופשה קצרה שבה חשבה, בטעות, שמדובר. בעבודה שפ השתמש באינטליגנציה שלו לפתרון בעיות. גלניס השתמשה באינטליגנציה שלה כדי להמציא אותן, כדי ליצור מכשולים שתוכל להעמיד בדרכה שלה. הוא היה מסתדר עם המוזרות שלה אם דרכה לא היתה גם דרכו.
“אלה כרטיסים לכיוון אחד בלבד.”
הוא ציפה שכשתבין, כשתפנים את טבעה האמיתי של הכפפה שזרק על שולחן הקפה, יתקדרו פניה וירצינו, או יקפאו בארשת קשוחה וזהירה של הכנה לקרב. אבל היא דווקא נראתה משועשעת קלות. הוא כבר רגיל ללעג ב”הנדי רנדי” (“כן, ברור שאתה עובר לאפריקה, כבר מחר, אתה ומריל סטריפ”), ולפעמים, אף שהדבר מילא אותו בשנאה עצמית, הצטרף ללעג בעצמו. אבל מצד גלניס, הבעה של אותה ציניות עליזה ומלאת רחמים שברה אותו. הוא ידע שהיא כבר לא בעניין, אבל לא חשב שהגישה שלה נהייתה שלילית כל כך.
“בזבזני,” אמרה ברוגע, וחיוך דק על שפתיה. “לא מתאים לך.”
היא הניחה נכונה שכרטיס בודד לכיוון אחד עולה יותר משלושה כרטיסים הלוך־חזור. “זאת מחווה,” אמר. “זה לא קשור לכסף.”
“הכול אצלך קשור לכסף. כל החיים שלך סובבים סביב כסף,” הודיעה לו.
“אבל לא לשֵם הכסף עצמו. את יודעת שאף פעם לא הייתי רודף בצע, אף פעם לא רציתי כסף כדי להיות עשיר. אני רוצה לקנות משהו עם הכסף הזה.”
“פעם האמנתי לך,” אמרה בעצב. “עכשיו אני תוהה אם יש לך מושג מה אתה בכלל רוצה לקנות. אתה לא יודע ממה אתה בורח, וגם לא למה אתה נכנס.”
“דווקא כן,” התריס. “אני רוצה לקנות את עצמי. מצטער שאני נשמע כמו ג’קסון, אבל הוא צודק, בדרכו שלו. אני עבד נרצע. זאת לא מדינה חופשית בשום מובן של המילה. מי שרוצה חירות צריך לקנות אותה.”
“אבל חירות בעצם לא שונה מכסף. אין לה משמעות אם אתה לא יודע מה אתה רוצה לעשות איתה.” ההבחנה נשמעה חלולה, משועממת אפילו.
“כבר דיברנו על מה אני רוצה לעשות איתה.”
“כן,” אמרה בעייפות. “בלי סוף.”
הוא בלע את העלבון. “לכן אני רוצה לנסוע. כדי לגלות.”
שפ לא היה יכול ליזום שיחה מרתקת מזאת עבור גלניס, אבל הוא היה מוכן להישבע שהיא אינה מרוכזת.
“גְנוּ,” התחנן. שם החיבה נולד במסע המחקר הראשון שלהם לקניה, שם שילבה את ידיה מעל ראשה כמו קרניים, עיוותה את פניה הארוכים בהבעה מתחננת, עצובה ומטופשת וחיקתה גנו באופן מושלם. התעלול היה נערי ומקסים. פעם היה מכנה אותה “גנו” לעתים קרובות, אבל לאחרונה — לאחרונה, נבהל פתאום לגלות — לא כינה אותה בשום שם. “אלה כרטיסים אמיתיים. כרטיסים למטוס אמיתי שממריא בעוד שבוע. אני רוצה שתבואי איתי. אני רוצה שגם זאק יבוא, ואם ניסע כולנו, כמשפחה, אגרור אותו בשערות עד המטוס אם אצטרך. אבל אני נוסע. איתך או בלעדייך.”
הוא היה מוכן להישבע שההצהרה שלו משעשעת אותה. “אולטימטום, הה?” היא רוקנה את הכוס כאילו כדי לחנוק צחקוק.
“הזמנה,” ענה.
“בעוד שבוע אתה עומד לעלות על מטוס ולנסוע לאי שמעולם לא היית בו, ושם תחיה את שארית חייך. בשביל מה בכלל עשינו את כל ‘מסעות המחקר’ האלה?”
השימוש ב”אתה” במקום ב”אנחנו” הסגיר את תשובתה, ושפ לא היה מוכן למצוקה הפתאומית שעלתה בחזהו. הוא ניסה להיות מציאותי, אבל כנראה עדיין קיווה שהיא וזאק יצטרפו אליו לפמבה למרות הכול. אך העימות עוד היה בחיתוליו, והוא קיווה שלראשונה בתולדות היקום יצליח לשנות את דעתה.
“בחרתי בפמבה בדיוק מפני שעוד לא היינו שם. ככה לא יהיו לך מיליון סיבות לכך שגם האופציה הזאת בלתי אפשרית.”
כשלא הגיבה, הצליח להיזכר בחלקים ממה שדיקלם לעצמו מוקדם יותר, כשנהג בכביש המהיר. “בהתחלה אישרת את גוֹאָה, ואז קראת על הבריטית לשעבר שנרצחה בביתה על ידי מכר מקומי, והחלטת שגואה מסוכנת מדי. בגלל רצח אחד. אפשר לחשוב שאנשים לא הורגים אחד את השני בניו יורק. בולגריה היתה מציאה כשהרעיון עלה לראשונה, וזאת אפילו מדינה מערבית פחות או יותר, עם אינטרנט מהיר ושירותי דואר ומים נקיים. אבל האוכל תפל מדי. האוכל. כאילו לא היינו מצליחים לארגן קצת שום ורוזמרין. אבל בינתיים מחירי הנדל”ן התחילו לעלות, ועכשיו כבר מאוחר מדי. כנ”ל עם אריתריאה, שכל כך הלהיבה אותך. מדינה חדשה וגאה, אנשים חביבים, אספרסו בכל פינה, ואפילו אהבת את הארכיטקטורה של שנות החמישים. ואז, למזלך הרב, הממשלה השתגעה לגמרי. אהבת מאוד את מרוקו, זוכרת? קינמון וטרה קוטה. לא האוכל ולא הנוף תפלים. זה נראה כל כך מבטיח שהסכמתי להישאר אפילו כשאמא שלי חטפה שבץ, וחזרנו חצי יום מאוחר מדי להיפרד.”
“כבר כיפרת על האיחור.” הוצאות ההלוויה, כמובן. שפ אמנם לא חש מרירות כלפי משפחתו שהפילה עליו את כל ההוצאות, אבל גלניס מרירה גם בשבילו.
“אבל אחרי האחד־עשר בספטמבר,” המשיך, “פתאום כל המדינות המוסלמיות, כולל טורקיה לאכזבתי הרבה, ירדו מהרשימה. היתה לנו הזדמנות מדהימה בארגנטינה כשהפזו קרס. בזמן המשבר הכלכלי בדרום־מזרח אסיה יכולנו לקנות שם כל נכס שנרצה. אבל כל המטבעות האלה התאוששו, והיום החסכונות שלנו בחיים לא יחזיקו אותנו שלושים או ארבעים שנה באף אחת מהמדינות האלה. בקובה לא יכולת לחיות בלי שמפו ונייר טואלט. בקרואטיה רכישת בית היתה כרוכה ביותר מדי בירוקרטיה. שכונות העוני בקניה היו מדכאות מדי. בדרום אפריקה הרגשת אשמה שאת לבנה. לאוס, פורטוגל, טונגה ובהוטן, אני כבר לא זוכר מה היתה הבעיה עם המקומות האלה. אבל —” הוא הרשה לעצמו להביע קצת מרירות — “אני בטוח שאת דווקא זוכרת.”
גלניס הפגינה מין מתינות אגרסיבית, ונראה שהיא נהנית מכל הסיפור. “אתה זה שפסלת את צרפת,” אמרה במתקתקות.
“נכון, המסים היו שוחטים אותנו.”
“תמיד בגלל הכסף, שפרד,” הזכירה לו.
פתאום הבין שאנשים שמתנהגים כאילו כסף אינו חשוב — טיפוסים אמנותיים כמו אחותו או נוצרים טובים כמו אביו — הם בדיוק האנשים שמעולם לא הרוויחו כסף. גלניס יודעת היטב שללא תכנון כלכלי יהיו “החיים שאחרי” סתם חופשה ארוכה והרסנית.
“אבל את שיתקת אותנו מכל הכיוונים, נכון?” המשיך. “אף יעד לא טוב מספיק, ואף זמן הוא לא הזמן המתאים לעזוב. צריך לחכות עד שאמיליה תגמור תיכון. צריך לחכות עד שאמיליה תגמור קולג’. צריך לחכות עד שזאק יגמור יסודי. ואז חטיבה. עכשיו הוא בתיכון, אז למה שלא נחכה עד שיגמור את הקולג’? צריך לחכות עד שההשקעות שלנו יתאוששו מקריסת מניות הטכנולוגיה, ואז מהמשבר של האחד־עשר בספטמבר. אז תרשי לי לומר שהם כבר התאוששו.”
שפ לא היה רגיל להרבות בדיבור, ופטפוטים גרמו לו להרגיש טיפש. אולי הוא היה זקוק להתנגדות בדיוק כמו גלניס, כלומר להתנגדות של גלניס. “את חושבת שאני אנוכי. אולי אני באמת אנוכי, לשם שינוי. זה לא קשור לכסף. זה קשור —” הוא עצר במבוכה — “לנפש שלי. אני יודע מה את הולכת להגיד, ובעצם כבר אמרת, שזה לא יהיה כמו שאני חושב. אני מקבל את זה. אני לא מטפח איזו פנטזיה מוטעית, שאשב כל היום בחוף הים. אני יודע שבאיזשהו שלב גם השמש מתחילה לשעמם, אני יודע שיש זבובים. אבל אני גם יודע שלפחות אישן שמונה שעות בכל לילה. זה נשמע דבר קטן, אבל זה לא. אני אוהב לישון, גלניס, ו —” הוא לא רצה להישבר עדיין, לא עד שיסיים לומר הכול — “במיוחד אני אוהב לישון איתך. אבל כשאני אומר באיזו מסיבה בווסטצ’סטר שאני משתוקק לשמונה שעות שינה, כולם צוחקים. ממש מצחיק אותם, את האנשים כאן שנוסעים שעות כל יום לעבודה, כמה שהשאיפה הזאת מגוחכת.
“אז לא אכפת לי איך אעביר את הזמן בפמבה או אם יהיו כל הזמן הפסקות חשמל. כי אם אוותר הפעם, אדע עמוק בפנים שבחיים לא ניסע. ובלי איזו ארץ מובטחת באופק אני לא מסוגל להמשיך ככה, גנו. אני לא מסוגל יותר לנקות את הבלגן שהקלוצים הלא־יוצלחים ב’רנדי ממש לא הֶנדי’ משאירים אחריהם. אני לא מסוגל יותר לשבת שעות בפקק תנועה בכביש המהיר ולהקשיב לרדיו אן־פי־אר. אני לא מסוגל יותר לרוץ לסוּפּר בכל פעם שצריך חלב בשביל לצבור ‘נקודות בונוס’ בכרטיס המועדון, כדי שאחרי שנוציא כמה אלפי דולרים נקבל תרנגול הודו חינם לחג ההודיה.”
“יכול להיות יותר גרוע.”
“לא,” אמר. “אני חושב שלא. ראינו כבר הרבה עוני — שפכים לא מטופלים שזורמים לצדי הדרך, ואמהות שמחטטות בפחים ומחפשות קליפות מנגו. אבל האנשים האלה יודעים מה לא בסדר בחיים שלהם, ויודעים שעם כמה שילינגים או פזטות או רופיות בכיס העניינים ישתפרו. אבל כשאומרים לך שוב ושוב שיש לך את החיים הכי טובים בתבל, ועדיין שום דבר לא משתפר והכול חרא, זה באמת נורא. זאת אמורה להיות המדינה הטובה בעולם, אבל ג’קסון צודק. זאת עבודה בעיניים, גלניס. יש לי בערך ארבעים סיסמאות שונות לחשבונות בנק, טלפון, אינטרנט, כרטיסי אשראי, וארבעים מספרי חשבון שונים. תחברי את כל אלה יחד, ואלה החיים שלנו. והכול מכוער, ממש מכוער. מתחמי הקניות באלמספורד עם רשתות ‘קיי־מרט’, ‘וול־מרט’ ו’הום־דיפו’… הכול עשוי פלסטיק וכרום בצבעים בוהקים ומתנגשים, וכולם ממהרים כל הזמן, בשביל מה?”
הוא לא דמיין. היא באמת לא מקשיבה.
“אני מצטער,” אמר. “כבר שמעת את כל זה. אולי אני טועה, אולי באמת אזחל הביתה בעוד כמה שבועות מושפל ואשם, עם הזנב בין הרגליים. אבל אני מעדיף לנסות ולהיכשל מאשר לוותר. לוותר זה כמו למות.”
“נדמה לי שתגלה” — אמרה בקול מדוד מלא במין תבונה חדשה ונהדרת שלא מצאה חן בעיניו —” שזה שונה בתכלית ממוות. שום דבר לא דומה למוות. אנחנו משתמשים במוות כמטאפורה לדברים אחרים. דברים קטנים וטיפשיים ונסבלים הרבה יותר.”
“אם את חושבת שזה מה שיגרום לי לשנות את דעתי, את טועה.”
“ומתי אדוני מתכנן לעזוב?”
“יום שישי הבא. טיסה בּי־אֵיי־179 ללונדון שיוצאת מגֵ’יי־אֶף־קֵיי ב־22:30. משם לניירובי, ואז לזנזיבר, ואז לפמבה. את וזאק יכולים להצטרף אלי ממש עד הרגע האחרון. בינתיים תיכננתי להסתלק ולתת לך זמן לחשוב.” למעשה התכוון לומר זמן להתגעגע אלי. להתגעגע כל עוד את עדיין יכולה להתחרט. והאמת היא שפחד ממנה. אם יישאר כאן, תצליח לשכנע אותו לוותר. “אהיה אצל קרול וג’קסון. הם יודעים שאני בא, ואת יכולה להשיג אותי שם מתי שתרצי עד שאטוס.”
“אני מקווה מאוד שלא תטוס,” אמרה בעצלתיים. היא הרימה את הכוס מהשולחן, קמה והחליקה בידיה את מכנסיה בתנועה שנראתה לשפ כהתגייסות לקראת הכנת ארוחת ערב רגילה לחלוטין. “לשם שינוי רנדי ממש הנדי, ולצערי אני צריכה את הביטוח הרפואי שלך.”
מאוחר יותר, כשגלניס שטפה כלים במטבח, שפ חמק לקומה העליונה ושלף את המזוודה ממחבואה מתחת לחלוק. הוא החזיר את החולצות למגירה השלישית בשידה ויישר אותן כדי שייראו מכובדות דיין ללבוש אותן לעבודה. הוא הוציא את השפיץ פלייר, את המברגים ואת מסור המתכת והחזיר אותם למקומם בארגז הכלים האדום, השחוק משימוש. בסוף נשאר רק המסרק, ולפני שהחזיר גם אותו למקום, ליד קופסת הסיגרים ששמרו בה שאריות של מטבע זר, הוא העביר אותו בשערו.
אין עדיין תגובות